עבדיאל שאול
בס״ד
רבה הושענא — הלכות ליקוט מאת עבדיאל שאול
א. ביום השביעי של חג הסוכות נקרא ״הושענא רבה״. הטעם לכך שקוראים לו כך: משום שמרבים בלקיחת ערבה, שנקראת גם הושענא, וכן שמרבים.
ב. בתפילה באמירת הושענא. וטעמה משום תקנת בו ערבה. ומצוות נטילת הערבה היא מצווה המתווספת למצוות החג, וקבעו דווקא ליום השביעי.
ג. משום שהיתה תוספת קדושה ביום זה במקדש — שהיו מקיפים את המזבח שבע פעמים, ולא הנביאים ואנשי הכנסת הגדולה זכר לנטילת הערבה במקדש.
ד. ועוד טעם: שאף אם חל היום השביעי בשבת, היו זוקפים את הערבה שם כבשאר הימים (סוכה מד, ע״א; שו״ע או״ח תרס״ד, ס״ב; ומשנ״ב שם). על פי מדרש חז״ל, יום זה הוא גם יום חיתום (סיום) הדין של ימי ר״ה ויוכ״פ.
וכך מובא בזוהר הקדוש: ״ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, ונמסרים למלאכים הממונים״ (מדרש תהילים, אבודרהם, ועוד; קורבן העדה ור״ה פ״ד).
ה. ולפי שהוא יום גמר חיתום הדין, לכן דומה קצת ליום הכיפורים, ומרבים בתפילה.
ו. יש שכתבו לטבול במקווה בערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה (באר היטב תרס״ד).
ז. יש שכתבו שהתפילה בכוונה בהושענא רבה היא סגולה להתפלל בכוונה כל השנה (בשער השל״ה). יש שכתבו שהדבר מקובל איש מפי איש עד אליהו הנביא (מאמר זמן שמחתינו, יששכר).
ח. נוהגים להיות נעורים כל הלילה בליל הושענא רבה ועוסקים בתפילה ותורה (מג״א).
ט. נוהגים לקרוא כל ספר דברים בחצי הראשון של הלילה, מפני שבו. ובחציו השני של הלילה נוהגים לקרוא ספר תהילים (ערוה״ש תרס״ד; כתבי אהבת עיקר — תוב כתבי ויראתו השם).
י. מנהג הספרדים לומר סדר ״אדרא זוטא״ ומדרשי חז״ל ואחר כך תהילים לפני חצות הלילה (סידור האריז״ל, יעב״ץ, כה״ח; לב דוד לחיד״א). ספר התהילים המחולק לשבעה חלקים — כך כה״ח. יש אומרים על פי הסוד שאין לומר תהילים לפני חצות. ויש אומרים שבליל הושענא רבה מותר לקרוא תהילים לפני חצות אף על פי הסוד (שו״ת בצל החכמה ח״ד סימן מד; מרדכי תנינא או״ח קפ״ו; לבוש).
יא. יש הנוהגים לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת ״וזאת הברכה״ (פרמ״ג רפ״ה, סק״ו).
יב. יש הנוהגים ללבוש ״קיטל״ בתפילה, ויש מקומות שרק שליח הציבור לובש בכך. והספרדים לא נהגו בכך.
יג. האשכנזים מוסיפים בפסוקי דזמרה את מזמורי שבת ויום טוב. ואין אומרים בו ״נשמת״ — ולכו״ע.
יד. יש הנוהגים להחליף בהושענא רבה את הערבות שבלולב לחדשות (מנהגי החת״ס).
טו. יש נוהגים להתיר את איגודו של הלולב, ויש שלא נהגו בכך.
טז. כל פסול שבערבה שבלולב פוסל גם בערבות של הושענא רבה (שו״ע או״ח תרס״ד).
יז. מצוות הידור לקחת ענפים ארוכים עם הרבה עלים (ח״א כלל קנג, ס״ג), שיהיו לחות ויפות (שם). אך מן הדין אף אם נותר לה ענף אחד כשר (שם).
יח. כמה ענפים יקח: טוב לקחת שלושה, ובשם האר״י כתבו לקחת חמישה. ויש נוהגים לקחת שבעה.
יט. יש נוהגים לאגוד את הערבות, ויש נוהגים שלא לאוגדם (ברכ״י, אות ד; משנ״ב סק״יז).
כ. יש מקפידים שישאר למטה מקום לא אגוד להחזק. במה אוגדם: יש אומרים בידו, ויש שכתבו שיש לאגוד בענפי הערבה. ויש המתירים לאגוד בכל דבר ואפילו בגומי (מג״א סק״ד, פרמ״ג סק״ד, קצש״ע קל״ח; וחוט רגיל).
כא. רבים נוהגים ליטול ענפי ערבות אף עבור הנשים וילדים קטנים (מנהגי וורמיישא). אך לא יתן להם לחבוט בעצמם (הגר״מ אליהו).
כב. אין מברכים על נטילת הערבות וחבטתן.
כג. מקיפים את הבימה שעליה ספר התורה שבע פעמים עם הלולב.
כד. יש קהילות שנהגו לתקוע תשר״ת תש״ת תר״ת בזמן הפיוטים של ההושענות.
כה. חובטים את הערבה חמש פעמים על הארץ (שו״ע תרס״ד, ס״ד; ובמשנ״ב סק״יט).
כו. יש שכתבו שאין לקיים מצוות חביטה שנית בערבה שכבר חבטו בה פעם אחת. אולם בדיעבד כשאין אחרת מותר להשתמש בה (עיין בשו״ת זקן אהרון או״ח ח״א סימן ל, ובשו״ת שבט הלוי יו״ד סימן נח).
כז. היכן זורק את הערבה החבוטה: אין לזרוק בביזיון ולדרוך עליהם משום ביזוי מצווה. יש נוהגים לזרוקם על גבי ארון הקודש, זכר למקדש שזקפו על גבי המזבח. ויש שלא נהגו כן משום ביזיון, ומשאירים אותם בצד בית הכנסת. לכן ניתן לעוטפם בשתי שקיות ולזרוק לפח. ויש הנוהגים להחזירם הביתה, והשמש שורפם. משום סגולה.
כח. נהגו להצניע את הערבות עד לחג הפסח ולשרוף עימם את החמץ.
כט. יש הנוהגים לברך את רעהו בהושענא רבה בברכת חג שמח כביום טוב, והנוהגים לברך ״בפיתקא טבא״ או ״חתימה טובה״.
ל. נהגו לעשות סעודת יום טוב בהושענא רבה. ויש שנהגו להכין לביבות ביום זה, ומכין בו מאכל של בשר הממולאים (״קרעפלאך״), משום שהוא חג המותר במלאכה ולכן מכין בו מאכל של בשר המכוסה.
לא. יש הנוהגים בסעודת היום לטבול פרוסה בדבש.
לב. נוהגים לנשק את הלולב משום חיבוב מצווה לאחר נטילתו האחרונה (של״ה; עלים).
לג. נוהגים לעשות סעודת פרידה מהסוכה (שו״ע תרס״ז, א).
לד. ויש שנהגו לנשק את הסוכה בצאתם ממנה בפעם האחרונה, ואף לצאת לאחוריו (של״ה; מנהגי מהרי״ו — כיוצא מן הקודש).
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה