כל החולק על רבו כחולק על השכינה
״אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצתם על ה׳״. ]סנהדרין קי א[
. 1 במה מחויבים לשמוע לרב המקומי ובמה לא? . 2 האם מותר לחלוק על גדולי הדור? . 3 האם מותר לחלוק על רבו בענייני הלכה ואגדה?
. 1 מיהו החולק על רבו?
חולק על רבו - חולק על ישיבתו. ]רש״י סנהדרין קי א[
איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואף על פי שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ]רמב״ם פ״ה מהל׳ ת״ת הל׳ ב[
ודע שקובע מדרש שכתב הרמב״ם יש לפירושו דווקא בקובע להורות הוראות אבל קביעת מדרש בלא הוראות מותר ]ב״י ובזה תירץ קושית הרמ״ך[ וי״א דאפילו מדרש בלא הוראות אסור משום שררותא ]ב״ח[ ולענ״ד כולא חדא עניינא הוא דידוע בזמן הש״ס וגם בזמן הגאונים יצאה הוראה מהישיבה של ראש הגולה או ריש מתיבתא לכל ישראל ועתה שגם התלמיד קובע מדרש כזה ללמד לכל ישראל תורה ולהורתם הוראות אין לך חולק על רבו יותר מזה והרמ״ך שתמה על הרמב״ם דלמה מקרי זה חולק על רבו שפיר תמה לפי זמנו כמו בזמה״ז שקביעות מדרש יש בהרבה עיירות ואין הוראה יוצאה לרבים ממדרש כזה וודאי בזה לא שייך חולק על רבו ואדרבא יגדיל תורה ויאדיר אבל הרמב״ם דין הש״ס נקיט וגם היה לא רחוק מזמן הגאונים ולפ״ז בזמה״ז לא שייך דין זה כלל ]כנלע״ד וצדקו יחדיו הרמב״ם והרמ״ך[. ]ערוך השולחן יו״ד סי׳ רמב סע׳ יח[
אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב. נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב״ג. באמוראים רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו כדאיתא במרדכי פ׳ כיצד הרגל. בגאונים אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר״ם שהיה רבו מובהק. אין לי לבאר יותר מזה, כי דברים אלו צריכין תלמוד מפה אל פה, נאם הקטן והצעיר שבישראל. ]תרומת הדשן ח״ב סי׳ רלח[
איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע״פ שהוא במדינה אחרת. הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו )פסקי מהרא״י סי׳ רל״ח(. ]שו״ע יו״ד סי׳ רמב סע׳ ג[
. 2 האם אכן מותר לחלוק על רבו בדין?
]א. קושיות על שיטת רמ״א[
ומדברי מהרי״ק שורש ק״ע לא נראה כן שכ׳ שם להוכיח אפילו היה תלמידו אם אח״כ נתחכם יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפילו להלכה ממה שחלק ריש לקיש על רבי יוחנן ודוחק לומר דקים ליה דר״ל לא היה חולק אלא מסברא ולענין מה שהביא מהרא״י שם ראיה שכך היה דרכה של התורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י״ל דהיינו בנטילת רשות או שמת וכדלקמן ס״ד וצ״ע. ]ש״ך יו״ד סי׳ רמב ס״ק ג[
איברא כי דייקינן בהך מילתא )שהעתיק מהרמ״א מכתבי מהרא״י ואין ספרו בידו /בידי/ כעת( באמת צריכא רבה וביאור רחב שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בראיה ומניין לומר בפשיטות שאין זה בכלל חולק על רבו וסותר דבריו, שאסור אפי׳ שלא בפניו. כל שכן בפני רבו. ומר״ע אין כל כך ראיה דאיכא למימר הא חזינן נמי דענשיה רביה ר״א כדאיתא התם בסוגיא דפ׳ א״ד בפסח דוחין. אי נמי ר״ע שאני דתלמיד חבר הו״ל לר״א. וכמו ר״ל עם ר״י רבו דכתב מהרי״ק ונביאהו בסמוך בעזה״י, ורבי שנחלק עם אביו. אפשר לומר דרשב״ג לא היה רבו מובהק. וכן כתבו מבעלי הכללים דמה״ט הלכה כר׳ במקום אביו לפי שנתחכם אח״כ יותר ממנו. אבל אין זה הכלל מוסכם. וכן י״ל בשאר החולקים שאולי היו תלמידים חברים… ]שו״ת שאילת יעבץ חלק א סימן ה[
]ב. ישוב 1 לרמ״א – צורת המחלוקת[
ולכאורה היה נ״ל הא דתניא לא סותר את דבריו וכו׳, אין רצונו לומר שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה, אלא הכי פירושו שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה בלשון סתירה, כגון לא כי וכיוצא בזה, אלא צריך לחלוק לו כבוד בדבורו, כדאיתא בסנהדרין בפרק הנשרפין )לעיל פ, ב( מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין, רבי שמעון אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, אמר ליה רב יהודה אבא לא תיתנייא הכי מאי איריא כו׳, אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי, דתניא )קידושין לב, א( הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה וכו׳, אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כך הוא: ]באר שבע סנהדרין קי א[
]ג. ישוב 2 לדברי רמ״א – בין צורה לתוכן[
אמת כי הראשונים חולקים שהרי רבינו הקדוש חלק על אביו ועל רבו בכמה מקומות וכן נמצא באמוראים רבא היה חולק על רבה בר נחמני בכמה מקומות וכן הרשב״א ז״ל על הרמב״ן ז״ל וכן הרא״ש ז״ל על הרמ״ה ז״ל וכן בכל דור ודור ויכול לחלוק עליו בחייו בראיות דרך משא ומתן אבל לא יהיה קובע עצמו לדרוש ברבים או לקבוע ישיבה וכן כתב הרמב״ם ז״ל פ״ה מהלכות ת״ת וז״ל אי זהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ע״כ. ואצ״ל שאם עמדו למנין שלא ימנה כנגד רבו עם החולקים עליו. ובכלל זה שלא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק. ולא יאמר לו כך נ״ל ובכלל זה לא יאמר לאחרים רבי מתיר ואני אוסר וכן להפך וכן כל כיוצא בדברים אלו. אבל לכתוב לעצמו ראיותיו אפילו שהם כנגד רבו מותר אבל לכתוב פסק או הוראה לאחרים כנגד רבו בחייו אסור וכן מותר לחלוק עליו אחר מותו ולפסוק ולהורות כפי ראיותיו ולעשות עליהם מעשה אעפ״י שהם כנגד רבו ולקבוע מדרש ולדרוש ברבים סברתו סתם אבל לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך שזה מלבד שהוא חולק על רבו מבזה את רבו ברבים. אבל לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו דבר זה מותר וכן עשו כל הראשונים ואין בזה בזיון כלל כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים. הנל״ד כתבתי. ]שו״ת רדב״ז ח״א סי׳ תצה[
]ד. ישוב 3 לדברי רמ״א – תוכן[
ואיברא כי מעיינינן משכחינן טעמא ונראין דברי ההג״ה מוכרחים בגמ׳ דפ״ק דסנהדרין )ו-ז( דאמרינן התם מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק )ופירש״י מפני כבוד רבו( ת״ל מדבר שקר תרחק. הא בהדיא מוכח דאפי׳ תלמיד גמור היושב לפני רבו אינו רשאי לשתוק. אף על פי שהוא דרך פסק והוראה. ועל כרחנו צ״ל דבראיה מיירי. דאי בסברא בעלמא לא הוה שרי, ואי תימא אפי׳ בסברא. הרי כל שכן שרשאי לסתור דינו בראיות, ולא עוד אלא שחובה היא…
מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההג״ה הנז׳ לאשרה ולקיימה כראוי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב דאע״ג דאוקימנא איסורא אף ע״י הוכחה, היינו בדליכא נפקותא לדינא דכיון דלא נפקא מינא לדינא ראיות נפיק מינה חורבא חשו לכבוד הרב המובהק… ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראה אי אפשר שישתוק בשום פנים.
ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עבירה גמורה… ]שו״ת שאילת יעבץ ח״א סי׳ ה[
]ה. צמצום זכות התלמיד לחלוק[
אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ״י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה…
לכן בתלמיד מובהק הדבר ברור שאסור לו לנטות מדעת רבו המובהק ואינו רשאי לחלוק עליו בהלכה למעשה אפי׳ עם כל ראיית שבעולם. ולא יסור מכל הדבר אשר יורהו בין להקל בין להחמיר והכל נשמע מכלל מ״ש במקומות מפוזרים בגמרא ודעת לנבון נקל ואפי׳ יאמר על שמאל שהוא ימין. לפ״ד תלמידו. אין לו לתלמיד אלא דברי רבו )אם דומה הרב למלאך ד׳ צבאות. שאינו חשוד לחלוק על האמת כדי להעמיד דבריו( ואם רק הוא ממנו הוא. ויתלה בחסרון דעתו שלא זכה עדיין לעמוד על סוף דעת רבו. )ואף על פי שאין רבו קיים. לעולם אסור לו לחלוק על דעת רבו כל זמן שלא נתחכם כל כך שהגיע למדריגת תלמיד חבר. משא״כ בתלמיד חבר ודאי הותר לו לסמוך על דעת עצמו.
ועל דרך זה צריך לפרש כוונת בעל ההג״ה דשרי לתלמיד לחלוק על רבו בהוראה ופסק אם יש לו ראיות והוכחות שרוצה לומר מותר לגלות דעתו כנגדו ולבאר ראיותיו. כיון דאיכא למיחש לטעותא. דלמא אשתמיטיה ואימר הדר ביה וקנפיק מינה חורבא שמא יבואו התלמידים ויקבעו הלכה כמותו. אבל לענין מעשה לא קאמר דודאי אסור לתלמיד מובהק להורות הלכה למעשה אפילו מרבה בראיות כל היום עד שיסכים הרב ויפסוק הלכה כדבריו. ]שו״ת שאילת יעבץ ח״א סי׳ ה[
. 3 לחלוק על רבו בדברי אגדה
ולכאורה ק״ק על מ״ש דאחר מותו לא יאמר רבי היה אומר וכו׳, דהרי בראש השנה דף י״ח, תניא אמר רבי שמעון ארבעה דברים היה דורש רבי עקיבא ואין אני דורש כמותו וכו׳ ונראין דברי מדבריו וכו׳. ע״ש. ורבי שמעון תלמיד ר׳ עקיבא. וי״ל דאגדה שאני, ודברי הרדב״ז בהלכה למעשה שעושה נגד רבו, וזה זלזול לרבו. ]ברכי יוסף יו״ד סי׳ רמב ס״ק ג[
והרואה יראה דאחר מחילה רבה לא העלה מזור להערתו בזה החילוק, ולי אנא עבדא נ״ל דברבו מובהק גם באגדה אין לומר כן כמ״ש רשב״י, אך החלוק הוא דכל זה אמור ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, אבל רבי עקיבה אף על גב דהוה רביה דרשב״י לא היתה רוב חכמתו של רשב״י ממנו, כדי שיהיה לו דין רבו מובהק שצריך להזהר בכל אלה. עוד אנא עבדא העירותי בהא דתנן בסוף פ״ג דכריתות, א״ר עקיבא שאלתי את ר״א העושה וכו׳, אמר לי חייב על כל או״א מק״ו וכו׳, אמרתי לו, לא, אם אמרת בנדה וכו׳, אמר לו הבא וכו׳, אמרתי לו, לא, אם אמרת בבא וכו׳, ואיך יאמר לא, שדוחה דבריו בלשון זה, והלא איתא בסנהדרין דא״ל רב יהודא לרב יחזקאל אביו לא תתני הכי, והוכיחו שמואל וא״ל לא תימא לאבוך הכי, ותרצתי דרבי עקיבא לא היתה רוב חכמתו מן ר״א, ולכן נקבל ואם לדין יש תשובה, דגם רבי יהושע אינו נקרא רבו מובהק דלא הוה רוב חכמתו ממנו, ועיין בפסחים פרק וא״ו מה שהשיב רבי עקיבא על דברי ר״א, ואיתא בירושלמי שם הלכה ג׳ שלשה עשר שנה נכנס רבי עקיבא בבית מדרשו של ר״א ללמוד תורה ממנו ולא היה יודע בו ר״א ולא החשיבו, וזו התשובה של הזאה תוכיח היתה תשובה ראשונה שהשיב רבי עקיבא על דברי ר״א, וא״ל רבי יהושע לר״א הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו ע״ש, ובמ״א כתבתי בזה בס״ד: ]בן איש חי כי תצא שנה ב סע׳ ב[
. 4 לחלוק על גדולים
בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו״ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת )משפטים כ״ג ב׳( ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו״ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת״ח החולק אפילו יהי׳ צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ״ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן.
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת ואפילו על אביו ורבו מותר וחובה איכא לחלוק ולברר האמת וכמ״ש רש״י חגיגה ג׳ ע״ב עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן )המטמאים ומטהרים האוסרין ומתירין הפוסלין ומכשירין( וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע״כ וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא כלומר שאמרה כשהי׳ קטן ולאו הלכה היא )עיין גיטין כ״ט ע״ב( וכ״כ כל הפוסקים להדיא ומבואר בטוש״ע יו״ד סי׳ רמ״ב ס״ב ברמ״א בשם מהרא״י סי׳ רל״ח ועיין פת״ש שם בשם הריעב״ץ ח״א סי׳ ה׳ ועיין רדב״ז סי׳ תצ״ה ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח״ו לבטל תורת משה רבינו ע״ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח״ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני.
וקרא דלא תענה על רב דוקא בב״ד ובשעת הדיון נאמרה ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים וכ״כ להדיא מרן הגאון ר׳ משה פיינשטיין שליט״א עיין בספרו א״ח סי׳ ק״ט וי״ד ח״ב סי׳ מ״ה שכתב להדיא דליכא בזמן הזה דין גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה אין הפי׳ דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול כמבואר כל זה בפוסקים ובקונטרס הראיות המצורף פה ע״ש.
וז״ל הגרמ״פ שליט״א: א׳ תצוה ה׳ אדר תשי״ב. מע״כ ידידי הנכבד מאוד הרב הגאון מוהר״ר מנשה קליין שליט״א כו׳. הנה מה שהתנצל כתר״ה במה שחולק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח״ו לשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא, ומצד לא תענה על רב עיין בנ״י סנהד
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה