בס״ד
קוף אחרי בן אדם, או הקוף הקדוש.
בני יששכר מאמרי חודש אדר מאמר א - מהות החודש
ב) בספר יצירה [פ״ה מ״י] המליך אות ק' בשחוק וקשר לו כתר וכו' וצר בו דגים בעולם ואדר בשנה וטחול בנפש זכר ונקבה, ע״כ, הנה אות ה' בו צר היוצר בראשית חודש ניסן [שם מ״ז], והנה כל האותיות שבאל״ף בי״ת הם גולם אחד, חוץ אות ה' ואות ק', שהם בחדשי אדר ניסן, הם חדשי הנסים נסתרים וגלוים, ויתבאר אי״ה.
ג) בזוהר תרומה (דף קמ״ח ע״ב) אשת חיל ההוא רשימו ואת דיליה הוא אות ה', והכי איתחזי לה, אשת זנונים ההוא רשימא ואת דילה איהו כההוא גוונא ולא איתתקן למהוי הכי, ואת דילה ק' את דילה איתתקנא בתיקונא דאת ה', כגוונא דקופא אצל בני נשא דאזלא בתר בני נשא ולא אתתקן למעבד הכי, עכ״ל,
הנה תתבונן לפי זה, מלכות שמים מלכותא קדישא נרמזת באות ה', ומלכותא דס״א נרמזת באות ק', וכל המוסיף גורע, הנה יתירה מספר ק' על מספר ה' צ״ה, מזה תתבונן מה שכתוב במגילה [אסתר ג א] אחר הדברים האלה גדל המל״ך אחשורוש את המ״ן וכו' במנין מספרו צ״ה, להגביר את עצמו על מלכות שמים ועל ישראל בני מלכים, ועל ידי הקדמה זו יתבאר אי״ה כמה ענינים, והנה אות ק' היא המולכת באדר ואות ה' בניסן, וכמו שנתגברה מלכות שמים בחודש ניסן ברשימא ואות דילה אות ה', כן רצתה מלכותא חייבתא להתגבר בחודש אדר ברשימא ואות דילה אות ק' (כקוף בפני אדם), על ידי זה גדל המל״ך את המ״ן הוא מספר הנוסף, והנה יד על כ״ס י״ה [שמות יז טז] (בגימ' צ״ה) מלחמה לי״י בעמלק, וימחה את שמו מתחת השמים, ויכונן כס״א דו״ד [בגימ' צ״ה] במהרה בימינו אמן, ויתבאר אי״ה.
ריש מילין "קוף"
בכל המון ההויה המלאה עושר כחות, רבי רבבות תנועות, רצונות כבירים, עולמי עולמים לאין תכלית, שהשפעת החיים הולכת ומפעמת בהם בתכונה מקורית, שכלית, חפצית, מהותית, חיית,
בא אור התולדתי שמבהיק ממנו כדמות נגוהות השפעיות, שמקור החינוך, התרגולת, המורשה, וההתהלכות הדורית, התקופית, העולמית נובעת משם, זאת היא תכונת החיקוי, הנטיה של ההתיצבות בתואר המעמד המושג ממעל להגבול המוגבל של היש המפורט הנערך בערכיו המיוחדים.
הקוף מחקה הוא את האדם, והקופית האנושית היא הצטלמות החיקוי החודרת בכל השטחים, הפועל בכל השדרות לפי ערכיהם.
החיקוי הטוב המשכלל את הישות הוא מקור הפאר וההתהדרות, המעלה את כל שפל אל רום, מכון המנהגים הטובים והקבלות היקרות שהן הולכות משרים וקולעות אל מטרת רוממות צביונו.
הקופיות הרעה היא ההריסה של החיקוי, שאינה לפי התוכן, הענין, והכונה היוצרת, החמושה בעדי הצדק המוחלט.
הציורים והנושאים, ההויות והתנועות, הרצונות, האידיאלים והשאיפות, כנחל שוטף הולכים הם ומתגברים, באים בתוכיותה של כל נשמה רוממה, וגורמים לה את מטבעתה המיוחדה.
שוטפים הם ג״כ ממעל לכל רוח כהה, וחודרים דרך הפגישה אל קצת מנימיה, והקופיות באה, שמתחלקת לפלגותיה, הקופיות המורידה, המסתפקת בחיקויה, שלא תרומם למעלה, לא תדאג על שטחיותה, ולא תרים את רוחה, אל ההתעמקות הנשמתית במעמק מעין החיים,
והקופיות הקדושה המעולה ומפליאה, מתחילה מהתנסחות שבלונית, ועולה ובאה, מתגדלת ומתרוממת עד לכדי חידור פנימי פנימיות, מקור קודש קדשים. …
שמקור החינוך, התרגולת, המורשה, וההתהלכות הדורית
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב
תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה … משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? - אמר אביי: אין, כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עא עמוד א
תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא - דאמר קרא: איננו שמע בקלנו מדקול בעינן שוין - מראה וקומה נמי בעינן שוין.
הגר״ח קנייבסקי
אם אביו ואמו אין משתווים בדבריהם, זה אומר ימין וזה אומר שמאל, והבן עד ראיה ועד שמיעה למחלוקות ולמריבות של הוריו, אזי אין מגיעה לו מיתה כשהוא בן סורר ומורה, כי לא הוא האשם במעשיו ובדרכיו הסוררות. כלל גדול וראשון במעלה בחינוך הילדים הוא, ההנהגה שנוהגים ומנהיגים ההורים בביתם. בדרך כלל, בית שזהירים בו במצוות, וההורים יראים מאד מעבירה וממכשול, והאב שוקד על התורה בהתמדה, הדבר משפיע ממילא על הילדים, כי רוב הבנים דרכם לחקות את האבות.
החיקוי הטוב המשכלל את הישות … המעלה את כל שפל אל רום,
קובץ ו פסקה רפג.
הנגלות שבתורה מראים את הצד הסימבולי של המצוות, וערכן על החיים והנפשות, והנסתרות מראים על פעולותיהן הסגוליות בעולם, ומעולם הגדול באות הפעולות עד מעמקי הנפשות. גם בהצדדים הגלויים, שהם הסימבוליים, יש הפרשה עצמית בין ישראל לעמים, שאלה התנועות הנפשיות שהסימבוליות המצותיות אחוזות בהן, הנן דברים מיוחדים לישראל על פי הפסיכולוגיא הלאומית המיוחדה. אבל אפשר לפעמים לחקות את התוכן הישראלי, אף על פי שיהיה כקוף בפני אדם, ולא תבוא ממקור עצמי כלל, והם הם הגרים הגרורים שלעתיד, שבסוף ינתקו את מוסרותימו. אבל מצד המצב הסגולי אין מקום לשום חיקוי כלל, כמו שאין דומם מחקה את המדבר.
קובץ א' פסקה שעו.
כשחודרים בעמקי הדעה, רואים שאין המצוות ענינים סימבוליים, להזכיר ולחקות איזה ענין על הדמיון לבד, כי אם הם ענינים שעושים את ההויה האנושית והעולמית. ומכל מקום אין הסימבליות יוצאת מכלל הפעולות, כי לבנין הנפש היחידית והכללית צריכים לתקן גם את צורותיה הדמיוניות, כשם שצריכים לתקן תכונותיה ומדותיה וציורי השכלותיה. …
מאור ושמש דברים רמזי שמיני עצרת
והנה מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקַי שֶׁכֵּן הוא הענין ביחוד העליון, שכשהיחוד הוא על ידי איתערותא דלתתא, על ידי ישראל שמקבלין עליהם עול מלכותו יתברך ומעלין המיין נוקבין - אז יורדת השפעה ממקור העליון בבחינת דכורא, מה שאין כן כשהוא להיפך, כמובן.
אגרא דכלה מדרשים ותרגומים ביאורי מדרש רבה לפרשת בראשית
הענין הוא ג״כ להבין בסוד מעשה בראשית אי אפשר רק להמבין תולדות שמים וארץ, והחוקר ומתבונן בהם יבוא להשיג בנסתרות כענין מבשרי אחזה וכו' [איוב יט כו], והנה מפליאות יצירותיו בעולם הזה נבין בגבהי מרומים מה שיש באפשרות יכולתנו, ובמשל אחר בפלטין ופקעת אפשר לפרש כי הנה אנחנו רואים בהחכמים המביני מדע כינו באורות העליונים ענינים שאי אפשר לאמרם רק בגשמיים, כגון מה שנמצא בזוה״ק ובכתבי האר״י ז״ל ענין עיבור ויניקה ומוחין וכיוצא ואורות וכלים, והענין הוא כי אי אפשר לנו להטעים שכלנו רק בענין שאנחנו נאחזים בו בגשמיות, וצריך להשכיל על דבר להבין בהתבוננות ענין הפשטת הגשמיות מהענין,
הקופיות הרעה היא ההריסה של החיקוי, שאינה לפי התוכן, הענין
דברים פרק ד
(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (טז) פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:
תהלים פרק קטו
(ד) עֲֽ֭צַבֵּיהֶם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם: (ה) פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ: (ו) אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן: (ז) יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם:
והקופיות הקדושה המעולה … ומתרוממת עד לכדי חידור פנימי פנימיות, מקור קודש קדשים.
קובץ א' פסקה ק.
אצל האלהות הזמן הוא נצחי, על כן איננו זמן, מכל מקום אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן. הגבול הוא באין סוף, וממילא איננו גבול, ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול. השינוי הוא שיווי, ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לשינוי. ואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד הזמן, הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח, האין סוף והשיווי. וכל המתראה בזמן, גבול ושינוי, הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח, אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה.
קובץ א' פסקה שפז.
לפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים, עד למעלה מגבול הכלים כולם, וכל כחותיו הרוחניים של האדם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית. והרבה פועל החטא, שממעט את הופעת האורה האלהית, ומקלקל את כשרון הנשמה להכיל את הזיו היורד, באופן שיחולק כראוי לכל פלגותיה. והאדם צריך להתגבר מאד מאד, ויחזיק באמונה בחסד עליון לאין קץ ושיעור, לאין תכלית ומדה, ותתחולל דעתו להפוך את הצמאון המחליש ומדאיב לצמאון מעורר להתענג על ד', באור תורה חכמה ומצוות.
אורות התחיה פרק מו'
כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה וְיוֹתֵר פְּנִימִית מֵהַמַּלְאָכִים, וְדַוְקָא מִפְּנֵי גְּדֻלָּתָהּ יָרְדָה עַד לְתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה, וּמִשָּׁם תַּעֲלֶה בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וְעָצוּם, וְתַכְשִׁיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמָּהּ לַעֲלִיָּה עֶלְיוֹנָה מְקוֹרִית, כֵּן הַקּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, שֶׁיָּרַד עַד לִידֵי הַחֻלִּין הַגְּמוּרִים, הוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְקָדוֹשׁ מֵהַקּדֶשׁ שֶׁבַּקּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר הַרְבֵּה. וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית לְתִקּוּנֵי הָעוֹלָם שֶׁיָּבוֹאוּ מִכָּל הַטּוֹב הַבָּא לָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ חֹל, שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ לָעֵת הַמְאֻשָּׁרָה, אֲשֶׁר "לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" – "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". לִפְנֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁיִּגָּלֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, יִתְעוֹרֵר כּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, שֶׁיְּעוֹרֵר בְּרֵאשִׁית הִתְעוֹרְרוּתוֹ אֶת הַחֹל, וְהַכּל יְדַבְּרוּ "בְּלִישָּׁנָא דֶּאֱינִישׁ וְלָא בְּלִישָּׁנָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא", וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ, כִּי בשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי"
מקורות נוספים לא מסודרים
לגבי מבשרי אחזה- עי' תניא איגרת הקודש פרק טו'
מנחם ציון שמות פרשת בא
ככל הדברים האלה תדעו ותבינו מוסדות הארץ, כי מבשרי אחזה אלוה, וכל מנהגי העולם הזה הם להורות לנו דוגמא של מעלה התנהגות השכל בעולם הבא
עי' עוד קובץ ב' פסקה רפט. רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלהי אמת, ד' אחד, במילואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ, ותרבותם תשתגשג ותתגדל בפריחה מצויינת, בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. אבל הגויים לא באו עדיין לידי מדה זו, ומה שהוכנס מאורם של ישראל אמונה אלהית בסביבתם, שלא בדרך ההתפתחות הראויה להם לפי טבעם, נלחם עם האישיות הפרטית שלהם, ומלקה את התרבות שלהם, שהיא זרה, חיצונה, נכרית ומגושמת, בעצם תכונתה. אמנם יד ד' עשתה זאת, שעל כל פנים תרוכך מעט הקליפה הקשה של הזוהמא האנושית, אבל סוף כל סוף מוכרחת הנכריות לנצח אצלם, והמלכות תהפך למינות, שתגעל את הניצוצות של רוח ישראל, הבאים מאור ד', שנמסך ברוחם, ותגבר בזה ביותר שנאת ישראל. ואף על פי שבתחילה יראו על ידי זה הנגעים של עקבתא דמשיחא, וקטני נפש חושבים לחקות את הכפירה המתרחבת אצל הגויים, ומדמים אותה לתרבות אנושית כללית, במקום שאינה כי אם תרבות זרה ונכרית, שישראל עומדים כבר למעלה למעלה ממנה, מכל מקום סוף כל סוף המחשבה הזאת בעצמה של החפץ להיות עומד על העצמיות הנקיה בלא עירוב השפעה חיצונה, שהיא מגדלת מעבר מזה את שנאת העמים לישראל ביותר, ומעבר השני את החיקוי הרוחני מצד חלושי חיים מישראל, עד שהאנרכיה המחשבתית מהרסת את כל קושט וקודש, היא בעצמה, הכרה זו, שיש לעמוד על הנקודה התוכית המסוגלת להעצמיות, תקרא את ישראל לתשובה, לעשות חיל באלהים, ולשוב עוד הפעם לגבורה עליונה. ולא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו. והכרה זו, הבאה בהתפתחות איטית מאד, המתחילה מקנאת עם, חבת ארץ, שפה, תרבות גולמית, דעת התולדה, התלהבות עבודה גשמית ארצית בכח היד המגושמה, מוכרחת היא לעלות עד הראש ולעורר את המחשבה וההרגשה היותר מיוחדה לישראל בלב כל האומה, הזקנים והצעירים יחדו, ובלב אחד, במחשבה וחשק אחד, ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ד' ואל טובו, כעת, באחרית הימים, שכבר החלו להראות את ניצניהם. וכל החיל אשר נגע אלהים בלבם קרואים ועומדים הם, לעורר המון מחשבות והופעות מהספירות העליונות, ממקור ישראל, ולעדור בלא לב ולב ביסודות התחתיות, שהתחילה כבר ההרגשה לדפוק בהם בחזקה. והמחשבה והמעשה יפגשו יחדו. לבנות עולם מלא בשם מלא. ימלוך ד' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.
קובץ ז' פסקה קכב. כל דבר עליון ומקיף, כל דבר כולל בחכמה הרוחנית הכללית, וגם כל דבר חכמה עולמית בכלל, וביחוד כל חכמה והכרה תורית ואמונית, צריכה להיות בתחילה מובנת בדוגמתה בחכמת הנפש, והכרתו הפנימית של האדם בהכירו את עצמו, ואחר כך הדברים מתבלטים, מתרחבים, מתגדלים ומתאדרים, והולכים ומקיפים את ההכרה העולמית, הרוחנית והגשמית, ואחר כך הנם חוזרים ונכנסים בגדלם בחיקוי התוכי של הנפש, ואז הנפש מתגדלת, והיא והעולמים עושים יחד חטיבה אחת.
קובץ א' פסקה קמו. עי' גם במסילת ישרים על החסידות שהיא טעות
החסידות המעשית היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל. כשהיא באה מצד ההגיון המוסרי, מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי על פי מדתו. וכשהיא באה מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגוע בקרבת אלהים התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של קדושה, שלפעמים הם מתמיהים גם כן את ההשקפה ההגיונית, וגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים פנימיים, אבל בעצם טהרתם, באותה הנשמה העזיזה שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית כשם שהיא צמאה לה בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים, מלאים אור ד' וטובו. והם הם צינורות יקרים, להזיל על ידם טל חיים של שמחת עולמים, של תום אמון, בתוכיות הנפש, לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי המוגבל ביותר.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה