עצמאות תשפ״ב
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים (שיר השירים ב, ט)
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה הַצְּבִי הַזֶּה נִגְלֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, כָּךְ גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְנִכְסָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כַּגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן. (במדבר רבה פרשה יא)
דעו לכם, כדי להבין מדרש כזה לעומקו, חייבים לשבת ולהחכים בזואולוגיה ובתכונות הצבי. אחר הלימוד היה קשה להבין: מה הכוונה שהצבי מסתתר? הרי צבי חי בשטחים פתוחים ללא מקומות מסתור, ולכן הדרך היחידה שלו להתגונן מפני טורפיו (נמרים וצבועים), היא בריחה ולא הסתתרות. הוא אף פעם לא מתחבא מעצמו. אז מה הכוונה נגלה ונכסה?
הפרק בשיר השירים ממשיך בדימוי עם ישראל לצבי ״עַל הָרֵי בָתֶר״, מהם הרי בתר? יש שפירשו שזה שם המקום. אבל האמת היא שהכוונה להרים מבותרים, מחולקים, שיש ביניהם גאיות. שלא כמו רכס הרים רצוף בגובה, מדובר בקבוצת הרים שנראית מרחוק כמו גוש אחד אבל בין הר להר יש מדרון עמוק. הצבי שמגיע ל־80 ואפילו 100 קמ״ש, רץ על ההרים ואנחנו מביטים בו מרחוק. פתאום רואים שהוא נעלם, ואז מופיע, ושוב נעלם. מן ההר לגיא ומן העמק להר. האמת היא שהצבי בכלל לא מסתתר, הוא כל הזמן מתקדם.
ארצנו היא אֶרֶץ הַצְּבִי (דניאל יא, מא) כמו שמופיע בירמיה (ג יט), יחזקאל (כ טו) ודניאל. גם כשאנחנו מרגישים שהצבי — הארץ, המשיח והגאולה — נגלה, הוא שוב מתכסה, ונגלה ומתכסה. מנצחים את האויב, מוסיפים תורה בעם ישראל, ופתאום שנה של כיסוי. כמו הגואל הראשון שאמו הצפינה אותו, ואז איבדה אותו לבית פרעה, ושוב למדיַן. אבל באמת כל הדרך הזאת היא התקדמות, הוקטור לא משתנה. משה הולך ונהיה לאיש.
המדרש ממשיך: ״כַּמָּה יְהֵא נִכְסֶה מֵהֶם? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם שֶׁהוּא נִכְסֶה מֵהֶן, וְחוֹזֵר וְנִגְלֶה לָהֶם״. ונחנו ״מה״ — 45 ימים של כיסוי. מה זה מבטא?
ואפילו שהצבי נכסה ונגלה, אומר המדרש: ״וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרָיו הוּא הוֹלֵךְ וּמַשְׁלִים לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּבַסּוֹף אֻמּוֹת הָעוֹלָם הוֹרְגִין אוֹתוֹ״. העצמאות הלאומית המדינית שלנו היא הכח הגדול של עם ישראל. וכל מילה נוספת מיותרת.
ומסיים המדרש את הדימוי לצבי:
מַה הַצְּבִי הַזֶּה מְקַפֵּץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִגָּדֵר לְגָדֵר וּמֵאִילָן לְאִילָן וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ מִכְּנֶסֶת זוֹ לִכְנֶסֶת זוֹ, כָּל כָּךְ לָמָּה? בִּשְׁבִיל לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל.
הריצה של הצבי נראית כמו דילוגים. יש מטרה לכל הדילוגים והכיסויים הללו. אומר המדרש: זה בכדי לאסוף כמה שיותר מעם ישראל לעגלת הגאולה. לברך את ישראל שבכל מקום ובכל פינה. לא לוותר על אף אחד — לכתת רגליים, להשקיע בעם ישראל לבלתי יידח ממנו נידח. בכל כיסוי וגילוי אנחנו אוספים אלינו עוד מבורכים.
מועדים לשמחה לגאולה שלמה!
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה