מלאכותי בינה אמיתית ודעת
1. שמות פרק לא פסוק ג:
״וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. ״
2. רש״י שם: ״תבונה — שאדם שומע ולמד מאחרים. דעת — מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד רוח הקדש. ״
3. רקאנטי בראשית: ״אמר כי החכמה נקראת אב הכל, משם אצילות כי אמנם פעולותיה אין נגלות רק ׳כולם עשית בחכמה׳. הבינה נקראת אם שנאמר ׳עמו מים עצה קים בלב׳. והבינה היא המוציאה הדברים, ׳יש תבונה ידלנה׳ איש, והיא הנקראת ׳את׳ רמזת הנ מן הכח אל הפועל, באות ה״א. ״
4. ספר המאמרים שפ״ד ויחי, ״עת״:
״כאשר העניין ברור לבד בהשגה … העניין אצלו עדיין יכול להתהפך. והרי זה למשפט דרך משל דיינים שיושבים זה מזכה וזה מחייב כלפי מטה, ושכליים וטעמים מצד ס ברו לחוב, וכל הממציא טעמים מצד ההיפך לממש. ולזאת המזכה כאשר הסברא לו מהפך ירו לשכל דין של משכל להשתנות יכול היפוכו לו ומראה זכות של וסברא וכו׳. ״
5. שערי אורה, שער ח (ספירת הבינה):
״ומן השם הזה מתחלת מדת הדין להמשך בספירות, אבל אינו מדת הדין גמורה לפי שהוא נאחז בעולם הרחמים. ועוד טעם שנקראת בינה לפי שהיא סוד תולדת בנים ובנות בסוד בינה ותבונה.
׳מי חכם ויבן אלה נבון וידעם׳ — הבינה עומדת בין החכמה ומאחד והדעת כמה בזה זה להתאחז. ״
6. ויקרא רבה: ״כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. ״
7. ויקרא רבה, ותנחומא פתח ר׳ שפתי: ״יש זהב ופנינים וכלי חמדה ומרגליות ואבנים טובות וכסף, זהב במשל לו? יש בנוהג שבעולם, אדם שיש לו (משלי כ–טו) ׳דעת׳ — מה הניה מה בו, אין ודעת שבעולם, מה חסרת דעה חסרת, מה קנית דעה אומרים: קנית? ״
8. ספר המאמרים שפ״ד ויחי, ״עת״:
״וזהו וכמאמר ז״ל דעניין הבחירה הוא בדעת דווקא, אין דעת הבדלה מניין להבדיל בין ב׳ דברים? כמו להבדיל בין הנאה והמגונה מהם, ולבחור ובא כן וכל להבדיל בין הטוב ובין הרע ולבחור בטוב … עניין הבדלה ובחירה הוא על ידי הדעת דווקא.
והנה במשנה בפרק ב׳ דחגיגה ׳חכם׳ דמבין מדעתו — משמע שיש דעת לפני חינת או יך … ובינה דחכמה בהמוחין כמו ולימוד חכמה דהנה ובינה שהן עיקר עצם השכל להשכיל … ולהבינו דבר באיזה להתחכם ולהשיגו הוא העניין.
עיקר מהות הדעת אינו רק הכרת השכל, אלא שעיקרו הוא בחינת הרגש השכל וההשגה, דהיינו שהשכל בא בהרגשה פנימית שהוא הכרת העניין ביותר. כי יכול להיות שגם ישיג בשכל השגה הרי ובא הדבר לא במורגש בכלל, חכמה ו אבל הדבר המושג רחוק ממנו, מפני שאין לו בו דעת והכרה.
וכל הכרה טובה שמואס ברע ובוחר בטוב צריך להיות בדעת דווקא. וזה שכתוב: ׳וידעת היום והשבות אל לבבך׳, שהעיקר הוא הידיעה הברורה, ועל ידי זה דווקא היה ההשבה אל הלב. ״
9. ירמיה ל״ג ל״א:
״וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה׳ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם נְאֻם ה׳. ״
10. ספר המאמרים שפ״ד ויחי, ״עת״ (שם, בהמשך):
״ונמצא שעניין הדעת הגם שאינו מוסיף דבר בהשגת הרי הוא מגיע בעומק הנפש הרבה יותר מהשגת הדבר, דבהשגה העניין אצלו עדיין מרוחק ממנו, ובדעת נעשה העניין אצלו בחיצוניות ובפנימיות ובקירוב.
וזהו שאמר דוד לשלמה ׳דע את אלוקי אביך׳, ובאמת למדו חכמה ובינה הרבה, ומה שכתוב ׳דע׳ — זהו היינו הכרת העניין שיוכר וירגש בנפשו, דווקא. ועיקר הדבקות בא באמת מכח עצמו, וההתקשרות לאלוקות הוא על ידי הדעת דווקא. ״
11. מגכ״ג (ויקרא כג, מג) — אמר רבה מנה״מ: ״דאמר קרא ׳למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל׳ — עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא. ״
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה