בפרשת עקב - "והיה עקב תשמעון" - דברי תורה לשבועי
הרב אור החיים הקדוש - תשפ״ב
---
דברים ז, יב:
"והיה עקב תשמעון וגו׳"
צריך לדעת אומרו "והיה", שאם היה אומר "עקב תשמעון" לא צ״ל "והיה", ומה צורך בתיבת "והיה" אלא "עקב תשמעון". עוד צריך לדעת אומרו "עקב", ולא אמר "אם תשמעון" כדרך אומרו (ויקרא כ״ו) "אם בחקותי".
ורבותינו ז״ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו, דרש. וזה דרך (ויתבאר) על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פ׳ מ״ב) "אין והיה אלא שמחה."
והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור כל מצות ה׳ אשר צוה ה׳ לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו. אבל עוד כל שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה׳ בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, עליו אמר שלמה (קהלת ב׳) "ולשמחה מה זה עושה."
והוא אומרו "והיה" - שמחה תהיה לך "עקב תשמעון". פירוש "עקב" הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שחז״ל ישתמשו בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ״ט) "בעקבות משיחא" וכו׳, כי בגמר זמן ביאתו יקרא "עקבות". כן אמר "עקב תשמעון" - ואז הוא זמן השמחה, כשתשמרו ועשיתם את המשפטים כולם. ולמי שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח.
וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ״ד) כי אין נכון שהפרוש שמחתו ואבלו בלבו בפניו, ואין צריך לומר מי שחייב לעמוד לפני מלך גדול בבושה ובכלימה לפניו, לשמוח.
וכפי זה, עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו, על דרך אומרו (איוב ט״ו) "הן בקדושיו לא יאמין."
עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורין לאבל (יור״ד ס׳ שפ״ד).
עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י״ט) "פקודי ה׳ ישרים משמחי לב", והוא אומרו "והיה" - תהיה השמחה "עקב תשמעון", ופירוש "עקב" - שכר עסק התורה ישמחהו. והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ״ד) "מצוה גוררת מצוה" וכו׳, שששכר מצוה - השמחה.
עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ג׳ רי״ג) וז״ל: "לית חדוותא קמי קב״ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא."
והוא אומרו "והיה" - שמחה כללית סתם למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון "עקב תשמעון" וגו׳.
ורמז בתיבת "עקב" - שאדם הולך בענוה ושפלות לצד גודל מדת התורה, ואז ישכיל לשמוע בלימודים. והוא אומרו "תשמעון" - גם בכינוי, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים לנשמעים, יתגלו לו סתרי תורה ויבין.
ואפשר שרמז באות הנו״ן שישיג ויבין חמישה שערי בינה. ולדרך זה גזירת הכתוב היא "תשמעון" - אם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה.
פירוש "ושמרתם ולשמור ולעשות" וגו׳ - שעל ידי השכלה בתורה, שהתורה מגנא ומצלא מן החטא, גם השמירה מביאה לידי קיום המצות שהיא השמירה שישיג המעשה.
---
שמות פרק לד, פסוק כט:
"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶה מֵהַר סִינַי וּשְנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ"
פרשת כי תשא - אור החיים
ובמדרש (שמו״ר פמ״ז): אמר ר׳ יהודה בר נחמן, כשכתב משה את התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה קרני הוד. ע״כ.
ודבריהם ז״ל סתומים וחתומים.
ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל מה שעשתה חכמה, כאומרם ז״ל (שהש״ר פ״א) "עשתה לראשה עטרה" - שהוא היראה, דכתיב (תהלים קי״א) "ראשית חכמה יראת ה׳" - "עשתה לסנדל עקב ענוה", דכתיב (משלי כ״ב) "עקב ענוה יראת ה׳."
ומצינו שהתורה העידה על משה (במדבר י״ב ג׳) שעניו מאוד מכל האדם.
וכשאמר ה׳ לכתוב הדברים, מצינו לו שלא כתב "עניו" אלא "ענו", חסרה יו״ד, ואף זה מן הענוה. ובשכר זה זכה, כי הפליא ה׳ חסדו לו ברצונו יתברך, גם הפליא לקרני הוד בשנותו לו מכל האדם.
והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו "נשתייר בקולמוס קמעא" - והוא אות יו״ד שהיה צריך לכתוב ולא כתב, לרוב ענותו, וממנה זכה כנזכר.
---
פרשת בהעלותך
"וְהָאִיש מֹשֶה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ג)
משנה א פרק א אבות - על ספר רוח חיים לגר״ח מוולוז׳ין
ולפי רוב הענוה של משה רבינו עליו השלום, אמרו (ב״ב עה, א) "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה."
כי יהושע אמר למשה שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, כאלו אינם צריכים לאצילות משה רבינו עליו השלום, ורק דומים לו ויתנבאו בעצמם.
ויהושע סבר שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כידוע (במסכת חולין ס ע״ב) כקיטרוג הלבנה, לכן פני יהושע כפני לבנה.
ומשה שתק ולא הקפיד, כמו החמה שלא אמרה שאי אפשר לשני מלכים וכו׳. ולכן אמרו פני משה כפני חמה.
ושית - "מי יתן כל עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם" - שה׳ יתן את רוחו עליהם בעצמו, ולא יצטרכו לי.
ולכך ניתנה לו התורה במתנה [כמבואר בנדרים לח]. ובתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נד, א) "וממדבר מתנה" - אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו ואין מקפיד כלל על כבודו, התורה ניתנה לו במתנה.
ולכן לא היה משה שוכח דבר שום מהתורה, יען שלא הקפיד כלל על כבודו ונתנה לו.
ולא מצינו בשום מקום שמשה הוזהר מהשם יתברך על התורה, כמו שהזהיר ביהושע, כמו שכתוב (יהושע א, ח) "לא ימוש" "וגו׳ והגית בו יומם ולילה" וגו׳. לזה - "משה קבל" - לא הוצרך מעצמו, שיזהירוהו.
---
אורות הקודש תעט, ד
שהרי הגאוה המזוהמת היא שקרנית, באה היא ממקור השקר הכפול:
שקר יסודי - משכחת גודל סוף אין.
ושקר ענפי - שאחרי שהכל מתקטן ונאפס, איפה הוא הגודל והישות של הפרט.
הענוה כוללת גאות אמת וענות צדק: ואת המתגבר, הזכרון, באור סוף אין, מבליט את האפסיות הפרטית, האפסיות של כל היש העולמי, לגבי מקורו העליון. ומתוך אותה הענוה באה השמחה, על ידי מחשבת היש שבסיסו כ״כ חשוב וגדול, וממילא מזריח ערכו וחשיבותו על הכל. "בד׳ תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו."
---
קבצים שמונה קעח, ו
לפעמים יש שאדם טועה בצבען של המדות, ומחליף מדה טובה ברעה. כן על כן צריך לעיין הרבה בעמקי ההרגשות, ולהבחין בין הטיבים הפנימיים של המדות, ולהבדיל בין טובה לרעה על פי עומק מהותן, יבוררו העצמי.
העצבות והשפלות הרוחנית מתחלפות לפעמים ביחוד. יש שהאדם שח ושפל בעומק רוחו, מפני שהוא מכיר את קטנו, את ערכו שפלות ואת פגמיו, וזאת היא מדת קודש עליונה המעטרת את האדם בקדושה, ומרבה עליו חסד ורחמין עליון.
אבל לפעמים יוכל לטעות עליה, שהיא רק שפלות בהמית ועצבנות, ואז מיד אורבת הגאוה הטמאה להכנס ולדחותה בחפזון תחתיה.
לכן, צריך האדם להיות מתון בדבר, ותחת להניא את השפלות רוח, לזככה מכל צחצוחי עצבות טומאות שלה - באמת, מתוך הלב, שהיא רוח הקודש.
ואז יגלה באמת אור השמ
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה