עלון 633
ויקרא – ׳חידת הקורבנות׳ בדברי הראי״ה זצ״ל
הרב דוד חי כהן - ראש מוסדות ״אורות התורה״ בת ים ת״ו
ישנה פינה עלומה שאורותיה לכאורה עמומים, על אף חלקה הרב בתורה. הכוונה – למצות האור הזורח בתורה ובמצוותיה. בכתב, היא תופסת חומש שלם. בתורה שבעל פה, נראית היא בסדר קדשים, שגם סדר טהרות אחוז ותלוי בו – הקורבנות.
הרמב״ן בפירושו לפרשת ויקרא¹ ״מביא את דעת הרמב״ם בספר המורה²״ שטעם מצוות הקורבנות היה נחוץ בדורות שבהן שלטה התרבות האלילית בעולם.
הרמב״ן חולק על דעה זו מטעמים קרוניים ופרשניים. לדעתו, היות ומצוות התורה הן נצחיות, לא ייתכן שאלו תהיינה תלויות בדעות אליליות זמניות החולפות מן העולם, אשר באו לידי ביטוי אצל חלקים מן האנושות בזמן ירידתה הקשה. הרי קורבנות היו כבר בזמן אדם הראשון, כדברי חז״ל³ – וקין והבל הקריבו קורבנות טרם קמה תרבות אנושית אלילית שכנגדה היה צורך ׳להציב׳ את מצוות הקורבנות.
לדברי הרמב״ם דלעיל קמו רבים סניגורים, אבל הגדול סניגורו הוא עצמו, הכותב בסוף הלכות מעילה בספרו ״משנה תורה״ – ״יד החזקה״: ״כי הקורבנות הם מכלל החוקים שאין דעתו של אדם משגה… ובקיומם זוכים הישרים ועבודת הקורבנות בשבילה עומד העולם״ ולחיי העולם הבא⁴.
הרמב״ן עצמו כתב⁵ והסביר בשתי אפשרויות: האחת, דרך דרשה וחינוך – שידע האדם שחטא כי איבד שכלו, ונחשב כבהמה שיש בה בשר ללא רוח, ועל ידי הקרבתו של הקרבן הוא מחברו אל הנפש השכלית, וראוי לאדם לשוב ולתת לשכלו את השליטה על חלקי החומר שבו.
בדרך אחרת, הקשורה לעולם הנסתר – מסביר הוא שהקורבן נועד לאש הנמשכת ממידת הדין שהועלת בעולם (היינו הוא והקרבן), וממתיק אותה ומחזיר לעולם את החסד ואת הרחמים.
גם בעל ספר הכוזרי⁶ וגם בעל ספר החינוך⁷ נדרשו לשאלה זו, והקדימו לכתוב שאמנם ישנם כאן ׳סודות אלוקיים נעלים׳, אולם אפשר לקרב את עניין הקורבנות אל שכלנו בהסברה חינוכית הפועלת על דרכי החשיבה של האדם.
המשך בעמוד הבא
---
כן אם, ישנה ראייה כפולה של הבנת מצוות הק׳ זו: מחד – כשייכת לתיקונו ולהעלאתו של עולמנו לאחר נפילתו הקשה בחטא עץ הדעת, ומאידך – גנוז בה גם אור גדול השייך לאותם הימים שבהם אין עוד חושך וצלמוות, ולא פגע רע ושטן, ומאירה בכבוד שמים כולה.
כך כותב מרן הרב זצ״ל: ״נפש הבהמה קשורה היא בנפש האדם, ובשחרור נפש הבהמה מגווי ממאסר ה, המחשבה האנושית ה, על ידי מחשבה אצילית, היא מתאחדת עם רוחניות, ומתנועע העולם ב׳קרבן׳ לד, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכוחות החיים, ואין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש ולהרגשת ההמון התמימה״⁸.
בדברים אלו של מרן הרב זצ״ל אפשר לכלול את דברי הרמב״ן מהלכות מעילה, וגם את דעת בעל הרמב״ם מן הנסתר, וגם את ספר ״הכוזר״י״ המדמה את הקורבן למתרחש בגוף האדם שבו החום המעכל את חלקי האוכל ומעלה אותם עם כוחותיהם אל השכל שברוחו⁹.
אמנם, ב״אוצרות הראי״ה״ לספר ויקרא¹⁰, מובאים דברי מרן הרב זצ״ל כמסבירים מדוע הקורבנות באים מבעלי חיים, ומדוע לעתיד לבוא יהיו כל הקורבנות באים מן הצומח.
והסברו הוא בדרך זו: מרן הרב זצ״ל כותב כי עיקר טעם הקורבן הוא על הפסוק ״וערבה לד׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות״¹¹, כי הקורבן בהיותו מתוקן נעשה בעצמו עילויו, ומה שהקב״ה אינו בוחר בקורבן האדם, הרי משום שנפש הבהמה תתעלה לד׳ ותיזבח.
כן אם זהו ההבדל שבין האדם לבהמה – שהבהמה אין בה דעת, ולא תתעלה אם כי על ידי מעשים שייעשו בה להעלותה על זבח לד׳. מה שאין כן האדם, אשר בליבו ישכיל המבין – עולה בדעתו ויתקרב אל ד׳ ומעשה הקורבן.
והנה, לעתיד לבוא אמר הכתוב שיהיה שפע הדעת מלא ויחדר אפילו בבהמה, ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״ – שמקרא מלא הוא ״…כי מלאה הארץ דעה את ד׳״¹². כן אם, הבהמות יהיו כערך האדם עכשיו, ולא יצטרך לקחת מהם קורבן, ותהיה ההקרבה רק מן הצומח – ויהיה איסור בזה, ועל כן דווקא המנחה תערב (!) ולא שאר הקורבנות שהם מבעלי החיים, שלא ישכיל עד שיעלוהו בפועל.
באלו הדברים נמצא גם תירוץ לדברי הרמב״ן שטען כי אדם הראשון וכן קין והבל הקריבו קורבנות – אלא שבזמן שהקריבו, כבר היה העולם במצב הנפילה שאחרי האכילה מעץ הדעת, ואף הבהמות נפלו ממעלתם הראשונה.
באלו הדברים רק נגעתי בתמצית הדברים, והמעיין – ירחיב את הדברים כיד ד׳ הטובה עליו.
---
⁸ ערפלי טוהר עמוד י
⁹ ספר הכוזרי מאמר שני, אות כח
¹⁰ עיינו גם בסידור עולת ראיה א עמוד רצב
¹¹ ספר מלאכי פרק ג, ד
¹² ספר ישעיהו פרק יא, ט
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה