ויקרא יד לה
וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
משנה נגעים יב ה
כיצד ראיית הבית? . . אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר: ״נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ אלא ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״.
תוספות יום טוב נגעים יב ה
דאי אינו יודע, מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע.
וא״ת למה אסרה התורה מלומר נגע? והלא עד שיאמר הכהן טמא, עדיין אין כאן טומאה!
ורבי אליהו מזרחי כתב בשם רבותיו, דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט, הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע״ד אמרם: ״ולמד לשונך לומר: איני יודע״. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן. אי נמי, שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה.
וגור אריה כתב, משום ״דובר שקרים לא יכון״ דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא, ואיך יאמר נגע כו׳.
וכתב בעל קרבן אהרן, דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע, אבל הטומאה עושה בו, וקודם שיבא הכהן נגע הוא. ע״כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע, המכוון ממנו מה שקוראין נגע, והיינו נגע טמא. ומכיוון שעדיין אינו טמא, הרי דובר שקרים.
ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע, כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו. הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך, שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו אם תמצי לומר דאין הדין הזה אלא בנגעי בתים, וכן הרמב״ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים, יש לומר דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא״כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח״כ בא עליו נגע בגדיו, וכן גופו, שוב לא הקפידה בכך.
חומת אנך מצורע ו
ואפשר שרמוז בתורה ״וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ אין הגדה אלא חכמה, ומה היא החכמה? ״לֵאמֹר״ בשביל אמירה אחת בעלמא שנוהגים לומר נגע על נגע טמא, הגם שאינו כן כי שם נגע כולל לטהור ולמי שאינו טהור, צריך ליזהר ואני אומר כנגע ולא נגע.
ראש דוד תזריע וטהרה
ובדרך הזה אפשר להבין מ״ש (בבא מציעא נט א) - ״דדרש רבא: מאי דכתיב ׳וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ׳ (תהלים לה טו). אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא״.
ובאופן אחר אפשר לפרש, וזה שאמר אף כשעוסקין בנגעים ועין רואה כמה הקפידה תורה שלא לשקר, דאף דהוא נגע, ולפי האמת תיבת נגע אינו ר״ל טמא, אלא שמפני שכשאומרים נגע המכוון הוא טמא, לכן משום דובר שקרים לא יאמר נגע אלא כנגע. ואחרי ראות את כל תוקף מה שהקפידה התורה בפרשת נגעים שלא להיות דובר שקרים, אתו הנו ואמרי הבא על אשת איש כפשיטות גמור, הגם דאיכא כמה טענות וכמה ספיקות וכמה צדדים לזכות, הם ברשען בשאט נפש עשו בנפשם שקר דרכו לשונם לראות במו אופל באתרא דליעול האי שינון בתורת ה׳ תמימה מרפא לשון עץ חיים.
פני דוד תזריע
וא״כ ישראל שידעו זה בראות נגעי הבית ישמחו וירננו על המטמון שימצאו שם כי כן נתבשרו ע״י משה רבינו ע״ה. ועל דעת כן מזדרז לקרוא הכהן ופיו פתח בחכמה ואמר ״כְּנֶגַע״ נראה כמו נגע נראה, אבל זה לא יקרא נגע רק שמחת לב כי ע״י זה נמצא המטמון, וזהו כ״ף ״כְּנֶגַע״ דלמראה עינים נראה נגע אך נראה לי להנאתי ולטובתי ליהנות משלל אויבי.
ואפשר לומר דרך רמז ותוכחות מוסר במ״ש עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, אך אינו נראה והוא במדור הקליפות למעלה, וזהו ״כְּנֶגַע״ כמו אותו נגע דהיינו הקטיגור שהוא למעלה ואיני רואהו, משם נמשך נגע בעוני שאראהו למטה בבית. או ירצה ״כְּנֶגַע״ שנראה בנשמתי כי כל עון פוגם בנשמה נראה לי למטה בחוש בבית. וקרוב לזה שמעתי באומרים דמוציא שם רע פוגם בברית הלשון וכשהאדם פוגם בברית הלשון ודאי פוגם בברית המעור, והן בעון נבראים על ידו בנים משחיתים נגעי בני אדם, ועתה נראה בפועל בבית, וז״ש ״כְּנֶגַע״ כאותו הנגע נסתר נראה לי בפועל בבית.
בעל שם טוב מצורע
ופעמים שיורדין ניצוצי נשמתו על ידי פגם עוונותיו בדומם, כמו בבית, שאדם שפגם שם הוא הדר בבית זה להיצר לו, על ידי ניצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים חומר שטח הבית, מניצוצי נשמתו שירדו שם, עד שהאדם ששם בבית שב בתשובה והחזיר והעלה ניצוצי נשמתו אל שורשן, מן הדומם אל בחינת האדם חי מדבר, וזה נקרא תשובה ששב אל מקורו, כי הכל הוא ניצוצי השכינה. כי האורות שיצאו לחוץ ונעשו נגעים שיחזירו למקומן, וידבק במקורו, ועל ידי כן אין כח בחיצונים לינק כשהוא דבוק בשורשו, והוא חזרת האור אל הכהן למקומו בזעיר אנפין. ואז נרפא בין בבית בין באדם.
ובזה יובן ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״, כי בית זה הוא שייך לו דוקא, שניצוצי נשמתו שם, אשר על ידי פגם עוונותיו ירדו ניצוצי השכינה מן מדריגת חי מדבר אל מדריגת דומם, ועל ידי הצרות אשר עברו עליו בבית לייסרו, ושב והגיד לכהן, שהחזיר האור ניצוצי השכינה שהוא חלק נשמתו אל שורשו, וזה לשון והגיד כנודע. וזה שאומר לכהן ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי״, רצה לומר, כמו הנגע שנראה לי בעצמי בפגם נשמתי, הוא בבית שלי כנ״ל, ועל ידי חזרת האור לשורשו שהוא הכהן נרפא הנגע, והבן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה