"עד שירצה את חברו" – הנסלח והסולח
חובת הפוגע
משנה יומא ח, ט
אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
גמרא יומא פז
אמר ר' יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר (משלי ו-א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל, כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ. אם ממון יש בידך התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו ריעים. .
ר״י פינטו על עין יעקב
אם לא שב מעבירות שבינו לחבירו גם עבירות שבינו למקום אינו מתכפר.
שו״ע או״ח תרו
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ. וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית.
משנ״ב
ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט.
פלא יועץ, תשובה
ואם היא גזלה או גנבה שלא ידעו בה בעליה ולא נצטערו עליה, יוכל להשיב בלי ידיעת בעלים, על ידי הבלעה בחשבון וכדומה, ואף לרצותו אינו צריך. אבל אם צער חברו וחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, אינו נמחל לו עד שירצהו ואף אם הנחבל ימחל מעצמו ויעביר על מדותיו, וכמנהג העולם שאומרים בכל לילה הריני מוחל וסולח וכו', לא סגי בהכי, דנהי דמועיל הרבה, אבל על כל פנים חיובא רמיא עלה דאנש לעשות את מה שמטל עליו ולרצות את חברו.
תדע, דהא מיתי בש''ס (יומא פז א) עבדא דרב, דהוה מהדר וממצי נפשה לההוא טבחא בכל מעלי יומא דכפורי כי היכי דלשאל מנה מחילה, ותהוה לה כפרה, שמע מנה דלא סגי כשימחל הנחבל מעצמו לחוד, ומה גם שאין אדם יודע אם מחל לו חברו, שעל הרב האומרים נסח הריני מוחל וסולח, אין פיהם ולבם שוים, ויש דלא מאי קאמר, והראיה, שביום שאחריו, הקפידה במקומה עומדת ביתר שאת.
הנה כי כן, לא סגי בלי שאלת מחילה, ואם יקשה בעיניו להתביש עם חברו פנים אל פנים, יוכל לעשות על ידי שליח או על ידי כתב, כי באמת הכתיבה היא סמא טבא לכל הדבר הקשה לדבר מפני הבושה, יכתב ידו ולא יראו פניו עם שכנגדו. וישראל קדושים הם והם רחמנים, ובודאי שבבוא אחיו הישראלי לשאל ממנו מחילה, לא יהיה המוחל אכזרי, ותכף יתרצה למחל לו מחילה גמורה, כדי שלא יענש אחיו הישראלי בסבתו.
חובת הנפגע
יומא פז
ר' זירא כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה. רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי, אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה.
רש״י
ממציא נפשיה. לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו: חליף ותני. עובר ושונה ומשלש פעמים רבות.
רא״ש שם כד
וישים אדם אל לבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה. . ואמרינן נמי התם (שם) רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר ליה תריסר ירחי דשתא ולא אתא, כי מטא מעלי יומא דכיפורי אמר איזל אנא ואפיק ליה מדעתיה, כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו. .
שפת אמת שם
אף שלא היה כדין מה שהקפיד אזיל רב לפייסו, דהא משמע דביוה״כ איכא קפידא שיתפייס אחד עם חבירו ואין נפקותא אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא מ״מ צריכין להתפייס.
מועדים וזמנים חלק א סימן נד
. . דאם חטא אי ציער לחבירו לא סגי במה שאינו מקפיד עוד עליו ומוחל לו, רק חבירו לא נתכפר אלא אם ביזה עצמו לבוא ולבקש מחילה, דבמה שמכניע ומבייש עצמו לבקש מחילה היא גופא חלק מכפרתו שמעכב.
אז נדברו, חלק ח סימן סח
פעולת המוחל בעצמו
הרב משה צבי נריה, מועדי הראי״ה
פעם אחת למחרת יוה״כ היה הרב קוק שרוי בשמחה רבה, יותר מבכל שנה. והסביר הרב "אגלה לשמחה מה זו עושה, ביום כפורים זה פעלתי אצל עצמי שאנהג כלפי כל אלה שפגעו בי, לפנים משורת הדין, ואסלח להם במחילה גמורה גם אם לא חזרו בתשובה ובדעתם להמשיך ולפגוע בי. ומעתה בטוח אני שגם אתי ינהג הקב״ה לפנים משורת הדין, ובמדה כנגד מדה אף הוא יסלח לי על כל עוונותי…ועל זאת ישמח לבי".
תהילים קל, מצודות דוד
"כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" - כי עמך הסליחה. ולא מסרת סליחת העון לאחד מהמלאכים. למען תורא. כי אם מסר הסליחה אל המלאך היה נפתה לה האדם לומר המלאך יתפייס לנו הואיל ולא לו חטאנו וישא את העון, והיה ממעט ביראת המקום.
עולת ראיה, יה״ר שלפני פרשת התמיד
ענין הסליחה הוא שאיננה מקושרת לא לדבר חצוני. . ולא גם לדבר פנימי של זה הנושא בעצמו. . אלא הוא ציור מיוחס אל הסולח בעצמו, מצד ערכו המרומם לבדו. . המאיר על מחשכי הנשמה, להעביר את יסוד הרשע העמוק הזה ממקורו, על ידי התגלות עוצם הטהר, הרוממות והגודל, של אור ה' עליון.
מלבי״ם שם
יש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, על ידי שחוטא התחרט ובקש סליחה, או על ידי שרחם עליו, או על ידי שמצא חן בעיניו, ואם כן סבת הסליחה לא נמצא עם הסולח רק עם מי שסולחים לו. מה שאין כן אתה סבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצוייר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם. וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, ועל כן לא נמצא בשום מקום בתנ''ך סליחה מאדם לאדם רק מה'.
מהלך השיעור
ר״י פינטו - ולאחר מכן הביא את דברי הפרי חדש שבעוון הפגיעה בחברו יש שני חלקים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ובעוון זה מחילת העבירות שבין אדם לחברו מעכבת את מחילת העבירות שבין אדם למקום.
אז נדברו – בנימין זילבר. הגרע״י כתב עליו בנימין הצדיק.
עומק
הרב קוק - הסליחה איננה תוצאה של בקשת הנסלח, לא הוא פועל את הסליחה. הסליחה משויכת אל הסולח בלבד. זו גבורה אלוקית מיוחדת הנובעת מתכונתו העצמית של הקב״ה. הוא סולח כי הא-ל סולח, ככה הוא. רצון טהור להעלים את הרשע על ידי סליחה.
כעת נבין את דבריו של משה רבינו: סלח לעם, כי הם קשי ערף. והרי זה אמור להיות טענה לסתור! אלא כך אומר משה: הם בני אנוש ואתה רם ונשא. סלח לעם, כי תמיד אתה סולח. ככה אתה. ומסכים עמו השי״ת ועונה: כדברך. אכן כך, אתה מכיר אותי היטב. כזה אני. בעל גבורה אלוקית ויכולת לסלוח מצד עצמי ללא כל חשבון.
כמה פעמים בתנ״ך מופיע שאדם סלח לאדם אחר? אפס. בתנ״ך לא מוזכרת סליחת אדם לאדם כיוון שזו מידה אלוקית עליונה. יש צורך ללמוד אותה דווקא מהקב״ה. כמה קשה לנו לסלוח באמת על פגיעה, למחוק לגמרי את העוול שנעשה לנו. זה כוח על-אנושי.
אנו אומרים סליחות בכדי לעורר בנו את התחושה כמה אנו רוצים שיסלחו לנו, בכך מתעורר בנו בעצמנו כוח הסליחה. העמדה שלנו איננה רק כמבקשים, אלא כתלמידים המבקשים להתנהג בעצמנו במידות אלו.
מצודות - שמידת הסלחנות לא נמסרה למלאכים, כמידות האחרות, אלא היא שייכת לקב״ה בלבד. והרי אנו מצווים להתנהג במידותיו של הקב״ה, "מה הוא רחום אף אתה…" מכאן שכאשר אנו מתנהגים בסלחנות אנו דבקים בקב״ה ממש באופן ישיר. וזו יראה גדולה, יראה במובן של התעלות לגודל מיוחד. להיות דבק לגמרי בקב״ה זה משהו גדול ונשגב.
מדה כנגד מדה
הרי כתוב "בצרתם לא [לו] צר". אמנם אפשר לפרש את הכתוב ביחס לגלויות, אבל אפשר אולי גם על כל צרה שבאה על ישראל בפרט ובכלל. אם כך, צר לו (כמו לכל אב) כשבניו רבים - בלי קשר למי צודק. אם כך, במדה מסויימת שניהם (גם הפוגע וגם הנפגע) חוטאים לרע העליון שלהם בכך שהם לא משלימים ביניהם.
סיכום
יש לנו סבכים בלתי פתורים בחיים. איזה משקע שנשאר מאחור. בימי הרחמים והסליחות אנו נקראים להידמות לקב״ה. לבחור לנהוג בגבורה וממש לסלוח ללא כל חשבון. גם אם הנסלח לא התנצל, או לא הבין כמה פגע וכו' בידינו הכוח האלוקי המופלא לסלוח ללא כל חשבון.
ומובטחים אנו שמי שינהג במידותיו של הקב״ה עם אחרים, מעורר בכך שיבואו הרחמים העליונים עלינו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה