שלח תשפ״ו
"והיא לא תצלח"? על חלוציות, חוצפה וכלים מתוקנים
שוליה של פרשת חטא המרגלים הותירה לנו פרשיה עגומה ומטלטלת – חטא המעפילים.
לאחר שמיעת הגזירה של השהות הארוכה הצפויה במדבר, קמה קבוצת אנשים שהבינה שחטאה, חטא העם ביחסו לארץ, בהתמרדות נגד דבר ה' על כיבוש הארץ וחובת הישיבה בה, ואמרה "הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה' כִּ֥י חָטָֽאנוּ" (במדבר יד, מ).
לכאורה זהו צעד מבורך. צעד שמכיר בחטא, ומוכן לתיקון! אך הצעד הזה נכשל, משה רבנו הזהיר אותם: אל תעלו, "והיא לא תצלח" (פסוק מא), והתוצאה העגומה – אותה קבוצה לא שומעת בקולו של משה, בקול ההנהגה הלגיטימית שה' בחר בה להוביל את ישראל, היא יצאה לדרך ובקרב הראשון מול העמלקים והכנענים היא הושמדה.
את הצעד הזה של אותה קבוצה הכתיר אונקלוס במילה הבוטה והחריפה "רשע", התורה קראה לכך "מעפילים" ואונקלוס מתרגם "רשעים". בימינו העפלה היא מושג לגבורה וחירוף נפש של יהודים שרצו לעלות לארץ למרות האיסור שהוטל על כך על ידי הבריטים בשנות המנדט, אולם אז המעשה הזה היה נחשב לא פחות מאשר "רשעות". במדרש נוסף (מדרש אגדה, בובר במדבר יד, מד) מכנה זאת בשם "חושך".
ובכן, מה חשבו אותם אנשים? משה אמר להם שנגזרה גזירה – ארבעים שנה צריכים לשהות במדבר, ה' אינו מעוניין בצעד הזה, אז מדוע הם חשבו שיצליחו? משיבים חז״ל באותו מדרש במילים ספורות:
והם היו בוטחים לבטל במה שאמרו 'כי חטאנו לך'.
הם ידעו שנגזרה גזירה, הם לא חשבו שמשה מטעה אותם, הם לא ערערו על העובדה שעונש הוטל על עם ישראל, הם חשבו שמאחר והם עשו "תשובה", הם התוודו והכירו בחטאם – התשובה תבטל את הגזירה, וזה היה חטאם.
על כך הוסיפו חז״ל את הפסוק בספר קהלת (ב, יד) "והכסיל בחשך הולך"…
כסילים!
מדוע? במה התבטאה הכסילות? האם תשובה לא בוקעת את כל הרקיעים? האם תשובה לא מכפרת? האם לתשובה אין כח לשנות גזירה?
שתי פנים לכסילות: בין רצון ה' למעשה הלאומי
כדי לרדת לעומק העניין, ניתן להתבונן בטעותם של המעפילים בשני רבדים משלימים:
רובד ראשון: הבנת מהות החטא והתשובה
המעפילים לא הבינו את נקודת היסוד של המשמעות של החטא והתשובה. החטא הוא לא בגלל שנעשה מעשה שהוא במהותו פסול ולא ראוי, כשאז התשובה היא לעשות את המעשה הראוי. החטא הוא בכך שהאדם פועל נגד רצון ה', תוך הבנה שזה נגד רצון ה'. ממילא התשובה אינה לעשות את ה״מעשה הראוי", ובהקשר שלנו – לעלות לארץ באופן מיידי – התשובה היא להבין שאנו צריכים לעשות את רצון ה', וכעת רצון ה' היה שעם ישראל ישהה במדבר ארבעים שנה. לארבעים שנה הללו היה תפקיד של תהליך חינוכי שעם ישראל נדרש היה לעבור אותו לאחר הכישלון של חטא המרגלים. וזה היה רצון ה'.
רובד שני: היחיד מול הכלל
אכן כן, לתשובה יש כח לשנות, אולם הבעיה הייתה שהם היו קבוצה קטנה, ואת הארץ כובשים רק כשכל ישראל אתנו. אולי אם כל ישראל היו מבקשים להעפיל היה הקב״ה רואה את תשובתם ואומר להם – ניצחוני בני – תעלו והיא תצלח, אולם לא כך היה, קבוצה קטנה בלבד בקשה את התשובה הזאת, הכסילות שלה הייתה בכך שהיא לא הבינה שאנחנו לא באים לארץ בשם עצמינו, בשם האדם הפרטי שרוצה להיכנס לארץ ולשבת בה, זהו מעשה לאומי, מעשה של כלל ישראל, וכשכלל ישראל לא נמצא מאחוריך – היא לא תצלח. ה' לא יהיה עם קבוצה שכזאת, וכשה' לא אתנו – אין אפשרות להגיע לשום מקום.
סוד הגאולה ו״חוצפת" עקבתא דמשיחא
רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות מו) העמיק להפליא בעניין זה, והעמיד אותנו על סוד תקופת הגאולה. אכן חטא העפלה הוא היה חוצפה, חוצפה כלפי שמיא, ונוסיף אנו גם חוצפה כלפי כלל ישראל, אולם סוד של הגאולה הוא דווקא בחוצפה. הוא מצטט את דברי התלמוד במסכת סוטה (מט, ב) "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא" – בזמן עקבות המשיח החוצפה תרבה, וקושר אותה לחטא המעפילים. חטא המעפילים בזמן ההוא לא הצליח "והיא לא תצלח", והוא מדייק "והיא" – ובדרכם של חז״ל – דווקא היא לא תצלח, אבל יהיה זמן שבו החוצפה תצליח – "זמנינו זה שהוא עקבי משיחא".
מדוע בזמן הגאולה החוצפה מצליחה? ונדגיש – החוצפה דורשת את היוזמה האישית שאינה מקבלת תמיד את מרות ההנהגה הלגיטימית, ואולי לעתים היא פועלת בדרכים שלא מקובלות על כלל ישראל.
התשובה היא שגאולה דורשת שינוי תפיסת עולם, שבירה של פרדיגמות, התבוננות חדשה ומרעננת, "חשיבה מחוץ לקופסה". ספינה ענקית אינה יכולה לבצע פניית פרסה במקום במהירות, אופנוע יכול. עם והנהגה לא יכולים בבת אחת לשנות את כל מבנה החשיבה של עם שלם, את תפיסות העולם הרוחניות והפנימיות שלו, ואת דרכי הפעולה שלו. אלו תהליכים חינוכיים ארוכים. אולם היחיד יכול לעשות זאת במהירות, ברגע של הארה והברקה – הוא כבר נמצא במקום אחר.
הגאולה מבקשת מאיתנו להשתחרר מתפיסות עולם בנות אלפי שנים, לקריאה מחודשת של המציאות, להבנה עמוקה הרבה יותר של הקשר שלנו עם הקב״ה, ושל הייעוד שלנו, בתהליכים לאומיים הדבר הזה אורך מאות שנים. אולם משהגיע הזמן, ה״כבשי דרחמנא" פועלים לדחיפת המציאות, יקומו היחידים שבוערת בהם האש הפנימית ויעשו מעשה, והמעשים שלהם הם אלו שיניעו את הספינה הענקית ויגרמו לה לצאת לדרך הגדולה של הפנייה הנדרשת ממנה. בלעדיהם הספינה תמשיך לנוע בדיוק באותו קו, ואף הנהגה משמעותית תתקשה מאוד להזיז אותה לצד אחר.
גישור הפרדוקס: חלוציות של כלל ולא של פירוד
כאן מתבקשת שאלת מיליון הדולר: אם המעפילים במדבר נכשלו משום שהיו קבוצה קטנה שפועלת ללא הכלל, כיצד מצליחים חלוצי הגאולה, שאף הם מתחילים כמיעוט קטן וחצוף?
התשובה טמונה ביעד ובמגמה של המעשה. החוצפה החלוצית של תקופת הגאולה אינה מטרת קצה שנועדה ליצור "כת" נפרדת או קבוצה שמנותקת מהאומה. החוצפה של היחידים מצליחה דווקא משום שהיא פועלת מתוך מגמה פנימית עמוקה לעורר את הכלל כולו, ובסופו של דבר היא אכן מצליחה לסחוב אחריה את האומה.
זהו בדיוק ההבדל בין חטא המעפילים במדבר, שנותר מעשה מבודד ופרטי של קבוצה שרצה קדימה והשאירה את ישראל מאחור, לבין המעפילים של דורות הגאולה: הדחף החלוצי של היחידים לשוב לארץ ישראל חולל את תנועת התחייה והציונות. זו הייתה חוצפה מובהקת – חוצפה כלפי המציאות, חוצפה לכאורה כלפי שמיא (לפי תפיסות מסוימות של פסיביות גלותית), וחוצפה מול רוב מניינו ובניינו של עם ישראל באותם ימים שעמד מנגד או התנגד. אולם, ברבות השנים, המעשה החלוצי הזה הצליח לחבר אליו את העם. עשרות שנים של עבודה קשה, מסירות ונחישות הפכו את הרעיון החלוצי המטורף של בודדים לנחלת הכלל, עד שכיום רובו המוחלט של העם היושב בציון מכיר בערכה של העשייה הזו, תומך בה ויונק ממנה את קיומו המדיני והלאומי.
האורות והכלים: תמרור אזהרה לימינו
התהליך הזה לא נעצר בהקמת המדינה. כיום אנו עדים להמשכו הישיר של כוח העפלה החלוצי הזה במפעלי ההתיישבות, השמירה על אדמות הלאום והרחבת גבולות הארץ. צעירים רבים, חדורי אידיאליזם, מוסרים את נפשם ונוהגים בחוצפה בריאה וחיובית מול מציאות פוליטית או תפיסות עולם מנומנמות, כדי לקבוע עובדות בשטח ולשמור על נחלת אבותינו.
אולם, כאן מציב בפנינו מרן הרב קוק זצ״ל תמרור אזהרה חיוני מאין כמוהו, באמצעות המושג היסודי: "אורות דתוהו בכלים דתיקון".
אין ספק שהאורות של אותם חלוצים ומעפילים הם אורות עליונים – אורות דתוהו במובן החיובי של המילה: ערכים נשגבים, אידיאלים בוערים, מסירות נפש, נכונות להקרבה, והבנה אינטואיטיבית שלא הכל הולך בדרכים הסלולות והבירוקרטיות הרגילות. אך כדי שהאורות הגבוהים הללו לא יחריבו את המציאות, הם חייבים להתלבש ב״כלים דתיקון".
היכן עובר הגבול הדק בין חוצפה גאולתית מבורכת לבין רשעות וכסילות בנוסח המעפילים הראשונים? הגבול עובר באחריות ובמוסר של הכללים. ה״כלים" – קרי המעשים בפועל, דרכי הפעולה וההתנהלות היומיומית – חייבים להיות מתוקנים, ישרים, מוסריים ואחראיים.
אם החוצפה החלוצית מנוצלת לפריקת עול מוסרי, להתנכרות מוחלטת לצרכי הכלל, לזלזול מופקר בחיי אדם או לשבירת המסגרות המלכדות אותנו כעם – היא הופכת מ״חוצפה דקדושה" המעוררת את האומה, לחוצפה הרסנית המפרקת אותה. כאשר הכלים אינם ראויים ואינם מתוקנים, האורות הגבוהים והעוצמתיים פשוט ישברו את הכלים, ינפצו אותם לרסיסים, ואז הרעיונות הגדולים והחזונות הנעלה יתפזרו לכל עבר, ייצרו חילול השם, ולא יגיעו לכלל מימוש ובניין.
הגענו לעת הזאת, התקופה שבה החוצפה החלוצית מניעה את ההיסטוריה ומצעידה את העם קדימה. אך הצלחתה של החלוציות הזו בדורנו – הצלחתנו שלנו – מותנית בכך שנדע לשמור על הכלים מתוקנים. רק מתוך שילוב של אש פנימית בוערת עם אחריות לאומית, מוסר תורני צרוף ודאגה עמוקה לכלל ישראל, נזכה שהעפלה של דורנו תשלים את תיקונה, ותוביל אותנו לקוממיות שלמה בארצנו.
נשלח על ידי: 972558819016-1557471559@g.us
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה