הקודש במוסר שיעורים סדרת ◀ א שיעור טבדי בנימין הרב |
לרפורמ הרקע והתורה, המוסר בין המפרידים מבוא: ליבוביץ ישעיהו שיטת׳פרופסור ו ה
1 כב פרק / הדור לנבוכי.
והשחתה בהרס צורך אין לנו כי לראות העינים יפקחו, מתי
המלחמה לנו היא דיה. לגרע ולא צריכים אנחנו בנין להוסיף
שני מתנגשים הרבה שפעמים במה מוכרחת שהיא הטבעית,
הזמן ואין ומוכרח, מועיל הוא עצמו בפני אחד שכל ענינים,
מתעוררת המלחמה אז שניהם, חובת ידי לצאת מספיק והכח
צריכה כזאת מלחמה גם אמנם, מי. מפני נדחה מי בשאלת
את עפר עד להשפיל לא בחשבון, להתנהג הדבר של הערך
תמורתו שניקח שמה מפני להדחות, צריך שהוא מוצאים שאנו
סבת כי להודיע עלינו אדרבא, מועיל. ויותר נצרך יותר לנו יהיה
הערך בביטול תלויה אינה חפץ, יש בו שגם אחד, דבר עזיבת
בקוצר אם כי ההוא, המוסרי או המעשי, המדעי, הקנין של
כל את המצומצם בכלינו להכניס יכולים אנו שאין מפני כחנו,
ומה לקרב מה לשקול עלינו כן, על חמודים, שהם החפצים
. לרחק
כן גם שיכול האמת, יסוד על הבנוי המשקל של הדרך זהו
הבוחרים הנושאים על השלום ברכת את. להביא
מושרשת היא גמור, הכרח בלא דבר להשחית לסתור, התאוה
כן גם המביאה נפרזה, ה עצמו באהבת האדם, של הרע ביצר
נגד בחֹזק עומד תשחית', 'בל ההשחתה איסור זולתו. לשנאת
הזאת המדה. פראות
השפעת ידי על התוריות הדעות להרחבת הראשונים בימים עוד
ממנה וענפים ודוגמאות כזאת, תסיסה נעשתה בעמנו, ההשכלה
ודור דור בכל. מתגלגלים - המושכל הטהור העצמי, המוסר
- והחקים שני שהם הובן שכלית בהעמקה התורה, חקי
רק נולד זה ביניהם, מלחמה של צורך יש כי אבל, נושאים,
החוג. מקוצר
בהשלמת וחשקו הפנימי, המוסר אל שהשכילו התוך, בעלי
תחת החפשי, הטבעי הצדק טעם פי על הטוב במוסרו האדם
רב עזר נותנים החקים הלא כי להכיר, להם היה אשר
להתפתחות מעלות כמה ישנן כן, אם הטהור, האנושי המוסר
לחוג נפנה גם אם כן, על לנו. אותן נותנים שהחקים טובות
הפשוט המושג מאותו רחב, יותר מושגינו לפי שנקראהו אחר,
לבקש תמיד ראוי היה לבדם, החקים לקיום רק השאיפה של
של היתרון ביחד: המעלות שתי שמכנסים איך השלום, דרך את
היו ואם החקי. המוסר של והיתרון הטבעי, הטהור ר המוס
שמעיק די לא החקים, קיום של שהמוסר מוצאים היו, מבקשים
. ומרחיבו מבססו הוא אם כי הטבעי, הטהור המוסר את איננו
צעקו הם הטבעי. המוסר של הנלהבים עשו אמנם, כן לא
כן על הטבעי, המוסר צעדי את הוא מצר החוקי, שהמוסר
בנטיעות לקצץ בקנאה. ו התחיל
את ראו ומצות, תורה שומרי החוקי, המוסר אל הקרובים
לעומת החלו הטבעי, המוסר של מההלהבה הנובעת המלחמה,
החפשי. הטבעי במוסר פגמים למצא זה
התחילו הטבעי המוסר שמחפשי עד גדול, פרץ נבעה כך ומתוך
נפרדה כתה בתור ויצאו בפועל, היהדות בנטיעות, לקצץ שאחר
עצמה האומה לאותה הצוררת רבה תולדה מזה נסתעפה כך
השפעתם מקורי שאבו. שממנה
הגדול הטוב וכל הטבעי, המוסר רגל אחת, רגל על עמדו והנה
חפץ אין לכלי חשבוהו כי בידים, אבדו נותן החוקי. שהמוסר
את מיעטו שלא די ולא מבוקשם. בידם עלה לא כן על
החוקים במוסר, ההתבצרות לעמוד גמור הכרח היה עוד אם כי
המוסר את הנצחי המחיה הכח שהוא החוקי, המוסר נפש על
שהמציאו המדומה המלחמה יד מתגרת ישפל שלא הטבעי,
בהמוסר נלחם כאילו הטבעי שהמוסר הטבעי, המוסר בעלי
. החוקי
והדיוק החוקי, במוסר אומץ להוסיף הכרח היה עוד כן, על
היה שלא מה פרטים, בפרטי הרבה דק לדק כחו הוסיף הנמרץ
לשלח החוקי המוסר מהרסי של ההתנשאות לולא צורך כך כל
המעשיות והמצות החקים שמים, בקדשי. יד
הדיוק עומק רבה. תועלת אלה גם יביאו סוף כל סוף אמנם,
שיש הגדולה ערך את האלהי, הצד את בלב יפה ישריש
החושב כח את יכין וזה התוריים. במעשים ולחקר לחשוב
עד נפלא, אלהי במאור בנויים, החקים שעליהם המוסר ביסודי
מבארת הקצוות, את ומקרבת והתפשט, הלֹך ההשקפה שתלך
הערך את להשכיל ומביאה ההריסה, של המוטעה היסוד את
הטבעי להמוסר חיים מקור בתור דוקא החקי מוסר של, הגדול
עולמים צדק. של
2. חיפה1953 היהדות, ללימודי בסמינריון בהרצאה, פורסם ליבוביץ ישעיהו,', ההלכה של (משמעותה מעשיות )מצוות
המוסרית המשמעות ענין בו כיוצא
לתורה החילוניים מייחסים שאותה
. ולמצוותיה
קטיגוריה הוא עצמו מצד כערך מוסר
את שרואה מי רק מובהקת. אתיאיסטית
מי א. ז. עליון, וכערך כתכלית האדם
להיות יכול האל, במקום האדם את ששם
כאחד האדם את שתופס מי מוסרי. אדם
ה "שוויתי את וזוכר שבבריאה 'היצורים
המוסר את לקבל יכול אינו תמיד", לנגדי
וכאבן- כקנה-מידה. בוחן
מ משתי אחת אלא אין: למוסר שמעויות
בהתאם האדם של רצייתו כהכוונת (א)
המציאות- של האמת את להכרתו זהו
סוקרטס של, המוסר ושל אפלטון של
והסטואיקנים האפיקוריים של, אריסטו,
בפילוסופיה האחרונים, אלה של בפרט
החדשה- כהכוונת (ב); שפינוזה של
את להכרתו בהתאם האדם של רצייתו
חובתו- ושל קאנט ל ש המוסר זהו
הגרמני. האידיאליזם
בקריאת- אולם תתורו "ולא נאמר שמע
עיניכם: ואחרי לבבכם "אחרי תתורו לא
לבבכם- אחרי לא; קאנט שלילת זוהי
עיניכם- אחרי תתורו שלילת זוהי
. סוקרטס
שלילות שתי של ההנמקה ניתנת אף ומיד
אלו: אלהיכם ה'.""אני
מוסר צווי מכירה אינה התורה שמקורם
בהכרת או הטבעית המציאות בהכרת
לאדם- האדם חובת אלא מכירה היא אין
. מצוות
מעולם פונים אינם והנביאים התורה
מאד חשוד שהוא האנושי, למצפון
לעבודה- כביטוי "מצפון המונח; "זרה
המצפונית ההנחיה במקרא. קיים אינו
"האל; אלילי או אתיאיסטי מושג היא
דוג שבו שבלב", אנשי לים- מוסר
ההלכה זר. אל הוא הומאניסטיים,
את סובלת אינה דתית כאינסטיטוציה
מוסר- הקטיגוריה לומר צריך ואין
לא תועלתי, ביסוס סובלת שאינה
טובת מבחינת ולא הפרט טובת מבחינת
וכדו החברה או.'האומה
הוא כמוך" לרעך "ואהבת הגדול "הכלל
רעיון שהוא משום לא שבתורה",
החוק של לפורמליזם שמעבר הוראה ו
משום דוקא אלא המצוות, פירוט ושמעל
כא מופיע שהוא מצוות מתרי״ג. הת ח
מיוחד אינו כמוך" לרעך "ואהבת
על- אף ניתנו זה מעין הוראות ליהדות;
הוגי- או תורות ידי מן הושפעו שלא דעות
על- עליה- שמעו ולא היהדות חכמי ידי
אלא לבד, ב זו ולא ויוון. הודו סין,
כמוך- לרעך "ואהבת "שפסוק כפי
לצטטו- שנוהגים בתורה: קיים אינו
אני כמוך לרעך "ואהבת אומר הכתוב
נובעת אינה הרע אהבת חובת ה'".
ממעמדו אלא כאדם האדם של ממעמדו
הסיום בלי כמוך" לרעך "ואהבת ה" לפני
ה- "'"אני של הגדול הכלל זהו
קאנט. האתיאיסט
בתורה זה גדול כלל של לתו וגדו חידושו
וזהו המצוות. בין ובמסגרתו במקומו הוא
י״ט: (ויקרא ב״קדושים" המצוות )סדר
זרה עבודה איסור שבת; ואם; אב; כיבוד
פיאה כרת); (שניהם, לאיסורי פיגול נותר,
שבועת- אונאה, גנבה; איסור ולקט;
איסור וכו'; שכיר שכר הלנת גזל, שקר,
כלאיים איסור רע; אהבת ונטירה; נקימה
ונטע ערלה רופה; ח שפחה דין ושעטנז;
- וכו וכו' 'רבעי לרעך "ואהבת פסק בזה
משאלה טובה, עצה מלהיות כמוך"
נשגב ואידיאל נעלה שאיפה, חסודה,
שהאדם חוק ממש, של דבר ונעשה
בכובד אליו להתיחס מוכרח- ראש
וברצינות- המשטרה תקנות. מעין
בעינינו קלות, ה המשטר תקנות יהיו ואל
את שבירך הוא זכאי בן יוחנן ר' שהרי
מותו: לפני תלמידיו שיהא רצון "יהי
בשר- כמורא עליכם שמים מורא!"ודם
המקטע שבציטוט להטעייה דומה
הציטוט הוא כמוך" לרעך "ואהבת
המסלף: שהרי והישר", הטוב "ועשית
הטוב "ועשית: ואומר מפרש הכתוב
ה. בעיני "'והישר
הפ למטה ומלמעלה למעלה מלמטה ההדרגה: וסדר הקודש, באורות סקה
3 הקודש, אורות. ג- חלק א עמוד הקודש, מוסר
האלוהי- המוסר א
אנו מלאים מוסר, רגש
אנו כמהים טוהר חיי חיים, לחיות
והיותר נשגב היותר ר לציו לבבנו חשק את מלהיב דמיוננו
נאצל והיותר טהור היות, ר נאה,
שלנו הפנימי החפץ טהור הקבוע רצוננו שיהיה חושק
להאידיאל ומכוונת ברורה חיינו מגמת כל שתהיה וקדוש, בחיים נשגב. היותר
התשוקות אלו וכל מתגשמות אינן ידי על אם כי מסירותנו בתורה המתגלה האלהי, המוסר אל ד', אור אל והחיצונה, הפנימית
וביושר בשכל, . במסורת,
המוסרית התשוקה ה אור 'הופעת
יושר מוסרי רגש
שכל טוהר חיי חיים
מסורת ונאצל נשגב המצייר דמיון
תורה חיים מגמת קבוע, רצון פנימי, חפץ
המהותי ליסוד קפיצה נפש– במסירות והצורך היצירה, את להעלות ההכרח
4. יז האלילות- ובעור האלהית הדבקות / תנא עמוד / ד חלק / הקודש אורות
ושפה בלב אתה, אלי אמירת ד', אל הפניה אלהית. דבקות אם כי במציאות דבקות, אין. המהות עירוב את המקנה האמרה היא זו
אליה. עלות ל הולך שהעולם ההכרה היא זאת שמים. מלכות עול בקבלת אלהי. אושר מאושרים נעשים אנחנו
בבוץ לה המתיחשת את מטבעת היא הרי אמת, מלאלהים חוץ משמשת כשהיא ממקומה, למטה באה כשהיא האלהית, הדבקות
וירוד נפול הוא הכל בו. אסור אמת מאלהי חוץ מצוי שכל המוחלט. והחטא. ההעדר,
את מעכבת אלהים ללא האלהית, ההתיחסות האלהית. הדבקות ידי על מתעלה, והכל בעצמיות משחת טבע מטביעה, היצירה עליית
ושוקעים יורדים הוויה, ושדרות ודורות, . הנשמה,
6 קמג ט, שבת איה, עין.
של המהותי היסודי והדבר הם, טפלים דברים וגילוייהם החיים נטיות שכל המגלה העליונה, הקדושה היא נפש, מסירות ותכונת
לבדו ד׳ אור אם כי איננו …החיים
אחת רגל "על התורה כל ללמוד שביקש הגר למעשה הר״ב ביאור
7. קמ / שני פרק / א שבת / איה. עין
גיירני א״ל שמאי, לפני שבא אחד כוכבים בעובד מעשה שוב
אחת רגל על עומד כשאני כולה התורה כל שתלמדני. ע״מ
, ולצדק לטוב באדם שיש הטבעי הרגש נובע באמת שהוא
ולפתחו לשכללו כדי באמת, האדם שבנפש האלהי מהאור
התורה יסוד זהו יפה. יפה
את להקיף כלל יכול אינו רואי, קצר הוא שהאדם מפני אמנם
את להפיק כדי להעזב, או להעשות הצריכים המעשים המון
האמיתי והיושר הטוב של. התכלית
אלהית להדרכה הוא צריך ע״כ דעות אל של בדעתו שנתונה
שיהיו כדי סוף ועד מתחילה המציאות כל את שמקפת ב״ה,
ויותר כולל היותר היושר עומק אל מותאמות הפעולות
ההוה עם כמו ורחוק עמוק היותר העתיד עם ונכון מקיף,
קרוב. היותר
שראוי משכיל, אדם כל של בלבו יפה נשרש שזה מתוך והנה
הוא הללו שהיסודות והיושר, ק הצד התורה תכלית שתהיה
הטעות כך מפני הטבעית והרגשתו בשכלו כללותם, מכיר
הוא כן הכללי היסוד את מרגיש שהוא שכשם לבא, קרובה
. אליו הפרטים של היחש את ג״כ להרגיש צריך
יחש אבל הנפש, טבע בעצם נטוע הוא הכללי היסוד ובאמת
לימוד צריך ש תורה, של בעמקה תלוי זהו הכלל אל הפרטים
זה דבר האדם שישיג אפשר אי היגיעה כל ואחר מרובה,
הגדול אורה בכל עליון בדעת. התלוי
בהם הרוחני, במובן האדם רגלי שני המה והרגש השכל והנה
החיים בארצות יתהלך ו הטוב את לחוש. האמת את להשכיל
טוב של הרגש אל משכתו יון חכמת אשר הזה, והנכרי
ונשגב תורת ע״פ לפרטיה התו״כ כל את ש שירגי חפץ,
. אחת רגל על עומד כשאני כהת״כ למדני אחת, רגל הרגש,
8. קמא / שני פרק / א שבת / איה. עין
שבידו הבנין באמת. דחפו הטובות הפעולות פרטי לעומת דומה, הרגש
ה לאמת מלא, עולם של חללו כל ממלאות שהן פעולת תוכן לענין נין ב
אבל ושכלולו, בית בנין לעסק הבנין אמת א הי שמועלת שאע״פ הבנין,
באמה למוד יוכל כ״א יבנה, הבית שבו המלאכה כלי היא שהאמה לא
ג״כ ולמוד בכללו, להיות הבנין צריך כזאת שבמדה לומר קרקע מדת
לכשיגמר וארכו ורחבו. גבהו
בעסק מאד הרבה להיות שצריכים המושכלים והציורים הפעולות אבל
אמת עם יחש להם אין הבנין, ולהעשות. להתלמד צריכים כ״א הבנין
לטוב הנטיה כלל פי שעל יפה מצייר האנושי שהרגש אע״פ כן כמו
כל את להעלות כדי אבל תורה, של בנינה כל נבנה שיהיה צריך ולצדק
מרובה לימוד צריך הכלל, אל ליחסם הלב, על זה ואדיר קדוש בנין פרטי
. יומה בק מעשית והתעסקות ודרכיה בתורה
השטחי המקום את רק הבית הבנות לפני מודדת הזאת שהאמה וכשם
עליונה היותר אפילו הרגש, שמדת א״א כן לעמוד, הבנין עתיד שעליו
תורה של ערכה של הנמוך הצד את כ״א תקיף. וטובה,
היחש [את] יותר להשכיל עצמו הרגש יתעלה והלימוד הקיום אחר רק
עצם של המבט יתרחב כי הכלל, עומת ל וחיוב מצוה לכל שיש הפרטי
כ״א נועדת האמה אין ובכ״ז ותלמודה, התורה קיום ע״י הטוב רגש
תגמור שהיא לא אבל נעשו, שכבר או להעשות, עומדים דברים למדוד
הבניה. את
מפני והמצות התורה אהבת האלהית, האמונה שדוקא להשריש צריך כן
תורה של לקיומה פועל, כלי בתור משמשים להיות יוכלו ד', דרכי שהן
חזק יותר מניע כשיש הדבר כללות את לצייר רק יוכל האנושי והרגש
לו נזקקת תהיה הפעולה שמלאכת. ממנו
במלאכת יכנס ידו שעל ומבקש החלש הרגש עם רק בא שזה ראה ובאשר
דומה שהוא שבידו, הבנין כאמת דחפו תורה, של קיומה של הנישא הבנין
שבידו באמה מקומו מדידת בכח רק ונשא רם בית. ת לבנו שרוצה כזה
9. קמב / שני פרק / א שבת / איה. עין
לחברך סני דעלך א״ל גייריה, הלל לפני בא
ואידך כולה התורה כל היא זו תעביד, לא
גמור… זיל הוא פירושא היותר מעלה
בהחסרון שלפעמים להשכיל היא גדולה
לנו הורה וזה טוב. של יתרון נמצא עצמו
ממה יותר הזה הגר עם בענותנותו הלל
לו. שקדם ממי שלמדנו
לדעת הראה שכאן, שע״י שאע״פ
אל כולה התורה כל את לצמצם התביעה
וטהור טוב יהיה אפילו האנושי, , הרגש
אבל מכשולים, לצאת יכולים המכשולים
מפני באים אינם של התביעה לדבר שאין
המבונה הטוב האנושי לרגש יחס מציאות
התורה עם והיושר הצדק עומק ע״פ
, כולה מפני אלא צריך האנושי שהרגש
הוא תכליתו עומק וכפי מרובה, לימוד
דוקא צריך אמת ותורת האלהי לאור מאת
הדורות קורא שהוא המעשים, כל אדון ד'
נסתרות המון כל נגלו פניו ול מראשי
אחרית. עד ומראשית סוף ועד מתחילה
בלב הנמצאת התביעה שיסוד אמת שהרי
לפעול בתומו מתהלך להיות ישר אדם
שלה בסיס ועל יקרה, נטיה היא וצדק טוב
כיון אבל תמימה, תורה שתנתן ראוי
מיד והצדק, הטוב לנטיית האדם שהגיע
הקטן הטוב רק לא כי שישכיל צריך והדל
עיניו לנגד אשר רעו עם לעשות שיוכל
אהבת בכח הנפש בעומק הנכלל כל זהו
כוללת היא הטוב אהבת כ״א שלה, הטוב
בכל האדמה, פני על אשר האדם כל
היקום וכל הדורות ובכל. הזמנים
הקטנה הטוב נטיית אל יחס יש ובודאי
אשר רעהו עם חסד לעשות המתעוררת
שאיפת אל במכאובו יתמוגג, לעיניו
בכלל האדם גורל להיטיב הגדול הטוב
עצם את לעשות ורוחניותו, בחומריותו
להרבות ומוצלחים, מאושרים ליותר חייו
ושלוה נועם שלום וחיי טובות מדות, בו
סדרים של גדולה מערכה צריך שע״ז
אפשר שאי בנפשות, גדולה והשרשה
שתת באומה יפה הקלטה ע״י כ״א ונן כ
לעבודת בכללה לגשת המוכנת שלמה
וגוי כהנים "ממלכת להיות הקודש,
הכשר צריכה הזאת והאומה קדוש".
למצבה שתגיע עד גדול ותיקון מרובה
לתעודתה ראויה שתהיה עד. הרם,
כח את שמרוממים המכשירים כל א״כ
המכשירים המה לזה המיוחדת האומה
הטוב הרגש של לפעלו שיצא הטבעי
הרחב. במובנו
ע״פ לעולם מתגלה העמוקה וההשרשה
שלענין ההיזק. מניעת של השלילה צד
לעורר אדם יוכל החיוביות הפעולות
אע״פ טוב לעשות הזמנים מן בזמן נפשו
אבל זו, למדה בא לא עוד נפשו שטבע
הוא זה דבר רע, עשיית ממכשול להשמר
, תמידי תמיד ות להי צריכה השלילה כי
של גדולה השרשה ע״י כ״א א״א זה דבר
כונניות צריך ע״ז לטובה, הטבע הפיכת
. מאד ועצומות רבות
הטובה בנטיה האדם שמתגבר כיון והנה
תשאר שלא לדאוג יתחייב הצדק, של
לבססה ג״כ שיוכל כ״א טבעית רק נטייתו
העיונית והחכמה השכל מוסדי. על
לטוב הטובה הנטיה שיסוד ובודאי
חסד של הטוב מאוצר באדם נובע וליושר
מוכרח הוא א״כ מעשיו. על וטובו ד'
לאמתתה אלהים בדעת עצמו, להכשיר
מעשיו ע״פ כ״א ד' את לדעת, וא״א
של הערך לפי תהיה השלמה והידיעה
עליון מחסד המתגלים המעשים. הקפת
חלק כ״א אינם הטבעיים שהמעשים וכיון
לתן ם מספיקי אינם ד', ממעשי אחוז
כ״א ד' בדרכי שלמה להבנה הכשר
ממעשים דעת הכשר אליהם כשיצורף
הכללית לתכלית שנעשו הניסיים
ע״כ ישראל. ע״י לבא המוכנה והנשגבה
והוקרתן כולן המצות וקיום תורה, תלמוד
נשגבים לדברים כראוי קדושתן והשרשת
של החיים אוצר את הכוללים אלהיים
כרחים מו זה רגש שע״פ כולו, העולם
עצום בדיוק ומצות תורה דקדוקי לצאת
מסתעפים כולם גדולה, והרחבה
של היסודי מהשורש להתפשט ומוכרחים
חפץ להיות האדם שבנפש הטוב רגש
וצדק יושר וחסד טוב. לעשות
הבסיס הוא הטוב הרגש באמת ע״כ
המוסר את לחלק כלל וא״א לתורה,
לדעת כ״א כולה, התורה מכלל הטבעי
דעל ש״מה תעביד" לא לחברך מני ך,
שתובע הרע, את השולל הטוב, המוסר
ולהיטיב להשכיל בנפשות מעולה הכשר
פירושא ואידך כולה, התורה כל זהו תמיד,
לפשטו ואיך הטוב כח להשריש איך הוא,
להעלותו ואיך עולם, לדורות כולה באומה
שלא אמת והשכלת חכמה הכשר בעילוי
של ת רעו רוחות מתגרת לעולם ימוט
רע ואוהבי טוב שונאי און', פועלי, רגשת
לעולם. לבא לפעמים שמתרגשים
אמת אלהים דעת היא לזה, שהשמירה
כבודו וחקר רוממותו ויראת ד' שאהבת
בכל קשורים הם ונפלאותיו, ומעשיו
א״כ פרטיה, ופרטי לפרטיה כולה, התורה
הזה והלימוד גמור. זיל הוא פירושא אידך
למטה המשתרע פוסק, ו שאיננ מעיין הוא
המעשיים בדברים למטה ולמעלה,
של הטוב מילוי של התכלית את המביאים
במובן תעביד" לא לחברך סני "דעלך
הימים באחרית במילואו הכללי, האנושי
להשכיל זו למדה האדם שבא שכיון
לעצמו רק שנוגע מה איננו שהטוב
אין שוב א״כ לזולתו, גם כ״א ולבשרו
בין ג״כ הבדל להרבה או לדורו שנוגע מה
שלאחריו. דורות את לפתח ולמעלה הכח
הולך הזה הרגש שיהיה כדי השכלי
יזח שלא קבוע במעמד ומתחזק ומתרחב
. ממקומו
ולא הטוב הרגש את לקנתר ראוי אין ע״כ
עמו לתורה יחס מציאות של התביעה, את
הזה הרגש מן ניצוץ שרק לדעת כ״א
ובכל ט, הפשו הטבע ע״פ בלב מתגלה
התורה פעולת ערך לפי רק ימצא מילואו
א״כ ובמעשיה. בתלמודה הנפש על
פירושים המה יחד והתלמוד המעשה
היסוד ל״ת", לחברך סני דעלך ל״מה
שכן וכיון האנושי, המוסר של הטבעי
היינו גמור, זיל פירושא ואידך באמרו
ושמעת "שמור ולקיים, ."ללמוד
נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה