דש
בכמה מקומות בגמרא מבואר שיש איסור סחיטה בבגד, למשל בשבת קי'''ג ע''ב 'לנחות במיא אתי לידי סחיטה' ובדף קמ''ז 'הרוחץ במי מערה לא יביאם בידו משום דאתי לידי סחיטה' ובדף קמ''ח 'נפרוס סודרא דלמא אתי לידי סחיטה', וחידשו התוספות (שבת קי''א ע''א) שבשאר משקין שאינם מים אף אם אין ליבון יש איסור משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים, שהרי מבואר בכמה מקומות בגמרא שיש סחיטה גם בשאר משקין ובהם הרי לא שייך ליבון אלא ששייך בהם מפרק. אמנם בכתובות ו' כתבו התוספות שר''ת הוא זה שטען שאין בשאר משקין משום ליבון, אבל את כל ראיותיו דחה ר''י שאמנם אין לחוש משום סוחט בשאר משקין כיוון שההנאה מועטת אבל אין זה אומר שאין איסור ליבון בשאר משקין. וצ''ל בדעת ר''י שאף שאם סוחטים משקין מבגד אין הבגד מתלבן לחלוטין אבל בהחלט חלק מצרכי הכיבוס נעשה כי כעת הוא יותר קרוב לניקיון ולכן גם זה הוי בכלל ליבון. ולפי דחיית ר''י נמצא שאין לנו שום הכרח מן התלמוד לכך ששייך מפרק בהוצאת נוזל מבגדים.
והטעם שאין בכך משום מפרק אף שלכאורה הוא עושה פעולה דומה למפרק כי מפריד בין הנוזל למוצק, בין הנוזל לבגד, מבואר בדברי הרמב''ן בשבת קי''א שהביא דברי ר''ת שחידש שיש שני סוגי סוחט וכתב עליו:
"כך שמעתי וכך הם דבריו בספר הישר ואין הלשון הזה מתוקן, אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן, והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרי' התם (ב״ק ק״ב א') לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט ושיעורו כמלא רחב הסיט כפול בחוטין ובארוג ג' על ג' כשיעורן להוצאה, וכענין הזה כתב ה״ר משה הספרדי ז״ל, ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה, וההיא דאיתמר בפ' תולין (קל״ט ב') מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דילמא סחיט, לא מפני שאין ביין משום סחיטה דליבון, אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסחטן מן היין עד שמתלכלכין הרבה ומכבסין אותן במים, וכל הגזירות כדרכן חששו להן כדחש ליה רבה בדסתודר אפומא דכובא בריש במה טומנין ואף על פי שאין בכובא אלא יין" (וכן דעת רש''י והרשב''א והריטב''א והר''ן והמאירי שאין דישה אלא בגידולי קרקע).
ומש''כ הרמב''ן שכך דעת הרמב''ם, הוא ממה שכתב בפ''ט הי''א 'המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול, ואין סחיטה בשער וה״ה לעור שאין חייבין על סחיטתו' (ומה שדימה למגיס כתב הרב מרכבת המשנה שכמו שמגיס אפשר לבשל בלעדיו וההגסה מזרזת כך בסחיטה יתלבן בלעדיו אלא שהסחיטה מזרזת, ועוד אפ''ל שכמו שמגיס אין בה מלאכה חדשה ובכל זאת אסורה כי היא חלק מהצורה הנורמטיבית של בעלי המלאכה כשהם מבשלים כך סחיטה היא חלק מהצורה הנורמטיבית של בעלי המלאכה כשהם מנקים בגדים ומחמת זה דימה הרמב''ם סחיטה להגסה).
וכן בפכ''ב הט''ו כתב הרמב''ם 'המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא״כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט' (וראה לשון האור שמח 'מה נעמו דברי רבינו שחילק דין הסחיטה לשני אבות, לעיל פרק ח' הל' י' דין סחיטת פירות שהוא מדין מפרק, תולדה לאב דדישה, וסחיטת בגדים שהוא מדין כבוס, תולדה לאב דמלבן, וכן בתולדות דרבנן פרק כ״א הלכה י״ג בכבשים ושלקות שסחטן מדין מפרק, שהוא סחיטת פירות, ומתיחס לאב דדישה, ובפרק כ״ב הלכה ט״ו בתולדות דרבנן ייחס לדין סחיטת בגדים שהוא מדין כיבוס כתב שלפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכי״ב בפי אשישה כדי לסתמה, שמא יבוא לידי סחיטה כו', יעו״ש מסודר דבר על אופנו. ולפלא בעיני על רבנן בתוס' שבת …ובאמת תוספות פרק ר״א דמילה נראה שהם ממחבר אחר, שמסיים תמיד מ״ר, אמנם דברי רבינו נעימים ומופלאים').
נמצא שדעת הרמב''ם והרמב''ן (וכן דחה ר''י) שאין איסור מפרק בסחיטת בגדים, ונמצא שבסחיטה של בגדים ישנם דעות הפוכות. לדעת ר''ת בסחיטה שהיא משום מפרק עיקר המטרה היא להוציא את המשקין ולהשתמש בהם, אך לדעת הרמב''ם והרמב''ן הוא להיפך שכל הסחיטה נועדה עבור הבגד ולא עבור המשקין כי אינו רוצה את המשקין אלא רוצה שלא יהיו בבגד.
נמצא שר''ת בוחן את הפעולה שנעשית. אם בדש יש איסור הפרדה של שני דברים, אז גם סוחט יש בו משום דש.
אבל הרמב''ם, כהרגלו, לא בוחן רק את הפעולה שנעשית, אלא את ההקשר שלה. ההקשר של דש הוא כחלק מעבודת הקרקע והכנת המוצר, ולכן לא נאסרה כל הפרדה בין שני דברים אלא הפרדה שהיא כחלק מהצורה המקובלת של העיסוק החקלאי בתבואה, ולכן בסוחט בגדים אין איסור דש כי זו לא פעולה שנעשית כחלק מהקשר של עיסוק מקצועי (ונראה שמדברי הרמב''ם סמך לדברי האחרונים שהובאו בלווית חן בסימן ש''כ שגם בדש יש היתר של לאלתר, והיינו שדש כמו בורר וטוחן נעשים כחלק מהכנת מוצר, וממילא בסוחט בגדים או בלאלתר אין איסור דש).
ואמנם בספר פני מנחם התקשה אם הרמב''ם כרמב''ן מדוע סובר שחובל חייב משום מפרק ובנו של הרמב''ם בשו''ת תירץ שיש מפרק אף שלא בגידול קרקע אך א''כ למה לא חייב משום סוחט, וכתב הפני מנחם שהרמב''ם סובר שסחיטה מהותית לא דומה לדש כי בדש רוצה את מה שיצא ובסחיטה לא רוצה את מה שיצא (וראה אבן האזל שהכריח שהרמב''ם מחלק בין כיבוס של הלכות שבת לבין כיבוס של פרק דם חטאת שבהלכות שבת הגדר הוא ליבון שרוצה להוציא את המים ולכן בעור שרק נותן מים עד שיכלה הלכלוך אין זה כיבוס בשבת כי הליבון הוא להוציא את המים הנקיים או המלוכלכים כדי שהבגד יתלבן), ולפ''ז היה אפ''ל שאם סוחט כי רוצה את מה שיוצא יש גם מפרק, אבל זה אינו שהרי הרמב''ם כותב להדיא שמפרק הוא משום דש ודש זה רק בגידולי קרקע ובאותה הלכה כותב על חובל ובהכרח שאדם הוי כגד''ק.
ולפי דעת הרמב''ם והרמב''ן נמצא שבבגד אין איסור דש רק מלבן כשרוצה לנקות את הבגד ואם כן כשלוקח מגבונים לחים ומנגב בהם תינוק או שולחן אין לא דש ולא מלבן כי לא בא לנקות את המגבון (ודעת מרן לא נתבררה בזה לכאורה, ומש''כ הארחות שבת שחששו הפוס' לדעת ר''ת כמבואר בשו''ע שאסור לסחוט בגדים הספוגים אף בשאר משקין, אינו מוכרח כי אולי שו''ע דיבר מדרבנן).
אמנם לדעת ר''ת יש לדון האם יש כאן איסור דש. ויש לחלק בין שני מצבים, יש מקרה שאין לו צורך במים שבתוככי המגבון ודי לו בלחלוחית שישנה על המגבון עצמו, ובפרט כשאינו צריך למשקה אלא צריך שהלכלוך יידבק ללחות ולשם כך הוא לוקח מגבון לח ולא נייר טואלט, ובכה''ג בניגוב בנחת אין פסיק רישיה שיצאו מים ואין לו צורך בהם כי מסתדר גם בלעדיהם ואז גם לפי ר''ת הוי דבר שאינו מתכוון ומותר (ובחזו''ע הביא שכן פסקו בשו''ת עטרת פז והמנחות אהבה והשבט הלוי וכ''כ האגרו''מ והגרש''ז בשש''כ), וישנו מקרה שבו ישנה ודאות שיצאו מהמים או שיש לו כוונה להוציא מים כי הלחלוחית שעל המגבון לא מספיקה לו ובכה''ג בפשטות לדעת ר''ת הדבר אסור.
אמנם מלבד שלדעת הרמב''ם והרמב''ן אין בכך בעיה, ומלבד שלדעת רש''י שכתב שאין איסור מפרק בשלקות כי המשקה לא גדל בתוכם (וכ''כ המאירי והרי''ד וכן פסק ההר צבי, הוב''ד בחזו''ע, שאין בסחיטת נייר רטוב איסור סחיטה כי המים לא בלועים בו באופן טבעי), גם הגרש''ז והאגרו''מ טענו שבכל סחיטה של מגבון או נייר כיון שהם הולכים לאיבוד לאחר מכן אין זה גדר של סוחט, ובארחות שבת (ח''א בירורי הלכה סימן ז') תמה עליהם 'מנלן דכה''ג חשיב סחיטה לאיבוד שהרי חפץ בנוזל שיוצא לצורך ניקוי השולחן' (ושם כתבו שהגרש''ז והרב ווזנר חזרו בהם ואסרו).
אמנם הרב עובדיה (חזון עובדיה ח''ד עמוד קמ''ח) כבר העיר על הנקודה הזו שלכאורה אין זה לאיבוד כי נהנה ממנה בטרם משליך אותה לאיבוד והביא ראיה יפהפייה שכה''ג חשיב לאיבוד ממה שכתב הריטב''א בשבת נ' לגבי פציעת זיתים כדי לחוף פניו ידיו ורגליו ש׳משום סחיטה ליכא למיחש כיון שאינו צריך למימיהם והולכים לאיבוד', ושאל הרב עובדיה הרי הוא חופף פניו וידיו ונהנה במים ובהכרח שכיון שבסופו של דבר הולכים לאיבוד לא חשו לסחיטה (וכן פירשו כמו הריטב''א גם התוספות והרמב''ן והרא''ש והר''ן בשם רבנו האי גאון והרא''ה ורבנו יצחק שהובא במרדכי). ולכאורה היא גופא טעמא בעי, מה בכך שהולך לאיבוד הרי לפני כן נהנה מהמים, וצ''ל דס''ל לריטב''א ודעימיה שאין זו צורת המלאכה. המלאכה היא ליצור מוצר, להעמיד חפץ. אם אין למים קיום בפני עצמם ורק בדרכם החוצה הם עוברים דרך הפנים ומועילים לו אין כאן מוצר שנוצר כתוצאה מהסחיטה ולכן אין זו דרך מלאכת סוחט וממילא זה מותר.
וראה עוד בחתם סופר (יו״ד צ״ב) שכתב שאין איסור בישול בהדלקת הנר, על אף שמתיך ומחמם את השמן, משום שהשמן כלה מיד ואינו נשמר לאורך זמן: "מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא". וראה בציץ אליעזר ח''ח סימן ט''ו שמה שנזרק לאשפה מיד אין בו דרך סחיטה.
כמו כן, הרב עובדיה ציין גם את שיטתו של החכם צבי בסימן פ''ו שחצי שיעור בשבת אינו אסור מה''ת, והביא לדבריו שתי ראיות. א. הרמב''ם כתב כלל שכל מקום שכתוב פטור היינו 'פטור מן הכרת ומן הקרבן אבל אסור לעשות הדבר ההוא בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה', ובפרק י''א וי''ב כתב שהכותב או המוציא פחתו מכשיעור פטור, ומשמע שזה רק הרחקה מן המלאכה והיינו מדרבנן. ב. בתוספתא בביצה פ''ד נאמר 'האורג חוט אחד בין בבגדי קודש בין בבגדי הדיוט והכותב אות אחת בין בכתבי קדש בין בכתבי הדיוט בשבת חייב חטאת ביום טוב לוקה את הארבעים דברי ר' ליעזר וחכמים אומרים בין בשבת בין ביום טוב אין חייב אלא משום שבות', ומבואר שלדעת חכמים אין בחצי שיעור אלא איסור דרבנן (וע''ש בחזו''ע שהביא אחרונים רבים העומדים בשיטה זו והביאו לה ראיות, וכן כתב בשו''ת זרע אמת וכן דעת הדגול מרבבה שבדבר שאינו איסור אכילה אינו אסור חצי שיעור אלא מדרבנן, והאבני נזר אף הפליג לומר שמה שכתב רש''י שחצי שיעור אסור מה''ת סברא יחידאה היא).
בנוסף לכך, ישנו הבדל משמעותי בין מגבונים למפרק. במפרק אדם עושה פעולה מיוחדת של פירוק, אך במגבונים אין פעולה של סחיטה. אין את הפעולה הנפרדת לסוחט. האדם מעביר את המגבון כדי לנקות, ללחלח ובקלות המים יוצאים. זו לא פעולת סחיטה. עצם זה שהמשקה יוצא בקלות כל כך מוכיח שזה לא בלוע ואין זה מעשה סחיטה (נקודה זו אמר לי הרב צבי אריה סטפנסקי). וכן התיר בשופי הרב אשר וייס בשו''ת מנחת אשר.
ונראה שכל הכיוונים שהובאו כאן, עולים לקנה אחד.
אם בוחנים את תוצאת המלאכה, מה קרה בסופו של דבר, אז אם דש זה פירוק שני מרכיבים, ממילא במגבונים האדם מפרק את הנוזל מהמגבון. אך אם בוחנים את צורת הפעולה, את הדרך, את ההקשר, את המעשה, אז ישנם כמה נקודות שוני בין מלאכת דש בצורתה המקורית למגבונים.
א. שיטת הרמב''ם והרמב''ן שהדרך והצורה המקורית של דש זה רק בגידולי קרקע, כלומר בהכנת מוצר חקלאי.
ב. שיטת רש''י ודעימיה שהדרך והצורה המקורית של דש זה רק בשני חלקים שמחוברים מבריאתם ובטבעם, ולא בנוזל שאינו מחובר מטבעו למוצק.
ג. סברת האגרו''מ והגרש''ז שלסחוט כשמיד הולך לאיבוד והמשקה שיוצא לא עומד כדבר בפני עצמו אלא הוא רק יוצא כדי לסייע בניקיון ונבלע ומיד לאחר מכן נזרק אין זה דרך סחיטה וזו לא הצורה הנורמטיבית של מלאכת מפרק ואין זה חלק מצורה של בעל מקצוע המכין מוצר אלא חלק משימוש האדם באופן זמני ולאלתר.
ד. סברת החכם צבי שמלאכה בשיעור מועט אינה מלאכת מחשבת ואיננה דרך מלאכה כי בעל מקצוע עושה כמות חשובה וכמות קטנה היא דרך שימוש ולא דרך מלאכה והכנה. ה. סברת הרב סטפנסקי שהצורה הרגילה של סוחט היא על ידי עשיית פעולה מיוחדת לסחיטה, בצורה של מעיכת הבגד או הפרי עד שהנוזל ניגר מתוכו, ובמגבונים כיון שהצורה היא ניגוב וניקוי והמשקה יוצא בקלות זהו סימן לכך שאין הוא בלוע וההוצאה איננה סחיטה אלא המגבון ספוג ויוצא בכל העברה וניגוב ואין זה מעשה סחיטה כלל.
כל זאת בנוסף לטענה שבמציאות אין כלל סחיטה, וכמו שכתב המנחת אשר שביצע ניסויים רבים ואין סחיטה כלל בשימוש במגבונים (והרב יוסף צבי רימון כתב 'על אף שהנוזלים מסייעים לניקוי התינוק, בכל החברות הטובות של המגבונים כיום, יש מספיק נוזל חיצוני על המגבון, ואין צורך ביציאת הנוזל הספוג בפנים. לא זו בלבד, אלא שיציאת נוזלים נוספים עלולים להרטיב את התינוק, ואף לגרום לגירויים ללא ניגוב'), וגם אם יש לו צורך במשקין אין לו עניין ביציאתם אלא שעל ידי קיומם הלכלוך נדבק למגבון ויורד מהתינוק או השולחן, ובנוסף לטענה שהמגבונים נעשים מחומר סינתטי שהנוזל לא בלוע בו אלא מונח מעליו, וכל זה אם עושה בחוזקה, כי אם עושה בנחת ואין לו צורך בנוזל אז הוי דבר שאינו מתכוון.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה