פרשת וירא, שבת פרשת
שיעור תפארת ישראל
הגמרא בגיטין מ״א ע״ב אומרת:
״משום דילמא לא הוא, דוחקא דצבורא, דלמא עבד רבנן שלא ברצון רבנן, דלמא עבד״.
הרמב״ם, הטור והשו״ע (הלכות מתנות עניים פ״ח ה״י) כתבו:
״אין מבריחין את השבויים מפני תקנת העולם, שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם את העול ומרבין במשמרתם״.
א. הר״ן כתב שמבואר בכתובות נ״א שלדעת רשב״ג גם כשהבעל חייב לפדות אינו פודה את אשתו.
ב. הר״ן.
ג. הרדב״ז כתב שהוא שב ואל תעשה.
אמנם בגיטין נ:
״ת״ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים ובדרכיו אבו ולא לו חטאנו זו ה' הלא ואמר תינוק אותו ענה לבוזזים שפדאו עד משם זז לא אמרו עליו. שפוסקין ממון בכל שאפדנו עד מכאן זז שאיני העבודה בישראל, הוראה שמורה ממון״.
אך התוספות הקשו, והרי שם הן הרמב״ן פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן, ותירצו שכשיש סכנת נפשות פודין.
וכתב על כך הרמב״ן:
״אם אבדו ממון ישראל או מתו מאויביהם הרבה יש לנו כיוצא בו, ולפדות למלך קודם בו כיוצא לנו אין תלמיד שהוא בוודאי בו שהכיר משום יהושע ור' עליו, וזהב כסף לחמוד אין הילכך א') (י״ג הוריות במסכת כדאיתא ופדאו בממון הרבה״.
פסקי התוספות והמאירי:
״ועיקרו שאין ממון בו חשש מיתה״.
ומה שהקשה הרמב״ן יש ליישב מיראות, שאם הטעם הוא לא איסור אלא שהטעם הוא אם אותו לפדות חזית דמאי חב לאחריני — הפידיון יגרום נזק לאחרים.
הרשב״ל.
בשו״ת יד דוד ובספר משכנות יעקב כתבו שגם הרמב״ן מודה שאם לא יפדו אותו ימות, ורק כשיש חשש מיתה. כתב שבכל שבי יש חשש מיתה בעלמא.
ועל פי כל זה כשנחטפו החטופים לאנטבה בשנת תשל״ו נשאל הרב עובדיה הראשון לציון האם מותר לממשלה לשחרר לשחררם. ולחומר השאלה כינס אליו הרב עובדיה את הרב אוירבך הגרש״ז והרב בצלאל ז׳ולטי והרב אליעזר ישראלי שאול והרב גולדשמידט, אך בסוף לא נצרכו לדון בזה.
וכך מסיים הרב עובדיה את תשובתו:
״והנה בהתאסף ראשי גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ה' ברוך יתברך לחסל את המחבלים הרשעים ואת עוזריהם. ראו כל אפסי ארץ את תשועת אלוקינו, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו, ה' ציל בזעה״ת את החטופים מאת למוות, לקוחים והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו, ומשום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ואין לנו כיוצא בו קודם בו ולפדות למלך כדאיתא במסכת הוריות (י״ג א') ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו בל תיהזעה״ת. ברוך ה' לעולם אמן ואמן״.
קפ הנכסה רובע תלצה ורבח — הניסיון הוכיח ששחרור מחבלים יוצר ספק סכנה.
ואין אדם מחויב על בנויה על ״לא תעמוד על דם רעך״ כשהוא עצמו בסכנה כתוצאה מכך.
הרב עובדיה:
א. בירושלמי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם כשגויים ייחדו אותו מותר למסור אותו למיתה. ופסקו האשכול והסמ״ג והמאירי שהלכה כרבי יוחנן שאם ייחדו אותו ניתן למסור אותו בידיים ולא למות עבורו.
ב. אך הרב עובדיה אומר שהירושלמי אומר שאדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. ב״ח בלשונות הרמב״ם (סי׳ רי״ח) והרדב״ז בשו״ת בדעת הסתירה: הרדב״ז הקשה ש״הרמב״ם פ״א הל' רוצח כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, פ״א מ' להציל וכו', ומיירי במי שיכול להציל להדיא, אלא אפי' יש בו קצת ספק סכנה כגון שרואה אותו טובע בנהר או חיה רעה באה עליו או סטים באים עליו, שיש בהצלתו כל לל, חייב להציל בגופו להציל, ובממונו להציל חברו, וכו' ודע שבכללי חייב אפי' במקום ספק סכנה להציל נפש חבירו, אבל חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל ממון חבירו״.
והרדב״ז סותר עצמו למ״ש בח״ג (סי' תרכ) שהמכניס עצמו בספק.
כ״ע לומר שאף הרדב״ז מחלק בין ספק שקול של סכנה לבין להציל חבירו מסכנה ודאית — זה חסיד שוטה. סכנה קצת, ועפ״י בור השיג ישיג ויציל — חייב להציל. ״ומ״מ״ עוד שסיים הרדב״ז ח״ב שם: ״אם הספק אינו נוטה אל הודאי, או אפי' בספק מוכרע, אלא נוטה״.
ובזה נמצא כמב ראו. ולכן אף לרדב״ז הירושלמי לא אמר אלא כשעפ״י בור יכול להציל בלא סכנה.
ג. ועל פי זה כתב בית שמואל שהגמרא בנדרים פ' אומרת שאין אדם חייב לצער את עצמו כדי להציל את חברו. יש להוסיף מה שכתב אליעזר הציץ ג׳ סימן, על פי הנצי״ב ותלמידו הרב קוק בחי״ב, שלחיילים הנופלים כחלק מהמלחמה יש להם כללים אחרים:
במסכת שבועות ד׳ בהוצאת התוס', וכותבים ״האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא״, ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי, קרא, ובהוצאה למלחמת הרשות, דבמלחמת מצוה לא כתיב אלא דקטלא ממש, כל נשמה תחיה. ונדו מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי לביטחונו רשאי להכניס עם בסכנת מלחמה רבה, ואפילו במלחמת הרשות, שהיא כפי שמגדירה הרמב״ם בפ״ה מ' להרחיב גבול ישראל ולהגדיל גדולתו. ושמעו הנצי״ב בפירושו לתה״ע (בראשית ט׳ ה׳) מסביר הכתוב: ״מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם״, ובפי' הכתוב: ״ופירש הקדוש ברוך הוא האדם הוא ברוך אימתי, כי כך נוסד ענין זה, כלל ע״ז עונש ואין להרוג עת אז לשנוא ועת מלחמה בשעת משא״כ באחוה, לנהוג שראוי בשעה נענש, עולם כדאיתא בשבועות ף. על גב שמישראל יגרהו ז״יע״.
ואי אפשר ללמוד מזה אלא הלכות דמלחמה ודהלכות ציבור שאני, ולא היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה. ובספר כהן משפט סוף סי׳ קמ״ג מגדיר אחרת הגדרה מזה, ומפני (א) שכך מפני (ב) והמה במלחמה, בזה שישנם המיוחדים הנהגת צבור דהלכות מפני ועל יסוד זה נוסד העולם. ומשום שזאת אומרת הנידמה, שזהו תקנת והבטחת העם והמדינה.
נמצא שמותר לפדות את השבויים שנמצאים בסכנת חיים אם לא יפדו אותם, אך אין חובה לעשות כן אם יצור הפדיון סכנה לשאר הציבור.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה