תשפ״ד תרומה
השנה, בכל פרשה, אנחנו עוסקים בכלי אחר במשכן. דיברנו על מזבח הזהב, השולחן, המנורה, ארון הברית, והכיור. השנה אני רוצה לעסוק בחלק אחד שאף אחד לא מדבר עליו: הכיסוי.
בתוך כל החומרים היקרים והמפוארים — זהב, כסף, אבנים טובות, ציפויים מרהיבים — מופיע הכיסוי של המשכן שלנו במילים פשוטות: שמיכת צמר גדולה.
כמו האוהלים שלנו בדיוק, מרחוק נראה המשכן, יוצא מהפאר וההדר, פרושה יוטה, ואולי מבצבצים מלמטה אדני הנחושת. עם ישראל במדבר. למה? המדרש אומר: ה׳ יתברך אומר: ״אנכי עמו בצרה״ — אני עם כולם. צרתם צר לו. גם אני כמוכם באוהלים. כמאמר הזוהר אליהו בפתח: ״אַנְתְּ חֲשִׁיבַת בֵּי מַקְדְּשָא דְאִׁתְחָרַב דְמִׁיּוֹמָא בְּבֵּיתָא דְעָאלְנָא דִׁילִׁי וְעָאלְנָא, לַאו הָכִׁי, דְלָא עָאלְנָא כָל זִׁמְנָא דְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא בְיִׁשּוּבָא. ״ בית המקדש המפואר ייבנה רק אחרי חלוקת הנחלות לעם ישראל.
אך אם כך, למה מבפנים הכל מפואר, כמו אם דברינו, כמו שיהיה רק אוהל? אנחנו לומדים אלא חשוב כלל בהיסטוריה של ישראל: ה׳ איתנו בכל רגע, בעליות ובירידות, גם מבחוץ — אנכי עמו בצרה. אבל אני אומר, רבונו של עולם, אני יודע שמתוך הצרה הכי קשות תצמח ישועה. בתוך האוהל הפשוט של נדודים ומסכנות — תצמח גאולה, זהב וכסף ודברים יפים.
זה המסר של הכיסוי — הזוהר הא-להי הטמון בחומר, הצרה בתוך הלאומית. וכעת — הביטוי המוזר מאוד שמופיע פעמים רבות בפרשיות המשכן: איך מקימים את היריעות? ״חֲמֵּש יְרִׁיעֹת תִִּּֽׁהְיֶין חִֹּֽבְרֹת אֲחֹתָּּׁה אֶל אִשָּׁה יְרִׁיעֹת מֵּש ָוְח חִֹּֽבְרֹתָּׁאִשָּׁה אֲחֹת אֶל הּ״, ״וּפְנֵּיהֶם אִיׁש אֶל אָּׁחִיו״. מטאפורה מיוחדת על הכרובים, או לה עור אחר. מאיפה לנו מוכר הביטוי ״איש אל אחיו״? מה האסוציאציה הראשונה? [רמז: קהל, חומש בראשית]. מי יודע?
בפרשת מכירת יוסף — שלוש פעמים: ״ּוַיִֹּּֽאמְרו אִיׁש אֶל אָּׁחִיו הִׁנֵּּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בִָּּֽא״, וידוי הכרת החטא ״ּוַיִֹּּֽאמְרו אִיׁש אֶל אָּׁחִיו אֲבָל אֲשֵּמִׁים אֲנַחְנוּ עַל אָחִׁינוּ אֲשֶר רָאִׁינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִׁתְחִַּֽנְנוֹ אֵּלֵּינוּ וְלֹא שָמָעְנוּ״, ובחרטה — ״ּוַיִֶּּֽחֶרְדו אִיׁש אֶל אָּׁחִיו לֵּאמֹר מַה זֹּאת עָשָה אֱלֹהִׁים לָנוּ״. אנחנו מבינים שזה ביטוי של חטא הפירוד ותיקונו — האם אנחנו ״איש אל אחיו״ נגד אח שלנו, אחר, או שאנחנו מבינים שאנחנו ״איש אל אחיו״ לגמרי.
ואם נמשיך עם הכיסויים — גם עורות האילים המאודמים מזכירים לנו את שעיר העיזים שהכתונת נטבלה בדמו.
מה המסר כאן? כל המשכן בנוי על סדר החיבור, כדי להגיע למצב של ״ושכנתי״ — חייבים לאחד ולחבר בתוך בני ישראל. וכך גם המנורה, ״במקשה אחת״, ״והיה האוהל אחד״, גם הבריח התיכון. אם פתחנו במסר של החומר הפשוט שגנוז בתוכו זהב טהור — אנחנו עכשיו מבינים איך להגיע לזהב: ״איש אל אחיו״.
השבוע היה לנו יום עיבוד לקראת שחרור מצו8, מחרתיים. הפסיכולוג אמר שהחזרה קשה גם מצד הבית, הדיבור בצבא קצר ותכליתי. אבל יש צורת דיבור שאשמח לקחת — לדעת להקשיב ולהיות סבלני. הכי הרבה בצבא, המילה שאני שומע איתי — ״אחי״. ״אחי, תעביר את הטונה. ״ זה ניקח לאזרחות. זיג משמאל, לוט את האחי.
הביטוי האחרון בתורה של הביטוי הזה הוא בחטא המרגלים, שלא נכנסנו לארץ ישראל — ״ּוַיִֹּּֽאמְרו אִיׁש אֶל אָּׁחִיו נִׁתְּנָה רֹאש וְנָשׁוּבָה מִׁצְרִָּֽיְמָה״. נעשה שלום, לא נעשה טעויות.
שבת שלום.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה