בס״ד
היסח דעת במהלך הסעודה ובסופה סימן קעט.
בגמ' במסכת חולין משמע שברכה או הכנה לברכת המזון הדבר נחשב כהפסקה. והטעם משום שלא יכול גם לשתות וגם לברך בבת אחת. והגמ' דנה שברכה שונה משחיטה וכיסוי הדם, שאפילו עושה כיסוי דם הדבר לא נחשב כהפסקה של השחיטה, משום שכיסוי דם ושחיטה יכול לעשות בבת אחת, בשתי ידיים שונות.
בעקבות כך כתבו חלק מן הראשונים שאדם שרוצה להתפלל במהלך הסעודה, כיון שתוך כדי התפילה לא יכול להמשיך את סעודתו, לכן נחשב הדבר כהפסק. אומנם יש ראשונים שכתבו שזה רק בתפילה שהיא ממש חובה, כגון שאין לו זמן אחר להתפלל כיון שכבר הגיע סוף זמן תפילה.
אומנם התוס' וכן הכריע השו״ע נקטו שתפילה אינה נחשבת הפסק בסעודה. (הרמ״א לא חולק על השו״ע כאן, אבל בהלכות ד' כוסות הרמ״א הכריע שההגדה נחשבת הפסקה בין הכוסות ולכן מברך על כל כוס וכוס, ודנו הפוסקים מאי שנא, ונאמרו כמה הסברים, עיקר הטענה שד' כוסות יש כאן שילוב של הפסק עם יסוד שכל כוס היא מצוה בפני עצמה, ועוד שמעיקר הדין אי אפשר לשתות בין הכוסות משא״כ לגבי תפילה, היא לא קשורה בהכרח לסעודה. לכן תפילה שונה מד' כוסות, ולכן התפילה לא הפסק.)
לגבי שינה בסעודה הראב״ד נקט ששינה נחשבת הפסק. (ויש גורסים בשי' אפילו נמנום, וגירסא זאת קשה בגמ') אומנם למעשה רוב הראשונים וכן השו״ע חלקו על הראב״ד וסברו ששינה אינה נחשבת הפסק בסעודה. אומנם אם הייתה שינת קבע הדבר נחשב כהפסק. גדר של שינת קבע היינו ממש על מיטתו כשכוונתו על מיטתו. אבל אם בטעות נרדם להרבה זמן הדבר לא נחשב כהפסק.
לעניין סיום הסעודה יש כמה כללים מתי נחשב שסיים ממש את הסעודה.
במקרה בו אדם נטל מים אחרונים, כאן ודאי שנחשב כסיום הסעודה. אלא שנח' הראשונים מה משמעות הדבר, האם הסיבה משום היסח דעת, או משום שכביכול נחשב כאילו כבר התחיל את הברכה. השו״ע הכריע שהדבר נחשב כאילו ממש התחיל את הברכה, לכן לא יכול לאכול, ואפילו אם ירצה לאכול לא יעזור לברך ברכה ראשונה, אלא יצטרך שוב לברך ברכה אחרונה ואז לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה. אומנם הדרישה נקט שבמקרה כזה נחשב רק כהיסח דעת ולכן כמו כל היסח דעת מועיל ברגע שיחזור ויברך ברכה ראשונה. למעשה הפוסקים הספרדים סברו שבמקרה כזה יברך שוב ברכת המזון, אבל המשנ״ב כ' שיש מקילים רק לברך ברכה ראשונה, אבל לכתחילה אין להכנס לספק כזה.
במקרה בו האדם אמר שהוא רוצה לסיים את הסעודה, אבל עדיין לא נטל מים אחרונים. בזה נח' הראשונים האם נחשב כסיום לכל דבר, או רק לשתייה, אבל לסעודה ממש אינו הפסק. למעשה אפשר לסמוך על המקילים ובסעודה להגדיר שאינו נחשב כהפסק אפילו אמר שהוא מסיים את סעודתו. אבל לגבי שתיה לכו״ע במקרה שאמר שהוא רוצה לסיים, במקרה כזה נחשב כסיום וחייב לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה.
במקרה בו האדם נמצא בסעודת לחם ורצה לסיים, הבאנו לעיל שיכול לסמוך על המקילים ולחזור ולאכול, כתבו הפוסקים כיון שרוצה להמשיך את סעודת הלחם, ממילא יכול גם להמשיך בשתיה וכדומה.
ולגבי שאר מאכלים כגון מזונות נר' להקל שדינם כמו סעודת פת שאינו צריך לחזור ולברך.
במקרה בו האדם רק התכוון בדעתו לסיים, בזה הרמב״ם כ' שדינו כמו שאומר שהוא מסיים, היינו כוונה כמו אמירה. וכ״כ שאר הראשונים וכן הפוסקים המשנ״ב וכדומה. אומנם פוסקי זמננו כ' שכיום כוונה היא לא מספיקה, כיון שאנו לא ברורים בכוונתו, כיון שאנו לא ממש חושבים בצורה ברורה ולכן גם לאחר כוונה לסיים את הסעודה, נראה שיכול להמלך בדעתו, ואפילו בשתיה וכדומה שהחמירו כיון שאין כאן אמירה ניתן להקל.
במקרה בו האדם אמר שהוא מסיים את סעודתו והתברר שהייתה טעות באמירתו, ששכח מאכל מסויים וכדומה, נראה שהיסח דעת בטעות אינו נחשב כהיסח דעת, כ״כ ערוה״ש.
אורח בכל מקרה אינו נחשב כמסיים סעודתו אפילו התכוון לסיים. כיון שהוא תלוי בבעל הבית. במקרה בו האורח כבר ממש נטל ידיו נח' האחרונים. ונראה שאם בעה״ב ממשיך נחשב הדבר כהיסח דעת בטעות ויכול לסמוך על המקילים ולהמשיך בסעודתו.
דנו האחרונים האם מי שסומך על אשתו נחשב כאורח או שאינו נחשב כאורח. (הסברא שיחשב כאורח כיון שאינו יודע מה שאשתו הולכת להביא, מצד שני באורח יש סברא שכביכול האורח כפוף לבעה״ב בגדר של כל מה שאומר לך בעה״ב עשה, ואילו באשתו אין את הסברא הזאת.)
היסח דעת וסיום הסעודה (סי' קעח'- קעט'.)
תפילה- עי' בתוס' פסחים קב. ובחי' הרשב״א. (חולין פז.) ועי' ברא״ש י' כד
תלמוד בבלי מסכת חולין דף פו: -פז.
דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא, אמרו ליה: הב ליבריך! הדור אמרו ליה: הב לישתי! אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב: כיון דאמר הב ליבריך - איתסר ליה למשתי חמרא; הכא נמי, כיון דאיטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה! הכי השתא! התם - משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא - אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא.
רש״י הב ליבריך - מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות. כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה. כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה. מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אף על פי שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה.
חידושי הרשב״א מסכת חולין דף פז עמוד א
משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, יש מרבותינו הצרפתים ז״ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו טעון ברכה למפרע ואח״כ נוטל ידיו ובוצע משום דמכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרי' הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, וזו היא דעת רבינו אלפסי ז״ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התו' ז״ל כתב דלא דמו כלל דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסויי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו אבל תפילה לא הוי גמר והפסק, דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן התם בפרק ע״פ (ק״ב א') עקרו רגליהם לילך לבהכ״נ והניחו שם מקצת חברים כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת הרב רבי זרחיה ז״ל שם בפרק ע״פ וזה נ״ל עיקר ויש עוד ראיות אחרות.
רי״ף מסכת פסחים דף כד עמוד א
רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא ואמרי רבואתא הואיל וכל אחד וא' מצוה בפני עצמו הוא ברכינן בפה״ג אכל כסא וכסא ומסייע להאי סברא מהא [חולין פ״ו ע״ב] דתנן שחט … שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הויא הפסקה וכד מסיק ליה לברכת המזון צריך לחזור ולברך בפה״ג הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פה״ג וסברא מעליא הוא והכין מיבעי למיעבד.
שי' הרמ״א- עי' ברא״ש מה שהוסיף לגבי תפילה, ועי' בקרבן נתנאל, לפי זה חישבו מה סברת הרמ״א עי' בסי' תעד.
רא״ש מסכת פסחים פרק י סימן כד
אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה אפילו הגיע זמן המנחה ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל ואפ״ה לא הוי הפסק.
קרבן נתנאל מסכת פסחים פרק י סימן כד אות [ח
[ח] שחייב להפסיק ואי אפשר לאכול עד שיתפלל. כתב כן לסתור מליצת הרמב״ן על דברי הרי״ף שאינו אומר דהוי הפסקה אלא בדבר שחובה עליו כגון הגדה אבל בדבר שאין קבוע עליו לא. הלכך סתר רבינו דבריו דהא הך ברייתא איירי בתפלה שקבוע עליו חובה כגון שהגיע זמן תפלת מנחה ואין לו שהות לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעדהגה: והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס
דרישה אורח חיים סימן קעח
וצריך עיון לפי זה לדידן … ונראה לפי עניות דעתי דאף דקיימא לן כהרא״ש במתפלל בתוך הסעודה מכל מקום יש ליתן טעם דמברכין אכל כוס וכוס כיון דכל חד מצוה באפי נפשיה הוא ולא דמי למפסיק בתוך הסעודה בתפילה שאחר התפילה הוא גומר סעודה ראשונה מה שאין כן הכא דאף אם לא הפסיק בהלל ובהגדה מכל מקום כיון דכל חד מצוה בפני עצמה הוא מסתבר קצת לחזור ולברך עליו …
שינה- עי' בגמ' בתענית ופסחים חישבו האם ניתן להוכיח ששינה נחשבת הפסק? עי' ברא״ש, ובשו״ע.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף יב עמוד א
תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה - עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי, רבי אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר. אמר אביי: לא שנו אלא שלא גמר סעודתו, אבל גמר סעודתו - אינו אוכל … איכא דאמרי, אמר רבא: לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן - אינו אוכל. איתיביה אביי: ישן ועמד הרי זה אוכל! - התם במתנמנם.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ
משנה. ישנו מקצתן - יאכלו, כולן - לא יאכלו. רבי יוסי אומר: נתנמנמו - יאכלו, נרדמו - לא יאכלו…
רא״ש מסכת תענית פרק א סימן יד
פירש הראב״ד ז״ל שלא ישן אבל ישן אפי' בתוך הסעודה אסור דהוה ליה כמי שגמר סעודתו וסילק משום דאסח דעתיה למיכליה וטעון ברכה למפרע וברכה לכתחלה. והיינו דגרסינן בפסחים … וקיימא לן כלישנא בתרא לחומרא אפי' ישן בתוך סעודתו קודם שסילק אסור וכל שכן גמר ובירך ע״כ דברי הראב״ד ז״ל וחומרא גדולה היא זו ולישנא דברייתא לא משמע הכי כפירושו דקתני עד מתי אוכל ושותה משמע בסתם אדם שאוכל בתחילת הלילה ושואל אם רוצה לאכול פעם אחרת עד מתי יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר. ועלה קאמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אחר אכילה הראשונה … וגם ישן ועמד משמע על מטתו דאי ישן על שולחנו מאי ועמד שייך ביה.
רמב״ם הלכות ברכות פרק ד הלכה ז
+/השגת הראב״ד/ … לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים או בשינה או בנמנום עכ״ל. +
נטילת ידיים- עי' ברא״ש, דייקו האם מועיל לברך ברכה ראשונה או חייב ברכה אחרונה? עי' בב״י בסברא ועי' בדרישה.
רא״ש מסכת ברכות פרק ו סימן לא
ולית הלכתא הכי אלא כ״ז שלא נטל ידיו לברכה יכול לאכול דאמרי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה ואי אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפרש״י ולפרשב״ם ז״ל שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונבריך אסור לכו למשתי עד דמברכיתו ברכת המזון ויש מחלקין בין שתיה לאכילה ולא מסתבר:
בית יוסף אורח חיים סימן קעט
דהא מדברי הרא״ש בפרק כיצד מברכין (סי' לא) לא משמע הכי שהרי כתב ולית הלכתא … עכ״ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ומשום הכי כתב ולפירוש רש״י ורשב״ם הב לן ונברך שוה לנטל ידיו דבתרווייהו אינו יכול לאכול עד שיברך ברכת המזון דאילו לשאר מפרשים אינם שוים שהרי בהב לן ונברך אינו צריך לברך ברכת המזון למפרע ובנטל ידיו צריך ומכל מקום משמע דנטל ידיו לדברי הכל אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון על מה שאכל וכן כתב ה״ר יונה (שם) שאחר שנטל ידיו אין לו לשתות ואפילו בברכה ונראה דלא מטעם היסח הדעת הוא דהא היסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כמו שנתבאר אלא נראה לי שהטעם משום דכיון דקיימא לן תיכף לנטילת ידים ברכה כיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוי כאילו התחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתייה כלל מה שאין כן בהב לן ונברך שאין כאן אלא טעם של היסח הדעת ומשום הכי כשיברך תחלה על מה שרוצה לאכול סגי.
דרישה אורח חיים סימן קעט
ומ״ש ב״י עוד דאין להפסיק בין נטילה לברכת המזון אפילו בשיחה נראה לע״ד דאדרבה דוקא בשיחה אסור אבל אם רצה לחזור ולאכול ולברך תחלה על האכילה ואחר כך לחזור וליטול ידיו ולברך אחריו מיד הוי שפיר בכלל תיכף לנטילת ידים ברכה כי נטילת ידים אינה אלא משום היסח הדעת והיסח הדעת אינו גורם אלא ברכה שלפניו ולא לאחריו להתוספות והרא״ש ורבינו. ומה שכתב הרא״ש הנ״ל ואי אמר הב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירוש רש״י ורשב״ם נראה לי דלרבותא נקטו דלא מיבעיא לסברת התוספות דהיסח הדעת אינו גורם אלא ברכה שלפניו פשיטא דיש לדמות הב לן ונברך לנטל ידיו אלא אפילו לרש״י ורשב״ם דסבירא להו היסח הדעת גורם גם ברכה למפרע אפילו הכי גם כן הן מדמין הב לן ונברך לנטל ידיו שהרי פירשו כן בהדיא אהב לן ונברך דאסורין למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון:
הב לן וניבריך- עי' בגמ' פסחים ועי' בר״ן באוקימתא שעשה בגמ' ועי' לעיל ברא״ש. דייקו מה הדין בשתיה תוך כדי אכילה. להלכה עי' בשו״ע קעט א'.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קג עמוד ב
אמר להו, הכי אמר רב: כיון דאמריתו הב לן וניבריך - איתסרא לכו למישתי. מאי טעמא - דאסחיתו דעתייכו
הר״ן על הרי״ף מסכת חולין דף כט עמוד א
ולענין נמלך כתב הר״ר משולם ז״ל שצריך לחזור ולברך על השחיטה כדאמרינן בנמלך שצריך לחזור [ולברך] על כל כוס וכוס ולא דמי ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאע״פ שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ומברך וכדאמר בפ' כיצד מברכין (דף מב א) דאפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו וא״צ לברך דהתם הוא דיש קבע לאכילה ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה אבל לשתיה אין קבע ולפיכך נמלך חוזר ומברך ומש״ה אמרינן נמי [חולין דף קז ב] דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה כמו שאכתוב בסמוך בס״ד וכ״כ הרמב״ן ז״ל דנמלך לשחוט חוזר ומברך ומביא ראיה מדמדמינן ליה לעובדא דתלמידי דרב דהתם ודאי משום נמלך הוא דכיון דאמרו הב ונבריך עקרו דעתייהו מלמשתי ומברכין ברכת היין וכ״כ הראב״ד.
שאר אכילות- דייקו מן הר״ן האם דווקא סעודת לחם, או כל אכילה? עי' בפמ״ג חישבו מה הדין בפירות.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן קעט ס״ק ב
ומשמע דעת המחבר להלכה כהר״ר יונה והר״ן, ועיין אליה רבה אות ד'. ויראה בקבע לאכילה לאו דוקא פת, הוא הדין שאר מידי דמזון לא מסלק בהב ונבריך ברכה אחרונה לחלק, ואם רוצה לאכול עוד להר״ר יונה ור״ן רשאי בלא ברכה ראשונה:
נמלך בלבו- עי' ברמב״ם חישבו האם הראשונים לעיל חולקים עליו? עי' במשנ״ב סק״ג ובביא״ל.
רמב״ם הלכות ברכות פרק ד הלכה ז
גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח״כ נמלך לאכול או לשתות אף ע״פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך.
היסח דעת בטעות- ולעניין היסח דעת בטעות עי' ערוה״ש (ו) ועי' במשנ״ב סק״ח בדיון על דברי הפמ״ג.
ערוך השולחן אורח חיים סימן קעט סעיף ו
יראה לי דהב לן ונברך אינו היסח הדעת כשדימה הבעה״ב שאין עוד מה לאכול ואמרו לו שיש עוד מה לאכול ועדיין לא נגמרה הסעודה דהוי היסח הדעת בטעות ואלולי ידע זה לא היה אומר הב לן ונברך דהא מטעם זה אין אמירת האורח כלום מפני שסומך על שולחנו של בעה״ב ואינו יודע אם נגמרה הסעודה וא״כ גם בבעה״ב.
משנה ברורה סימן תעז ס״ק ח [שם מיירי לעניין נטל מים אחרונים ונזכר שלא אכל אפיקומן]
בלא ברכת המוציא - דאף דבסימן קע״ט י״א דאם אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת ואם ירצה לאכול צריך לחזור ולברך הכא אתכא דרחמנא סמכינן דאין תלוי בדעתו דהא צריך לקיים רצון ה' ובודאי השכחה גרמה לו שיטול ידיו או לומר הב לן ונברך ולא הסיח דעתו לגמרי:
שו״ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן טז
וצריך לומר דפשיטא להו בסברא, דבשביל חשיבות שתי סעודות מצד התפילה שהיה מוכרח לסלק דעתו ומחשבותיו מאכילתו וסעודתו, אין טעם להצריך ברכה אחרת כדכתבתי. ולא היו סוברין שיהא טעם הר' יום טוב, שמצריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו פעם שניה ולחזור ולברך המוציא, בשביל שנחשבין שתי סעודות. אלא היו סוברין שטעמו דמשום איסור האכילה בשעת התפילה לא שייך גם הברכה על עניני אכילה אז, והופקע היתר האכילה שהיה לו מצד ברכתו, כיון שהופסק בזמן ובמעשה שלא היה ההיתר אכילה אז. ועל סברא זו הוכיחו שאינו כן, מהא דברכה בעלמא, כגון על הרעמים ועל הגפן שפשיטא גם להר' יום טוב שאינו הפסק. והפשיטות, צריך לומר שהיה זה ממעשים בכל יום. ולא מסתברא להו לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, דמאחר דאיסור אכילה הוא ההפסק, לא שייך לחלק בין זמן קצר לארוך. וגם לא בין ברכה מצויה, כהא דברכה קצרה כברכות הראיה וברכות הראשונות דאכילת פירות ושתיית יין ומשקין וכדומה, לברכות ארוכות כתפילה, מאחר דאיסור אכילה הוא ההפסק. ונמצא שלתוס' חולין אין טעם לחלק לעניין הברכה בין חשיבות סעודה אחת לחשיבות שתי סעודות, וכדמסתבר. ולכן אפשר שהתוס' פסחים כתבו זה דאין בכך כלום לעדיפותא בעלמא, דאף לא נעשו בחשיבות שתי סעודות כלל בשביל איסור האכילה בשעה שהתפלל.
ביאור הגר״א אורח חיים סימן קעח
אדם כו'. דלא כהראב״ד שפי' מ״ש בתענית י״ב א' א״ד א״ר ל״ש כו' אף באמצע סעודה דטעון ברכה למפרע ולכתחילה ובפסחים ק״כ ב' א״ל אביי מינם כו' דהוי הפסק סעודה וליתא דשם לאחר אכילה קא' ולקולא והא דפסחים שם כפי' רשב״ם במצת אפיקומן משום ב' מקומות ע״ש ול״ד למ״ד בתוספתא דברכות הנ״ל בע״ה כו' הפליג כו' דשם איכא היסח הדעת אבל שינת עראי ליכא היסח הדעת ותדע דאמרינן בפ״ב דסוכה דישן שינת עראי בתפילין ואף על גב דאסור להסיח דעתו מהם וכ״ג תר״י והרא״ש בפ״ג דברכות:
נשמת אדם חלק א כלל מד
א בסי' קע״ח איתא דהישן שינת ארעי לא הוי הפסק, נ״ל דאף דבסימן מ״ד כתב המ״א די״א דשיעורו כדי הילוך ק' אמה, אבל כאן לכ״ע אפילו איזה משך, כל שנאנס בשינה בתוך הסעודה מקרי ארעי, שהרי הב״י למד דין זה מרא״ש דתענית פ״ק סי' י״ד וז״ל מה שכתב הראב״ד דשינה הוי הפסק להצריך [ברכה למפרע ו]ברכה לכתחלה, לא סבירא לי דשינת ארעי שאדם ישן בתוך סעודתו לא הוי היסח הדעת, ולא דמי לקראו חבירו כו' הפליג צריך ברכה כו' דהתם פליג בדברי העוסק ואיכא היסח הדעת, אבל בשינת ארעי שאדם ישן לאונסו ליכא היסח הדעת דכל לאונסו הוי עראי. ואף שכתבתי בהלכות נטילת ידים כלל מ' סי' ה' דהרא״ש ס״ל במשכים ללמוד ואח״כ (השכים) [השכיב עצמו] דצריך נט״י לתפלה, שאני התם דס״ל להרא״ש דסתם ידים פסולים לתפלה, אבל היסח הדעת מאכילה לא הוי. אבל אם ישן במתכוין משמע מדברי רא״ש אלו דמיקרי היסח הדעת ואפי' אינו על מטתו, כמש״כ הב״י בסי' תקס״ד על דברי ר״ח, ע״ש, וכן משמע מדעת רא״ש בתשובתו הביאו הטור בסי' מ״ז, ועיין לעיל הל' תפלה. והגר״א בסימן קע״ח ס״ק כ״ד כתב ראיה לדין זה דהא גבי תפילין שינת ארעי לא הוי היסח הדעת, תמוהים דהתם לא מיקרי היסח רק קלות ראש כמו שכתבו תר״י ורא״ש להדיא:
בית יוסף אורח חיים סימן קעט
ומ״ש רבינו פירש רש״י עד שיברך ברכת המזון. בפרק ערבי פסחים (קג.) מייתי עובדא דתלמידי דרב הוו יתבי בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונברך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו ופירש רש״י אסחיתו דעתייכו משתייה ואסור למישתי עד לאחר ברכת המזון ולכאורה משמע דאסור למישתי אפילו יברך בורא פרי הגפן וכן נראה מדברי רשב״ם שם (ע״ב ד״ה אסור) וכן דעת הרשב״א בפרק כיצד מברכין (שם ד״ה ולית) אבל בפרק כיסוי הדם (חולין פו:) איתא נמי להאי עובדא מאי שנא מתלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וכו' ופירש רש״י שם כיון דאמר הב ליבריך גלי בדעתיה דגמר סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה הראשונה וכתבו התוספות (ד״ה אסור) פירש בקונטרס וכן רבנו חננאל אסור לכו למישתי אם לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והביאו ראיות לקיים פירוש זה וכן כתב ג״כ הרא״ש בפרק כיסוי הדם (סי' ה) לקיים פירוש זה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה