פתיל תכלת בימינו – ודאות הלכתית או ספק דאורייתא?
רמת הוודאות ההלכתית
מנחות מד ע״א
תנו רבנן: חלזון זהו - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.
הקדמת הרמב״ן למלחמת ה'
ואתה המסתכל בספרי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז״ל כולן בעיניי תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה, או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותיי.
אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות וניסיוני התכונה; אבל נשים כל מאודנו, ודיינו מכל מחלוקת, בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון. וזאת תכלית יכולתנו, וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא.
התכתבות עם אברך ת״ח
אחת המחלוקות היסודיות בסוגיה זו היא כיצד צריך להתנהל תהליך זיהוי החלזון:
האם התהליך צריך להתבסס אך ורק על הסימנים של חז״ל ("גופו דומה לים" וכו'), או שהוא יכול וראוי להתבסס על ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, ובלבד שלא יהא סותר את דברי חז״ל.
הרבנים שציטטת הולכים בדרך הראשונה, ומסקנת שניהם שאי אפשר לסמוך על הזיהוי המקובל כיום, אך כל אחד מסיבה אחרת:
הרב הראשון סובר שאמנם התנאי ההכרחי והבלעדי הוא לסמוך על סימני חז״ל, אך למעשה אי אפשר לעשות כלום עם הסימנים הללו, מפני שהם עמומים, וכל פרשנות שניתֵן אינה אלא השערה. וכמו שאם נאבד חלילה את המסורת על התפילין, ונבדוק בסימני חז״ל, נבין שהם צריכים להיות דומים ל׳קציצה'. וממילא נפל פיתא בבירא, ואין לנו אלא לחכות לביאת גואל צדק.
הרב השני סובר שהסימנים של חז״ל מאוד ברורים: דומה לים, דומה לדג וכו'. ולכן צריך ואפשר למצוא בעל חיים העונה לסימני חז״ל, והארגמון אינו עונה לסימניהם, וממילא ברור שהוא לא חלזון התכלת.
הגישה השנייה, שאני מזדהה איתה, מסכימה מצד אחד עם שיטת הרב הראשון, אך לא עם מסקנתו. אכן סימני חז״ל עמומים וברורים וקשה לעמוד עליהם, וכל הסבר שניתן להם הוא השערה בלבד. אך דווקא מסיבה זו, יש לנו לגשת אל התחום המחקרי והמדעי וההיסטורי והארכיאולוגי והכימי, ולחפש שם בעל חיים ימי שסביר להניח שהוא היה מקור התכלת בימי קדם. אחר שנמצא אותו, יש לוודא שאינו סותר באופן ברור את דברי חז״ל (שהם ודאי מחייבים יותר מכל). כלומר, דברי חז״ל אינם המוצא לדיון (כיון שאינם ברורים מספיק), אבל ההתאמה האפשרית לדבריהם היא תנאי הכרחי לאמיתות הזיהוי.
לפיכך, לא צריך להוכיח ש״דומה לדג" הוא הפירוש שאנו מעלים כעת, שאפשר להחיל אותו גם על הארגמון, אך צריך שהוא לכל הפחות יהיה פירוש אפשרי (ברמת סבירות הגיונית).
למשל, מצאנו בחז״ל שהמילה "דג" משמשת כשם כולל לכל בעלי החיים הימיים: במסכת כלים (פ״י מ״א): "אלו כלים מצילין בצמיד פתיל… עצמות הדג", ופירש רע״ב: "ועצמות הדג - אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים". וכן כתב שם הגר״א בביאור המשנה: "שכל שבים - מין דג הוא, כל דמות שיהיה לו". ועל פי זה כתב הרב זילברשטיין ב׳מעשי למלך' (הל' כלי המקדש פ״ח הי״ג): "י״ל בחלזון ששוהה במים, ובזה דומה לדג".
בכל אופן, יש כאן מחלוקת עקרונית איך לגשת לסוגיה, ופחות בעצם הפרטים. כנלענ״ד.
ספק עשה שלא בא לידי ודאי
תשובות והנהגות חלק א סימן כו
וכ״ק האדמו״ר מראדזין זצ״ל טען שספיקא דאורייתא היא ולמה לא נחוש עכ״פ בספק לצובעו בתכלת.
והשיב הגרי״ד מבריסק זצ״ל דאימתי אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא רק אם כשיקיים המצוה עכשיו מספק, יצא בודאי חיובו, אבל כאן גם אם ילבש תכלת מספק, לא יצא מידי ספק, וכה״ג לא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא, והוכיח כן מגמרא סוף ר״ה ואכמ״ל.
תשובות והנהגות, חלק ד, סימן ה
ולפי זה אזדא לה עיקר טענת הדורשים לקיים המצוה מספק, שרבינו הגה״ק רבי יהושע ליב דיסקין זצ״ל הוכיח מגמרא סוף ר״ה דבאיכא שני מקומות באחד תוקעין ובאחד מברכין, ילך למקום שתוקעין ואפילו ספק, שברכה רק דרבנן. ותמה מאי קמ״ל הגמ' דפשיטא שספיקא דאורייתא לחומרא עדיף ממצוה דרבנן, אלא מוכח מהכא דלא אמרינן דחייב לחומרא, אלא היכא דאם עביד יוצא מהספק, אבל כאן אפילו ילך למקום שתוקעין הרי רק ספק אם יתקעו בזה לא אמרינן ספק לחומרא.
ראש השנה לד ע״ב
ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן! - לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק.
רש״י ראש השנה לד ע״ב
דהא ודאי והא ספק - ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה, ויתפלל שליח צבור ויוציאנו ידי חובתו, ואם ילך אצל התוקעין - שמא כבר עמדו והלכו לביתם.
שו״ת מנחת אשר, חלק ב, סימן ב
והנה כתב הפמ״ג (א״א סימן קצד סק״ג) שעד כאן לא אמרו ספק תורה לחומרא אלא במקום שע״י שנחמיר יקיים את המצוה בודאי, אבל היכא שגם אם נחמיר ספק אם קיים את המצוה אינו חייב להחמיר, ולשיטתו אף אם יהיה בזה ספק גמור אין צריך להחמיר.
אך דבריו דברי חידוש גם בסברא, וגם אין משמע כדבריו באו״ח סימן תקצג ס״ב, שם מבואר שאם אינו יודע לתקוע אלא סדר אחד מתשר״ת תש״ת תר״ת צריך לתקוע, ובב״י הביא הלכה זו מהרא״ש והר״ן שכתבו דצריך לתקוע שמא יצא ידי חובה בסדר זה. הרי דיש להחמיר בספק דאורייתא אף במקום שספק אם יצא גם כשיחמיר. ע״ש.
הסכמת הגרז״נ גולדברג לחוברת 'לבוש הארון'
ואכתוב מה שדן אם ספק אם יקיים מצוה מן התורה אם אומרים בזה ספיקא דאורייתא לחומרא.
דבר זה כבר הביא אדמו״ר מראדזין ראיה מר״ן סוכה, שבשמחת תורה נוי סוכה מוקצה, שחייבין לאכול בבין השמשות בסוכה, שספק אם מקיים מצוה מן התורה, ואילו אתרוג ולולב אינם מוקצים בשמחת תורה כיון שפטורים מליטלום בבין השמשות, שלולב כל שבעה מדרבנן במדינה.
ביכורי יעקב סימן תרמח
(נא) ואם היה כביצה ונצטמק ונעשה פחות מכביצה, לכאורה היה נראה דכשר… אכן… גם הפמ״ג (משב״ז ס״ק י״ט) מסופק בדין נצטמק, ע״ש. ולכן אם אין לו רק אתרוג שנצטמק ונעשה פחות מכביצה, יטלו בלא ברכה…
(נג) ופשוט הוא דמורכב פסול כל שבעה, שאינו ממין אתרוג… ועל כל פנים ספק מורכב, אם אין לו אחר, יטלו בלא ברכה.
מעלת קיום המצווה בספק
ספרא ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה יב, פרק כ, אות ח
"וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, יז) - רבי עקיבא אומר: האוכל חֵלב - מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל - מביא אשם תלוי בשתי סלעים; אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.
עין התכלת [האדמו״ר מראדזין], אות מא
באמת מצד הסברא הישרה אין לחלק בזה כלל, דודאי החיוב על האדם למיעבד כל טצדקי דמצי למיעבד אפילו על צד הספק, שמא יכוין לקיים מצות בוראו… ואם כן פשיטא כשיש חיוב מצוה על האדם, ואין בידו לקיים אלא על צד הספק, מחויב לקיים, הגם שיש גם כן צד ספק בעשייתו שמא אינו מקיים בעשייתו זו המצוה, כי מה לו לאדם הרוצה לקיים את מצות ה' וחרד על דבריו אם יגיע לידי בירור באיזה צד או זמן שייוודע לו שקיים המצוות או לא ייוודע לו לעולם.
והמחלק בזה, הוא שכל גס, בזה אין שום נפקותא, רק לשכיר הבא לתבוע שכרו צריך לדעת ברור אם קיים או לא קיים, שיירא שכשיתבע שכרו ישיב לו אדונו לא קיימת כלל את מצותי. אבל העובד את הש״י מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמאמרם ז״ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אין לו שום נפקותא בזה, וגם הספק חביב אצלו, אולי יקיים בזה מצות השי״ת.
ובפרט שבאמת גם כשמקיים מצוה בספק מקבל שכר. ובזה ביארנו לשון התורת כהנים [כאן מעתיק את דברי הספרא…], וביאור ברייתא זו נפלא לכאורה, דמאי רבותיה דשכר זה דצריך ללמוד ולומר אם קנס לחוטא שני סלעים קל וחומר שייתן שכר לעושה מצוה, פשיטא דעושי מצוה שכרן מרובה…
אכן נראה לבאר דהכי קאמר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, הרי שספק חמור מודאי, והיינו כמו שנתבאר אצלנו במקום אחר מדברי הזוה״ק דשוגג גרע ממזיד, כי המזיד יכול להיות שאין החסרון בשורש רק במקרה מחמת הסתת היצר, אבל השוגג הוא בא ממה שנמצא בו חסרון בשורש, כדכתיב (משלי יט, ב): "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב". כמו כן, בשוגג עצמו הספק קשה מן הודאי, שהספק מורה על חסרון בשורש נפשן, שהרי יודע הוא שחלב אסור ולא חשב להיות שוקל בפלס דרכיו להיות זריז וחרד לעשות מעשיו מבוררים בדעת וחשבון, ולזה עונשו קשה מן הודאי.
ומזה למד קל וחומר לשכר עושי מצוה גם כן, שהגם שבכמות ודאי מצוה מבוררת גדולה יותר ממצוה מסופקת, אכן באיכות מי שזריז וחרד לקיים מצות הש״י אפילו בספק, זה מורה גודל חביבות מצוותיו ית' אצלו ביותר מבמה שמקיים מצוה ודאית, ולהכי שכרו מרובה יותר.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה