ידע דלא — שוקרון חנן, נחלים אורות קהילת
**1. ** אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מגילה דף ז עמוד ב)
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה למרדכי. אמר ליה רבי זירא: בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! אמר ליה: לא — שעתא שעתא ושעתא לא מתרחיש ניסא בהדי!
את המימרא כלשונה הביאו ריטב״א, ריף, עיטור, ראב״ן.
**2. ** אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (שם סימן ״שרא)
אמרי׳ בירושל׳ שצ״ל אחר קריאת המגילה: ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל, גם חרבונה זכור לטוב.
**3. ** ואם תאמר: האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים, והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהשכרות הוא מכשול גדול כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה: בתחלה נטרדה ושתי על ידי משתה היין, שנאמר ״ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר המלכות״ גו׳, ובאה אסתר תחתיה שנאמר ״ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר״ וגו׳. וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי משתה היין. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין. (ספר אבודרהם, פורים)
**4. ** אמר רבה: חייב אינש לבסומי בפוריא כו׳. כתב ה״ר אפרים ז״ל מההוא עובדא דמסכת מגילה דף ג ב על המאור: דקם רבה שחטיה לר׳ זירא א״ל תא נעביד כו׳ — אידחי ליה מימרא דרב דקם רבה שחטיה לר׳ זירא, ולאו שפיר דמי למעבד הכי, ולית הלכתא כוותיה.
**5. ** חייב אדם בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר דבר. ומ״מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי — כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו שקם רבא שחטיה לרבי זירא, נדחו כל הדברים אותם.
ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן — הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגילה: ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב. וכן לענין ביאור זה כמו שביארנו — שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר, אלא שכבר נדחית. וגדולי המחברים כתבו עד שישרדם לדעתינו. ומה שאמר שחטיה לרבי זירא — פי׳ מלשון סחיטה, ר״ל שימעכו, ואחייה מלשון החלימני והחייני. (מסכת מגילה דף ז ב, בית הבחירה למאירי)
**6. ** וחייב אדם לבסומי בפוריא, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהשכרות אסור גמור, אך יש שגורם לגילוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן. כדי שירבה לשמוח ולשמח את האביונים וינחם אותם שישתה יותר מלימודו מעט, וידבר על לבם. וזו היא השמחה השלמה. (ספר כלבו, סימן מה)
**7. ** וכתבו בשם רבנו אפרים: דמהך עובדא דקם רבה ושחטיה לר׳ זירא אידחיית מימרת רבא, ולא ש״ד למעבד הכי. ואין זה נכון, דא״כ אמאי אישתמיט ר׳ זירא. ואצטריך ליה לו׳ שעתא כל שעתא ושעתא לא מתרחיש ניסא, מלמעבד סעודה אהדדי — כיון שראו שיצא קלקול עון שפיכת דמים מסיבת שיכרותם, האם היה ראוי להם ניסא? אלא למנוע עצמם מלשתות כולי האי ומלבסו, אלא מעט יותר מכדי הרגילם! דאפ״ה היו משתכרים יותר מדאי, ולהכי מייתי תלמודא ההוא עובדא, משמע דמחויב אינש לבסומי עד דלא ידע כפשטא דמימרת רבא.
ומיהו עתה שהדורות מקולקלים, ראוי לתפוס סברת רבינו, ובזה יוצא אלא לשתות מעט קט יותר ממה שמורגל בי״ט, של ז״ל אפרים, כדי שלא להכשל ח״ו בשום מקרה רע ושל קלות ראש, וישא ברכה וכיון שכוונתו לשמים י״ח מאת ה׳. (פרי חדש, סימן תרצ)
**8. ** לק״מ קושית רבינו אפרים, די״ל דסבירא ליה להרי״ף דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ועל ידי מצוה לבסומי לא יארע מכשול, אך היכא דשכיחא הזיקא כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה [כפסחים ח׳ ע״ב]. אבל מי שלא ידע בנפשו כדאיתא מאדים, א״צ לחוש לזה דאזלינן בתר רובא, ושומר פתאים ה׳ שהיא שם במס׳ שבת, ע״ש, ומגין ושומר לשומרי מצותיו. ואחתום בברכת שמחת פורים ונפש היפה כנפשם ונפש אוהב נפשם. (שו״ת חתם סופר, חלק א, סימן קצו)
**9. ** ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. י״מ זה כמו זה — חשבון כך, כי חשבון כך. (תולדות אדם וחוה, נתיב י ח״א)
**10. ** כיצד חובת סעודה זו — שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. (רמב״ם, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה טו)
**11. ** וכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל — לא ימשך ביין ובקלות ראש ובשחוק ויאמר: שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר ״תחת אשר לא עבדת״ — הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. לא מתוך שכרות, לא מתוך. (רמב״ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה כ)
**12. ** חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי״א וישן, ומתוך שישן (כל בו) א״צ להשתכר כל כך, שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהר״י ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצה, סעיף ב)
**13. ** אדם לומר בתוך ביתו בערב שבת עם חשיכה: עשיתם שלשה דברים. הדליקו את הנר. (משנה שבת, פרק ב)
**14. ** אמר רבי פנחס: צריך לומר, אמר רב: צריך לומר חרבונה זכור לטוב, ארור המן וארורים בניו. והעם נהגו לומר ארור. ובפרק שני דמכילתין גרסינן בגמרא דידן: אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעכוב. (ראב״ן, מגילה, אות תקסד)
**15. ** וכתב הר״ן בשם רבינו אפרים (שם): דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר׳ זירא כדאיתא בגמרא — אידחי ליה מימרא דרבא, ולא שפיר דמי (אות לח) לא חייב אינש לבסומי בפוריא. כתוב בארחות חיים: שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שגורם לגילוי עריות ושפיכות דמים ועבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט. (בית יוסף, אורח חיים, סימן תרצה)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה