ל״ג בעומר
דרשה
בכל פעם שיוצא לי לעשות מנגל ואני מתעסק בגחלים שחורות קרות שאח״כ מגיעות לחום פסיכי, אני נזכר בדברי הרמח״ל, בעל המסילת ישרים, בספר דרך עץ חיים:
״הנה בדקדוק גדול נמשלה (התורה) לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה (יעני לנפנף…) אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא. כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כן כאשר הן, לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעסוק בה (לנפנוף על הגחלת), אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים - הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא…״.
ביום רביעי בלילה המוני ילדים, נוער וגם מבוגרים ישבו ליד מדורות ההילולא של רבי שמעון ויחגגו את ל״ג בעומר. בהקשר הזה אני נזכר בסיפור על תלמידי האריז״ל. כידוע, רבי יצחק לוריא אשכנזי מצפת, הארי החי, היה גדול המקובלים. בתקופת חיים קצרה מאוד (נפטר בגיל 37) הספיק להפוך את עולם הקבלה על ראשו, לחדש שפה קבלית, נוסח תפילה ומנהגים משלו, ואף לקבע כמה הלכות שכולם כיום נוהגים בהם על פי הסוד. ובכל זאת, בסיפור שאספר לכם בשורות הבאות האריז״ל עצמו כמעט שפספס.
היה זה בל״ג בעומר באחת מהשנים האחרונות לחייו של האר״י הקדוש. תלמידי האר״י, הלוא הם הגורים, התכוונו לעלות יחד לרבם למירון ושם לחגוג את ההילולא בדברי תורה, שמחה וריקודים. חבורה קדושה זו של הגורים היו גדולי תלמידי החכמים והמקובלים של צפת. ביניהם ניתן היה למצוא את רבי ישראל סרוג, רבי שלמה הלוי אלקבץ בעל הלכה דודי, רבי מאיר פאפירש, וכמובן בראש החבורה רבי חיים ויטאל תלמידו הגדול של האריז״ל.
ואכן, החבורה עשתה מהלך חצי יום מצפת למירון. בסוף התהלוכה הרמה הלך גם אלעזר שהיה השמש של החבורה. בהגיעם להר התפרצה בקרבם השמחה והתחילו לשיר את שירי ההילולא ולרקוד. עד מהרה הצטרפו גם מעט הנמצאים בציון, וביניהם גם זקן אחד. לפתע נכנס הזקן הלא מוכר למרכז המעגל ובשמחה עצומה ׳סחב׳ איתו את האר״י ואת אלעזר השמש, וכך היו הם רוקדים במרכז ושאר הגורים נשארו במעגל החיצוני.
לאחר ששככה מעט השמחה ניגשו הגורים אל האריז״ל ושאלו — ילמדנו רבינו, מדוע דווקא אלעזר זכה לרקוד עם כבודו ואילו אנו היינו מבחוץ? אז פנה ואמר להם האר״י הקדוש: ׳הן אמת שגם אני לא ידעתי מה מעלתו של אלעזר זה, אך כשראיתי שרבי שמעון רוקד עמו ודאי נתרציתי גם אני׳. בעקבות אירוע זה התחילו כל התלמידים לכבד את אלעזר, ולא עברו ימים רבים עד שנודע שמו בישראל — רבי אלעזר אזכרי, בעל ספר חרדים. אתם מבינים? רבי שמעון בר יוחאי גילה את הסוד שלו, גילה אותו.
יש תופעה מעניינת בקשר לגחלי אש. כשאני מסתכל על קרש אינני רואה בו שום אנרגיה וחום, סתם קרש יבש ומשעמם. יתרה מזו, גחל שכבר הייתה בו אש ודלק, מצבו נראה אף גרוע יותר — שחור ומת. אך מצאנו דבר מעניין: אם נשיב עליו רוח נגלה שמתוכו שוב פורצות להבות אש. הרוח מגלה את העוצמה הפנימית שנמצאת בגחל. הרוח מגלה את הסוד שבו.
חשבתם פעם מדוע מדליקים מדורות לכבוד רבי שמעון?
תורת הסוד היא השבת הרוח שמגלה את הסוד שבתוכנו, שבתוך כל יהודי. עולם ההלכה עוסק בנגלה מאתנו לאחרים, במעשה ולכל היותר גם בדיבור. עיקר עיסוקו של זוהר עולם הנסתר הוא הנסתר שבנו — עולם הכוונה, הרגש והמחשבה. כשיהודי עוסק בתחומי הנסתר שבו הוא מגלה את האור הגנוז בנשמתו. רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה