היכל ה' המה - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – פרשת תרומה
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
האלשיך הקדוש
ועוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים. והוא בשום לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם. אך לא המשיכו הכתובים על ענין זה. ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם. והוא כי עדיין צריך לשים לב כי הלא במשכן עצמו היתה שכינה כמאמרו יתברך (לקמן פסוק כב) ונועדתי לך שם כו', ואומר (לקמן מ לו) וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא וכו', וכן אומרו וכן תעשו לפי דרך זה הוא מיותר:
אמנם יהיה על דרך מאמרם ז״ל (סנהדרין יא א) שבימי הלל הזקן יצאת בת קול ואמרה יש ביניכם מי שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך. כי מה ענין אומרם כמשה רבינו, והיה די יאמר שתשרה עליו שכינה. אך הוא כי מאז היתה שכינה למטה טרם יחטא אדם ובהעוותו עלתה לרקיע ראשון, ובדור אנוש לשני, וכן על הסדר הזה עד השביעי. ובא אברהם והורידה לששי, יצחק לחמישי, יעקב לרביעי, לוי לשלישי, קהת לשני, עמרם לראשון, משה לארץ. כן היה ראוי הלל להשרות שכינה בארץ בהשתלשלותו. וזהו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, באופן שעל ידו תתפשט ותמשך לארץ כמשה רבינו ע״ה. ולא עליו לבדו, אלא שאין הדור ראוי לכך, כי עונותם מבדילים בין הארץ ובין השמים, ואין מבא להשראת שכינה בארץ למענם.
והוא מאמר הכתוב (ירמיהו ז ד) היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, לומר אל יעלה על רוחכם כי היכל ה' הוא ואיך יניחהו הוא יתברך, כי הלא היכל ה' המה וכאשר המה ראויים להשרות שכינה בנשמותם ישתלשל ויתפשט השפע אל היכל ה', כי למענם להיות אתם משכן את שמו יתברך במקום ההוא. כי נפשותם הם המשכן האמתי ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא.
(בית המקדש הוא יצוג הקדושה של עם ישראל)
וזה מאמר שלמה באומרו (מלכים א ח נז) יהי ה' אלהינו עמנו, שתשרה שכינה בעצמנו, כאשר היה עם אבותינו אברהם יצחק וישראל עבדיו, כי האבות הן הם המרכבה (בראשית רבה פרשה מז ו), ועל ידי כן אל יעזבנו ואל יטשנו. מה שאין כן בהעותנו שיעזוב היכלו ויסתלק, כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כי אם על ידי השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך, עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שם:
וזה אחשוב בכונת הפסוק (תהלים עח ס) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם, כמפורש אצלינו לעיל שהוא ויטוש משכן שילה. ואל תתמה איך נטש את משכן קדשו כי הלא לא עשה הוא יתברך עיקר רק מהאנשים כי אהל שכן באדם, אך לא בעצים ובאבנים. ועל כן בהעותם נטש משכן שילה כי לא ממנו עשה עיקר כמדובר:
"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ."
ועל זה אחשבה היתה ברכת טוב אשר בירך משה את בני ישראל, כמאמרם ז״ל (תנחומא פקודי יא) על וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה (לקמן לט מג), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם כו'. כי מה ענין פסוק (תהלים צ יז) ויהי נועם אצל הברכה? ולבא אל הענין, נשים לב אל כפל ענין ומלות שונות באומרו (שם) ומעשה ידינו כוננה כו' ומעשה ידינו כו'. אך אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם (במשכן), ולא שיעשה עיקר מהמשכן, כי אם שויהי נועם ה', הוא השראת שכינתו, עלינו בנפשותינו. עוד שנית. והוא מה שכתבנו למעלה, כי כשהוקם המשכן של מטה, משכן של מעלה הוקם עמו בכל חלקי פרטי דוגמת התחתון. וזהו ומעשה ידינו, אשר פה, כוננה עלינו, בעליון אשר הוא עלינו ואז על ידי שני הדברים האלה ומעשה ידינו, פה למטה כוננהו, מקדושה שהקנינו בעליון על ידי נפשנו, כי הכל תלוי ונמשך מהשראת שכינה על האדם שבאמצעותו יתכונן העליון והתחתון בהשראת שכינה כאמור:
ועל פי הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב ועשו לי מקדש כו'. כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. אחת ועשו לי מקדש, שנית שיעשו באופן יתקיים המקדש במה שיכשירו מעשיהם להיות עצמם היכל ה', ותהיה שכינתו יתברך שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו היכל ה' המה, שויהי נועם ה' עליהם בעצם. וזהו ושכנתי בתוכם, כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים ואבנים, כי אם מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב.
הזרע קודש מרובשיץ פרשת תרומה:
א״י ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" כי באמת הפסוק מתמי' וכן במד' שתמה משה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית כו' וכן השמים כסאי כו' איזה בית אשר תבנה לי?
רק ית״ש אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שישראל לשני בקר הביאו כל מלאכת המשכן, כי הי' להם לב טהור ורוח נדיבה מאוד וכל מה שהי' אתם הביאו וכ״א כשהי' מביא למשל חתיכת כסף וזהב שלא הי' לו יותר (שערות עיזים) אבל במחשבתו ורצונו ותשוקתו הי' אז להביא זהב מלא כל חללא דעלמא ואף זה לא הי' סיפוק במחשבתו מחמת שתשוקתם הי' גדול במאוד והי' במחשבתם ותשוקתם באמת שהבית יהי' יותר גדול מכל העולמות אשר לא יכלכלהו ית״ש, כלל הדבר שלא הי' לתשוקתם שיעור וערך…
לכן ע״י תשוקה זאת ושכנתי בתוכם ממש נמצא אין קושי' איך ישכון ית״ש אשר אין שיעור למרכבות כבודו בעשרי' קרש מצפון כי באמת הי' שוכן ית״ש במחשבתם ותשוקתם בהביאם נדבתם למשכן שלזה לא הי' שיעור וערך (ביטול גמור לפניו) והי' כביכול שוכן ית״ש בדבר שאין להדבר ג״כ שיעור וערך.
מאיפה הגיע התשוקה?
ובאמת זה התשוקה בלבות בנ״י, הכניסן העושין המלאכה שהי' לוקחים התרומה מישראל בצלאל ואהליאב וכל חכם לב שהוא צדיקים גדולים וכשהי' א' מישראל מביא דבר להם (שערות עיזים) הי' משבחין אותו ית״ש שבחר לעמו ישראל ואמרו ראו עם קדוש הנמצא אומה כזה וכשהי' הישראל שהביא שומע הדברים היוצאים מפה ולב עושה המלאכה הי' מתלהב להביא עוד וכ״ש שהי' אח״כ משבחין אותו ית״ש ואת עמו ישראל עד שהי' מביא עוד יותר כל מה שהי' עמם הביאו. (לגלול מה מרגישים בתוך עצמם)
ועד״ז פי' הרב הקדוש מוה' מ״מ משענדישוב דצ״ל שאמרו למשה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כו' ויכלא העם מהביא. דקשה שהי' לו להכריז שאל יביאו עוד וגם להבין לשון מידי עבודה כו' רק עד״ז שמשה הבין שתשוקה זאת מכניסים העושי מלאכה בלבם (שיש קדושה ותשוקה והשראת שכינה בכל מעשה קטן) ואם לא יבטלו ממלאכתם אף שיכריז שלא יביאו עוד לא יצייתו לו מחמת תשוקת' והתלהבות' שהכניסו עושין המלאכה בהם ולכן ויעבירו קול במחנה ועי״ז ויכלא העם מהביא וגם לשון מדי העבודה למלאכה היא עד״ז שעושין עבודתו ית״ש למלאכה ועי״ז מרבים העם להביא כנ״ל. ובאמת הי' צריכים עושי המלאכה לעשות כנ״ל שבזאת התשוקה והתלהבות זה שאין לזה שיעור וערך הי' שוכן ית״ש
וז״ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו שמי שינדב דבר לא יהי' כוונתם ליקח מאתו הדבר ההוא לבד כי אין בזה די השראת שכינתו ית״ש שהשמים ושמי השמים לא יכלכלהו רק לבו תקחו את (עם) תרומתי פי' את ועם הפרשה שהפריש תראו שתקחו גם את לבו שיתן אליו ית״ש כנ״ל בגודל התשוק' הנפלאה שאין לזה שיעור וערך ועי״ז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כנ״ל: .
האלשיך הקדוש
או יאמר ויקחו כו', שאומר הוא יתברך ראו חיבתי עמכם, כי הלא ממה שהוא שלי באמת אעלה עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. והוא כי יהיה אומרו לי תרומה כמו לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח), לי יאורי (יחזקאל כט ג), כי לי כל הארץ (לעיל יט ה), שפירושו שלי הכסף ושלי הזהב. כן יאמר ויקחו ממה שהוא שלי תרומה. וזהו מאת כל איש שאינו שלו רק שהוא אתו עמו פקדון אשר הפקד אתו מאתו יתברך. ושמא תאמר אם כן איפה מה יתנו. על כן אמר אשר ידבנו לבו, שהיא נדבת הלב ורצון הטוב, את זה תקחו את תרומתי, כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם, אתם כלוקחים גם הנדבת לב אשר עמה. ולזה לא אמר תרומתם רק תרומתי. ואמר וזאת התרומה כו' עם היות שתי תרומות: א. שלהם והוא הרצון טוב; ב. התרומה עצמה שהיא שלו יתברך. מה שתקחו בעצם מאתם הוא כסף וזהב כו' שהוא שלי, ובאחרת ועשו לי מקדש (פסוק ח), שעל ידי הנדבת לב במחשבה נפשיית תזכו שתשרה שכינה בדברים הגשמיים ההם:
זוהר תרומה קמו. :
אוהב ישראל מאפטה ליקוטים חדשים פרשת פקודי:
וזהו (שם כה, ח) ועשו לי מקדש. כי היו צריכים להכניס ולהמשיך שפע עילאה באלופו של עולם לכל הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וזהו ועשו לי מקדש, מקדש הוא בגימטריא ד' אלפין במילואן. וזה המלאכה היתה דיים והותר (שם לז, ז) והקשה באור החיים ז״ל אי דיים לא הותר ואי הותר היאך יתכן בחינת דיים.
אמנם ה' יתברך צוה לעשות משכן וזהו כביכול בחינת צמצום שצמצם שכינתו בין בדי הארון. אמנם צריך גם כן להתפשטות החסדים וזה נעשה מבחינת הרצון ורעותא דליבא דישראל.
על דרך משל מי שיבוא ויאמר כי הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו בתוככם והתנדבו נדבה על זה. הנה מי הוא אשר לא יתלהב לבו לזה ויכסוף וישתוקק ליתן כל מה שיש לו ואדרבה יצטער עצמו על מה שאין לו כל חללי דעלמא והיה נותן הרבה והרבה מאוד. ומבחינת זה הרצון וכסופא ורעותא נבנה המשכן ברוחנית להתפשטות אין סוף ב״ה וכמה שנתנו דור המדבר בגשמיות זהב וכסף ונחשת נעשה בזה המשכן והיה בזה בחינת צמצום ומבחינת הרצון וכסופא ותשוקה דלהון והשתוקקות של כל אחד ואחד מזה נעשה הרוחניות להתפשטות אין סוף ב״ה. וזהו (שם כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כי העיקר הוא מנדבת הלב והרצון וכסופא של כל אחד. נמצא שהיה מעשה בגשמיות לצמצום וגם מחשבה ורצון ברוחניות להתפשטות אין סוף ב״ה וזהו חכמתו של בצלאל במה שצירף המחשבה אל המעשה ועשה קומה שלימה. וזהו (שם לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, היינו שפעל במחשבה וגם בעשייה. וזה אומרו היתה דיים והותר, היינו שהיו ב' בחינות, בגשמיות היה צמצום כביכול וזהו בחינת דיים ובבחינת הרצון והרעותא היה התפשטות אין סוף ב״ה וזהו והותר. והבן כל זה היטב:
שיר השירים ג':
ט אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. י עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם.
לשאוף בענק ולעשות מעשים קטנים –
ללמוד משניות עם ברטנורה ובשאיפה ללמוד עץ חיים. בשורה הקטנה אתה אחוז בתורה הגדולה כולה, אנחנו תופסים בכבודו יתברך, יש כאן צמצום והתפשטות.
המשך האלשיך הק':
ומה שאמרתי ושכנתי בתוכם אל יקשה בעיניכם לומר מי זה יוכל להכין עצמו להיות משכנו יתברך בו, ומה גם אחר התקלקל הכנתם בעגל. כי דעו לכם כי וכן תעשו, כי יש לאל ידכם בטוב בחירתכם. ולהורות להם כי הבא ליטהר ה' עמו לסייעו ולהכשירו בעצם, והמה כבר באו ליטהר כמאמרם ז״ל (עיין פרקי דרבי אליעזר פרק מו) כי כן עשו ישראל אז מראש חודש אלול שעלה משה הפעם השלישית שבא ליטהר, על כן בסוף הארבעים יום שירד משה בציווי המשכן אמר לו הוא יתברך לאמר להם וכן תעשו, כאילו פיו יתברך דיבר בם לנוכח. לומר אל יתמהו על החפץ כי תאמר להם ושכנתי בתוכם כי הנני בא כמדבר לנוכח אתם, ואומר להם וכן תעשו כאילו לפני הם ואתם אני מאז היחלו ליטהר, ומבשרם וכן תעשו. ולא עוד אלא שמעלה אני עליהם כאילו הכל הם העושים עם שאני המלמדם ומסייעם להועיל. וזהו וכן תעשו:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה