פרשת ניצבים וילך / בן ציון עמר
**חינוך הבנים לקבלת עול מלכות שמים מתחיל באבות**
״ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזו…את אשר ישנו פה ואת אשר איננו…כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים…ותראו את שיקוציהם…״
שואל הכלי יקר: איך יכנסו בשבועה זו אלה שלא נולדו עדיין?
נראה שהתשובה טמונה בהמשך הפסוקים.
הפרידה התורה בין אלה שראו את יציאת מצרים לבין אלה שראו את שיקוצי הגויים, ועוד הפרידה בין ״פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה״ לבין ״פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה״. מדוע לא עירבה התורה את כולם ביחד?
בכך רמזה התורה לשני חלקים בעם ישראל, בדרך של משא ומתן. ״אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואשר פדאנו ה׳ ממצרים״ — אלה לא זקוקים לשבועה, משום שפדייתם היא מחויבותם לקב״ה. אך בניכם לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו משם, לכן אותם יש להשביע ולהביא אותם בברית.
אך עדיין יש להקשות: הלא אותנו אין צורך להשביע, שעל מנת לבוא בברית הוציאנו ממצרים. על זה אמר ״ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם״ — מצד שראיתם את שיקוצי הגויים וגילוליהם ועברתם בתוכם, אתם זקוקים לשבועה, פן נלך אחריהם.
אך עדיין מדוע להשביע את בנינו, שלא נפדו ממצרים ולא עברו בשיקוצי הגויים? יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע, ומעשה אבות ירשו הבנים וילכו הבנים בדרכי אבותם.
ממילא מובן מדוע נקטה התורה פעמיים ודיברה על שני סוגי אנשים: ״פן יש בכם איש או אישה…ותראו את שיקוציהם…״ — אלו האבות, ועוד ״פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה…״ — אלו הבנים.
למדנו מדברי הכלי יקר עד כמה חשובה העבודה האישית שלנו עם עצמנו, כדי שילכו בנינו ובנותינו בדרכי אבותם. והחינוך אינו הצד הגלוי בלבד — יותר מכך, הצד הנסתר.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה