פרשת עקב / פרשת עמר בן ציון
**יקר הכלי בפירוש עיון לארץ שבחוץ לארץ ישראל — "ארץ החיים"**
הפסוק: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם״ (יא, כא).
הגמרא שואלת (ברכות ח, ע״א): הרי ישנם זקנים שמאריכים ימים בבבל, א״כ כיצד קיום מצוות מאריך ימיו של אדם דווקא בארץ ישראל? הגמרא עונה: אותם זקנים משכימים ומעריבים לבית הכנסת, וזו זכותם שבגינה הם מאריכים ימים.
הכלי יקר שואל: והרי התורה לא חילקה בפסוק בין אלה שמשכימים לבית הכנסת לבין אלה שאינם משכימים — אם כן היכן רמוז בפסוק שהשכמה לבית הכנסת מאריכה ימיו של אדם בחו״ל?
הכלי יקר מתרץ: הגמרא (מגילה כט) אומרת ״עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל״, ואותו הבנין שעומד עליו מי שמשכים ומעריב נחשבים חלק מארץ ישראל, וממילא הם מאריכים ימים ומתקיים בהם ״למען״.
אמנם נאמר ״להם״ ולא ״לכם״ — רש״י מסביר ״מכאן לתחיית המתים יאריכון ימיך על האדמה״, משמע שדווקא בעתיד יהפכו בתי כנסיות שבבבל להיות חלק מארץ ישראל.
עוד הוסיף הכלי יקר רמז לדבר: בתחילת הפרשייה מובא הפסוק ״ולעבדו בכל לבבכם״, שהכוונה לתפילה, א״כ הפסוק ״למען ירבו ימיכם״ מוסב על מקום התפילה — מי שעובד את ה׳ ע״י השכמה לבית הכנסת בתפילה, ירבו ימיו ויאריך ימים על אדמת ארץ ישראל.
מדוע דווקא השכמה לבית הכנסת היא המכוונת לאריכות ימים באדמת ארץ ישראל?
על כך עונה הכלי יקר בספרו עוללות אפריים (ח״ב סימן תקג): מדוע חשבה הגמרא שאריכות ימים היא דווקא בארץ ישראל? כי ארץ ישראל היא ארץ החיים, ״כי עמך מקור חיים״, וכל השוכן בה הוא קרוב לקב״ה שהוא מקור החיים, ובה נמצא גילוי שכינתו יותר מכל מקום אחר. א״כ, הגמרא ראתה שמי שמשכים ומעריב לבית הכנסת הוא קרוב יותר למקור החיים מכל מצווה אחרת, ששם נמצא הקב״ה מקור החיים, והקרוב קרוב יותר לקבל אורך ימים ושנות חיים.
למדנו מדברי הכלי יקר: ארץ ישראל אמנם היא מקום גיאוגרפי, אך יש בה גם בחינה גבוהה יותר — השפעתה על המקומות כולם. מכיוון שהיא נקודת מקור החיים, לא רק ״ארץ החיים״ אלא גם המגלה את ענין ארץ ישראל על כלל המקומות — מי שקרוב למקום שיש בו תכונה רוחנית שמימית זו, מאריך ימים וחיים. מלבד חשיבות עצם ההשכמה, היא מלמדת על משמעות החיים בארץ ישראל.
שבת שלום, כי מצא מוצאה חיים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה