**האם מותר לשנוא? **
מצוות התורה היא ברורה: "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָׂא עָלָיו חֵטְא." הפרשנים השונים חלקו האם זה איסור בפני עצמו או איסור המחובר למצוות תוכחה. על פי הרשב״ם, מהות האיסור היא החובה להוכיח את חברו אם יש לו הקפדה בליבו עליו בעקבות מעשה רע שעשה לו, ואסור לאדם לשמור את ההקפדה בלב.
"לא תשנא את אחיך בלבבך: אם גמלך רעה, לא תתראה לפניו כאוהב בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו אשים ארבו, לא טוב הדבר אשר אתה עושה, אל תשנאהו בלבך אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום. ולא תשא עליו חטא: בלבבך."
לעומתו, הרמב״ן בפרושו הראשון מסביר שיש כאן שתי מצוות נפרדות. ההרגל של השונאים הוא לשמור את השנאה בלב: "לא תשנא את אחיך בלבבך — בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו) 'בשפתיו ינכר שונא' הזכיר הכתוב בהווה. ואמר הוכח תוכיח את עמיתך מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר. 'ולא תשא עליו חטא' — שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר 'ולא תקבל על דיליה חובא' — שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו, והנה השונא את רעהו עובר בלאו והאוהב לו מקיים עשה."
חז״ל במסכת ערכין (דף טז) הדגישו שהאיסור הוא דווקא על שנאה בלב (כאשר שונאו בגלוי עובר על בל תיקום ומבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"). ספר החינוך מסביר את החומרה הגדולה של השנאה בלב: "כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל."
כאשר האדם לא יודע מה חברו חושב עליו, הוא אינו יכול להזהר מפני הנזקים שחברו יגרום לו. מציאות כזאת גורמת לפרור החברה מבפנים. אדם שהתברר לו ש״חרב איש באחיו״ עלול להגיע למצב שהוא לא יכול לסמוך על אף אדם מסביבתו.
במסכת שבת (דף לב) הגמרא מביאה רשימה של עונשים על חטאים שונים שלא תמיד מובן במבט ראשון הקשר בין החטא לעונש. אחד מהם הוא עוון שנאת חינם: "תניא: ר׳ נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים."
כיצד השנאה מובילה לעונשים בתוך משפחתו של האדם? מדוע שנאת חנם גורמת להפלה ולמיתת ילדיו הקטנים?
הרב קוק בספרו "עין איה" מבאר ששורש השנאה היא ראית טובתי האישית או המשפחתית. טבעו של האדם הוא לנסות להשיג כסף למען רווחתו ורווחת משפחתו, אבל פעמים רבות אהבה עצמית זו נהפכת לשנאה לכל מה שאינו משרת את האינטרס האישי שלי. מתוך כך האדם מגיע לשנאת הבריות שאינם חלק מחייו (הוא מרגיש שהצלחתם באה על חשבון הצלחת משפחתו, ובשלב הבא תפיסת עולם זו עלולה להיות מופנת גם לדעות השונות מדעתו).
תפיסת עולם פרטית זו עלולה לחלחל גם לתוך משפחתו של האדם. האדם עלול לראות את כל אחד מבני משפחתו כאדם פרטי, ומתוך כך מגיעים למריבה בתוך הבית. הרב קוק ממשיך ומסביר שהראיה הפרטית של האדם גורמת לכך שהוא רוצה הישגים מיידים. אין לו את היכולת להבין תהליכים חברתיים ארוכים שסופם לשנות את המציאות גם כלפיו.
הביטוי לתהליכים ארוכים הם חודשי ההריון המובילים ללידה וחינוך בניו הקטנים של האדם, הנושאים פירות רק בעתיד. אדם המרוכז בטובתו האישית לא מצליח לאהוב את מה שלא גורם לו תחושת סיפוק מיידית. העונש בתוך משפחתו — "אשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים" — גורמים לאדם "למען ישוב אל ה׳ להיות דבק במדותיו לאהוב את הבריות, כי מעשה ידיו כולם ומטובו להם אור חיים." על האדם להעמיק ולראות איך טובת כלל החברה היא מרכז חייו.
לאור איסור חמור זה מפתיעה הנחיית הגמרא בפסחים (דף קיג), שיש חובה ואפילו מצווה לשנוא אדם שרק אני ראיתי אותו עובר עבירה ואין איתי עוד עד להעיד בבית הדין: "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי… אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאתו, שנאמר 'כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו.' מאי שונא? … אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שריא למסניה והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? (והאם מותר לשנוא? ! והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!) אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? ! (אלא שיש עדים שראו אותו עובר עבירה, כולם צריכים לשנוא אותו! מה שונה הוא, שכתוב דווקא שונאך?) אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה (אלא וודאי כמו המקרה הזה שרק הוא ראה אותו עובר עבירה). רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו, שנאמר 'יראת ה׳ שונאי רע.'"
התוספות מסייגים, לאור דברי הגמרא בבא מציעא שצריך לעזור לשונא שטוען על החמור שנפל תחת משאו כדי לכוף את יצרו, שמדובר רק בשנאה בלב שאינה גלויה כלל לחברו. אבל עדיין צריך להבין כיצד ניתן להבין את ההיתר לשנוא יהודי שחטא, גם אם זה בלב, בניגוד לאיסור המפורש. מדוע מעשה עבירה של אדם אחר צריך לגרום לשנאה כלפיו, והרי זה בינו לבין ה׳ יתברך?
בעל התניא בפרק לב וכן הרב קוק במידות הראיה מסבירים את העומק והמורכבות בהדרכת חז״ל: כל השנאה עליה מדובר בגמרא בפסחים היא שנאת הצד באישיות שבחר לעשות את המעשה החטא, ולא את האדם עצמו. מצוות "ואהבת לרעיך כמוך" עדיין קיימת ומחייבת, ביחד עם הצורך לשנוא את החלק באישיותו שגרם לו לעשות את העבירה.
ראית נשמתו האלוקית של האדם מישראל כמרכז אישיותו היא המובילה את האדם להקפיד כל כך על מעשה החטא. מכיוון שהאדם בישראל מרומם כל כך, מעשה החטא מזיק והרסני כל כך.
ראית עם ישראל כמכלול אחד מביאה את האדם לאהוב את רעהו ולסייע לו בכל מצב. וביחד עם זה גם להבין שהחטא פוגם בכלל עם ישראל, ולא רק באדם הפרטי.
התורה מחנכת אותנו לא לשנוא כלל אדם מישראל, בין אם יש לי יכולת להוכיח אותו ולגרום לו לתקן את דרכיו וודאי, כאשר אין לי יכולת כזאת. אבל יחד עם זאת איסור השנאה לא צריך לגרום לאדישות. דווקא האהבה הגדולה לכל אחד מישראל, מתוך ההכרה באחדות ישראל, היא שגורמת לאכפתיות כלפי מעשה של כל אחד ולהקפדה כאשר מעשיו פוגעים בכלל ישראל.
לעם ישראל יש סבלנות לבניה יסודית, ארוכה ואיטית הבונה את העם כולו. סבלנות זו צריכה להוביל לתיקון העם כולו ולראיית הטוב האלוקי הקיים בכל אחד. ודווקא מתוך הרצון לתקן ולרומם ישנה דרישה לא לוותר על החלקים הדורשים תיקון.
כאשר התחושה הפנימית של האדם שהוא מקפיד על מעשה חברו דווקא בגלל שהוא אוהב אותו ורואה בו את נשמתו הגדולה, וזה יהיה המסר שאותו ישדר לכל סביבתו, וודאי גם חברו לא יחשוב שהמקפיד מנסה לפגוע בו לצמצם את חייו.
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה