בנקודות המדרשה — וירידת שבועות עומר
לאין שבועות חג. "שבועות" — השם שלו. לא חג בפני עצמו, אלא תאריך אחרי ספירה. "חג מתן תורה" — דברי חכמים. למה לשמוח בקבלת חוקים? ביום שבו קיבלנו את "חוק העונשין" — לשמוח במדינת ישראל.
בספירת העומר וחג השבועות יש שלושה מרכיבים:
1. "שבת" — שבע שבתות, ממחרת השבת. השבת מרכזית בו. 2. "ממחרת" — למה לא אומרים ממחרת היום השני של פסח? 3. הספירה תחילה עומר אחד, ובסוף מנה כפולה, והבאתם את העומר — לחם.
עומר — הפעם השנייה שמופיע המן. מצוות לגולגולת. שם יש שלושת העומרים.
שלושת החוקים של המן, האלה הדברים:
1. הפעם הראשונה — שעם ישראל מצווה על שבת. לא ללקוט בשבת. 2. לא להשאיר למחרת מיום. 3. ביום שישי מקבלים כפול.
מה הקשר? מה זה בכלל עומר? השורש עמ״ר — פירושו לא צער של שיעבוד. מצד שני מעמר — זה אוסף, "ומכרו בו והתעמר". אחת מל״ט מלאכות — מלקט, "בה תתעמר" (אדם שהתפזרו לו פירות בחצר).
אפשר להגיד שיש קשר ביניהם. עיקר המסר: בספירת העומר אנחנו אוספים ימים. אבל אם כל החיים שלנו זה איסוף ללא סיפוק, עימור תמידי של פירות — אנחנו בעצמנו מתעמרים. עלו לעמר את עצמו.
1. לכן אסור לאסוף בשבת — כי מתעמרים בעצמנו, רק בימי החול. 2. כמה שצריך — עם ישראל מתחנך מעבדות לחירות באופן מדורג. לחשב את הכלכלה אמנם, אבל לא להיות בחרדה לגבי מחר. 3. נולד לנו עוד ילד, אולי נשעבד עצמנו יותר! אבל הרב אומר — רגע, כשצריך אני אביא לכם לחם כפול, משנה.
אם נתבונן שוב בתלונה על המן — העם צודק: אין אוכל. אז ה' עונה: הנה קחו. אבל הוא עונה: אם לא, בוא ננסה את עם ישראל — "הילך בתורתי".
מלקטים את העומר. אבל בדיוק כמה מלקטים — כל אחד צריך עומר לגולגולת. ״וַיָּמֹדּוּ בָּעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר. ״ מי שעימר יותר ממה שצריך — סתם ליקט ובזבז זמן ומאמץ.
ופה השאלה: מה עושים עם הזמן הפנוי? זה הניסיון של ה'. האם אתה הולך לחפש משמעות החיים? לכן חוגגים את הרגע הזה — אנחנו רוצים יותר מזה! אמרנו להשם — תודה לחיים שקיבלנו, לחיים עם משמעות.
עברו על החוקים. ויצאו מן העם אנשים, ויותירו, וילקטו איש מחוק אחד. ויבואו הנשיאים על הכפול.
תהילים לט: ״הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — תודיע לי כמה ימים אחיה, זה יעזור לי.
״הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי … אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם. ״ אין לי וודאות מי ישתמש במה שנצבר. במילים אחרות: שימיו מדודים. ועוזרת לנו ההבנה שהאדם בעולם מדוד — להפסיק לעמר, ללקט ולאסוף ולעסוק במשמעות החיים.
גם כשאוספים משהו שאינו מן — זוכרים שאפשר לאסוף את זה. בספירת העומר אנחנו סופרים יום כל יום ומבינים שהזמן שלנו בעולם מדוד. אם נבזבז אותם בעימור — "יצבור ולא ידע מי יאספם". ולפי הרמב״ם בהלכות מלכים — הימים הפנויים לעסוק בתורה, מטרת הטובה של אחרית.
זאת הצהרה שלנו בערב חג השבועות!
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה