שאלה שבועית בהלכה 19 אמור תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב אמור

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

אחר– חיים בעל או כלב בביתו שמגדל מי גם האם אוכל: שהאדם לפני החיים בעל את להאכיל להקפיד צריך כמה עד

ומה כך? על להקפיד צריך גם פת) (ללא קלה ארוחה או פירות ממתקים, אוכלים אלא סעודה קובעים לא כאשר לגבי

? שתיה

הדין מקור

בדיבור להפסיק שאסור מבואר ע״א ברכות)(מ במסכת ברכה בין

שלא- והמפסיק לאכילה, ולברך( לחזור צריך כדין גמרא ע״פ ברש״י עיי״ש

ו קסז, באו״ח השו״ע וכ״פ ע״א, לו.)במנחות במספר דנה שם הגמרא זאת עם

חשוב זה אין לאכילה הברכה בין דיבר אם פי' א בהם מקרים חוזרת ברכה המחייב."הפסק" מחלוקת לגביו שיש המקרים אחר וזה שורי". "האכילו היינו לתורי" "גביל אמר שהאדם באופן הוא

שם הגמרא: לשון … אמר יוחנן ורבי. לברך צריך לתורי- גביל לתורי גביל רב

אי נמי לתורי גביל אפילו אמר: ששת רב אמר ד לברך צריך נו מאכל שיתן קודם שיאכל לאדם אסור רב, אמר יהודה

שנאמר לבהמתו, " טו יא, )(דברים בשדך עשב ונתתי

לבהמתך" ושבעת." והדר״ואכלת לאכילה– ברכה בין לתורי" "גביל שהאומר יוחנן רבי שיטת צריך

טוען ששת רב זאת לעומת בדיבור. והפסיק הואיל ולברך לחזור

אכילת לפני השור את להאכיל מצוה ויש הואיל סק, הפ זה שאין זאת מדייק הוא האדם. את להקדים לנו שיש הפסוקים, מסדר

שלנו האכילה קודם הבהמה. מאכל בציעת בהלכות ערוך והשולחן הראשונים פסקו להלכה למעשה והיינו הפסק, נחשב לא לתורא" "גביל שהאומר ששת, כרב הפת

המצ משום ו האדם קודם הבהמה את להאכיל וה ו. קסז, או״ח )(שו״ע

הרמב״ם שיטת

בהלכה מדובר שאין נראה ראשונים ועוד הרמב״ם מדברי זאת עם ח: עבדים)(ט, בהלכות הרמב״ם לשון וזה טובה. בהנהגה אלא

… הראשונים חכמים ותבשיל תבשיל מכל לעבד נותנין היו

אוכלין, שהיו דת לסעו והעבדים הבהמות מזון ומקדימין

כעיני אדוניהם יד אל עבדים כעיני אומר הוא הרי, עצמן גבירתה. יד אל שפחה מזון להקדים היה הראשונים החכמים שמנהג הרמב״ם שכתב מכך

עצמם– מזון קודם והבהמות העבדים במידת שמדובר ברור נראה

מוחלטת1. בהלכה ולא חסידות

יהודה צמח בשו״ת ראיתי זאת עם ש דח סח )(ג, זו הבנה ה את ה

. ברמב״ם לאדם "אסור נאמר הגמרא ובלשון שהואיל טוען הוא

ש קודם שיאכל לבהמתו– מאכל "יתן י אין רק הוא ש לפרשו

ש הסביר הוא לכן חסידות. מנהג-החסידות ה״חכמים של

הרמב״ם שתיאר "הראשונים שהעבדים זה באופן דווקא הוא מין מכל להם ונותן מכבדם שהאדון אלא רעבים, אינם והבהמות

ממאכליו ומין וכו– לפניו 'לים אוכ הם וכן, משעה בגדר הוא ולכן

המאירי לשון ועי' 1 (שם":)בברכות לבהמתו מאכל ליתן תורה של ומנתיבותיה

הלכות משנה בשו״ת."וראיתי קודם המאירי של זו מלשון שדקדק כד) (ד,

דבריו הבנתי ולא דאורייתא. . שהוא בהנהגה שמדובר היא בזה כוונתו ולענ״ד

וכמו טובה ה שי' ע״א (סב בגיטין מאירי ועי' ר.)מב״ם.

שמודה מר לו יש אז רעבה, שהבהמה מדובר אם אך חסידות.

הבהמה קודם לאכול איסור ממש. שיש הרמב״ם כז ב, שלום)(או״ח דברי בשו״ת מצאתי וכן החסידות שמידת שביאר הדין שמעיקר והיינו המאכלים. הכנת על היא הרמב״ם שתירא הבהמה מאכלי הכנת לפני מאכליו הכנת את להקדים לאגם, מותר לגבי אך הבהמה. מאכל הכנת את הקדימו הראשונים וחכמים

בזה עצמה– האכילה להקדים יש הדין שמעיקר הרמב״ם מודה

הבהמה מאכל. את הרמב״ם סובר היה ולו רמב״ם, ה בלשון דחוקים דבריהם ולענ״ד

מדרבנן או ממש)(מדאורייתא איסור שיש הבהמה- לפני לאכול היה

איסור ברורה. בלשון בצורה זאת לכתוב מקום מוצא הביא והכרעת אברהם המגן שיטת הלכה ור

, הרמב״ם שי 'לעומת אברהם המגן סקי״ב )(רעא בשם הביא מהר״ם

על עובר בהמתו קודם שאוכל ומי, מהתורה במצווה שמדובר

רש״י סידור מלשון קצת נראה וכן מהתורה. איסור וזה, קג )(סימן

: לשונו כלל הפסקה זו אין לבהמתו מאכל תנו אמר, ואפילו דחייב

שיאכל… קודם בהמתו את להאכיל אדם

אך זו דעה הגמרא מלשון קשה. נראית במצווה מדובר היה לו "גביל לומר חייב האם להיות צריך היה בגמרא הדיון אז דאורייתא,

של במקרה בשאלה שמדובר משמע הגמרא מלשון אך. "לתורא לא או הפסק נחשב אם לתורא", "גביל אמר אם. דיעבד:

קסז יוסף)(או״ח הבית מרן הביא וכן הכלבו בשם (מיוח ס הכהן אהרן לרבי

חיים: ה״אור)"חות בעל מלוניל, הפסק הוו דלא דאמרינן מילי הני דכל יז.) כד (סי' בו הכל כתב בדברים אפילו יפסיק לא לכתחלה אבל כלומר בדיעבד דוקא

. אלו

וכ פסק ך כלל." יפסיק לא לכתחלה: ומ״מ ס״ו" הרמ״א)(קסז

לאור אברהם המגן דברי את הלכה הביאור דחה הנ״ל ומ״מ: ד״ה )(שם

מהר״מ תשובת בשם רע״א בסימן הביא אברהם גן המ והנה … דאורייתא, איסור הוא הבהמה קודם דלאכול ומשמע

דס אסמכת ולא גמורה דרשה דהוא בירא-ליה ולפ א, י-זה

מהפוסקים אבל ק להפסי צריך המוציא בירך דאפילו פשוט

ס דלא מוכח הנ״ל בירא-ליה. הכי רק ולא באיסור שמדובר מבין שהוא נראה הלכה הביאור מדברי

חסי במנהג הפוס שלרוב סובר הוא ומאידך דות, והרמ״א, םיק

בלבד. דרבנן באיסור כאן מדובר בכללם- ושתיה טעימה אכילה,

הוא לבהמה המאכל נתינת קודם לאכול האיסור שכל כתב הט״ז

אפי מותרת בעלמא טעימה אך ממש, 'בסעודה באופן דווקא

מס מביא הוא לבהמה שנותן ק. ודם לד ראיות פר בריו. נביא לקמן

עליהן ונעיר הט״ז דאיות. את

רא הגמרא: מלשון היא ראשונה יה

בטעימ איסור דאין לעד״נ דא בעלמא ה ם-כן כאן אמרו למה זה ל' כמ״ש לטעום אסור אמרו ולא כו' שיתן עד לאכול אסור אסור וכן שיתפלל עד לטעום אסור ט' דף דשבת בפ״ק

סעודה. אכילת אלא אסרו לא כאן אבל שיבדיל עד לטעום

, היינו ה לשון " הוא גמרא מאכל שיתן קודם שיאכל לאדם אסור

באמת אם אכילה. לשון דווקא נקטה שהגמרא הרי ". לבהמתו במקומות א הגמר בלשון שמצאנו וכפי טעימה, על היה האיסור

. אחרים הגמרא בלשון אמנם מוחלטת. ראיה כאן שאין שנראה אלא

בגיטין אך יאכל", "שלא מובא בברכות א )(סב, חוזרת הגמרא כן גם

הנוסח ושם הזו ההלכה על " לא לו אסור ם ש יטע ד וכו םו.'"

ראי ה יתו ה מלשון הי הט״ז של שניה שהביאה פסוק: הגמרא

דבקרא ראיה והא והדר בזה אמרו ובפי' ושבעת ואכלת כתיב אלא ושבעת כאן מביא למה קשה דלכאורה ושבעת ואכלת

שביעה לידי המביאה אכילה כדי רק היה לא דמתחלה להורות

כת שקודם מדייקת הגמרא ור לבהמתך", בשדך עשב "ונתתי וב ק

נאמר זה אחרי מכ הט״ז, וטוען ושבעת.""ואכלת ך שהגמרא

האיסור שכל מוכח "ושבעת" המילה את גם מצטטת דווקא הוא

שביעה לידי המביאה. בסעודה באכילה אפי' היה האיסור לו

"ואכלת המילה את רק להביא לגמרא היה כטעימה, ."קטנה, יסור הא שעיקר אפשר כלל. מוחלטת ראיה איננה זו דעתי לעניות ללמוד לנו מניין אך שביעה, הכוללת מלאה, באכילה אמנם הוא

ש שביעה ללא אכילה גם שהתורה רבות הלכות ישנן מותרת.

המקר את רק מביאה כא מקום ומכל ביותר, ה״קיצוני" ה שר ממש שאינם במקרים שגם להבין אפשר האיסור גדרי את בוחנים

איסור יש כן גם בפסוק שמוזכר המקרה. כמו

בשו״ת וכן יעקב שבות יג )(ג, הט דעת את "דחה שהג והביא ז רסא י

ב שהובאה שאסור בגיטין בגמרא מובא ש כמו היא וברא״ש רי״ף

.""לטעום

אך "לטעום", שאסור הנוסח נזכר כן גם אברהם המגן ברי בד והנה מ דבריו בכלל חסידים ספר בשם ובא טעימה בין חלוקה שיש

לשתיה יח: ס״ק קסז )(מג״א לבהמתו. שיתן קודם לטעום דאסור קודם אדם לשתות אבל

ברבק כדאשכחן אשקה גמליך וגם שתה שאמר' ה חסידים. )(ספר מרבקה הוא חסידים הספר בשם אברהם המגן של הראיה

גתה מהנה הגמלים. להשקיית אליעזר השקיית את שהקדימה

הבהמות לפני לשתות שמותר. מוכח טעמים. ממספר זו ראיה על לערער מקום היה זאת עם

, ראשית להאכיל שמצווה עצמם הבעלים בין לחלק אפשר שהרי

שו אחר, מישהו לבין לפניו בהמותיו את בני על לרחם מצווה דאי ו

החיים בעלי על שמרחם קודם. האדם לא שהיא ושתיה ה לאכיל הסכנה שעת בין לחלק יש כן, כמו היא הנ״ל לכה הה שכל לומר מקום שיש והיינו הסכנה. בשעת

ז ובאופן בנחת, סעודתו את אוכל האדם כאשר צריך הוא ה לתת

ומים מזון את לבהמה קו. דם הולכי ושאר אליעזר של במקרה אך

– סכנה מחשש לאכול הדין סכנה)(והוא מחשש למים שזקוקים מדברות

וכ לבהמתו קודם ודאי. שהאדם קדוש ה החיים באור כתב זה עין

אֶת וְהִשְקִיתָ הַסֶלַע מִן מַיִם לָהֶם וְהֹוצֵאתָ הפסוק על בפירושו "

הָעֵדָה " בְעִירָם וְאֶת ח כ, .)(במדבר את שהקדימו זה מפסוק שמדוקדק

מחמת שהוא הק' ים החי אור וביאר ל״בעירם.)(הצאן "ה״עדה"

הסיפור את גם כך להסביר יש וממילא אז שהיתה. הסכנה על

רבקה הגמלים להשקיית אליעזר השקיית את. שהקדימה אברהם המגן של החלוקה התקבלה האחרונים בפוסקים זאת עם

ו חסידים. הספר בשם הנ״ל צבי הר בשו״ת זצ״ל פראנק "פ הגרצ

צ א, )(או״ח שתיה צער כלל בדרך ש מחמת א. טעמים ב' לכך: נתן כן ועל אכילה, מצער יותר גדול מקום יש באכילה רק התורה

להקדים את שהוא מקרה בין לחלק (ואין בשתייה לא אך, לאדם הבהמה

אכילה מאשר יותר מוכרחת היא השתיה ועצם הואיל בפועל, לא או )מצטער. ב דווקא

הבהמה להאכיל, וישכח בסעודתו ימשך שמא חוששים באכילה

שהיא בשתיה כן שאין מה מועט. לזמן

הטעמים שבין הנפקא-מינה לב, נשים אם ממתק של טעימה היא

צבי– ההר של הראשון הטעם לפי וכדומה. צער שום, בטעימה אין

להקדים יש ולכן לטעימה הבהמה. אכילת של השני לטעם ואילו וישכח באכילתו ימשך שמא חוששים באכילה שדווקא צבי, ההר

הבהמה– האכלת את קצר זמנה קלה הרי, שטעימה סיבה ואין

הבהמה את להאכיל שישכח. לחוש

ההלכתיות והנגזרות האיסור טעם

בשו״ת ( יעב״ץ שאילת יז )סימן הסתפק טעם מה את להאכיל החובה

אותנו צוותה שהתורה היא א אפשרות האדם'. קודם הבהמה

המשמ הבהמה את לכבד ש זה טעם לפי. במלאכה האדם את ת

ב 'פשרות א הציווי בכלל אינו האדם את משמ. ש שאינו חיים בעל

- חיים בעלי צער של הכללי האיסור מחמת שמגיע דין על מדובר

– לא או האדם את משמש החיים בעל אם בין ואין. הבדל

המצו מינה הנפקא היא הנ״ל מהחקירה ביותר הי חתולים, לגבי

כלבי- ואפי' תוכים מיוחד באופן האדם את משמשים שלא. מחמד

בעלי בין לחלק שלא להלכה שנקטו הפוסקים מרוב נראה למעשה

השונים. החיים בעלי של חירותם את נוטל האדם כאשר ובפרט

ה כא שכן וכל אילוף ידי על הן חיים שם שר בכלוב– אותם מסתבר

לצערם שלא זהירות במשנה לנהוג ועליו עליהם, אחריות לו. שיש

זאת עם בעלי צער של חשש מחמת הוא האיסור שכל בהנחה

חיים– שהאדם פעם שכל זה באיסור הכוונה שאין מאוד מסתבר החיה או הבהמה את להאכיל ייד מ צריך הוא טועם או אוכל לא החיים שבעל דאגה על הוא המדובר אלא שברשותו. שאר יי שהוא פעם כל לב לשים האדם על צוותה שהתורה והיינו רעב.

רעב– שלו החיים בעל האם אוכל בעל את להאכיל עליו כן ואן אינו שברשותו החיים שבעל שיודע מי זאת לעומת קודם. החיים

רעב– לבעל מלאכותי באופן לתת צריך ואינו בעצמו, לאכול רשאי לפניו לאכול החיים ו לטעום שרשאי שכן וכל, ל שתות.

המסתבר טעם הוא הנ״ל וכל שמדובר הסוברות לשיטות אפי'

מדרבנן או מהתורה באיסור שנראה הרמב״ם שיטת בצירוף ו.

שמד ממנה ו בר חסידות– במידת נראה לסמוך שאפשר זה. על

מהיד לזה ראיה ומצאתי קסז (או״ח אפרים ו), לשונו: וזה ונראה אכילה, לענין אף בזה נזהרים אין העולם רוב ואמנם נמסר שלהם ושכירים עבדים להם יש הרוב שעל לפי לתת ועומדים מוזהרים והם ועופות, הבהמות על ההשגחה

שליחותם שעושים וחזקה השכם, בבוקר בעתו. אכלם

ואין אכלו, כבר החיים שבעלי ידוע שאם בדבריו שמפורש הרי

לאכול לבעלים מותר רעב, . חשש

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות