פרשת ערש״ק בס״ד בחוק תשפ״ב
**שאלה הלכתית שבועית — הרב בנימין טבדי**
ראיתי אדם המְמַלְמֵל (Mumbles — אכילת חטיף בשקט לפני ברכה בשקט). האם עלי לענות "אמן"?
---
**היחס לברכות והצורה הראויה לאמירתן**
ראשית, זו הזדמנות לה להזכיר שכל הברכות, ובכללן ברכות הנהנין, אמורות להיאמר במתינות וכוונה.
"מלמול ברכות" בעייתי ממספר בחינות. קודם כל — בליעת מילים ואותיות בהגיית הברכה. כמו כן האומר את הברכה במהירות לא יצא ידי חובתו. בנוסף, יש בכך חיסרון בברכה — שאינו שם לב למילים שהוא אומר — וגם ביטוי לאי-הערכה למצוות הברכה. ולפי חכמים — "ולא יזרוק ברכה מפיו" (ברכות מז), ופירש רש״י (משנה ברורה סק״א): "במהירות, שדומה עליו למשא."
ספר חסידים (סי' מו) כתב לשון זו שהביא:
"כל האדם יכוין לבו לברך, וכשהוא נוטל ידיו ומברך, או כשמברך על הפירות, יעשה לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות. ולא יעשה כמנהג כאדם העושה דבר ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב."
ולכן אמרו חכמים (ברכות נא, א): "ניכר אדם של מברכותיו אם תלמיד חכם הוא." והיינו, שעל פי שימת הלב של האדם — עד כמה הדעת והשכל שלו מושקעים בברכה, בנוסח הברכה ודקדוק המילים — ניכר היותו תלמיד חכם המשקיע דעתו ושכלו בתורת ה' ועבודתו.
אין מדובר בבעיה של "מישהו" ספציפי, אלא מסתבר שרוב הדור וסביבתנו שילדנו אותן צריך לתקן בנקודה זו. וככל שאנחנו יותר נעריך את ברכותנו — יעריכו יותר.
---
**"אמן יתומה" — שני הפירושים**
בגמרא (ברכות מז, א) מובא מספר הלכות ביחס לאמירת "אמן":
"תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה."
ופירש רש״י:
"יתומה — אמן שעונין אלא שלא שמע הברכה."
רש״י מסביר שאמן יתומה היא עניית אמן ללא שמיעת הברכה. כמובן שהקושי המתבקש הוא — אם לא שמע את הברכה, איך הוא יודע שנאמרה כאן ברכה? רש״י מצייר מקרה שבו האדם שמע שאחרים אומרים "אמן" על ברכה של מישהו, אך הוא עצמו לא שמע את הברכה — ובכגון זה, אין לו לענות אמן.
בהמשך, רש״י מתייחס לדברים המתוארים במסכת סוכה:
"והא דאמרינן בהחליל (סוכה נ״א, א) של אלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן, ואלמא שמעי לא קא ענו, אלא הנהו ידעי מידע ברכה איזו ועל ברכה אחר עונים, אלא שלא היו שומעים את הקול."
הגמרא בסוכה מספרת שבאלכסנדריה של מצרים היו תפילות עם קהל גדול, ומחמת כן לא כולם שמעו את הברכות מהש״ץ. על מנת שכולם יענו "אמן" יחד — היו מניפים סודרים כל פעם שהש״ץ סיים ברכה, וכולם "ראו" את הסודר וענו "אמן" יחד.
התקשה רש״י: הלא שם לא כולם שמעו את הברכה, ואילו ענו אמן ולא חששו לקיומה — וכן אם כך, כיצד לאיסור "אמן יתומה"?
על כך הוא עונה: הקריטריון הקובע בעניין זה הוא הידיעה על איזו ברכה מדובר. על מנת שיהיה מותר לענות "אמן" — צריך העונה לדעת על איזו ברכה יצאה מפי המברך, גם אם הוא לא שמע את הברכה — אם ידע מה היה תוכן הברכה וידע שהייתה ברכה — יצא בזה.
---
**התוספות לעומת תירוצו של רש״י**
לעומת רש״י, התוספות במסכת סוכה (נא, א ד״ה כיון) מביאים יישוב אחר בשם רבנו נסים:
"אמן יענה מי שעל שאמר קאמר, ומי שרוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה, והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ובתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן."
רבנו נסים מחלק בין שני סוגי "אמן". יש "אמן" הנאמר לצאת ידי חובה — כגון בקידוש, שאחד מברך כחלק ממה שקרה, וכולם יוצאים ידי חובה על ידו. במקרה שכזה, עניית "אמן" ללא שמיעת הברכה עם כוונה לצאת ידי חובה — היא איסור. יש סוג שני של עניין "אמן" שאינה כוללת כוונה לצאת ידי חובה — כגון מי שאינו שותה מים ומברך "שהכל נהיה בדברו" והשומעים עונים "אמן", בעוד שאינם מתכוונים לשתות בעצמם. במקרה כזה — טוען רבנו נסים — מותר לענות אמן אפי' באופן שלא שומעים את הברכה.
---
**הבנת מרן הבית יוסף במחלוקת הנ״ל**
מרן רבי יוסף קארו בספרו "בית יוסף" (או״ח סימן קכד) הביא את דברי רש״י וכן את דברי רבנו נסים הנ״ל, ומציין את בעלי התוספות כמי שסוברים כדעתם, ואת רבנו יונה כמי שמצדד בשיטת רש״י, ואילו כמי שמצדד בשיטת רבנו נסים. לאחר מכן "הבית יוסף" דן בשאלה האם ועד כמה השיטות הללו חולקות.
במילים אחרות: האם אפשר לטעון שכל מה שאמר רש״י — שצריך לדעת על איזו ברכה מדובר — זה מדובר דווקא בברכה שיוצא בה ידי חובה? ואם כן, האם אפשר לומר כדעת רבנו נסים, שהאיסור של "אמן יתומה" מדבר דווקא באופן שרוצה לצאת ידי חובה על ידי הברכה — באופן שמדובר בידיעה או אי-ידיעה של מה הברכה, אפי' במקרה שיודע מה הברכה? או שמא דווקא ביודע שאינו יודע מה הברכה.
לאחר דיון אחר, כתב הבית יוסף שהמחלוקת בין רש״י לרבנו נסים היא קיצונית:
"ונמצא בדברי כל אלו סברא להקל ולהחמיר.
שאם לא שמע הברכה אבל יודע ברכה איזו היא — הוא עונה אמן ונפטר מברך, אפילו אם הוא מחוייב בה — לדעת רש״י…
ולדעת ה״ר יונה ורבינו ניסים אינו עונה אמן דהוי אמן יתומה, מאחר שהוא מחוייב בה.
ואם אינו מחוייב באותה ברכה ולא שמעה וגם לא ידע ברכה איזו היא — לדעת ה״ר יונה ורבינו ניסים הוא עונה אמן אחר העונים ולא הויא אמן יתומה, מאחר שאינו מחוייב באותה ברכה.
ולדעת רש״י והתוספות אינו עונה אמן דהויא אמן יתומה."
לאור הדברים הללו יוצא, שלשיטת רש״י — כל עוד יודע השומע מה הברכה המדוברת — מותר לו לענות "אמן", בין אם מתכוון לצאת ידי חובה ובין לאו. ואם אינו יודע מה הברכה המדוברת — אסור לו לענות "אמן", בין אם מתכוון לצאת ידי חובה ובין לאו.
וכן ביחס לרבנו נסים — הקריטריון היחיד הקובע הוא אם מדובר במקרה שמתכוון לצאת ידי חובה או לאו, ואין שקול לידיעה או אי-ידיעה של ברכה באיזו מדובר.
---
**מחלוקת השולחן ערוך והרמ״א**
בשיטות הראשונים הללו נחלקו להלכה השולחן ערוך והרמ״א. כתב השולחן ערוך (או״ח, קכד):
"ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב באחת ברכה ושץ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע ברכה איזו מברך הש״צ, לא יענה אמן אחריו, דהוי אמן יתומה."
הרי שמרן השולחן ערוך פסק להלכה כשיטת רבנו נסים ורבנו יונה — שהקריטריון "היחיד" ב״אמן" הוא האם מדובר ב״אמן" עם כוונה לצאת ידי חובה או לא.
על כך העיר הרמ״א:
"ויש מחמירין, דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש״צ, דנמי מקרי אמן יתומה."
מדברי הרמ״א נראה שהוא פסק כשיטת רש״י, שהקריטריון הקובע הוא הידיעה באיזו ברכה מדובר, ולא שאלת הכוונה לצאת ידי חובה. אלא שמצד שני לא ברור, שהרמ״א פתח בביטוי "ויש מחמירין" — והלא לשיטת רש״י יש גם מקרה של קולא, לעומת רבנו נסים. וכגון במקרה שמתכוון לצאת ידי חובה ויודע מה הברכה — שלשיטת רש״י מותר לענות "אמן" ויוצאים ידי חובה, ולדעת רבנו נסים — אסור לענות "אמן יתומה" הואיל ומדובר ב״אמן" מדובר.
ואכן במשנה ברורה (שם, סקל״ג) כתב במפורש בשיטת הרמ״א, שאם מדובר באופן שיודע באיזו ברכה מדובר — מותר לענות אמן, ואפילו אם כו
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה