דברי הרב עמיחי שוקרון, רב קהילת מרום נווה רמת גן, על פי דברי הרב הלל מרצב שליט״א, פרשת אמור.
הפרשה עוסקת, בין היתר, במועדות. פירוט ארוך וחשוב של מועדי ישראל מופיע בפרשה, וגם התקופה שבה אנחנו נמצאים — ספירת העומר — מופיעה במעגל השנה. בפרשתנו ידועים דברי הרמב״ן, שהזכיר לנו הרב טרבלסי בשיעור ביום העצמאות, שימי ספירת העומר הם כעין חול המועד הארוך שבין פסח לבין שבועות עצרת. רק בתקופה מאוחרת יחסית קבעו בימים האלו מנהגי אבלות — אבל במקור מדובר על ימי שמחה.
ספירת העומר היא מצווה מיוחדת שבה צריך לספור את הימים שאחרי פסח עד שבועות. וכך לשון הספירה — סופרים עד שבועות, ויותר מדוייק — מהנפת העומר. הפסוק אומר:
״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. ״
התורה כבר מגלה לנו שהנפת העומר היא בליל ט״ז בניסן, ומדוע שוב חוזרת היא לביטוי ״ממחרת השבת״ כשהיא מדברת על הספירה? כי הספירה היא בעצם נקודת התייחסות. אני מקפיד לומר שביעי במאי ולא שביעי בחמישי — בגלל ציווי התורה שהחודש הראשון יהיה דווקא ניסן. לקרוא לחודש בשמו זה פחות גרוע מאשר לקרוא לו במספרו, כי כשאנחנו סופרים את החודשים — בו בניסן — אנחנו מתייחסים לנקודת ההתחלה: יצאנו ממצרים.
מה בעניין ספירת השנים? באיזו שנה אנחנו נמצאים? אלפיים ועשרים ושתיים שנים מאז מה? מאז הולדת מייסד הנצרות? נקודת הייחוס שלנו היא כולה האנושות — העם היהודי הוא נקודת הייחוס של כל האנושות, כי יש לנו אחריות כלפי כל האנושות ולא רק כלפי עצמנו. גם בספירת העומר, הספירה שמכינה אותנו לתפקידנו הלאומי, יש נקודת ייחוס — ממנה אנחנו מתחילים — לקבלת תורה. מפסח, החג שמוכיח לנו שהקב״ה בחר בנו מכל העמים, אשר בחר בנו — ואז נתן לנו את תורתו.
כשרבי יעקב גלינצקי היה שבוי במחנה בסיביר, העבידו אותם שם בתנאים קשים מאוד, ארבע עשרה שעות ביממה. איתו שם היה שבוי מליטא שגם הוא שרד את המחנה והעבודה הקשה. שעות השינה היו יקרות ומועטות, ולא כל אחד היה מוכן לוותר על עוד דקות של מנוחה בימים המעמיסים האלה. רבי יעקב פנה אל הליטאי הגוי ושאל אותו: למה אתה לא ישן עוד קצת? למה אתה עומד ומצדיע ושר את ההמנון הליטאי מתחילה ועד סוף? השבוי הסביר לו ואמר: אני הייתי קצין בצבא ופיקדתי על אלפי חיילים. אם אשכח מאיפה באתי — לא אוכל לחזור לשם.
רבי יעקב גלינצקי אומר: האם אתם מבינים את העומק של מה שאמר הליטאי הזה? אם יהודי שוכח שהוא בן של אברהם יצחק ויעקב, שוכח שהוא בן של מלך מלכי המלכים, שוכח שהקב״ה הוציא אותו ממצרים כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש — אין לו סיכוי של שרוד המחנה והעולם.
פעם הלך לאיבוד בן מלך אחד, ואחרי שנים רבות שכח שהוא בן מלך. הוא היה בצער גדול. כשהמלך מצא סוף סוף את בנו — לא על כך שבנו היה רזה וכחוש, אלא על כך שהוא שכח מי הוא, שכח מה תפקידו.
אבל התורה אומרת לנו: אל תשכח מאין — הלאה, אתה יכול להתקדם, להמשיך. אתה בא ממצרים, אתה בא מאהבת ה׳ אלינו — ואתה הולך למתן תורה, הולך לתפקידך להאיר את מצרים ואת כל העולם בתורה ואורה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה