טבילה ביום
הגמרא ביומא ו' ובפסחים צ' אומרת:
"תניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה. דתניא יכול תהא טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה. ויולדת איתקש לנדה".
ובנדה ס''ז ע''ב מובא:
"אמר רב נדה בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה טובלת בין ביום בין בלילה. רבי יוחנן אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. ואף רב הדר ביה, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. אתקין רב אידי בנרש למטבל ביומא דתמניא, משום אריותא. רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי. רב יהודה בפומבדיתא משום צנה. רבא במחוזא משום אבולאי. אמר ליה רב פפא לרבא ולאביי מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן, ליטבלינהו ביממא דשביעאה משום דרבי שמעון, דתניא אחר תטהר - אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק".
מבואר שלטבול ביום יש שתי בעיות.
ביום השביעי יש בעיה כיון שעדיין לא שלמו ימי טומאתה, ביום השמיני יש בעיה מחשש שבתה תראה אותה טובלת ביום ותבוא לטבול גם ביום השביעי.
כמו כן מבואר בגמרא שיש הבדל – בשביעי שמן הדין צריכה לטבול בלילה, אז צריכה לטבול כך בכל אופן. אך ביום השמיני שזו רק גזירה לכן אם יש מניעה לטבול בלילה, כגון סכנה או קור, לא גזרו משום סרך בתה ויכולה לטבול לכתחילה ביום.
חילוקו של ר''ת
אבל הורה ר''ת שאם האישה חוזרת לביתה רק בלילה אין את הגזירה של סרך בתה:
"אומר ר״ת שאין קפידא רק כשתשוב לביתה שיהיה לילה וא״צ שתצא בלילה מביתה דשוב לא יבוא לידי ספק ליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה".
חילוקו של ר''ת יכול להיות משמעותי גם לגבי טבילה ביום השביעי, והדבר תלוי בהבנת הראשונים את המשך הסוגיא.
לאחר שהגמרא אומרת שגזרו משום סרך ביתה, רב פפא שואל את רבא ואביי למה היום כולן לא יכולות לטבול ביום השביעי והם עונים לו מחשש שמא תהיה עם בעלה.
והתחבטו הראשונים בביאור קושיית רב פפא.
שתי אפשרויות בביאור דברי רב פפא
אפשרות ראשונה כתב הרשב''א על פי רש''י ותוספות שרב פפא שואל על הטבילה:
"טבילה בלחוד הוא דקשיא ליה, ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דז' דהא ליכא משום סרך בתה דאם נדה היא הא תמניא לנדתה היא ואי זבה היא טבילת זבה ביום שביעי לטהרתה היא".
אפשרות שניה כתב הרשב''א, שרב פפא שואל גם על טהרתה לבעלה:
"לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אף להתירה לבעל קא קשיא ליה וה״ק ליטבלן ביממא דז' ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככולו בספירת זבה".
הנפקא מינה היא, שלפי הפירוש הראשון למסקנה הטעם של סרך בתה נשאר, ולכן אסור לה לטבול ביום כלל. אך לפי הפירוש השני אין מניעה כלל לטבול ביום, כיום שהנשים ספק זיבות, וממילא גם הטעם של סרך בתה לא נשאר למסקנה. כי אם מותר לטבול ביום השביעי אז בוודאי אין לחוש ביום השמיני משום סרך בתה כי גם לבתה מותר לטבול ביום השביעי.
הביסוס לאפשרות השניה הוא, מכך שהתירוץ של אביי ורבא לשאלת רב פפא כלל לא עוסק בשאלת הטבילה אלא רק בשאלת התשמיש.
הבסיס לאפשרות הראשונה הוא מכך שלשון קושיית רב פפא הוא 'ליטבלינהו' וכן שהאמוראים שעסקו בהגבלות של גזירת סרך בתה חיו לאחר חומרת רבי זירא, לפיה הנשים כולן ספק זבות, ובכל זאת הבינו שהטעם של סרך בתה נשאר, וזו ראיה לאפשרות הראשונה.
ביאור הרמב''ן
כדי ליישב את הסוגיא ביאר הרמב''ן שבאמת החשש של סרך בתה נשאר, וכוונת אביי ורבא בתירוצם הוא שכיון שאסור לשמש ביום אז גם אסרו לטבול ביום:
"אפילו שהפירוש הזה הוא הנכון ומוכרע ממקומו, אין נראה לומר שנקל לטבול ביום, דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור בתר חומרא דר' זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפי מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו כלומר ולמה לי משום אבולאי אפי' כולהו נמי אלמא לרבא אית ליה משום סרך בתה ואפי' לבתר חומרא, והכי פרכיה אפי' לטבול ולהתיר לבעל תשתרי, ומתרצינן להתירן לבעל אי אפשר משום דר״ש וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקא נפשה בטהורה מהשתא ואתיא לידי הספק והילכך אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה דכשם שהיא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה כשם שהאם טובלת בשמיני ומשמשת בו ביום, וא״ת תשמיש גופיה דז' גזירה דרבנן היא ואנן ניקום וניגזור בח' גזירה לגזירה היא, י״ל כיון שבא לידי איסור כרת גזרינן".
אמנם למרות זאת, הרמב''ן מיאן בדברי הראב''ד שהבין שחשש הוא גם בדיעבד:
"וגדולה מזו כתב הראב״ד ז״ל בשם רב אחא משבחא ז״ל דאי טבלה בז' לא עלתה לה טבילה, ואינו מחוור דכולי האי לא אחמירי, והר״ז הלוי ז״ל מן המתירין לטבול ביום ואפי' לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז״ל אין ראיה שהוא ז״ל מדאורייתא קאמר, ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז״ל, ובטובלת בח' בדיעבד לכו״ע עלתה לה טבילה דהא שרינן אפי' לכתחילה משום צינה".
ונמשכו אחריו ראשוני ספרד כדרכם, וכן דעת הרמב''ם.
שיטות הראשונים והכרעת ההלכה
נמצא שיש שלש שיטות בראשונים בדין טבילה ביום השביעי.
חכמי פרובנס בקצוות, וראשוני ספרד בתווך:
דעת הרז''ה שכיום יכולה לטבול גם לכתחילה.
דעת הראב''ד שגם בדיעבד לא עלתה לה טבילה.
דעת הרמב''ם הרמב''ן והרשב''א והריטב''א והר''ן והמאירי שלכתחילה לא תטבול אך בדיעבד עלתה לה טבילה.
להלכה, מרן פסק בסימן קצ''ז ס''ה כדעת הרמב''ם וסיעתו, אך הש''ך כתב שטוב להחמיר 'היכא דאפשר' כדעת הראב''ד (וצ''ע הרי הוי מלתא דרבנן ובשל סופרים הלך אחרי המיקל, כ''ש אחר רוב הראשונים):
"והב״ח פסק להחמיר כמהרי״ל והג״מ והגהת ש״ד בשם מהר״ם דביום ז' לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בלילה וטוב להחמיר היכא דאפשר כיון שכן גם כן דעת הראב״ד והג״מ והר״א בשם השאילתות".
טבילה ביום כשחוזרת בלילה
ויש לעיין, מה הדין האם מותר לטבול לכתחילה בשביעי כאשר חוזרת לביתה רק בלילה?
ר''ת התיר בשמיני לעשות כן (והמהרי''ל הקל רק בכלה שלא באה לחתן עד הלילה וכן פסק הרמ''א), כי הטעם של סרך בתה אינו שייך.
מה הדין בשביעי? בסברא זה כל שכן. כי בתה רואה אותה יוצאת מהבית לפני הלילה ובכל זאת סמך ר''ת על כך שהבת תראה שהיא לא יוצאת ביום אלא סמוך לחשכה, ולכן לא תטבול בעוד היום גדול. כל שכן כאשר כל החשש למסקנת הסוגיא בטבילה בשביעי הוא מצד שמא תשמש, שאם לא מגיעה לבעלה עד הלילה כלל לא שייך הטעם.
ובפרט שכל החומרא בטבילה למסקנה אינה ברורה בסוגיא וגם להבנת הרמב''ן עיקר החשש הוא התשמיש ובגללו החמירו גם בטבילה.
אבל הש''ך בסק''ו כתב שמסתימת דברי השו''ע 'משמע אפילו שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך אסור כדעת רשב״ם וסייעתו שכתבו הפוסקים שנכון להחמיר כדבריו כתב לא כך… אבל ביום ז' אין לטבול כלל סמוך לחשכה ויש למחות ביד העושות כן'.
ונראה לי, שהש''ך לשיטתו שמחמיר בטבילה ביום אף בדיעבד, אבל לפי מרן שטבילה ביום עלתה לה בדיעבד נראה שכאשר טובלת במצב שטעם האיסור לא שייך, זה עדיף יותר מאם עברה וטבלה באופן ששייך טעם האיסור.
כלומר אם טובלת באמצע היום השביעי, שייך עליה עיקר האיסור של הגמרא שיכולה לשמש ולבוא לידי תקלה. בכל זאת פסקו רוב הראשונים שבדיעבד הטבילה עלתה לה. כל שכן במקרה שטעם האיסור לא שייך כלל, כי חוזרת לביתה רק בלילה, שאז בוודאי יכולה לטבול.
ובפרט, שלמסקנה כל החשש של טבילה ביום הוא בנוי על גבי חשש דרבנן שמא תשמש ותסתור ועל גבי החשש הזה הוסיפו לחשוש גם לטבילה, ולכן לא סביר לחשוש בדרבנן מופלג שכזה לשיטת רשב''ם כנגד ר''ת. ולכן נראה שהש''ך לשיטתו שהחמיר גם בדיעבד ולכן החמיר גם כשהטעם לא שייך.
ולפי זה יכולה כל אשה לטבול ביום כאשר חוזרת לביתה משחשכה.
אמנם הפוסקים הקלו רק בשעת הדחק, כמו שכתבו החכמת אדם והשואל ומשיב.
והאגרות משה הוסיף סברא נוספת שכיום שיש אור בבתים והולכים לישון אחרי כמה שעות אין חשש, ובמכון פועה שאלו את הרב כלאב והרב גנס וגם הם התירו במצבים מסוימים.
אך לענ''ד להקל לחזור הביתה מבעוד יום זה קשה, כי כאן שייך טעם הגמרא, אלא שאנו אומרים שזה לא יקרה כי יש אור וכיו''ב, אבל סו''ס הטעם כן שייך כי שניהם בבית ביחד, ויש לחוש שאחרי שהיו אסורים ירצו להקדים את שנתם וכן יוכלו לבוא לידי תקלה. ולכן נראה שלהתיר לחזור ביום זה קשה.
אבל אם לא חוזרת ביום אלא רק בלילה, נראה שכל החומרא של הש''ך היא לשיטתו ולכן לשיטת מרן אין טעם לאסור כי אין חשש בזה, וכאן יש להתבסס גם על החילוק של האגרו''מ שאף אם נבוא ונאמר אולי היא כן תזדרז להגיע הביתה מבעוד יום, על כך יש לומר שזה לא מצוי ולכן עד כדי כך לחשוש שמא כן תגיע הביתה זה אין לנו.
כלומר להקל לה לחזור הביתה שאז שייך טעם הגמרא זה קשה, אבל כאשר לא מגיעה הביתה שאז כלל אין חשש אלא שאולי נגזור שמא כן תזדרז בכה''ג מסתבר שבמציאות שלנו כפי שתיאר אותה האגרו''מ אין לחוש עד כדי כך.
ונראה שלטבול מבעוד יום מוקדם יש לחוש שמא תחזור לביתה לאחר מכן כי 'מהומה לביתה', אבל אם טובלת בבין השמשות שמן הסתם עד שתגיע לביתה כבר יגיע הלילה וגם כל בין השמשות הוא ספק לילה, אז לחוש עד כדי כך לכמה ספיקות כאשר עיקר הטעם של חז''ל לא שייך זה אפשרי רק לשיטת הש''ך שהחמיר בדיעבד, ולא לדעת מרן.
טבילה בשבת
ונפק''מ מזה גם לטבילה בשבת, שכיום שטובלים במים חמים וגם המקווה הוא מסודר ומובדל מהמרחצאות, קשה להקל בטבילה בשבת שיש בה גם גזירת מרחצאות ואדרבה כיום שעיקר המרחץ הציבורי הוא בכיו''ב עיקר גזירת מרחצאות שייכת דווקא במקווה. וגם יש בעיה של תיקון בשבת.
ומה שכתב שבט הלוי שנראה כמיקר גם כיום, קשה לומר שבאישה שהולכת למקום שאף אחד לא בא להתקרר שם ועושה הכנות ויש בלנית ומברכת על הטבילה ולומר על כל זה נראה כמיקר זה דבר קשה מאד. ובפרט שטובלת במים חמים בימי הקיץ הקרים שלא שייך כלל לומר נראה כמיקר. ובפרט שיש חשש שתסחט את שערה כמו שתמה הראב''ד בבעלי הנפש ש׳איך תנצל מאיסור סחיטת שער'. עד כדי שהמהרי''ל בסימן צ''ו והמהר''י וייל בסימן מ''ח כתבו שכל טבילה שהיה ניתן לקיימה לפני כן אין לקיימה כלל בשבת מחשש סחיטה וטלטול.
ולפי זה יוצא שטבילה ביום בדיעבד תמיד עולה. טבילה לכתחילה ביום אם היא חוזרת לבית רק בלילה יכולה לטבול. אם היא חוזרת ביום אז בשביעי אין להקל כלל ובשמיני יכולה לטבול רק אם יש לה אונס לטבול בלילה.
ונראה לומר, שהגזירה של סרך ביתה שייכת בעבר שהנשים היו כל הזמן בבית ודרכן היה לצאת פעמיים בחודש כמו שכתב הרמב''ם, ולכן אם האמא יוצאת הבת מבינה. אבל כיום שנשים כל יום יוצאות, אדרבה אם תטבול ביום הבת שלה פחות תבחין בכך.
ואף שאי אפשר לבטל גזירת חז''ל של סרך בתה מכל מקום זו סברא נוספת להקל בימינו לטבול ביום השמיני לכתחילה כשיש לה מניעה לטבול בלילה.
וכך העלה הרב עובדיה בטהרת הבית ח''ב סימן י''ד, שהאריך בכל פרטי סוגיא זו והעלה להקל בכל אונס שיש לה ביום השמיני כגון שיש לה בנים גדולים שרוצה להסתיר את הטבילה מהם אז יכולה לטבול ביום השמיני. וכן כתב שעדיף לטבול בבין השמשות בליל שבת מאשר בשבת עצמה, כי בשבת יש כמה חששות בטבילה ולכן עדיף לטבול בבין השמשות שיש בו כמה וכמה ספיקות האם הוא לילה או יום, וכן חוזרת לביתה משחשכה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה