# הלכות יום הכיפורים
## א. משך חכמה ויקרא פרק כג
עירבב דלא טעמא? מאי — בסופה לה מריעין בתחילתה, תוקעין שאין שנה כל אמרו: השנה בראש הנה.
כמו עשה מצות התקיעה אין כי הכוונה. אונסא דאיתייליד אלא בשבתא, דמיקלע לאו — הבה״ג פירש (שטן).
אניס — וכי אותה, קיומו בלי על יענש בהיעדרה אשר המצוות, כל תעלה רפאות כמו הוא רק פטריה. רחמנא ונמצא דמי. בפנים דאתי כמאן אתי דלזיכרון כיון שאמרו, וכמו הכיפורים, ביום מכפר וכמו אתי, ולזכרון.
ישראל זכרונות שמכנסת שופר, הזכרון כשנעדר כן — יתרפא? האם ואה, ורפ מזור יקח לא באונס אם החולה ממצות המיוחד דאחד בשבת, אולם במקומו. השטן וקטרוג ורפואה, מזור בלא החולי תו שבשמים, לאביהם.
השנה דראש קמא פרק שאמרו כמו איל, של שופר העקידה זכות להזכיר איל, של בשופר לתקוע הוא שופר. והתקיעה (טז, א), השם שם עבור ולביזה ולמכה לחרפה עצמם למסור מיצחק, שנחלו מה ישראל זכות מכניס.
עליהם נקרא כי יתברך מוקד על החיים ושאלות והרגשותיהם תאותיהם כל עוקדים שבניו עקידה, זכות זהו. ותורתו. ה׳ אהבת אחד כל אשר נאמנים, אוהבים כשני המה והשי״ת ישראל בני כי ידוע והנה.
וזהו: רעהו, כבוד על שחוש… ״ומי בארץ אחד גוי ישראל כעמך״ — בהו כתיב מה עלמא דמארי ״תפילין״. לכן יבוטל אם אשר שופר, ממצות התועליות גודל לנו שידוע אחרי באונס — אף אמרו זאת ובכל גדולה, הסכנה.
יהיה הגמור, האין מן עולמו חידש כי יתברך, שמו קדושת על מעיד אשר שבת למצות חלילה יבולע פן ישראל לא אך לטובה, שבשמים לאבינו זכרונינו יכנס ולא השטן יקטרג — יתברך שמו ויתקדש! מה, עלינו יעבור מה! כי חלילה. שמו ויתחלל הרבים ברשות אמות ד׳ יעבירנו פן יתברך, שמו קדושת על המעיד לשבת יבולע.
״מתנה טובה לי יש בבית גנזי״ — אחר במקום שביארתי כמו מהשבת, היחס מעט לישראל מתיחס השבת כי. ויתגדל אכמ״ל. רחוקה בעילה בעצם, כהמועדים מצרים יציאת על לא להשי״ת, בכללה העולם יחס אל תוקעים אנו שאין מה גופיה זה הרי שכן, וכיון יתברך. שמו קידוש עבור כולם ועוקדים — ויתקדש שמיה רבא!
רוח עקידה גופא זה בשבת, שחל השנה בראש. שופר זכרון שמרצה כמו אותנו, לרצות ומועיל מופלגת.
---
## ב. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עז עמוד ב
תנו רבנן: לרחוץ אסור — רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה — מותר לרחוץ מקצת גופו ככל גופו.
לסוך אסור — סך כדרכו ואינו חושש. ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו — מותר.
---
## ג. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריג
אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן; ואפי׳ להושיט אצבעו במים — אסור. ואם היו רגליו או ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט, או בצואה, או שנטף דם מחוטמו — מותר לרחצם. שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
---
## ד. ב״ח אורח חיים סימן תריג
ומ״ש שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג — זה אינו מפורש לשם, אלא שרבינו סובר כן. מדהתירו לרחוץ הלכלוך, אלמא שלא אסרו אלא של תענוג. וכן כתבו שאר מחברים. ומכל מקום יראה דלאו דוקא דשל תענוג, אלא אפילו כשהוא מלוכלך שרי, ולא שרינן דשאינה של תענוג אלא שזה דומה לדין חטטין. אבל סיכה להעביר הזוהמא — אסור, אף על פי שאינו של סכנה, כמ״ש בסימן תרי״ד (עמ׳ תמד). והוא הדין ברחיצה — דרחיצה וסיכה שוין.
---
## ה. מגן אברהם סימן תריד ס״ק א
צ״ע מ״ש מרח — ואפי׳ אינו. וי״ל דסיכה הוי תענוג טפי — דשרי להעביר הזוהמא.
---
## ו. משנה ברורה סימן תריג ס״ק ב
(ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג — מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה — מותר. ומ״מ מי שאינו איסטניס, וא״צ לרחיצה זו, נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל כיון שאינה רחיצה של תענוג — כמו שאסור לסוך בשמן להעברת הזיעה, כמו שמבואר בסימן תרי״ד.
---
## ז. שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא סעיף ב
כיצד סיכה — וא״צ לומר לסוך אפי׳ כל שהוא, אם מכוין לתענוג — אסור. אבל אם הוא להעביר הזוהמא — מותר, כגון שיש לו חטטין בראשו, משום רפואה.
---
## ח. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריז
עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
---
## ט. ביאור הלכה סימן תריז סעיף א ד״ה עוברות ומניקות
עוברות ומניקות — מתענות ומשלימות. ואם יש להמניקה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק מכ״א ממנה — אם הוא סכנה להילד: אינה מתענה אפילו ביוהכ״פ [בה״ט בסימן תרי״ח בשם תשובת דבר שמואל].
---
## י. שו״ת ציץ אליעזר חלק יז סימן כ
בסי׳ ד׳, סעיף י״ג כותב: אשה שהפילה כבר פעמיים מחמת התענית — יש להקל שלא תתענה ותאכל בשיעורים, או״ח סימן תרי״ז. וע״ז כותב הגר״י פישר שליט״א בהסכמתו לספר, וז״ל: והמקור בארחות חיים — עד התשיעי, כל הנשים המעוברות צריכין לאכול ביוהכ״פ פחות מכשיעור, שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות ע״י התענית. עכ״ל.
והנה לדעתי זוהי קולא גדולה עד מאד לבוא להתיר בהיתר, ואם כי להצריכן לאכול ביוהכ״פ לנשים מעוברות בגלל נימוק של ״נחלשו הדורות״ — לא רק להתיר אלא גם להצריכן, כדכותב בלשון ״צריכין״, כך דין ע״פ לכתחילה להורות להן שצריכות לא להתענות. זאת אומרת: להן הוראה לתת כי לכתחילה להן להורות שצריכות לא להתענות, יוצא מלשון דבריו של הגר״י פישר.
ולעומת מה שכותב מעשרות רבות של נשים שמפילות ע״י התענית, הנה אנו יודעים מכל אתר ואתר לעומת זה על מאות ואלפי נשים מעוברות שמתענות ביום הכיפורים ולא מפילות ח״ו. ואיך נוכל בגלל מקרים של עשרות נשים שמפילות (אם מפילות? ולא מיו״כ אחד בלבד, ובודאי אלא מכמה מקרים של כמה ימי כיפורים) שהן מהוות מיעוטא דמיעוטא, לבוא משום כך לעקור הלכות גדולות הקבועות בש״ס ורמב״ם ושו״ע באין חולק, ולקבוע כן מדעתנו עצמנו כי נשתנו הטבעיים בזה, וממילא גם ההלכה נשתנתה בזה, ולכן יש לפוטרם משום כך מחיוב התענית ביוהכ״פ? ולא עוד, אלא גם להצריכם שלא להתענות, כי גם חצי שיעור אסור מן התורה במפגיע.
לכן לדעתי הדבר ברור ואין לשכוח: אין לתת היתר באופן כללי, ועל אחת כמה שאין להצריכן לאכול כן במפגיע. אלא יש כי בכל מקרה של חולשה או סטיה מהמצב הנורמלי, עליהן לעשות שאלת חכם שיורה להן, לפי המצב שיתברר לפניו במקרה הפרטי של השואלת — את הדרך שילכו בהן.
לעומת זה יש להתיר בשופי לאכול בשיעורין במקרה אשר הפילה כבר פעמיים, וכפי שכתב ב״פני ברוך״ עפ״י הארחות חיים.
---
**עוברה ומניקה — שיעורין**
**סיכה — דיאודורנט**
**מהי רחיצה שלא לתענוג? **
**נעילת הסנדל**
**פניני הלכה 219 — בושם**
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה