נפש משיבת התורה רוח ושבועות נשא לפרשת חיד״א
״וְדִבַּרְתָּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה׳ וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ (במדבר ה, ו)
רבי נתן, כסא רחמים, אבות ד, כא
הנה קיום המצות הם בנפש, והיינו דכתיב ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״, ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, ״וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. והכל לתקן בחינת נפש, והעשיה לתקן בחינת נפש. והוא בעולם היצירה, ששם בחינת הרוח, ותלמוד תורה לתקן הרוח.
ואם כן צריך בתחילה לתקן המצות על ידי מעשה המצוה, ואחר כך לתקן היצירה בלימוד. וזה שאמר המדרש: ״העיקר לא אמר אלא המעשה. ״ ואיך יתקן הרוח ביצירה ועדיין לא תקן בעשיה? כי המעשה הוא בעשיה ומתקן הנפש, שכל מעשיו מרובין מחכמתו — מתקיימת חכמתו, כי על ידי רוב מעשיו תקן העשיה, ועלה מהעשיה ליצירה, ותקן הרוח והיצירה. ולפיכך צריך מעשים מרובים, ואחר שתקן העשיה, הנה מה טוב הלימוד, והעשיה צריכה לתקן מה ששייך לבחינת נפשו. וכבר מתוקנת העשיה, ולכן מתקיימת חכמתו שהיא ביצירה.
והיינו דאמור ישראל ״נעשה ונשמע״ — ״נעשה״ לתקן הנפש, ״ונשמע״ לתקן הרוח, ונתקן ״העשיה״ ביצירה.
וקח טוב, שהנפש היא כמה שאמר האר״י ז״ל, ומיוסד על דברי הזהר, חדש לשבת תשובה, אהבת דוד ט — שכל המצוות נצטוית הנפש, ובעבור האדם על המצוות נפגמת הנפש, ובזה שפיר אתי מה שאמרה החכמה ״החוטאת הנפש היא תמות״. והרוח נצטוית על תלמוד תורה.
והכי נהטי מקראי קדש: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״, ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, ״וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״ — דייקא הנפש.
וזה רמז, שבגלגול זה בא לתקן חלק לימוד, א״נ רמז מ״ש רבינו האר״י ז״ל, חומת אנך תהלים א — שבחלק תורה שהוא חושק בה ילמוד. ורמז זה: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״ — בחלק לימוד שהוא חפץ זה נקרא חפצו, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה״ — ילמוד בחלק זה שהוא חפץ, ולא יעשה הפך חפצו ללמוד בחלק אחר. דלזה בא בגלגול זה ללמוד בחלק זה, ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל וְכוּ׳ אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״ — הלומד במקום שהוא חפץ, פריו הוא בעתו, שבגלגול זה בא לתקן חלק לימוד זה.
---
חומת אנך תהלים יט
וזה שאמר הכתוב ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ — הוא מה שאמרו גורי האר״י זצ״ל, שקיום המצות עשה ולא תעשה הוא בנפש. ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, ״וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״ — שהכל הוא בנפש, ותלמוד תורה הוא ברוח.
ויש יתרון, דהגם שתיקון הרוח הוא בלימוד, מ״מ מועיל גם כן לחלק הנפש. והחידוש הוא שיש בה תועלת, שאמר ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה״ — זה שאמר ״מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״, הגם שהתורה היא ברוח, לנפש.
והנה אמרינן (פסחים סח:) מודים הכל בעצרת דבעינן לכם. ופרש״י ז״ל שישמח במאכל ומשתה, ומקובל שנוח להראות יום לדוד לב.
ואפשר לתת טעם לדבר, במה שכ׳ השל״ה (שבועות א, קפ, משם הרב תולעת יעקב), וז״ל: היום ירמוז כמו שיתענגו בני העולם ההוא בגוף ונפש יחד, אז בעולם שאחר התחיה. הקדוש הזה, מן הסעודה השכליית המעותדת להם. ולדוגמא זו בא הקרבן הזה ביום הראשון, כי אז יחזו העולם לשלמותו שהיה מתענג אדה״ר בגוף ונפש קודם שחטא. חמץ כנגד הגוף, ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבין יחד על גבי המזבח, גם הנפש והגוף יתעדנו יחד בעדון העולם. ומנחת נכסים מצה כנגד הנפש, לזכר עולם אחר התחיה ההוא, שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ולאליהו עכ״ל.
הנה זה עומד במקומו, ומ״מ הרמז, כי ביום הזה נצטוינו בשתי הלחם חמץ, ומנחת נסכים מצה, ובאמצעות התורה שקבלנו היום, וזה כי הנפש והגוף שיתעדנו היום, ומשו״ה מודים הכל בעצרת שצריך לאכול ולשמוח, כי היום הנפש והגוף יתעדנו יחדו, ורמז לעתיד שהנפש והגוף ירננו יחדו.
ואפשר שזה רמז הפסוק ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — שזה רמז שביית שבי התורה שביום הזה, מתנות באדה״ר, שהיו המתנות תרתי: דהגוף ונפש שמחים ומתעדנים יחדו, כמו שהיה אדה״ר קודם החטא, ולקחת.
ויתכן שזה טעם מנהג קדמון, לפנים בישראל, שהיו אוכלים מצה וחמץ ביום הזה, כי הרמז הזה לגוף ונפש שיתעדנו לעתיד, כמפורש לעיל. ומבין עיני ס׳ הכלבו ריש סי׳ נ״ד נראה שהיו אוכלים מצה ביום הזה, וכתב שם דיש שעושים לחם ארוך ובו ד׳ ראשים, ונדחק הרב ליתן טעם, ע״ש. ולי ההדיוט אפשר לתת טעם לאותו מנהג, דהתורה נקראת לחם וכתיב ארוכה מארץ מדה, ולזה עושים לחם ארוך, רומז לתורה ארוכה ורחבה. ד׳ ראשים — כנגד פרד״ס שיש בתורה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה