פורים- החג השבור
הורני ה' דרכך
הקדמה
שנו חכמים במשנה (מגילה פרק א משנה א):
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר.
וכבר הקשה על זה הרמב״ן (חידושי הרמב״ן מסכת מגילה דף ב עמוד א):
אני תמה מאד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו, ואף על גב דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו״ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ״ק דיבמות מ״מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצוה חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
כלומר, למה חכמים תקנו שיהיו יומיים לחג פורים, כאשר שני הימים אינם קשורים זה לזה, כל אחד חוגג בזמנו, ובן עיר אינו יכול לקרוא את המגילה לבן כרך וכן להפך (ירושלמי מגילה פרק א הלכה א). והרי אין לנו שום חג כזה בתורה שמחולק לפי מקום.
במאמר זה אנו נדון בשאלה הזו.
תחילה נביא את הפסוקים של המגילה, ונראה שבמגילה עצמה התקנה איננה ברורה די הצורך, ויש מקום לכמה פרשנויות.
נראה את הירושלמי במקום ולאחר מכן את הבבלי, ונציג את השאלות.
לאחר מכן נראה את פסיקת הרמב״ם, ושוב נציג כמה שאלות.
נביא שלושה פירושים שנאמרו על ידי הפרשנים: של הרמב״ן, של הר״ן ושל מרן הב״י. ונראה את הקשיים ואת הרווחים של כל שיטה.
לבסוף נציע פירוש המשלב בין השיטות שינסה לענות על הקשיים.
פשט המגילה
בפרק האחרון במגילה (פרק ט) נאמר כך:
(טו) וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם:
(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם:
(יז) בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
(יח) והיהודיים וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
מבואר, שהיהודים בכל מדינות המלך נחו ביום י״ד, ובשושן בט״ו. ממשיכה המגילה:
(יט) עַל־כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: פ
לא ברור כלל, למה דווקא הפרזים חוגגים ביום י״ד, הרי כל מדינות המלך נחו ביום י״ד. לא מבואר מה עשו בערים המוקפות חומה, אם בכלל חגגו, או שחגגו ביום אחר. ניתן לומר בפשט המגילה שמדובר באותה שנה עצמה, ורק הפרזים חגגו, כפי שמציעים כמה פרשנים (עיין למשל דעת מקרא). לאחר מכן שולח מרדכי:
(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל־ שָׁנָה וְשָׁנָה:
(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:
(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:
(כז) קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל־זַרְעָם וְעַל כָּל־הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה:
(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם: ס
בפשט הכתובים, מרדכי מצווה לעשות את שני הימים, את יום יד ואת יום טו, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. וכך קיימו היהודים והסכימו להיות עושים "את שני הימים האלה". וכך נאמר שוב בסוף המגילה, באגרת השנית (לפי האבן עזרא בפסוק כט, מרדכי שלח אגרת שניה):
(לא) לְקַיֵּם אֶת־יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל־נַפְשָׁם וְעַל־זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:
נסכם:
לפי פשט המגילה, ההבדל בין יד לטו הוא ביום שנחו היהודים: בכל מדינות המלך- בי״ד, בשושן- ט״ו. כתוב שרק בערי הפרזות חגגו את פורים, וזה היה בי״ד. מרדכי מצווה לקיים את שני הימים של פורים, הן י״ד והן ט״ו, ולא מפרש מי חוגג מה.
ירושלמי
כאמור, המשנה מחלקת בין ערים המוקפות חומה מימות יהושוע לשאר הערים. אמנם מבואר בגמרא שהלכה זו לא היתה ברורה לגמרי.
אומר הירושלמי (מגילה פרק א הלכה א):
כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון.
הירושלמי קובע כלל: "חלקו כבוד לארץ ישראל", אמנם אין הסבר למה זה קשור לכך שצריך לחלק את ימי הפורים. האם זה קשור למלחמה שהיתה ליהודים בשושן או שרק רצו שערי ארץ ישראל יחגגו ביום אחר את פורים?
ממשיך הירושלמי ומביא דעות אחרות:
תני רבי יהושע ב״ק אומר מימות אחשורוש. א״ל ר' יוסי בי ר' יהודה וכי מה ענין שושן הבירה לבא לכאן אם משושן הבירה את למד מעתה בשושן הבירה אל יקראו ושאר כל המקומות יקראו.
הא תלתא תניין תנייא קדמייא סבר מימר מימות יהושע בן נון, תנייא אחרייא סבר מימר מימות אחשורוש, תנייא אחרייא סבר מימר עיר מ״מ.
כלומר יש שלוש דעות: דעת התנא של המשנה, שמוקפות חומה מימות יהושוע, דעת רבי יהושוע בן קרחה שמוקפות מימות אחשוורוש, ודעת רבי יוסי שמוקפות כעת שאנו נמצאים בו. אמנם, לשיטות אלו יש מקום לשאול למה בכלל שמוקפות לא יקראו בי״ד כמו כולם, הרי בהם לא נחו היהודים בט״ו כמו בשושן? ולשיטתם לא שייך לומר את הדרשות דלעיל.
נסכם:
הירושלמי הסביר את דין המשנה שמוקפים קוראים בט״ו משום כבודה של ארץ ישראל, אך עדיין לא ביאר את שאלת היסוד למה עשו יום שונה. ראינו דעות אחרות בתנאים שמוקפות היינו מזמן אחר. אך עדיין לא ברור למה יש יום שונה.
בבלי
אומר הבבלי (מגילה דף ב עמוד ב):
כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו'. מנהני מילי?
אמר רבא: דאמר קרא על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות, וגו' מדפרזים בארבעה עשר - מוקפין בחמשה עשר.
רבא מדייק מכך שרק הפרזים כתובים במגילה, סימן שהמוקפים חגגו ביום אחר. אמנם כפי שראינו לעיל בפסוקים, אין זה ברור כלל, ולכן הגמרא מקשה:
ואימא: פרזים בארבעה עשר - מוקפין כלל כלל לא! - ולאו ישראל נינהו? ועוד, מהדו ועד כוש כתיב.
הה״א של הגמרא היא שמוקפים לא יחגגו בכלל! לפי חלק מן הפרשנים הטעם הוא משום שלא היו בסכנה כל כך שהרי חיל המלך היה שם ולא היה לחשוש מאויביהם, ולכן לא חגגו, אז אולי גם לדורות לא יחגגו. עונה הגמרא מסברא שלא יתכן שלא יחגגו פורים, וכי אינם ישראל? ועוד שמרדכי שלח לכל המדינות. אמנם, כפי שהערנו לעיל בפסוקים אין כלל הכרח שיחגגו ביום שונה, ולכן מקשה הגמרא:
ואימא: פרזים בארביסר, מוקפין בארביסר ובחמיסר, כדכתיב להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר [בו] בכל שנה! - אי הוה כתב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר - כדקאמרת, השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר - אתא את ופסיק: הני בארבעה עשר, והני בחמשה עשר.
הה״א היא שעושים את שני הימים, ולכן הפרזים יעשו בי״ד והמוקפים יעשו יומיים. [ההנחה של הגמרא שהפסוק "על כן היהודים הפרזים… עושים את יום י״ד" אינו בטל גם לאחר שמרדכי שולח את האגרת השנית. כפי שראינו בירושלמי היה מקום לומר שכולם יחגגו בט״ו או בי״ד, אך אין כן דעת הבבלי]. הגמרא מדייקת מ״את" שלא מדובר שחוגגים את שני הימים, אלא כל אחד חוגג יום אחר כפי מקומו.
ואימא: פרזים בארביסר, מוקפין - אי בעו בארביסר, אי בעו בחמיסר! - אמר קרא בזמניהם - זמנו של זה לא זמנו של זה.
הה״א היא שהמוקפים יחגגו כפי שירצו. על כך עונה הגמרא שכתוב בסוף "בזמניהם", זמנו של זה לא כזמנו של זה.
ואימא בתליסר! - כשושן.
ה״א נוספת היא שאמנם יש יום אחר למוקפים, אך אולי יהיה יום י״ג. ה״א זו מאוד מוזרה לכאורה, מה עניין י״ג לכאן? הרי הוא לא יום שקבע מרדכי כלל? נראה שהטעם הוא עדיין חשבה הגמרא שכבר בי״ג נחו בערים המוקפות כי ראו שלא עמדו אז בסכנה כי חיל המלך שמר עליהם. עונה הגמרא "כשושן", ומבאר רש״י שכיון ששושן חוגגים בט״ו, והמוקפות חלוקות מן הפרזים, מסתבר שיחגגו גם הם בט״ו.
נסכם: ברור לגמרא שמוקפים קוראים ביום אחר ולא בי״ד, כי כתוב במגילה שרק הפרזים חגגו בי״ד. ולא יתכן שלא יחגגו כלל, כי מרדכי שלח לכולם, וגם אין סיבה שיחגגו בי״ג או לפי רצונם אלא ביום קבוע, ולכן מסתבר לומר שיחגגו כשושן.
אמנם עדיין צריך עיון גדול: הגמרא אמנם דייקה שלא חוגגים יומיים כי כתוב "את" ו״זמניהם", זמנו של זה לא כזמנו של זה, אך לא הסבירה למה לא. וגם מנין לנו לדרוש כן, היה ניתן לומר כפשט הפסוקים שכן חוגגים יומיים, ומה שחגגו הפרזים בי״ד הוא רק לפני ששלח מרדכי את הספרים? במילים פשוטות יותר: עדיין לא קיבלנו תשובה למה הערים המוקפות חלוקות משאר הערים.
הגמרא מביאה את דעת רבי יהושוע בן קרחה שמוקפות מימות אחשוורוש, ומביאה לדעת ת״ק את הדרשה שראינו בירושלמי של פרזי פרזי, ומקשה על זה:
אלא תנא דידן מאי טעמא לא אמר כרבי יהושע בן קרחה? - מאי טעמא? דהא אית ליה פרזי פרזי! –
הכי קאמר: אלא שושן דעבדא כמאן, לא כפרזים ולא כמוקפין! - אמר רבא ואמרי לה כדי: שאני שושן הואיל ונעשה בה נס.
הגמרא שואלת אלא שושן דעבדא כמאן? כמו מי עושה שושן. מסביר רש״י, הרי שושן אינה מוקפת חומה מימות יהושוע, ואם יש לנו את הדרשה של "פרזי- פרזי" רק ערים המוקפות מימות יהושע חוגגות בט״ו? מתרצת הגמרא: שונה שושן שבה נעשה הנס. יש כאן מקום לשאול: הרי שושן היא הסיבה שחוגגים בט״ו, לולי מה שהיה בשושן היינו כולם חוגגים בי״ד. מה מקום השאלה "אלא שושן דעבדא כמאן?" הרי היא הבסיס לכל המוקפים. משמע מהגמרא שהסיבה לט״ו היא בדרשה ולא בהכרח במה שקרה בשושן, וזה כמובן טעון הסבר.
נסכם:
הבבלי דייק מן הפסוקים שיש שני ימים שונים, ולא חוגגים את שניהם אלא כל מקום לפי זמנו. הסיבה שמוקפות קוראות בט״ו ולא ביום אחר הוא כי הם חלוקות מערי הפרזות, ומסתבר לדמות אותם לשושן. הגמרא לא הסבירה למה הם חלוקות. משמע מסוף הגמרא שהבאנו שגם לולי שושן היינו חוגגים בט״ו בערים המוקפות משום הדרשה. ועל זה שאלנו למה.
רמב״ם
נראה את פסיקת הרמב״ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכות ד-ה):
איזה הוא זמן קריאתה זמנים הרבה תקנו לה חכמים שנאמר בזמניהם, ואלו הן זמני קריאתה, כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ אף על פי שאין לה עכשיו חומה קורין בחמשה עשר באדר ומדינה זו היא הנקראת כרך, וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע ואף על פי שהיא מוקפת עתה קוראין בארבעה עשר ומדינה זו היא הנקראת עיר.
שושן הבירה אף על פי שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון קוראין בחמשה עשר שבה היה הנס שנאמר ונוח בחמשה עשר בו.
ולמה תלו הדבר בימי יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה אף על פי שהן עתה חרבין הואיל והיו מוקפין בימי יהושע ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה.
הרמב״ם בתחילה מביא את הבבלי שדייק שיש זמנים שונים, על פי הדיוק "בזמניהם". לאחר מכן מביא את דין שושן, שקוראים בה בט״ו. ולבסוף מביא את טעם הירושלמי: לחלוק כבוד לארץ ישראל. הרמב״ם מוסיף ביטוי מעניין "והיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה".
אלא שיש לשאול כמה שאלות: מתחילת ההלכה נראה שיש דין מוקפים, שאינו תלוי בשושן, אלא כל עיר המוקפת חומה קוראים בה בט״ו, ולכן מוסיף הרמב״ם ששושן, אע״פ שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושוע קוראת בט״ו מפני שבה היה הנס. אלא שמהנימוק שמביא הרמב״ם לא משמע כך, שהרי כתב שעל ידי שקוראים בט״ו יהיו קוראים כבני שושן, כלומר הם נטפלים לשושן.
סיכום:
הרמב״ם שילב בין הבבלי שיש זמנים שונים, ובין הירושלמי שהסביר את טעם יהושוע בן נון משום כבודה של א״י, והוסיף ביטוי "יהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה".
לגבי שאלת היסוד ששאלנו אין כאן תשובה ברורה: למה חלקו את יום החג לשניים.
שיטת הרמב״ן
התירוץ הראשון נמצא אצל הרמב״ן בחידושים (מגילה דף ב עמוד א):
ושמא י״ל לפי שנעשה הנס בשושן בי״ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו, ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין, ושאר כל עיירות שהיה הנס שלהן בי״ג ונוח שלהן בי״ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו, כדרך שאירע להם כך קבעו אותם.
מציע הרמב״ן פירוש שעיקר התקנה היתה שבשושן יחגגו בט״ו, ועמה גם שאר הערים המוקפות שהם היו הערים הנכבדות, ושאר הערים יחגגו בי״ד. היינו העיקר הוא שושן ושאר הערים טפלים לה. אלא שהרמב״ן דוחה:
ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני, לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י״ג והנה ראוי שיהיה להם י״ד יום טוב עם כל ישראל אף על פי שעשו בשנת הנס יום טוב בט״ו, או שיהיה לשושן יום טוב בי״ד וט״ו הואיל ונעשה בהם נס.
כלומר: לו יהי ששושן נחו רק בט״ו, הרי עיקר הנס היה בי״ג, והיה ראוי שיחגגו עם כל ישראל, או שכל ישראל יחגגו בי״ד, ובשושן יחגגו יומיים. ולכן ממשיך הרמב״ן:
וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה, לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם, ואף על פי שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מ״מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא, וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין, וכענין שאמר בהם בספר עזרא (נחמי' ד') ויהי כאשר שמעו סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאד ויקשרו כלם [יחדיו] לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה ונתפלל אל אלהינו ונעמיד משמר [עליהם] יומם ולילה מפניהם, וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה, דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה, ושל שושן עשאו ג״כ ממחרת הנס שלהן, וזה היה בשנת הנס בלבד.
ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב, אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם [הסכנה] יותר כדפרישית. וזהו שכתוב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י״ד לחודש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל.
אחר זמן לאחר שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם ומצאו סמך מן התורה, עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק, וראוי להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה נסם גדול ושהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יום טוב, לפיכך קבעו יום טוב של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן, וזהו שכתוב ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום י״ד ואת יום ט״ו, כלומר שלח להם שיקבלו כולם לעשות זכר לנס ולא יאמרו הרחוקים משושן ומא״י לא היו המן וסיעתו באין עלינו, וקבלו ישראל עליהם הדבר, זהו שכתוב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות מעצמן ומה שכתב מרדכי שצוה לכולם לעשות כן, ונתן טעם כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם הוסיף בכאן מלת כל שהיה הנס לכלם אפי' למוקפים, והיינו דאמרינן בגמ' מדפרזים בי״ד מוקפין בט״ו שלא הותקן י״ד אלא לפרזים שהתחילו בו, ומקשי ואימא מוקפין כלל לא, שלא תקנו אלא מה (שהתנו) [שהתחילו] בו, והשיב אטו לאו ישראל נינהו לשלוח למקצת ישראל ולא לכלם, ועוד מהודו ועד כוש כתיב, דכתיב במצותו של מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים דהיינו מהודו ועד כוש.
…זהו טעם חלוק התקנה לפרזים ומוקפין, והיינו דאמרינן (ה' ב') פרזין ומוקפין דכתיב גבי מגילה דהני מגלו והני מכסו או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו, אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפין הצלה דמיגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרי מאויבים.
עכשיו ביררנו הכתובים וטעם התקנה שחלקו הנס לשני ימים, והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו, אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבא״י והיא היתה חרבה שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן, לא ראוי שיהיו (ל)ירושלים עיר הקדש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים, והחזירו הענין לימי יהושע וחלקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון לשאינן מוקפין חומה. זהו שאמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר״י בן לוי חלקו כבוד לא״י כי היתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימי יהושע בן נון והיינו כדפרישית דמשום כבוד בעלמא.
הרמב״ן מאריך עוד, אך אלו עיקרי הדברים לענייננו. נסכם: רק הפרזים חגגו כי הם הרגישו את הסכנה והמוקפים לא חגגו כלל. בדרך זו מוסברים הפסוקים במגילה וגם הה״א שלא יחגגו כלל. תקנת מרדכי היא שכל ישראל יחגגו כי כולם היו בסכנה. אמנם כיון שהנס היה בעיקר לפרזים, ראוי לקבוע להם יום בפני עצמם, שיהיה מיוחד להם, וזה בי״ד שהוא היה היום שהתחילו בו מעצמם. אך שושן נשארה בט״ו, ועמה שאר המוקפים.
ומכיון שחלקו את החג לשני ימים, ועיקר הנס היה לבני ארץ ישראל שהיו רוב העם ועמדו בסכנה גדולה, לא ראוי שיהיו נידונים כערי הפרזים, ולכן תלו הדבר במוקפים מימות יהושוע.
יש להקשות כמה קושיות: 1. הקביעה ההיסטורית של הרמב״ן שרוב ישראל היו כבר בארץ ישראל קשה מאוד, וכבר הקשה עליו הר״ן (על הרי״ף דף א עמוד ב) שהרי כל העולים בעליה הראשונה היו מועטים, ושמא היו שחזרו לחו״ל אחר שביטל כורש את הרשיון. 2. מתחילת דבריו משמע שעיקר הנס לפרזים, וא״כ מה כבוד יותר לעשות בט״ו את החג? 3. למה המוקפים מימות אחשוורוש שלא עמדו בסכנה חוגגים כמו הפרזים, הרי יש בכך פגיעה בפרזים שאין להם כבר יום מיוחד.
שיטת הר״ן
הר״ן מביא הסבר אחר, הדומה בעצם להסבר שדחה הרמב״ן, וזה לשונו (על הרי״ף מסכת מגילה דף א עמוד א):
יש לומר שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר והיהודים אשר בשושן נחו בחמשה עשר ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה לפיכך כשקבעו עליהם יום טוב לדורות קבעוהו לכל א' ביום שנח בו והשוו כל הכרכים המוקפים חומה לשושן שהיא מוקפת חומה מפני שבה היה עיקר הנס.
וכי תימא תינח לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא [דף ב ב] דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא אבל לתנא דמתניתין דאמר מימות יהושע בן נון הא לא דמיא לשושן ומה ראו לקבוע להם יום חמשה עשר יש לומר דהיינו טעמא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל כדגרסינן בירושלמי רבי סימן בשם ר' יהושע בן לוי אמר כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותה בימות יהושע בן נון ופירוש הענין שכיון שהוצרכו לחלוק בין מוקפין לשאין מוקפין כשם שנחלקה שושן משאר עיירות אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה ארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים נידונת כפרזים והיה גנאי בדבר ולפיכך תלו הדבר בימות יהושע בן נון כדי שתהא נדונת ככרכים שאע״פ שעכשיו אין להם חומה כיון שהיתה מוקפת מימות יהושע בן נון הרי דינה כאילו יש בה חומה כדאמרי' בגמרא אף על פי שאין לה עכשיו והיה לה קודם לכן.
נסכם: עיקר סיבת החילוק היא בגלל שושן, שנחו בט״ו. והשוו גם שאר המוקפים לשושן. וכדי לחלוק כבוד לא״י, תלו הדבר במוקפים מימות יהושוע.
על זה קשה כפי שהבאנו לעיל: 1. למה בכלל לעשות יומיים שונים, היה ניתן לעשות שכולם יחגגו בי״ד, ובשושן יחגגו גם י״ד וגם ט״ו, או רק ט״ו. 2. הר״ן לא הסביר למה השוו כל המוקפים לשושן. 3. למה תקנו להשוות לשושן רק המוקפים מימות יהושוע ולא גם המוקפים מימות אחשוורוש שהרי הם לא נחו בי״ד לפי המסופר במגילה.
שיטת מרן הב״י
הבית יוסף (אורח חיים סימן תרפח) מקשה על הר״ן ומביא פירוש נוסף:
וקשה לי על דבריו מדאמרינן בגמרא (ב:) ותנא דידן יליף פרזי פרזי כתיב הכא על כן היהודים הפרזים (אסתר ט יט) וכתיב התם לבד מערי הפרזי הרבה מאד (דברים ג ה) מה להלן מימות יהושע בן נון אף כאן מימות יהושע בן נון ופריך אלא שושן דעבדא כמאן ופירש רש״י (ד״ה הכי קאמר) אי ילפינן הך גזירה שוה היאך עשו אותם שבשושן בט״ו הא פרזי הוא ולא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע אמר רבא שאני שושן הואיל ונעשה בה נס ופירש רש״י הואיל ונעשה בה נס שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג [בשונאיהם] שני ימים על כרחן לא נחו עד ט״ו וכן קבעוה לדורות
ואם כדברי הר״ן מאי פריך אלא שושן דעבדא כמאן הא כל עיקרן של מוקפין לא עבדי בט״ו אלא להדמות לשושן ורבא אמאי קאמר שאני שושן הואיל ונעשה בה נס דמשמע דאי לאו האי טעמא היו בני שושן קורין בי״ד ומוקפין כדקיימי קיימי בט״ו ואילו לדברי הר״ן אם לא היו בני שושן קורין בט״ו גם המוקפין לא היו קורין בט״ו שהרי לא קבעו בט״ו למוקפין אלא כדי לדמותן לשושן:
כפי שראינו לעיל בבבלי, משמע שגם לולי שושן היו עושים בערים המוקפים בט״ו בגלל הגזירה שוה של פרזי- פרזי, וא״כ עיקר הטעם אינו שושן, וזה שלא כר״ן. ולכן אומר מרן הב״י:
לפיכך נראה לי דנהי דטעמא דרבי יהושע בן קרחה הוי כדכתב הר״ן שקבעו ט״ו למוקפין כדי לדמותן לשושן וכדאמר בהדיא בגמרא מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה כי שושן מה שושן מוקפת מימות אחשורוש וכו' לתנא דידן לא הוי טעמא משום הכי אלא היינו טעמא כיון דמצוה זו הוקבעה בזמן חורבנה של ארץ ישראל ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לארץ ישראל בנס זה וכדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה (ל.) דאית לן למיעבד זכר למקדש ולפיכך תיקנו שמוקפין חומה מימות יהושע יקראו בט״ו ושאר העיירות יקראו בי״ד ואילו לא היו מחלקין ביניהם לא היה לארץ ישראל זכר בנס זה.
כלומר, אין שום קשר לשושן. הטעם שמוקפים קוראים בט״ו הוא משום שצריך לעשות זכר למקדש, ורצו חכמים לעשות זכר לארץ ישראל בנס הזה. ולכן תקנו שהעיירות המוקפות חומה מימות יהושוע יקראו בט״ו. כדי שיהיה יום מיוחד לערים שבארץ ישראל.
ויש קצת סעד לזה בדברי הרמב״ם (פ״א ה״ד - ה) שכתב כל מדינה שהיתה מוקפת חומה מימי יהושע [בן נון] קורין בט״ו וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה מימי יהושע קורין בי״ד. שושן הבירה אף על פי שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע קורין בט״ו שבה היה הנס שנאמר (אסתר ט יח) ונוח בחמשה עשר בו. ולמה תלו הדבר בימי יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה [באותו הזמן] כדי שיהיו קורין כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפים חומה אף על פי שהן עתה חרבים הואיל והיו מוקפין חומה בימי יהושע קורין בט״ו ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה ע״כ.
ומאחר שכתב דין המוקפין קודם שכתב דין שושן הבירה משמע דטעמא דמוקפין בט״ו לא תלי בשושן. ומה שכתב כדי שיהיו קורין כבני שושן לאו למימרא דמוקפין תלי בבני שושן אלא הוי כאומר שיהיו קורין בט״ו. ומה שכתב ולמה תלו הדבר בימי יהושע הכי פירושו למה חלקו מוקפות מימות יהושע משאינן מוקפות והיינו דמסיים בה כדי שיהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה ואם איתא שסיבת חילוק מוקפין משאינן מוקפין הוא מטעם אחר וטעם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל אינו אלא לומר למה תלו בימות יהושע ולא בימות אחשורוש מאי ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה דקאמר:
בלשון הרמב״ם, כבר כתב על זה החיד״א (ברכי יוסף תרפח, א): "והרואה יראה דלשון הרמב״ם דחוק לשיטתו מכמה אנפי". אך בלשון הגמרא, שיטת מרן אתי שפיר. אמנם, קצת יש להעיר על זה מסברא, מהיכא תיתי לעשות יום אחר לחג, רק משום זכר לארץ ישראל.
סיכום התירוצים:
שיטת הרמב״ן- עיקר הנס היה בי״ד לפרזים וחשבו המוקפים שלא לחגוג כלל. תיקן מרדכי שיחוגו בט״ו כמו שושן, וכיון שכבר חלקו בין מוקפים לפרזים, החזיר הדבר ליהושוע משום כבוד א״י, כי עיקר הנס היה לבני ארץ ישראל, ששם היו רוב ישראל ושם עמדו בסכנה. ולכן תקנו להם יום מחולק משאר העולם. וזה בט״ו.
שיטת הר״ן (וכנראה גם הרמב״ם)- הטעם לחלק הוא משום שושן, כי שם נחו בט״ו, ורצו להשוות שאר המוקפים לשושן, ומשום כבוד א״י השוו דווקא את הערים המוקפות מימות יהושוע.
שיטת מרן הב״י- הטעם לחלק הוא משום כבוד א״י, כשם שיש לעשות זכר למקדש, כך יש לעשות זכר לא״י שהיתה אז חריבה, ולכן תקנו יום מיוחד. שושן היא יוצאת דופן, שאע״פ שאיננה מוקפת מימות יהושוע, קוראת בט״ו, כי בה היה עיקר הנס.
סיכום הקשיים: ברמב״ן- אם עיקר הנס לפרזים ועיקר הנס לבני א״י, למה תקנו להם ט״ו ומה חשיבות יש בזה. בר״ן- אם העיקר הוא שושן, למה רצו להשוות אליה את המוקפים, שהרי לא נחו בט״ו? ובפרט מה הדיוק במגילה שדווקא הפרזים עשו חג, ומכאן שהמוקפים בט״ו. הרי לפי זה אין הבדל בין מוקפים לפרזים. במרן הב״י- לא מובן כל כך שמחדשים יום אחר לגמרי רק משום כבוד א״י. וגם עדיין לא מיושב למה דווקא מוקפים, ומה הקשר לכך שדווקא הפרזים חגגו.
נשאר עוד לברר:
למה המגילה הסתירה את דין המוקפים ובללה את שני הימים.
מה ביאור הירושלמי משום כבודה של ארץ ישראל, ולמה ברור לבבלי שיש זמנים מחולקים.
הצעה
נראה לי להציע ביאור שמשלב בין הפירושים השונים, ויענה על הקושיות שהעלנו.
ערי הפרזים עמדו בסכנה, ולכן רק הם חגגו מעצמם. עיקר הנס של ההצלה היה אצלם. מצד שני, עיקר הנס של פורים התחרש בשושן. ולכן כבר במגילה יש שני ימים שחלוקים בסיבה שלהם, י״ד מצד ההצלה וט״ו מצד הניצחון על המן. מרדכי שולח לקיים את שני הימים, כי לכל אחד יש מקום.
נוסיף: בי״ד זהו הפורים של ההצלה, אנו שמחים על כך שניצלנו. בט״ו הנס שהתרחש בשושן איננו הצלה, כי מן הסתם כבר פחדו אויבי היהודים מאסתר ומרדכי, וכן בשאר הערים המוקפות חומה שבהם היה חיל של המלך, הרי כל אחשדרפני המלך והפחות מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם. וא״כ בהם היה הנס של הניצחון על האויב, על עמלק. וגם הפאר של מרדכי "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו", יש כאן מעין שלטון לעם היהודי למרות היותו בגלות. זוהי בחינה השייכת לארץ ישראל.
יש א״כ שני פורים: אחד של הצלה- בי״ד, ואחד של ניצחון ומלכות- בט״ו. היה אמנם מקום לחבר בניהם, ולכן באגרת הראשונה שולח מרדכי "את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר", אמנם "את" חילק, אך משמע שכולם חוגגים את שני הימים. באגרת השניה מופיעה המילה "בזמניהם", ומדייק הבבלי זמנו של זה לא כזמנו של זה, דהיינו, אין אפשרות לחגוג יומיים באותו מקום. למה? נראה לי שהטעם שחכמים לא הסכימו להפוך את פורים לחג של יומיים הוא משום שבגלות אין יכולת לחבר בין חג ההצלה לחג של הניצחון. הרי בסופו של דבר "עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו". לזכות למלכות זהו עניין ארץ ישראלי.
בגלות יש אמנם מקום למעין מלכות, כמו שהיה אצל יוסף, דניאל ודומיהם בכל הדורות. אך ברגע שמחברים את זה להצלה מן הגויים, נותנים למלכות הזו גם היבט של צבא, של מלחמה, ובכך יש בעיה של כבוד ארץ ישראל. "אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ". לכן חכמים חולקים את החג.
כל הדעות בתנאים היא שיש לחלק בין הפרזים למוקפים. להלכה אנו עומדים על ערים המוקפות חומה מימות יהושוע.
הסיבה לחגוג בט״ו היא משום המלכות של מרדכי, וזה שייך לא״י. ולכן אנו חוגגים את פורים בט״ו דווקא בערים החשובות של א״י. אילו היינו זוכים, והיתה חוזרת אז מלכות לישראל בא״י, היינו זוכים לפורים של יומיים.
נסכם: הסיבה לחילוק היא משום שבאמת יש כאן שתי בחינות שונות: הצלה- בי״ד ומלכות- בט״ו. אמנם, בזמן תקין, דהיינו כאשר יש מלכות לישראל, יש מקום לחגוג יומיים. אך כאשר א״י נמצאת בחורבן, א״א לחבר את שתי הבחינות הללו.
כאשר חכמים באים לדמות לשושן, המתאים ביותר הוא ערים המוקפות מימי יהושוע, כי בהם שייך לחגוג בט״ו, בבחינת ארץ ישראל, במלכות ולא רק בהצלה. אע״פ שהעיקר שם היה הצלה, אנו רוצים לזכור שיש גם מלכות בארץ ישראל שתחזור. וזוהי כוונת הרמב״ם "והיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה".
מובנת המגילה שרק רמזה על כך שיש שתי בחינות בפורים: של הפרזים- שעמדו בסכנה, ושל שושן- שבה מרדכי יצא מלפני המלך. ומובן למה המגילה הסתירה את החילוק בין הימים, היא רצתה לצייר לנו את החג במצב האידאלי שלו, היינו שחוגגים יומיים, שההצלה והמלכות קשורים לזה.
מובן הירושלמי שהסביר את "כבודה של ארץ ישראל", כי הסיבה לחגוג בט״ו בא״י היא כדי להבליט את הבחינה של המלכות שבפורים.
מובן הבבלי שנתן תשובות שונות למתי יחגגו הערים המוקפות חומה. וגם מובנת הה״א שבשושן לא יחגגו בט״ו.
מובן הרמב״ם שחילק את החג לשניים על פי הפסוק "בזמניהם", ואח״כ הביא את הירושלמי משום כבודה של א״י. ולבסוף סיים: ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה.
סיכום
ראינו שהחילוק בין יד לטו אינו ברור בפשט הפסוקים. ראינו שהירושלמי נקט טעם של כבוד א״י, ושהבבלי דייק מן הפסוקים את הזמן של ערים המוקפות חומה תוך כדי שהעלה ה״א שונות. ראינו את השילוב של הרמב״ם. ראינו שלושה הסברים במפרשים: של הרמב״ן (התולה את עיקר הנס בערים הפרזות), של הר״ן (התולה את עיקר הנס בשושן) ושל מרן הב״י (התולה את עיקר הנס בזיכרון לא״י). ראינו את הרווחים והקשיים של כל שיטה, והעלנו הצעה לפרשנות לפיה החלוקה בין יד לטו היא בשתי סיבות שונות של החג, והסיבה המתאימה לערים החשובות של א״י היא ט״ו דווקא.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה