פרשת אמור
ששון ראובן הרב
**שני סוגי המבט על המציאות**
מופלא עניין מוצאים אנו בפרשתנו, בהלכותיו של הכהן הגדול, שנצטווה שלא לצאת מהמקדש. הזוהר הקדוש מבאר את הציווי הזה באופן עמוק, ומסביר שהכהן הגדול נצטווה שלא לצאת מהמבט העליון התמידי, הרואה את הטוב, ונמצא תמיד בשמחה ובחיבור אל החיים.
סוגיה גבוהה זו קשה לנו להבין. נשתדל לבארה דרך סוגיה נוספת, הקרובה יותר למושגי חיינו — סוגיית התפילה, שבה יש הבדל בין הצדיקים השונים.
מסופר על רבן יוחנן בן זכאי )ברכות ד, ב( ששלח אצל רבי חנינא בן דוסא שיתפלל. ורבן יוחנן בן זכאי עצמו לא היה מצליח בתפילה כמוהו. שאלה אותו אשתו: האם רבי חנינא גדול ממך? השיב לה: ״לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך״.
הרי לפנינו שני סוגי צדיקים: ׳עבד לפני המלך׳ ו׳שר לפני המלך׳. יסוד ההבדל ביניהם קשור לגובה ורוחב המבט שממנו הם מתבוננים על המציאות.
לדוגמא, ביחס למאורע שקורה, יש אדם החי באופק נקודתי מצומצם, הסוקר רק את הרגע הנוכחי. לפיכך הוא קולט את המאורע רק כפי שהוא נתפס באותו רגע, בלי לראות אותו בהקשר רחב יותר. לעומתו יש אדם המתבונן במבט רחב, הכולל חודשים, שנים ואפילו מאות שנים. מתוך מבט כזה כל מאורע מקבל משמעות אחרת לגמרי.
לדוגמא, אדם היושב בשיעור תורה ופתאום שומע צפירה של מכונית. אם ישאלו אותו ׳מה קורה כאן עכשיו? ׳ הוא יכול לענות ׳מכונית, צופרת׳. אבל הוא גם יכול לענות ׳יש כאן שיעור תורה׳ — אלה שני מבטים שונים על התרחשות אחת. למעשה, אפשר לענות תשובה עמוקה יותר: כאן מתרחש שיעור תורה בארץ ישראל, אחרי גלות ארוכה, וזה ביטוי ממשי לתקומת ישראל בארצם.
אילו היה נוחת בשיעור אדם שהגיע היישר ממרתפי האינקוויזיציה, בוודאי לא היה מתמקד בצפירת המכונית, ולא רק באנשים שמולו. הוא היה רואה בסיטואציה הזו ביטוי לחלום המיוחל לגאולה, שנצא מהגלות הקשה, ונשוב לארצנו ונהגה בה בתורה ובשלווה ובשמחה.
כל המבטים שהצענו נכונים, אך ההבדל ביניהם הוא אופק המבט. ככל שהאופק מתרומם ומתרחב, הפרספקטיבה מתארכת. והמבט ה׳ארוך׳ רואה מה שלא נתפס כלל במבט ה׳זעיר׳.
משמע מדברי הרב קוק שזהו עומק פירוש דברי רבן יוחנן בן זכאי, שאמר על עצמו שהוא דומה ל׳שר לפני המלך׳. השר שותף למהלכי המלכות, מבין את המהלכים, רואה את מחשבת המלך וקולט כיצד רצונו מתקיים דרך כל המהלכים המסובכים שהוא מוביל. ובנמשל, שר לפני מלכו של עולם יודע לראות כיצד הטוב הולך ומופיע מתוך כל המאורעות. לעומתו, עבד אינו רואה את התמונה המלאה, לכן כשקשה לו הוא צועק. הוא אינו יכול להתלונן בדרך, אבל שר מבין למה הקושי הזה הוא חלק מהדרך.
בתפילה, יש יתרון למי שהוא ׳עבד לפני המלך׳, כיוון שהוא חי את הצרה הנוכחית וזועק עליה. אולם הכהן הגדול נדרש להיות כ׳שר לפני המלך׳, ובכך הוא משפיע טובה לעולם. למעשה, בכל גדולת המבט העליון, העולם תלוי בו, והוא מוביל במציאות את הראייה שהכל טוב גמור. לכן אם לרגע אחד ייפול לעצבות ולראייה קודרת, האור יסתלק מן העולם. מסיבה זו יש להקפיד שלא לצאת מהמקדש — הן מהמקדש הפיזי, והן מהמבט המקודש, הרואה את הטוב השלם, המופיע מתוך כל גלגולי המאורעות.
---
**ספירת העומר כהכנה למתן תורה**
פרשתנו מצווה אותנו על ספירת העומר, שבין פסח לשבועות. מצווה זו מלמדת אותנו בין השאר יסוד גדול, שהאדם אינו יכול להשיג השגה א־להית ודאי דבקות א־להית ללא מידות טובות.
הציווי על ספירת החמישים לא נועד רק כדי לזכור את יום החמישים ולא להחמיץ את בואו, אלא משמעותו העמוקה היא הכנת הנפש למתן תורה. עבודת ספירת העומר היא תיקון המידות והנפש.
המידות שמתקנים בספירת העומר — חסד, גבורה, נצח, הוד, רחמים, וכן הלאה — הן ביסודן תיקון תכונות הנפש שבאדם. אמנם מידות אלו הן תכונות עליונות, אך כמובן פעולת האדם מקבילה אליהן. ספירת העומר פועלת ברבדים עליונים ונשגבים, אולם בנוסף לזאת, בתוך העולם הזה, המידות הללו מכוונות אל נפשו של האדם ומידותיו )ראה תומר דבורה פרק ראשון, ועיין אגרת הקודש תניא סימן טו(.
מידת החסד היא כוח האהבה, האכפתיות כלפי הזולת וההשפעה, להיות טוב לכל. מידת הגבורה היא כוח הריסון וההתאפקות, השליטה העצמית, קביעת עתים לתורה ודקדוק במצוות.
הרמ״ק מלמד אותנו כלל גדול, שהאדם אינו יכול לפעול באופן משמעותי בעולמות העליונים אם הוא עצמו אינו מתוקן באותן הבחינות. משמעות הדברים היא, שתיקון הנפש והמידות בספירת העומר הוא התנאי והתשתית הבסיסית ליכולת האדם — כוח מצוות ספירת העומר — לפעול ולמעלה.
כך מצינו בגמרא )תענית כה, ב( שכשהיתה שנת בצורת, עלה אחד התנאים והתפלל הרבה ולא נענה, עד שעלה אחריו תלמידו, והתפלל תפילה קצרה וירד גשם. התחילו העם לומר שהתלמיד גדול מרבו, אך יצאה בת קול ואמרה שתפילתו נענתה מפני שהוא מעביר על מידותיו. הוא גילם בחייו את הארת המידות, ולכן כוח תפילתו עורר את השורשים העליונים של המידות הללו.
ספירת העומר היא הכנת הנפש, שעל ידי תיקון מידות האדם נעשה מוכן לקבל תורה, כי ההארה העליונה גנוז בעניין זה כלל גדול.
תפקידו של האדם בעבודת ה׳ הוא להכין כלים אל האור העליון. ספירת העומר היא עבודת ישראל, להיטהר ולהכשיר נפשם, ולאחר עבודה זו באה הדבקות הא־להית. ביום החמישים, יום מתן תורה, ירד הקב״ה מלמעלה למטה והאיר אור עליון שאין בכוחו של האדם להמשיך עליו בעצמו. כל יכולתו של האדם היא להכין את עצמו, להיות בבחינת כלי ראוי לאור העליון שישרה עליו.
אין ביכולתו של האדם ׳לאחוז׳ באורות העליונים עצמם. האור הא־להי נעלם ונסתר מעיני האדם, ואין בכוחו של האדם לפעול בו מאומה. כל מה שהאדם יכול לעשות הוא לתקן את עצמו להיות בבחינת כלי ראוי, ולייחל בכל מאודו שהאור העליון ישרה עליו.
ספירת העומר היא עבודת האדם — פעולה אנושית של תיקון, טהרה ותשובה. עבודת המידות וטהרת הלב, ישרות ההתנהגות ומחשבת האדם בתוך העולם הזה. לאחר עבודה זו, זוכה האדם להיות כלי ראוי להשפעה השמיימית, לקדושה העליונה הבאה מרומים, וממלאת באור את הכלי המוכן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה