דברים - בית ושלום תוכחה
ספר דברים הוא ספר מוסר. משה רבנו עומד בראשם ונותן להם אותם דברים. איך לומדים? נותנים ביקורת.
יש סיבה שמשה בוחר אילו סיפורים לספר — לא סתם. אבל אנחנו חוזרים על סיפורים: מינוי שופטים, מרגלים, מלחמות.
כשבאים להוכיח, לא עם פטיש — אלא עם איזמל עדין. שיטת האיזמל: יצירת מרחב, מקום, זמן, שיתוף, לשון רכה.
באיזה פסוק מתחילה התוכחה? "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם" — משה אומר לעם ישראל: אני משתף אתכם באתגרים, אבל הבעיה היא בי. כל הדיבור של משה הוא יחד עם העם — הלכנו, שלחנו, לקחנו. שיתוף — אותה יצירת מרחב איתכם.
פרשני חדשות מצייצים מבוקר עד ערב. כמה זמן עבר עד התוכחה של משה? אדם חכם ומשכיל יודע שלוקח זמן להבין דברים — מי ניצח במלחמה, או להגיע לתיאוריה מדעית.
משה מגיע לתוכחה אמיתית — פרספקטיבה. רק כדברי אור החיים הקדוש: "נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, ולא מקודם, שאז יקבלו מוסרו, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו, שהיו מרוחקי התקוה וקצרה נפשם."
זמן קנה לנו יכולת, מתינות — ובעיקר ניסוח. חשיבות הנושא הזה: אם אני מוכיח את הילדים על כך שלא פינו את השולחן, רגע אחרי שזה קרה — אבא כועס, אולי סתם נפלנו על יום טוב. אם אחרי יומיים אומרים: "לוקח אני את הילדים לשיחה רצינית, ומוכיח שם" — הבנה שלהם: "זה משהו רציני, כנראה חשוב."
"בארץ מואב הואיל משה." הירדן, המסעות והטלטלות — סיימנו. משה בוחר מקום ראוי להעביר ביקורת בדרך. ותקצר נפש העם — אין לנו מקום. גם כך ההערה בבית, בשלום, בין איש לאישתו — מקום רגוע, נינוח, תתקבל על הלב ולא תעורר התנגדות ישירה.
רש״י: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות לשון רכה ומרומזת — שהכעיסו ישראל את המקום, והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל." שד״ל: "זאת היתה התוכחה — שהיה משה מוכיחם דרך רמז בכל המקומות שהיו מתעכבים שם, רק לא היה מבאר להם הדבר היטב, פן יקוצו בתוכחתו ויוסיפו לחטוא."
ועל אף כל זאת, יש מצבים שהסכנה כה גדולה שאין פנאי להוכיח במישור — וזו החלטה שרק ה׳ יכול לקחת. וזו ההפטרה החריפה שלנו: "שרייך סוררים, מי בקש זאת מידכם, ידיכם מלאו דמים! דרשו משפט, רמוס חצרי."
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה