יום שני, 21 במרץ 2016

הלכות אפיית מצות

והזמנות: להערות

054-6713793 Shmuel10@gmail. com

www. Matzot. org

במצוה העוסקת הלכתית, חוברת בפניכם להגיש שמחים אנו שמואל הרב מו״ר כתב החוברת את יד. מצות אפיית של החביבה

'מגדיאל'. קהילת ורב התורני, הגרעין ראש שליט״א, הולשטיין

השרון, הוד בעיר תורה של עולה להקים האחרונות בשנים זכינו ב״ה

ובית כולל הקמנו ה'. לדבר הצמאה עיר הארץ, מרכז מערי אחת האברכים בו שליט״א, הולשטיין שמואל הרב של בראשותו מדרש העיר. ברחבי רבנית בהנהגה ומתנסים בעיון, הלכה לימודי לומדים

לימוד ומשלבים המעשית, ההלכה בצדדי מעמיקים האברכים

שבשמים. לאבינו לבבות קירוב של גדול חזון עם בהתמדה,

לבבות מחברת ומקיפה, רחבה ב״ה התורני הגרעין של הפעילות

ישראל. ובאהבת פנים בהארת לעמו, ה' דבר את ומקרבת

חלק ולהיות ומאירה, גדולה תורה להפיץ לכם! זקוק ישראל עם

הגאולה. את המקרבת בעשייה

ולקרב לפעול לבבות, לחבר והדרך המקום את מחפשים אתם אם אז

אלינו לפנות מוזמנים אתם הגאולה, : את 054-6713793

מלמד ברוך זלמן הרב

הישוב ורב אל בית ישיבת ראש

ראש שליט״א הולשטיין שמואל הרב את לברך בא הנני בזה בשכונת הקהילה ורב השרון, בהוד התורני הגרעין וראש הכולל

אפיית הלכות קונטרס של המחודשת הוצאתו לרגל 'מגדיאל',

את לחבב עצמו, על שלקח מהמשימה כחלק שכתב מצה, להשתתף המבקשים שרבו מאחר ישראל. על והידורן המצוות הרב עשה טוב רבה, זהירות שנדרשת ומאחר יד, מצות באפיית הנדרשות וההדרכות ההלכות את ותמצת שכתב שליט״א שמואל

בפועל. מצות לאופים

לעוסקים טובה הדרכה בהם יש כי ונוכחתי הדברים על עברתי

מצות. באפיית

רבה, ברכה

יקר יהודי הי״ד, יעקבי דניאל ד״ר לע״נ נכתבה זו חוברת

וחיבתו שנים, מספר מצות עימנו שאפה שזכינו ואהוב, שניכרה מצוה של בשמחה ביטוי לידי באה ומצוות לתורה

פניו. על היטב

רבים במקומות יד מצות מאפיות קמו האחרונות בשנים וב״ה, זכינו

מהכנות כחלק מצות אפיית של זו מצוה משלבות רבות ומשפחות החמץ שבהוצאת מרע" ל״סור טוב" "עשה גם בכך ומוסיפים לפסח,

וביעורו.

התלויים 'כהררים הם הרי ולעיתים הם, רבים המצות אפיית ודיני והיות

להביא צורך ראינו למכשלה, להיות עלולה אחד דין והשמטת בשערה'

הלכות של וברור תמציתי סיכום זו, יקרה במצוה העוסקים בפני

האפייה.

אחד לכל לאפשר מנת על למעשה, ההלכות קיצור את להביא השתדלנו

על זה. בחיבור להיעזר בעצמם מצותיהם לאפות לזכות החפצים ואחת

ולא מתומצתים, מקומות מראה ובליווי בקצרה ההלכות את הבאנו כן

הראשונים הש״ס, במקורות והרחבותיהם ההלכות בביאורי הארכנו ועל ברורה המשנה פסקי פי על הבאנו ההלכות עיקרי את והאחרונים.

כיום. הרווחים המנהגים פי

האפשרות את אחד לכל לקרב כדי מעשיות עצות גם לשלב ניסינו

לא עוד כל – להדגיש חשוב אך בנושא. נסיון שאין למי גם לאפות, הבקיא אחד אדם לפחות במקום שיהיה מאוד כדאי בנושא, בקיאים

וההלכות. האפייה בתהליך

הזוהר דברי בנו יקוימו זה ובזכות כלשהו מחמץ להישמר שנזכה ויה״ר

הרע מיצר וניצול נשמר בפסח מחמץ. 1שהנזהר

• מצותיו באפיית בעצמו להשתתף אדם לכל 2ראוי.

• לתקן יזכה ובזה שיזיע, עד בעשייתה ויתאמץ ישתדל האפייה בזמן

רבים 3עוונות.

רפ״ב תצא כי פרשת. 1 הרבות המכשלות משום האחד טעמים: ב' באחרונים ומובאים ב'. סע' ת״ס סי שו״ע. 2 בעצמו עוסק שהוא – מבשלוחו" יותר בו ש״מצוה מפני והשני במאפיות, הנמצאות

המצות. שימור במצוות ז״ל. האר״י בשם ז' ס״ק ת״ס סי' משנ״ב. 3

הקמח

א. את מכינים שממנו שהקמח להחמיר נהגו משעת השמור קמח יהיה הסדר, לליל המצות

זה בקמח להשתמש המחמירים ויש הקצירה, בפסח הנאכלות המצות 4לכל קמח לקחת אין. לפסח, כשר שאינו משום בחנויות, הנמכר רגיל

הטחינה. לפני במים נשטפות שהחיטים מפני

ב. בקמח מרובה זהירות להיזהר יש - יש ולכן מים, של טיפה אף בו תיגע שלא

"ושמרתם מצות את לקיים זוכים ודאי ובכך לחלוטין, יבש במקום לשומרו

המצות". את

ג. עצמה הרצפה על הקמח שקי את להניח אין

המופרשת לחות ישנה שלעיתים מפני

מהרצפה.

ד. בשעת חם יהיה לא שהקמח להיזהר צריך

החמצת את לזרז עלול חום שכן האפייה, לכן מתחמם, הוא הקמח טחינת בזמן הבצק. לשימוש ועד הקמח טחינת מעת מלאים ימים שלושה לכתחילה להמתין יש

5בו יממה הפחות לכל שהה אם להקל ניתן אחר, קמח כשאין הדחק בשעת.

הטחינה 6משעת.

ה. הקמח הובלת את מהשמש. ומוגן קריר במקום הקמח את לאכסן יש מה זמן ולהמתין מכוסים, שחלונותיו ברכב או בלילה לעשות רצוי למאפייה

כיאות התקרר שאכן לוודא בו השימוש 7לפני.

ו. לחממם לא כדי הקמח שקי על לשבת. 8אין

שם ובנו״כ ד' סע' תנ״ג סי' שו״ע. עי'. 4 היטב באר ועי' כ״ט, סע' שם. ערוה״ש. 5 ובמשנ״ב ט', סע' שם. שו״ע. 6 על ולא האוכף גבי על הקמח את לתת שיש ז', סע' שם שו״ע בהמה, גבי על הובלה מדין נלמד. 7 סי וברמ״א שלנו, מים לגבי א' סע' תנ״ה סי' ברמ״א וכן הקמח. את מחמם גופה שכן עצמה 'הבהמה

א'. סע' תנ״ט בגלל זה, גבי על זה שקים הרבה לשים שלא שכדאי המשנ״ב ודעת ל״ו, ס״ק תנ״ג סי' משנ״ב. 8 בערוה״ש ועי'. שמתחממים

ז. בידיו בקמח יגע לא הקמח, ושקילת מדידת 9בזמן הקמח ליד בדיבור וימעט,

הקמח על שבפיו מהרוק יתיז. 10שמא

ח. חדשה בנפה שנה בכל להשתמש. 11ראוי

ט. קמח יגע שמא גדול חשש ישנו האפייה, בזמן בתנור נשרף אינו וקמח היות הקמח פירורי עלולים במשקה המצה את בפסח וכשיטביל ייאפה, ולא בבצק

הרידוד מחדר נפרד בחדר הקמח את למדוד יש לכן, להחמיץ. המצה שעל היטב עצמו ניקה כן אם אלא הבצק אל להתקרב שלא יזהר והמודד והאפייה,

קמח של פירור אף ובבגדיו בידיו נשאר שלא לחלוטין שברור כך 12היטב, .

י. מצוה מצת "לשם המדידה: בזמן לומר. 13"טוב

המים

א. שלנו', ב׳מים ורק אך תיעשה המצות אפיית

'לינה 'מלשון - שלם לילה שעמדו כלומר

להתקרר. שאיבתם אחר

ב. לצורך מהברז מים לקחת לכתחילה מותר

שלנו 15. 14''מים

ג. השאיבה זמן - בשקיעה, המים את לשאוב יש

אחר בזמן לשאוב לכתחילה להקל 16ואין, יום בעוד לשאוב שהקלו יש הספרדים 17ובין לפני רב זמן שאב אם בדיעבד. למחרת במים להשתמש יכול 18השקיעה חצות לפני השקיעה אחרי שאב ואם.

עשרה שתים שעברו ובתנאי למחרת, במים להשתמש בדיעבד יכול הלילה,

ד ס״ק תנ״ו סי'.'משנ״ב. 9 תס״ו סי' ועי' ל״ה, פסחים בריטב״א. עי'. 10 ל״ז ס״ק תנ״ג סי'. משנ״ב. 11 מ״ה ס״ק תנ״ט סי'. משנ״ב. 12 א סע' תנ״ו סי'.'רמ״א. 13 מכונה מצות של במאפיות כלל בדרך נוהגים וכן זצ״ל, קוק הרצי״ה מרן נהג. וכן. 14 ברז במי שמוסיפים הוא העיקרי החשש וכדומה. נהר או ממעיין דווקא לשאוב המחמירים יש אמנם. 15 המנהג כאמור אך במים, המעורבין פירות כמי החימוץ תהליך את ממהרים והם שיתכן כימיקלים,

כלל. לזה לחשוש לא הוא הרווח

ד'. ס״ק תנ״ה סי' משנ״ב. 16 קס״ג עמ' פסח בחזו״ע פסק וכן א'. סע' תנ״ה סי' השו״ע דברי פשט זהו. שכן. 17 שם. משנ״ב. 18

השאיבה משעת. שעות

ד. ימים לכמה אחת בפעם לשאוב. 19יכול

ה. "לשם השאיבה: בזמן יאמר מצוה, מצת לשם להיות צריכה והשאיבה היות

מצוה. 20"מצת

ו. לבן בבגד המים את לסנן יש השאיבה, בזמן

לחלוטין נקיים המים כי לוודא כדי ונקי, וחמץ לכלוך של פירור 21מכל על להקל כדי. השימוש קודם המים את לסנן ניתן המלאכה

הכלי פי על וכדומה בגד נתינת ידי על בהם,

למדידה. המים את מוציאים ממנו

ז. תזרח לא שהשמש ובמקום קריר, בחדר המים את יניח השאיבה לאחר יתחממו שלא כדי 22עליהם, יובילם היום, במהלך המים את להוביל צריך אם.

השמש בהם תפגע שלא כדי הצדדים מכל מכוסים. 23כשהם

ח. יכול שכח, אם חמישי. ביום מים לשאוב צריך ראשון ביום לאפות הרוצה

שבת עליו שמקבל לפני שישי ביום גם בדיעבד. 24לשאוב

ט. בהם לצאת רבות מצות מצויים בימינו שהרי יאפה, לא שלנו' 'מים לו אין אם

מותרות המצות לנו, שלא במים בטעות אפה אם אולם חובה. 25ידי לליל אך,

אחרות מצות ייקח. 26הסדר

י. כך רגילים מים לערב יכול שלנו', ה׳מים לו להיגמר שהולכים רואה אם שנוספו המים את ויבטלו רוב, יהיו שלנו' 27שה׳מים שליש יבטל ולכתחילה.

שלנו 'מים שליש בשני רגילים. 28'מים

י. א 'מים כדין קודם יום אותם יכין אך שלנו', כ׳מים מינרלים' 'מים לקחת ניתן

א סע' תנ״ה סי'.'שו״ע. 19 ד ס״ק תנ״ו סי'' היטב ובבאר כ״ג, ס״ק שם.'משנ״ב. 20 י״ב ס״ק שם. משנ״ב. 21 א סע' תנ״ט סי' רמ״א א' סע' שם.'שו״ע. 22 א סע' תנ״ה סי'.'רמ״א. 23 נוכרי ע״י בשבת שאיבה אפשרות לגבי וע״ש ד. ס״ק ובש״ת ט״ו ס״ק שם משנ״ב. ע״י. 24 שם ומשנ״ב ג' סע' שם ורמ״א. שו״ע. 25 שם. ט״ז. 26 י סע' וערוה״ש ל״ח ס״ק שם.'משנ״ב. 27 קס״ד עמ' פסח. חזו״ע. 28

. 29'שלנו

י. ב בהם ישתמש לא התחממו, שהמים רואה. 30אם

האפייה זמן

א. היום חצות אחר פסח בערב הינו מצוה מצות לאפית ביותר הראוי 31הזמן, פסח קורבן הקרבת זמן זהו 32שכן זמן אפילו לאפות אפשר בדיעבד, אולם, . לאפות שלא שנוהגים ויש מצוה. מצת לשם שנאפה ובתנאי לפסח, קודם רב

בזמן הנדרשת ההקפדה כן ועל בחמץ, האסור זמן שזהו משום פסח בערב

ביותר רבה הינה 33האפייה.

ב. שיפלו פירורים "כל זו: לשון האפייה תחילת לפני יאמרו פסח בערב האופים

וזאת אותם", מבטלים אנחנו בכלים, הנדבק בצק וכן ועריכה לישה בשעת את שביטל יוצא זה משפט וכשאומר חמץ, שיהיה אסור כבר זה שבזמן מפני

שהחמיץ קודם 34הבצק שנופל חמץ של פירור כל לבער יש כן פי על ואף. חריף חומר יניח שבתוכם דליים להניח הוא ביותר הטוב לכן העבודה, במהלך

אלו כלים לתוך יזרוק שנופל פירור וכל אקונומיקה, . 35כגון

ג. הרבים החששות מפני מצות, לאפות לא מומלץ המועד ובחול טוב ביום

חששות ושאר בצק בשאריות שנופלים, בפירורים להיות. 36שעלולים

האפייה מקום

א. השלבים כל על הבצק את ללוש יש הבצק, חימוץ את ממהר וחום היות

זצ״ל אליהו הגר״מ מרן לי הורה. כך. 29 י ס״ק.'תנ״ה. 30 תנ״ח סי' משנ״ב ועי' חצות, אחרי שעה חצי שזה מנחה, לזמן להמתין שנכון מהאחרונים חלק ודעת. 31 ד.'ס״ק מובא וכן לעיכובא, וחלקם לכתחילה חלקם – הראשונים רוב דעת וכן א' סע' תנ״ח סי' שו״ע. 32 ער״פ מצותיהם לאפות שלא המקילים על זכות וללמד טוב להמליץ שחיפש משנ״ב ועי'. באחרונים,

משהו שיתערב חשש וישנו פסח בערב אף במשהו חמץ תנ״ב, בסי' המובאות מהדעות לחלק שכן. 33 שלא מקפיד היה זצ״ל קוק הרב שמרן רפ״ד עמ' הראי״ה במועדי ועי' החג. לפני יתבטל ולא בבצק

ד'. סע' תנ״ח סי' וערוה״ש א', ס״ק היטב באר ועי' פסח, בערב שנאפו ממצות לאכול

ג'. סע' ת״ס סי שו״ע. 34 ט ס״ק שם.'משנ״ב. 35 ד ס״ק תנ״ח.'משנ״ב. 36

חם שאינו קריר במקום. 37השונים

ב. ביום ללוש השמים38אין כיפת תחת 39 עלולים השמש שקרני חלונות ליד ולא,

דרכם 40לחדור החלונות כל את לכסות להם יש היום במשך האופים לכן.

העריכה. 41שבחדר

ג. אינו שחומו למקום עד ממנו להתרחק יש כן על רב, חום פולט האפייה תנור

לשים בו בחדר התנור את יניחו לא מאוד גדול התנור ואם כלל. בו מורגש

אחר בחדר יניחוהו אלא הבצק, את 42ועורכים.

הניקיון

א. להשאר עלולים שכן באפייה, שישנו ביותר החשוב השלב הינו הניקיון של עשה מצות לקיים יכוון שמנקה בזמן לשניה. אחת מעיסה פירורים

המצות". את "ושמרתם

ב. יישאר שלא עד יסודי להיות צריך הניקיון

הכלים. כל את היטב וינגב פירור, אף

ג. הכיוונים מכל היטב לשפשף יש הידיים את

פירור אף נשאר שלא בוודאות שידע עד

בידיו. דבוק

ד. הוא בניקיון ביותר החשוב הכלל - לאחר היה הניקיון אכן כי היטב לבדוק יש הידיים, את או כלשהו כלי שמנקים

. 43מספיק

ה. דקות י״ח בכל בו, שמשתמשים כלי כל היטב היטב לנקות 44יש.

ו. בכלים רק 45ישתמשו להשתמש להקפיד יש כן על היטב. לנקותם שניתן

א סע' תנ״ט סי 'שו״ע. 37 ד ס״ק תנ״ט סי'.'משנ״ב. 38. שם. 39 לשם מגיעה לא עצמה שהשמש למקום פונים החלונות אם. ואפילו. 40 ב ס״ק תנ״ט סי. משנ״ב. 41 משנ״ב ועי' שם, . שו״ע. 42 א סע' קצ״ט סי' ביו״ד שמצינו.'כפי. 43 ע״ש ל״ג ס״ק שם. משנ״ב. 44 מחלידה ואינה חזקה שהיא מפני חלקה מנירוסטה עשויים לאפייה כיום הנפוצים הכלים רוב. 45 המרובים. בניקיונות

בתוכם לנקות ניתן שלא מפני חריצים ללא. 46בכלים

ז. העבודה תחילת לפני היטב ידיהם ציפורני יקצצו בבצק העוסקים 47כל מפני,

מיוחד באופן קשה הציפורניים תחת. 48שהניקיון

ח. המשתמשים לעיבוד, בפינרים

שישימו ראוי על ניילון שקית

המוט ציר כל ויחליפוהו הציר. את לנקות מאוד וקשה היות רגעים, ח״י

ט. מיוחד באופן להקפיד יש (המחוררים) הרדלרים את בחוזקה פלדה מברשת בעזרת לנקותם ניתן היטב. לנקות

ועשויים שבמידה או כלל, פירורים נשארו לא כי ולוודא נשרף, שנשאר פירור שכל כך באש ללבנם ניתן ממתכת,

לחלוטין שיתקרר עד רב זמן להמתין צורך יש אז אולם עשויים רדלרים מצויים כיום הבצק. את יחמם שלא כדי לנהוג ראוי וכך דקות, ח״י בכל אותם מחליפים והמחמירים מפלסטיק,

במיוחד. קשה הרדלרים נקיון חירורן, שלאחר הרכות, במצות במיוחד

י. על המצות את לחורר רבים נהגו ולנקותה, מתכת גבי על לחורר שקשה כיוון

רגעים. ח״י כל ולהחליפו נייר גבי

י. א איתו העבודה המשך לפני אותו ישטוף הרצפה על כלי נפל. 49אם

והעריכה העיבוד הלישה,

א. שמא מחשש וזאת חלה. בהפרשת החייב משיעור גדול שיעור לשין אין שנמצא כך ממנה, חלק ללוש שלא עלול הלש חלה משיעור גדולה בעיסה

להחמיץ ועלול עסק ללא השוהה בצק. 50שיש

ל״ט ס״ק שם ובמשנ״ב ד' סע' תנ״א סי. שו״ע. 46 האחרונה מהקציצה שבוע שעד לומר. ומקובל. 47 לניקוי ונוחות חלקות שיהיו לדאוג שיש ד', סע' תנ״ט סי' הרמ״א שאומר הערבות מדין. נלמד. 48 עסק בלי תעמוד לא שהמצה כדי להמשיך אחר למישהו ייתן מצה עריכת באמצע הוא. ואם. 49 א סע' תנ״ו סי'.'שו״ע. 50

ב. מקילו יותר ללוש שלא ונהגו האחרונים, נחלקו בחלה החייב בשיעור

51מאתיים. 52

ג. היום שאעשה מה "כל השונים: בתפקידים העוסקים כל יאמרו האפייה קודם

מצוה מצת לשם עושה הריני המצות. 53"בעסק

ד. להיעשות צריכות והמצות הואיל הבצק, את ולערוך ללוש לקטן לתת אין

המצוה 54לשם השונים, האפייה שלבי וכל לקמח המים שפיכת זה ובכלל.

במצות החורים את לעשות יכול האם האחרונים 55ונחלקו.

ה. ומים לקמח בנוסף אחר דבר שום בבצק לערב. 56אין

ו. לכלי מהקמח יעוף שלא כדי רבה, בזהירות תיעשה הקמח לתוך המים שפיכת

. 57המים

ז. אנשים שני יעשו והמים הקמח שפיכת את

. 58שונים

ח. המים ששופך לאחר רק בלישה יתחיל הלש משם שהרחיק ולאחר המים, שפיכת את סיים

הכלי. על מהבצק שיתיז מחשש הכלי, את

ט. קמח, לה להוסיף אין דביקה יצאה העיסה אם

קילו עד להקל שנהגו ויש חלה, בהפרשת שחייב נאה הגר״ח של משיעורו במעט קטן שיעור שזהו. 51 מאות. שש כ ("אשכנזיות") דקות למצות היא: המומלצת המים 475-כמות ולמצות קמח, לקילו מים מ״ל. 52 כ מידי550-רכות דביקות העיסות את לעשות כדאי לא קמח. לקילו מים מ״ל מפני- דקות במצות רטובות העיסות את לעשות כדאי לא רכות ובמצות המים, ריבוי עקב רכות מהתנור לצאת שעלולות

מאוד המצויה נוספת ובעיה לאפייה. אפייה בין לנקות מאוד וקשה לכלים מאוד שנדבק מפני מידי

בצק של ממש של חשש בזה ויש מבפנים, היטב נאפות ואינן מבחוץ נחרכות שהמצות לצערנו,

נאפה. ולא שהחמיץ לח/ (מקום בארץ המאפייה מיקום תנורים, סוגי שונים, קמח סוגי בין משתנה המדויקת המים כמות האפייה. ביום והלחות הטמפרטורה וכן יבש) וקטן. ד״ה ת״ס סי' הלכה וביאור ב', ס״ק י' מצוה חינוך מנחת לשמה המצה עשיית בדיני ועי'. 53 א סע' ת״ס סי.'שו״ע. 54 למצוות מחנכם שבכך מפני שאפשר, מה בכל הילדים את לערב הוא ונכון א'. ס״ק ת״ס סי', משנ״ב. 55 במצות וכלול הפסח, חג של מרכזי חלק הינו שחינוכם לילדים, מיוחדת חוויה הינה מצות ואפיית

יעשה שהכל ובתנאי וכדומה, בנייר מקלות לעטוף מים, למדוד להם לתת ויכול לבנך'. 'והגדת

וכד'. ידיהם ששטפו בהשגחה ו סע' ת״ס ובסימן שם, ובנו״כ תנ״ה ס״ס -'שו״ע החימוץ, את למהר שעלולים חומרים וישנם היות ז'. . 56 נוספות ובעיות בהם, בקיאים אנו. ואין הכלי על קמח מעט התיז שמא מחשש פעם, בכל ולזרקו פעמי חד בכלי להשתמש שנהגו וישנם. 57 יחמיץ רגעים י״ח. ולאחר מ״ה. ס״ק תנ״ט סי' המשנ״ב ע״פ. 58

אחר אדם העיסות59אלא שתי את ויחבר יבישה נוספת עיסה יכין אם60 אולם,

איסור. בכך אין מים, מעט לה להוסיף ורוצה קשה העיסה

י. לידיים, רב בצק שנדבק מצוי וללש היות חד בכפפות ישתמש שהלש מאוד מומלץ אולם, אבקה. ללא לטקס או מניילון פעמיות,

משימוש כתוצאה יתחממו לא שידיו יזהר

אלו. בכפפות

י. א על לכן, היטב. שייעשה צריך הבצק עיבוד יש בעיבודו. למעט כדאי לא הזמן, לחץ למרות באפיה, מבעיות להמנע מנת

'פינר' לרכוש באפשרותו, שיש למי מומלץ, אולם בידיים, הבצק את הלשים

היטב. הבצק את לעבד ניתן שבאמצעותו כבד, מוט עם שולחן שזהו

י. ב רכות, מצות של מבצק לחתיכות. הבצק את לחתוך יש העיבוד, לאחר כ להכין ניתן כ7-8ספרדיות, אשכנזיות וממצות קמח, מק״ג מצות 16-18 להמנע מנת על מידי עבות מצות לעשות שלא להזהר יש קמח. מק״ג מצות

המצה. בתוך היטב נאפה שלא בצק של ממצבים

י. ג התעסקות ללא הבצק את כלל להשאיר 61אין,

ה״פינרים", שלב לאחר חמור הדבר ובמיוחד ללא שהנחתו הבצק, עיבוד גמר לאחר כלומר

חלוקת לאחר לכן, מיד. אותו מחמיצה עסק

הבצק שאר את לתת יש לעורכים, הבצק בו שיעסוק 62לאדם לפי רק מהבצק ויחתוך, במצות עסוקים עוד וכל העורכים, של הצורך שלפניהם - את לתת שלא להקפיד יש וכן שבידו. הבצק בכל לעסוק ימשיך שטרם רבות מצות בפניו ישנם בעוד (הרדלר) המחורר בפני המוכנות המצות

בהם עיסוק ללא רב זמן שם שיעמדו מפני. 63חורר,

י. ד שפיכת מרגע זה זמן מודדים דקות. עשרה שמונה הינו הכולל האפייה זמן

ט״ז ס״ק מ״א. תנ״ט. 59 ו סע' תנ״ט.'שו״ע. 60 קס״ד עמ' פסח בחזו״ע ועי' ב'. סע' תנ״ט סי'. שו״ע. 61 הבצק את קלות ילוש אלא הבצק, את מחמם רק שבזה מפני המצות את שילטף הכוונה. ואין. 62 הלכה בביאור שם ועי' רגעים ח״י עד עסק ללא עמדו עם להקל שניתן נראה ובדיעבד ובנו״כ. . שם. 63

אינו עצמו האפייה זמן אולם לתנור, ההכנסה רגע עד הקמח, לתוך המים

נחשב.

ט. ו את ויקרר יעצור לישתו, או הבצק רידוד במהלך התחממו ידיו כי מרגיש אם

למקומו ישוב שינגבם ולאחר במים, . 64ידיו

ט. ז שאינו דבר בשום יגע לא והעריכה הלישה בזמן

לגעת בטלפון, לדבר אין עצמה. לאפייה קשור פירורים וישנם יתכן שכן וכדומה, בראש בבגדים,

לשם שנפלו או האפייה קודם שם שהיו חמץ של

דעתו יסיח שלא וכן עצמה, האפייה במהלך

. 65מהאפייה

י. ז יידבקו שלא כדי וכד', שעונים יורידו שרוולים, יפשילו בבצק העוסקים כל

לשנייה. אחת מעיסה ויעברו פירורים שם

י. ח טלאי' על 'טלאי לרדד שלא האפשר במידת ישתדלו במערוכים העורכים

בתוכה היטב נאפת לא שהמצה מצוי שאז. 66מפני

האפייה

א. מקלות. גבי על כלל בדרך נעשית לתנור המצות הכנסת

מצות ידו על שמכניסים פעם בכל להחליף יש זה מקל שיתקרר כדי 67לתנור פירורים בו להדבק ועלולים והיות,

מצות ידו על שהוכנסו פעם כל לאחר היטב לנקותו יש

68לתנור ביסודיות, שיוף נייר ידי על ייעשה זה ניקוי. מחליפים הנייר ואת בנייר, המקל את עוטפים והמהדרין

פעם. בכל

שם ובמשנ״ב ג' סע' שם. שו״ע. 64 פרש״י הפת", את שתגמור עד התנור מן ידיה תגביה "…לא מ״ב: דף פסחים במסכת הגמרא: על. 65 בבצק דווקא לעסוק שצריכה הגמרא כוונת שאין ואמר חלק והר״ן שעה". כל בבצק עוסקת,"שתהה

גם כי נמצא האפייה. מענייני דעתה תסיח שלא אלא האפייה, ענייני בשאר גם לעסוק יכולה אלא

אחרים. לצרכים האפייה מלאכת את להפסיק אין הר״ן לדעת כ״ג. ס״ק תנ״ט סי' משנ״ב ועי' ד', ס״ק ת״ס סי' בד״מ מובא הרוקח. 66 י ס״ק תנ״ט סי'.'משנ״ב. 67 ז ס״ק שם ומשנ״ב ל״ב, ס״ק שם,'משנ״ב. 68

ב. עבודתם תחילת קודם ידיהם לשטוף יקפידו בנייר המקלות את. 69העוטפים

ג. מפני באפייה, ובעיות שאלות חוסכת טובה בצורה המקל על המצות הנחת

את להניח יש לכן המצות. להתקפלות גורמת טובה לא בצורה שהנחתם

בשנייה. אחת שייגעו ובלא היטב, מתוחות המקל על המצות

ד. פתח מול המקל שעל המצות את להשהות אין מתחממות המצות שכן אחד, רגע אפילו התנור להחליט לאופה יש כן על התנור. מן היוצא מהחום

שלוקח קודם בתנור המצות את להניח רוצה היכן

את להכניס יוכל ואז מהמחוררים, המקל את

כלל המתנה בלא. 70המצות

ה. פניהן, שיקרמו עד למקום ממקום להעבירן אין בתנור, המצות הנחת לאחר

אפיה של צבע מעט יקבלו. 71כלומר

ו. התנור. בתוך בשניה אחת תיגענה לא שמצות מאוד יקפיד

ז. אפילו בבצק, לגעת לו אסור התנור, מחום מאוד מתחממות האופה וידי היות

במים שיקררם לפני נקיות, ידיו. 72אם

ח. הכפול החלק את לשבור יש בתנור, שנכפלה מצה מותרת המצה ושאר מסביב, סנטימטר שני 73וכן וכן.

על קצת אחת ועלתה בזו זו שנגעו מצות בשתי הדין

. 74השניה

ט. אסורה בתנור שהתנפחה 75מצה רוב פי על אך, ("האשכנזיות") הדקות במצות המצויות הנפיחויות כשרות 76הינן חכם בתלמיד להיוועץ יש האוסרת נפיחות של המדויק ובגדר,

הרכות. במצות ובייחוד אלו, בהלכות הבקי

הורדת בזמן שמא חדש, נייר לשים אחר ולאדם הישן, הנייר את להוריד אחד לאדם יתנו והמהדרין. 69 הנקי לנייר ויעבירם לידיו פירורים יידבקו. הנייר

י'. ס״ק תנ״ט סי' משנ״ב. 70 ג סע' תס״א סי' רמ״א.'עי'. 71 שם ובמשנ״ב ג' סע' תנ״ט סי'. שו״ע. 72 ה סע' תס״א סי' ורמ״א.'שו״ע. 73. שם. 74 שהתנפחה מצה בהגדרת שם ובמשנ״ב ה' סע' תס״א סי' רמ״א. עי'. 75 הרכות מצות את מידי. עבה שהמצה מפני לעיתים מספיק, לא חירור עקב נגרמות במצות נפיחויות. 76 יותר עבות שהן מפני המצה צדדי משני לחורר. יש

י. מהתנור, המוכנות המצות להוצאת מרדות שתי שיהיו טוב אפשר, אם

והכפולות הנפוחות המצות להוצאת תשמש. 77כשאחת

י. א להיות חייב המצות לאפיית המשמש התנור גבוהה 78בטמפרטורה ייאפו שהמצות מנת על,

חם ואינו במידה מחומו, קודם שיחמיצו בלי התנור את להסיק ידאג לכן מיד. לאפות בכדי

האפייה תחילת קודם. 79היטב

י. ב העריכה בחדר להניח אין המוכנות המצות את במצות להדבק שעלול באוויר קמח שם ויש. 80היות

חלה הפרשת

א. שאין כך בחלה, חייבות שיהיו כך כדי עד גדולות עיסות לשין אין כאמור,

כלל חלה מהם 81מפרישים כל את אחד בכלי יצרף האפייה לאחר אולם.

יפריש חלה, שיעור בהם ויש ובמידה. 82המצות,

ב. חלה, משיעור פחות נוטלת משפחה וכל יחדיו, משפחות מספר אופים אם

ברכה. ללא חלה ויפרישו אחד, בכלי המצות את יצרפו

ל״ב ס״ק שם. משנ״ב. 77 פי על עצים. או גז להיות יכול – משנה אינו החום מקור ביותר. חם להיות חייב התנור – התנור סוג. 78 דיים חמים אינם החשמליים התנורים. רוב מתחתיה, החום מקור על נמצאת המצה אם שכן סגור, אפיה תא בתוך תאפה שהמצה להקפיד יש שיאפה, בלי מהחום יחמיץ הבצק של העליון הצד כי ממשי חשש ישנו לאוויר גלויה למעלה ואילו

קנ״ג. א', או״ח אג״מ ד'. סע' תס״א סי' ערוה״ש. 79 שם ובנו״כ ו' סע' תנ״ט בסי' הרמ״א. ע״פ. 80 האפיה לאחר ויפרישו להפריש, חייבים ודאי גדולות עיסות ללוש כן בימינו המקילים. ולדעת. 81 מ מ1. 200-למעלה ולמעלה ברכה, ללא יפריש ק״ג שיפריש1. 666- אומרים ויש בברכה. יפריש ק״ג. 82 מ למעלה רק ק״ג2. 250-בברכה.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 14 במרץ 2016

הלכות משלוח מנות שיעור א' תשעו

בס״ד שיעור שנאמר לגרעין אצל יוסי תשפג (ולא נאמר בקרית שמואל)

משלוח מנות

המקור לחיוב משלוח מנות מופיע במגילה שנאמר לעשות אותם ימי משתנה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו.

בטעם חיוב משלוח מנות נח' הפוסקים. תרומת הדשן נקט שעיקר משלוח מנות בשביל סעודת פורים, כדי שלכל אחד ואחד יהיה סיפק בשביל הסעודה. כיון שיש אנשים שנראים כעשירים ולא מוכנים לקחת מתנות לאביונים לכן תיקנו משלוח מנות. לפי דבריו של תרוה״ד עיקר המשלוח בשביל הסעודה, והמשלוח הוא מעין השלמה של חיוב מתנות לאביונים. לעומתו בספר מנות הלוי נקט שעיקר משלוח מנות לעשות אהבה ואחוה, כנגד הפירוד שהמן אמר שאנו עם מפורד, אנו נותנים אחד לשני משלוח. ונר' שיש להוסיף שיטות באמצע, אפשר להגיד שמטרת משלוח המנות להרבות שמחה, כשנותנים אחד לשני יש יותר שמחה בעולם (כ״כ ערוה״ש) ואומנם בשי' הרמב״ם נר' שהוא דומה לתרוה״ד, אבל לא ממש כמותו. ברמב״ם מוכח שהוא קישר את המשלוח מנות לדין סעודה. ובכל זאת הרמב״ם לא הזכיר כלל שהמטרה היא בשביל מי שאין לו. נר' לשי' הרמב״ם שזה גדר כיצד לקיים את הסעודה. היינו ברגע שיש סעודה שאנשים מביאים סוגים שונים שמאכלים, כשיש סעודה שכל אחד ואחד מוסיף תבשיל ונותן לחברו יש יותר מגוון ושמחה בסעודה. לכן זה מיועד לא רק למי שאין לו, אלא לכל אחד. כמובן לפי הרמב״ם משלוח המנות מגדיר את צורת הסעודה.

בגמ' דרשו שצריך לתת ב' מנות לאדם אחד. דבר זה לומדים מלשון הפסוק, משלוח מנות, משלוח לשון יחיד מנות לשון רבים. זה לעומת מתנות לאביונים שצריך לתת לב' אביונים, כל אביון מתנה אחת.

נח' הפרשנים מה הטעם להבדל בין מתנות לאביונים שמספיק מתנה אחד, לעומת משלוח למנות שצריך ב' מנות. והסביר הר״ן משום שמשלוח מנות הוא גם לעשירים, לכן כלפי עשירים צריך מתנה גדולה יותר לכן מביאים ב' מנות. אבל לגבי עני כל דבר מספיק לעני אפילו דבר קטן, לכן מספיק מתנה אחת. לעומת זאת המהרש״א מסביר שמתנה זה דבר גדול, לכן מספיק מתנה אחת. לעומת זאת מנה זה דבר קטן ולכן צריך לפחות ב' מנות שיהיה כאן שיעור חשוב. מתוך דבריהם עולה הבדל מה היא מנה, לפי המהרש״א משמע שמנה זה דבר ממש קטן, ואילו לר״ן משמע שמנה זה דבר שיש לו חשיבות.

בגמ' מתואר כיצד ר' יהודה נשיאה שלח מתנה שכללה ירך של עגל משולש וכן גרבא של יין. ויש מח' גרסאות מה השיב לו ר' אושעיא שקיבל את המתנה. לפי רש״י הגירסא שהוא השיב לו שבצורה כזאת הוא קיים את מצוות משלוח מנות. לעומת זאת הר״ח גרס שהוא השיב לו שבצורה כזאת קיים מצוות מתנות לאביונים. והסביר הר״ח הסיבה שקיים מתנות לאביונים ולא משלוח מנות כיון שהוא הביא לו דבר לא מספיק חשוב. ממקור זה למדו האחרונים שצריך להקפיד לתת משלוח מנות שהוא מתאים לחשיבות של הנותן והמקבל. אומנם יש שחקרו מה העיקר האם החשיבות של הנותן או החשיבות של המקבל. וכתב בספר תשובות והנהגות, זה תלוי בחקירה לעיל. אם הטעם משום שיהיה אהבה בין האנשים ממילא הקובע זה מצד הנותן, ברגע שהנותן השקיע ונתן משהו חשוב מבחינתו זה מספיק. אבל לטעם בשביל סעודה צריך שיהיה חשוב אצל המקבל. ואומנם אפשר לחלוק ולהסביר אחרת את החילוק שאפשר שאם הטעם בשביל שיהיה סעודה כמו שכ' תרוה״ד לכאו' כלל לא מעניין אותי החשיבות, וממילא זאת שי' רש״י. אלא שמה שהסברנו שהעיקר הוא הסעודה זה מתאים לשי' הרמב״ם שהעיקר שיהיה גיוון בסעודה, ממילא כשיש חשיבות למקבל אז יש גיוון בסעודה. זה לעומת שי' מנות הלוי שהעיקר הוא האהבה ממילא אפשר שאולי בזה מספיק חשיבות של נותן, אומנם אם נוסיף את הטעם של שמחה, אפשר כדי שתהייה שמחה צריך שתהייה חשיבות של שניהם של הנותן והמקבל. לכן ערוך השלחן הוסיף שצריך וודאי מנה מכובדת ולא יוצאים ידי חובה בנתינה פשוטה של כזית וכדומה, כיון שזה קטן מידי, אלא צריך מעין חתיכה הראויה להתכבד.

דנו הפוסקים מה אפשר לשלוח, בפשטות מנה זה דברי מאכל, וכ״כ תרוה״ד כיון שהעיקר הוא הסעודה ממילא צריך לתת דברי מאכל. וכן מוכח מלשון הגמ' ששלחו דברי מאכל. אומנם אפשר שהמילה מנה הכוונה לשון חלק, ממילא אפשר אולי להביא דברים נוספים שהם לא דברי מאכל. כל דבר שהוא מוסיף שמחה ואהבה, כך אפשר להסביר לפי מנות הלוי. ובשו״ע הכריע שצריך דווקא דברי מאכל.

דנו הפוסקים האם צריך לשלוח דווקא דבר שהוא ראוי לאכילה או אפשר גם דבר שאינו מבושל. המג״א נקט שצריך דווקא דבר מבושל שראוי לאכילה. לעומת זאת הפמ״ג נקט שמותר גם דבר שלא מבושל. ונר' שזה קשור לחקירה לעיל, האם העיקר הוא גילוי אהבה אפשר גם דבר לא מבושל, אבל אם העיקר סעודה אולי צריך דבר שראוי כבר לסעודה. אומנם אפשר להגיד גם הפוך, אם העיקר כששולחים דבר לא מבושל. ואפשר לחלק שאם העיקר זה אחדות ממילא גם דבר לא מבושל מהני, אבל אם העיקר שמחה, בדבר לא מבושל יש פחות שמחה.

בכל מקרה גם לשי' שסוברות שאפשר לשלוח דבר לא מבושל נר' שצריך לשלוח דבר שאפשר יהיה להפסיק להכין אותו בפורים עצמו. כמו כן יש מקום יותר להקל בדבר שהוא יכול להתבשל בקלות. כגון מנה חמה או אריזה של קפה וכדומה, כיון שזה מכובד וכן ראוי לבישול בקלות, אפשר שנחשב כדבר מכובד כמו מנה. אומנם בלשון של המג״א משמע שצריך דווקא מנה מובשלת ממש. [ואפשר שזה דומה לדיון לגבי חתיכה הראויה להתכבד, שצריך שהיא תהייה ראויה לאכילה, כדי שתקבל חשיבות, ולא תהייה דבר חי. ]

הרמ״א הביא חידוש שמועיל משלוח מנות כשהמקבל מחזיר את המשלוח מנות ואומר כאילו התקבלתי. ויש מן האחרונים שחלקו על דבריו של הרמ״א. ושורש המח' אם הסברא כמו מנות הלוי שהעיקר להרבות אהבה, וודאי שיש כאן ריבוי של אהבה. אומנם אם הסברא בשביל לעזור למי שאין לו כסף לסעודה, ממילא כמו מי שאין לו כדי סעודתו לא יועיל להגיד כאילו התקבלתי, כך לא יועיל גם למי שיש לו להגיד כאילו התקבלתי. כמו כן בשי' הרמב״ם המטרה שיהיה גיוון בסעודה נר' שלא יועיל להגיד כאילו התקבלתי.

שלח משלוח והמקבל לא יכול לאכול את המשלוח, כגון שהוא חולה, או צימחוני, או שזאת כשרות שחברו לא אוכל. נר' שזה דומה למקרה שהבאנו לעיל כאילו התקבלתי, שמצד אחד יש כאן קבלה, מצד שני אין אפשרות להשתמש בזה בסעודה.

מי ששלח משלוח מנות בעילום שם, נר' שזה תלוי בחקירה לעיל. לשי' תרומת הדשן העיקר שיהיה לו לסעודה, אם כן לא משנה האם יודע מי השולח ויצא ידי חובה, וכן לשי' הרמב״ם סו״ס הוסיף דברים בסעודה. אומנם לשי' מנות הלוי העיקר להרבות אהבה וחיבה, אם כן כשהמשלוח הוא בעילום שם, אין כאן אפשרות לריבוי אהבה, ולכן לא יצא ידי חובה. (וכן לשי' שסוברות שיש ריבוי שמחה צריך לדון האם ריבוי השמחה מהגיוון וההפתעה, או חלק מהשמחה, זאת הידיעה מי השולח).

בשו״ת בנין ציון הביא חומרא שאולי ראוי לשלוח את המשלוח מנות על ידי שליח, ואומנם הביא סברא לדחות יסוד זה. בכל מקרה אפשר שהסיבה שצריך לשלוח על ידי שליח כדי להרבות שמחה ואחוה בין האנשים.

יש לדון האם מי שמחויב במצוות יכול לתת משלוח מנות לקטן. לכאו' אם הסברא כדי שיוכל לקיים סעודת פורים, אפשר שקטן לא מחוייב בסעודה ולכן אי אפשר לשלוח לו, אומנם אם הסברא היא אהבה ורעות ממילא גם קטן הוא בכלל אהבה ורעות.

משלוח מנות קהילתי דנו הפוסקים, כדי לצאת ידי חובה צריך שגם הנותן יתן על כל אחד ואחד שיעור של ב' מנות, וכן המקבל יקבל כנגד כל אחד ואחד שנתן שיעור של ב' מנות. ובדרך כלל בקהילות מצוי שהמקבל, מקבל פחות משיעור ב' מנות מכל אחד. לכן לכתחילה ראוי בנוסף למשלוח מנות הקהילתי להביא עוד משלוח מנות כדי לקיים את המצווה בהידור.

אשה חייבת במשלוח מנות ולא יוצאת במשלוח מנות של בעלה. ושאלו הפוסקים כיצד האשה יכולה לתת, הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. ויש שהסבירו שמותר לאשה לקחת מה שמועט שמסתמא נחשב שהבעל מקנה. ואומנם יש אחרונים שהסבירו סברא אחרת, כיון שכל המטרה של משלוח מנות היא להרבות שמחה ורעות ממילא אפילו אם האשה לא מביאה משהו שהוא ממש קניין שלה, סוף סוף יש כאן ריבוי של אהבה ורעות ולכן אפשר שיוצאים ידי חובה גם בלי שהמשלוח הוא ממש קניין של האשה [כ״כ הגרשז״א בהליכות שלמה על פורים]. ויש שהחמירו שהבעל ממש יקנה לאשה מנות כדי שתוכל לשלוח לחברתה.

שיעור ה' – פורים תשפג'

הלכות משלוח מנות.

מקור החיוב- עי' בפסוקים ובגמ' מגילה.

אסתר פרק ט פסוק כב

כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א

תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד … רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים … אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.

רש״י מנות - מיני מעדנים. שתי מנות לאדם אחד - דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם, די לכל אחד ואחד מתנה אחת, דהא אביונים נמי תרתי משמע. עגלא תלתא - שלישי לבטן. הכי גרסינן: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות - דהא תרי מנות איכא. הדר שלח ליה איהו - לא גרסינן ליה הכא. מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.

טעם מצווה זאת- עי' בתרוה״ד ובמנות הלוי. מה הנפק״מ בין הטעמים השונים? חישבו לפי כל טעם מה עיקר המצווה הנותן או המקבל?

תרומת הדשן סימן קיא

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה״ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. …

מנות הלוי- אסתר פרק ט'

והר״ר יהודה בן שושן ז״ל כתב- ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה עניינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חברו, היפך איש צר ואויב לשון רמיה האומר עם אחד מפוזר ומפורד … עוד הוסיפו ומשלוח מנות וגו' רמז כי הם באגודה אחת באהבה ואחוה ורעות, היפך מה שאמר הצורר

רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו

כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

שתי מנות- עי' במח' הפרשנים מה הטעם שתיקנו ב' מנות, עי' בר״ן ובמהרש״א.

חידושי הר״ן מסכת מגילה דף ז עמוד א

גמרא שתי מתנות לאדם אחד. למי שהוא עשיר. ולאביונים שאינן רגילין כ״כ לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.

מהרש״א חידושי אגדות מסכת מגילה דף ז עמוד א

ומשום דמנה משמע כל דהו ולכך בעי תרי לאיש אחד אבל מתנה בעי שיעור נתינה כדאמרינן בכמה דוכתין וסגי לאיש אחד מתנה אחת

מה שולחים- חישבו עפ״י הטעמים שראינו לעיל מה ראוי לשלוח? מה משמעות המילה מנה? עי' בספר נחמיה. עי' בגמ' לעיל ושם ברש״י, ולהלכה עי' בשו״ע ובט״ז והאם יוצאים בממתקים?

נחמיה פרק ח פסוק י

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְקֹוָ֖ק הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם:

מצודת ציון (י) מנות - ענין חלק ומתן כמו והיה לך למנה (שמות כ״ט):

שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד

חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו. הגה: ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה; ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא. ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש.

ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד (ד)

מיני אוכלין. - ולא בגדים או שאר דברים ושתיי' בכלל אכילה כ״כ ת״ה סי' קי״א. והוא תלמוד ערוך במגילה דף ד' גבי גרבא דחמרא ע״ש:

דבר שאיננו מבושל- חישבו לפי הטעמים לעיל האם ניתן לשלוח אוכל שאיננו מוכן? חישבו מה הדין של שולח מנה חמה שאיננה מבושלת? עי' במגן אברהם ובפרי מגדים.

מגן אברהם (סק״יא)שתי מנות בשר - מבושלים הראוי לאכילה (מהרי״ל) וה״ה משקה (של״ה):

פרי מגדים ומט״ז [ס״ק ד] משמע דאין צריך מבושלים, ועיין פרי חדש [אות ד] משמע כן דחיים לא, ומכל מקום ישלח הראוי מיד לאכילה,

שלח מנות ולא קיבל- חישבו עפ״י הטעמים לעיל, עי' לעיל רמ״א ובשו״ת חתם סופר.

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו

על דברת הפרי חדש א״ח סי' תרצ״ה שפקפק על הרמ״א שפסק בהגה״ה [ס״ד] שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר״ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ״ק דמגלה השיב על פר״ח מש״ס נדרים ס״ג ע״ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ״י חכם לומר הריני כאילו התקבלתי ע״ש, וה״נ דכוותי', וצדקו דברי רמ״א. ואני אומר לא עיין הגאון במ״ש הר״ן בשם הירושלמי שם כ״ד ע״א דמיירי בסתם ופליגי ר״מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל, אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני באומרו הריני כאלו התקבלתי, וא״כ יפה כתב פרי חדש מנ״ל לרמ״א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי ובית דינו אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו. והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה״ד [סי' קי״א] כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם, וי״ל אפילו אית לי' טובא מ״מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ״ו ע״ב], וא״כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ״מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א״כ י״ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ״י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר״ח מנ״ל למהר״י ברי״ן ולרמ״א שכ' משמו להכריע בזה

שיעור המשלוח- עי' ועי' תשובות והנהגות (להרחבה עיינו גם בדברי הביאור הלכה)

תשובות והנהגות כרך ב סימן שנד

מצות משלוח מנות היינו לשלוח לאדם אחד שתי מנות ויוצאים בכך, אבל השתי מנות צריך מדינא חשובות דוקא, ודבר נפלא מצאנו ברבינו חננאל מגילה ז. שרבינו יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיא ירך של עגל שלישי לבטן וקנקן יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, כלומר נתינת אביונים נתתה לי מנה אחת והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין ע״ש, וביאור דבריו שר״א אמר שבקבוק יין זהו רק מתנה לאביונים, אבל לא מספיק למנות לרעהו, ולכן חזר ושלח לו ג' קנקני יין מנות לרעהו. והנה מדבריו נשמע חידוש גדול, שלא מספיק לקיום המצוה שיש מנה אחת חשובה רק צריך ששתי המנות יהיו חשובות, … ומה שנסתפקו אם תלוי בחשיבות אצל הנותן שאצלו נקרא חשוב, והיינו שצריך לפי עשרו, או תלוי בחשיבותו אצל המקבל, יש לתלות בטעם מצות משלוח מנות, שלמפרשים שהוא מטעם ריעות תלוי בנותן שמגלה ריעות במנה חשובה אצלו, ואם הטעם שיהיה למקבל ברווח סעודת פורים אז תלוי במקבל, ולמעשה ראוי להחמיר כשתי הדיעות ואם אחד מהם עשיר ישלח לאדם אחד כפי הנאת עשיר.

בעילום שם- חישבו האם יוצא ידי חובה במשלוח מנות שנשלח בעילום שם עי' בשו״ת כתב סופר.

שו״ת כתב סופר אורח חיים סימן קמא

מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ״ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה״ד דמצות מ״מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ״ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר״ח ה״ד מצות צדקה שא״י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א״י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ״א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ״מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא״י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע״ד:

שלח דבר שהמקבל לא יכול לאכול- עי' בשו״ת שבט הלוי.

שו״ת שבט הלוי חלק ג סימן פז

ועל אשר שאל בחולה המסוכן הצריך לאכול איסור הנאה וחבירו שולח לו בפורים איסור הנאה זה, האם יצא בזה לידי משלוח מנות איש לרעהו.

הנה היות כי שאלה זאת איננה למעשה, אשיב בקצור ואומר הנה בתשובת מהר״ם שיק או״ח סימן שמ״א מביא ספיקת הגאון ר' חיים סופר בעל מחנה חיים אם יוצא במשלוח מנות בדבר האסור לו ולהנשלח מותר, וכעין ספיקת כב' אלא שהם ז״ל כנראה דברו באדם בעלמא שאינו חולה אם אזלינן בתר הנותן או בתר המקבל [כעין ספק המל״מ בקידושין אם קידש אשה כה״ג] … ובעיקר החקירה של כב' לענין לצאת משלוח מנות עיין בתשובת מהר״ם שיק שם בסו״ד שכ' דלמה דמוכח ברמ״א סימן תרצ״ו דאפילו מחל לו קיים המצוה דעיקר משלוח מנות החזקת טובה ולחזק שרשרת האהבה בין ישראל וזה הלא קיים כיון דשלח לו והכי יראה גם בנ״ד דמ״מ שימח אותו ובעצם דברי הרמ״א הפר״ח פקפק ע״ז ועיין מה שביאר בזה בח״ס או״ח סימן קצ״ו ד״ה על דברת, והואיל שזמני קצר אסיים בחפזון, ובברכת שמחת פורים וכט״ס.

משלוח ע״י שליח- עי' בשו״ת בניין ציון, ובמשנ״ב סק״יג.

שו״ת בנין ציון סימן מד

ובהכי ניחא לי מה שנסתפקתי מי שמביא בעצמו מנות ונותן לחבירו אם יצא ידי ומשלוח מנות דאנן אמרינן שלוחו של אדם כמותו אבל אפכא לא מצאנו שיהא הוא כשלוחו וכיון דהכא כתיב ומשלוח מנות נימא דדוקא בעינן ע״י שליחות אבל על ידי נתינה לא ותמהתי שלא ראיתי לפוסקים שהעירו על זה אבל לפי מה שכתבתי י״ל כיון דב' טעמים דשילוח מנות שכתבתי לעיל שייכים גם בנותן הוא בעצמו ליד חבירו לכן יוצא גם בנתינה ומה דכתיב לשון שליחות הוא להורות דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל ולכן לא הזכירו הפוסקים איסור נתינה ומכ״מ אולי לכתחלה טוב יותר לשלוח המנות ע״י אחר כנלענ״ד הקטן יעקב.

שאלות למחשבה- האם יוצאים ידי חובה במשלוח מנות שניתן בעילום שם? האם אפשר לשלוח מנות לילד קטן? האם צריך לשלוח מנות על ידי שליח?

החלפת הסעודות- עי' ברש״י ועי' בב״י תרצה' ג' מה שהק' ועי' בפי' הרמב״ם ב' טו'. ועי' שם בב״ח ובדרכי משה.

ברכה על מצוה זאת- עי' במקראי קודש סימן מ' מה שביאר לפי כל שיטה.

שו״ת דבר אברהם חלק א סימן יג

[ד] וע״ד הא דאמרינן במגילה (דף ז' ע״ב) אביי בר אבין ורחב״א מחלפי סעודותייהו להדדי, וכתב הר״ן וז״ל הוו מחלפי סעודותייהו להדדי לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך היו שולחין כל אחד סעודתם זה לזה עכ״ל, ובאחד מספרי זמננו דייק בלשון הר״ן למה הוצרך להוסיף על דברי הש״ס שהיו שולחין כ״א סעודתם זה לזה דלדברי הש״ס י״ל שהיו מחליפין בעצמם, ועל יסוד זה חידש דמוכח דסובר הר״ן דבעינן שישלח המנות ע״י שליח דוקא כדכתיב ומשלוח מנות ואם מוסר בעצמו המנות לרעהו לא יצא, והעיר דלפי״ז ראוי לדקדק שלא לשלוח המנות ע״י קטנים כנהוג משום דלאו בני שליחות נינהו. הנה לקושטא דמילתה בנה עלייה באוירא דעיקר דברי הס' ההוא קלושים הם לענ״ד שאין בדקדוק קל כזה בדברי הר״ן כדי הוכחה לחידוש גדול כזה. אך אפילו אי יהיבנן ליה בזה דבעינן שילוח מנות דוקא ע״י שליח מ״מ אין הערתו נכונה לפסול קטן לשליחות זו, דנראה פשוט דבכל הני דאמרינן לאו בני שליחות נינהו אין הפירוש שלא נקראו שלוחים כלל אלא פירושו דהא דחידשה תורה ששלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה שליח הוי כאלו עשה משלח לא נאמר אלא בישראל גדול לאפוקי קטנים ואינך שאין בהם דין שלוחו של אדם כמותו אבל שלוחו גרידא [כלומר שליח שלא יהא בו דין כמותו של משלח] בודאי מיהא הוי והלכך במידי דכתיב בתורה שהוא עצמו צריך לעשותו ושלוחו מהני רק משום דין שלוחו של אדם כמותו שחידשה תורה בהא הוא דאיתמעטו קטן ואינך דלא הוו כמותו ונמצא דרק שלוחו עשה ולא הוא עצמו, אבל במידי דלא בעינן כלל שהוא עצמו יעשה ומעיקרא אמרה תורה שיעשה ע״י שליח בודאי גם ע״י הני דלאו בני שליחות נינהו נמי מהני משום דמ״מ נעשה ע״י שלוחים וא״כ במשלוח מנות אי אמרת דצריך שיהא בשילוח דוקא ולא ע״י עצמו בודאי מהני גם ע״י קטן דמ״מ שלוחו הוי. ונקוט האי כללא בידך דענין שלוחו גרידא וענין שלוחו של אדם כמותו נפרדים הם ולא קרב זה אל זה (אח״ז מצאתי בחי' החת״ס לגיטין (דף כ״ב ע״ב) שהסביר ג״כ הכי והביא נמי לדמיון ענין משלוח מנות, ומסיים שכבר טעו בזה גדולים וטובים ועיי' מה שכתבתי עוד בזה בספרי חלק שני סי' ח' וסי' כ״ז אות ה'):

שו״ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סה

משלוח מנות אם יש חיוב לשלוח שני מינים או אפשר לחלק מין אחד לשתי מנות וכמה הוא שיעור המנה.

נשאלתי מת״ח אחד ביאור כוונת דברי הרמב״ם בפ״ב ממגילה הלכה ט״ו שפוסק וז״ל: וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנא' ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד עכ״ל, דמהו הכוונה של שתי מנות בשר שכותב הרמב״ם, הא סוף סוף הוא רק מין אחד ורק חותכו לשתי מנות, האם זה מספיק לצאת בכה״ג חובת משלוח שתי מנות? וכמו״כ אם זה מספיק מהו שיעור המנות בזה?

וראיתי שהערוך השלחן בסי' תרצ״ה סעי' י״ד הרגיש בזה, וכותב דברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין, ומדייק לה גם בסיפא דדברי הרמב״ם שכותב או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל, הרי שכתב שני מינים, ורישא דדברי הרמב״ם כותב, דע״כ צ״ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר, או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ״ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו' עיין שם (ויעוין הכתוב בזה גם בספר ארחות חיים או״ח סי' תרצ״ה סקי״ב ע״ש).

ולפענ״ד דחוקים המה שתי האוקימתות של הערוך השלחן גם יחד, האוקימתא הראשונה דחוקה כי מסתימת לשונו של הרמב״ם בזה משמע דסגי בב' מנות בשר אפילו ממין אחד, והאוקימתא השני דחוקה, כי קשה לשבש כל הספרים והדפוסים שכתוב בהם בלשון שתי מנות בשר ובכהך לישנא כתוב גם בשו״ע באו״ח סי' תרצ״ה סעי' ד' באין פוצה פה ע״ז, ואדרבא על סיפא דדברי הרמב״ם שהערוה״ש מסתמך ובא ע״ז, ראיתי ברמב״ם הוצאת פרנקל שמובא מכמה כת״י שלא כתוב בהם בלשון שני כפי שכתוב לפנינו, אלא כתוב הנוסחא: של שני. ובעצם גם בשו״ע שם כתוב ג״כ כזאת הגירסא שבכת״י, והיינו: או של מיני אוכלין ולא שני. באופן שהסמוכין שעליהם מסתמך הערוה״ש מתמוטטין.

ומה שמקשה הערוה״ש בדבריו שם דאיך אפשר לפרש בפשטות שכוונת הרמב״ם לשתי מנות בשר ממין אחד, דכי מפני שחתכן נחשבים לשנים, לדעתי נראה דאין ה״נ על ידי שחתכן נחשבין שפיר לשנים, מפני שיש שיעור למנה, וכדאבאר.

וזאת מה שנראה לדעתי לבאר בכוונת דברי רמב״ם, דהרמב״ם ס״ל שאם מסדר אפילו ממין אחד ב' מנות, כב' מנות בשר, דיוצא כבר עי״כ חובת משלוח שתי מנות, כי בפסוק במגלה לא נזכר שצריך להיות זה מב' מינים, אלא כתוב ומשלוח מנות איש לרעהו, והיינו דהקפידא העקרית בזה היא בעיקר שיהיו ב' מנות, ולא איכפת אם יהא זה אפילו ממין אחד, אלא דצריך להגדיר מהו הקביעות של גדר המנה, ולזה נראה לי שהקביעות לשיעור המנה היא שתהא בכל אחת מהן שיעור של ג' ביצים מפת שהוא כדי שיעור סעודה, ובדומה למה שמצינו בשע״ת בסי' תרצ״ד שכותב בנוגע לשיעור מתנות לאביונים כדיעו״ש, ואפילו החולקים שם וסברי דסגי בפחות מזה (יע״ש במשנ״ב סק״ב) יש לומר דבכאן יודו דבעינן כשיעור הזה דהא כתיב בפסוק מפורש בלשון מנות, והיינו מנה שיש בה כדי שיעור סעודה.

ומצאתי סמוכין לדברי אלה בספר קרבן מנחה למהר״י חאגיז ז״ל (נדפס באזמיר שנת תל״ה) אות שפ״ה, דבדבריו שם עומד על העובדא שמובא במס' מגילה ד' ז' כפי הנוסחא שלפנינו, שכתוב בכזאת: רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וכותב הספר, דשואלין שהרי אין כאן אלא ב' מנות או שתי מתנות (וכפי הנראה מחקו מפני כן בהגהות הב״ח והגר״א תיבות מתנות לאביונים), ומשיב לתרץ וז״ל: לגבי זרוע שניתן לכהן אמרו דבגדול יכולין לחלקו לשנים וליתן לשני כהנים, אם כן אטמא חשיבא כשתים כיון שראויה לחלקה לב' ולהתכבד בכל א' לפני האורחים וגרב של יין יש בו כדי לחלקה לשנים, ס״ל דהא דקאמר לב' עניים רבותא אשמעינן דאם יש כדי מתנה לכל א' שיתן לשנים אבל ה״ה לא' אם יש בו שיעור ב' מנות עיין שם.

הרי לנו מפורש יוצא מדברי הבעל קרבן מנחה שקבע שיעור המנה כל שיש בו כדי להתכבד לפני האורח, והיינו כדי שיעור סעודה, וכדברינו הנ״ל, והן אמנם דבמה שקבע הספר שמספיק במתנות לעניים שיתן אפילו לעני אחד כדי שיעור ב' מנות, דבזה אין ההלכה כן, דמפורש נפסק ברמב״ם ובשו״ע שאין פוחתין משני עניים, וכפי הנראה גם הקרבן מנחה פירש כן רק בדעתו של רבי אושעיא [וגם יש לפרש דגם רבי אושעיא כוון בזה עליו ועל אשתו שהם שנים, וכך ראיתי בדרשות חתם סופר ד' קצ״ז שפירש בכזאת דר״א שלח ליה דקיים בו ובאשתו ב' מתנות לב' אביונים ע״ש], אבל ההנחה שהניח לן לשיעור המנה שהיא כדי שיהא בו להתכבד לאורח נכונה היא, וסייעתא לדברינו ששיעור המנה נחשבת כדי שיהא בו שיעור סעודה, ומיושבים עי״ז שפיר דברי הרמב״ם, [ובההיא עובדא דר' אושעיא, וגירסת הירושלמי בה, וכן גירסת הראשונים, וכמו״כ אם משקה מצטרף לה' מנות, יעוין מ״ש בזה בספרי שו״ת צ״א ח״ח סי' י״ד יעו״ש].

תשובות והנהגות כרך ג סימן רלו

שאלה: הערות במצות משלוח מנות

א) מקרא מלא כתוב "משלוח מנות איש לרעהו", ונסתפקו האחרונים אם יוצאים יד״ח משלוח מנות בשולח לרבו שאינו רעהו, ויש אומרים שגם רבו נקרא רעהו ויוצאין. ויש לדון במשלוח מנות לקרוביו הקרובים ביותר כמו בנו, בתו, אביו, אמו, אחיו ואחותו אי יוצא, ואף שלענין דיני מזיק וכדומה נקרא רעהו, מ״מ כאן העיקר להראות ידידות, וכיון שזהו בנו או בתו אף הנשואים שאינם סמוכין על שלחנו אפשר דלא יצא, וכן בקרובים כמו אחיו ואחותו אין תוארם "רעהו" שהם יותר מזה שקרובים בעריות וכ״ש באביו ואמו, וטעם מצות משלוח מנות הוא לקרב איש לרעהו אבל כה״ג שקרובים ועומדים ל״מ, ואין מקיימין בהם המצוה, כנלע״ד עיקר אף שלא מצאתי זה במפרשים. שוב העירוני שבשפת אמת מגילה ז: פירש הגמרא דרבה שלח מנות ל״מרי בר מר" דהיינו בנו של רבה הנקרא "מר", הרי דיוצאין במשלוח מנות לבנו, מיהו לא ידעתי ההכרח דהכוונה לרבה, ואדרבה אם הכוונה לבנו של רבה הו״ל למימר למרי "בריה", אלא משמע דהכוונה לאמורא הנקרא "מרי בר מר".

ב) נבוך אני במצות משלוח מנות, אם שלח כמה דברים וכל דבר בפני עצמו אינו מנה חשובה, ורק בצירופם יחד הוי חשוב, אם יוצאים בזה. והנה ידועים דברי הריטב״א, ומובא במ״ב, להחמיר במשלוח מנות שצריך דבר חשוב דוקא, ולפ״ז בנ״ד דכל מנה אינה חשובה אלא רק בצירוף הכל יש לומר דלא יצא. ועיין כעי״ז בשו״ת דובב מישרים ח״א סי' צ״ב, אך בלקט יושר מבואר שיוצאין בתמרה אחת ותאנה אחת, וכן מבואר במהרש״א מגילה ז: דיוצאין במנה כל דהו.

מיהו יש לומר דתלוי בטעם המצוה, שאם הוא משום ריעות, א״כ גם בכה״ג יש ריעות, אבל אם המצוה היא שיהיה לו לסעודה דברים חשובים א״כ כאן דאין לו דברים חשובים אלא רק ריבוי מינים לבד, דילמא לא מהני. והנה בגמרא (ז ב) משמע שיוצאין בתבלינים פלפל וזנגביל, אך שם מבואר דשלחו שקים מלאים תבלינים דחשיבי טובא, ועוד יש לומר שתבלינים חשיבי כיון שעיקרם להטעים בשר, להכי מהני. משא״כ בשולח כמה מיני ממתקים בעלמא אין זה חשוב ולא יוצאין, וראוי להחמיר כן.

ג) נסתפקו המפרשים בשולח בקבוק יין אם יוצאין יד״ח מצות משלוח מנות, שאולי לא נקרא מנה אלא רק אוכלין ולא משקין, ויש שלמדו שאין יוצאין במשקין מדברי ר״ח במגילה ז. שפירש כשנתן ירך וחד לוג דחמר שלח ליה קיימת בנו מתנות לאביונים שאין כאן אלא מתנה אחת והיינו הירך ולא המשקה, הרי משמע שאין יוצאין בו, אבל האמת נראה כמבואר בריטב״א שם קיימת בנו מתנות לאביונים שמתנה קטנה כי האי ראוי לאביונים ולא לדידיה ולכן שוב שלח לו גרב דיין וזהו מתנה מרובה, ולכן יוצאין שיש שתי מנות חשובות, ומה שפירש קודם שאין יוצאין דהוה מתנות לאביונים, לא נתכוין משום שאינו אלא מתנה אחת אלא דלא הוי חשוב, וכה״ג שולחים מתנה לאביון ולא משלוח מנות לו, ולכן הרבה לשלוח שתי מנות חשובים, עגל שלם וחבית יין. והנה לשון הרמב״ם הוא "שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין", משמע שלא מספיק במשקין, ויש לומר שבזמנם יין מעט לא היה חשוב לדידהו אלא מרובה, ואף שלענין ברכה חשוב ולכן מברכין עליו גם תוך הסעודה, מ״מ לא חשוב כאוכלין ומכשירי אוכלין וצריך מרובה דוקא, ולכן הרמב״ם לא הביא לדוגמא יין, ועדיין צ״ב שסתם ולא פירש אם יוצאין ביין אי לאו, ולהלכה ודאי קיימא לן כרוב הפוסקים (תה״ד סי' קי״א ומג״א תרצ״ה סקי״א ומ״ב שם סק״כ) שיוצאין גם במשקה, רק ראוי להדר בבקבוק חשוב דוקא.

ד) קטן צריך לשלוח מנות שחייבין לחנכו מדרבנן, וכ״כ בפמ״ג בא״א תרצ״ה ס״ק י״ד. ונראה שהקטן צריך לשלוח בעצמו שזהו חינוכו ולא מהני מה שמשלחים אחרים עבורו, שהחינוך הוא בעצמו דוקא, שוב מצאתי בעה״ש (תרצ״ו סעיף ג) שבמשלוח מנות בגדול אין יוצאין כששולחים בשבילו, וכ״ש בקטן שעיקרו לחינוך אין יוצאין בכך, ושפיר נראה כמש״כ שיש לחנך הקטן לשלוח מנות.

והנה נסתפקו בקצת אחרונים אם מהני משלוח מנות לקטן. ונראה דאפילו נימא דבגדול השולח לקטן אינו יוצא בזה, מ״מ קטן לקטן ודאי יוצא, שבין מטעם ריעות שייכי זה לזה, ומטעם סעודת פורים ג״כ הוא חייב כמוהו, ואף שחינוך הוא לחנכו כשיגדיל ואז אולי אינו יוצא בכה״ג, מ״מ עיין תוס' פסחים פח. (ד״ה שה) דשייך חינוך לקטן במינוי לפסח אף שאינו מנוי לגדולים, וגם לר״ן נדרים לו. דמבואר שיש לחנכו באופן שהיה מקיימה בגדלותו, מ״מ כיון שהחסרון משום ריעות א״כ אדרבה בנתינתו לקטן זהו "רעהו" שקטן לא שייך אצלו כ״כ ריעות לגדול ורק קטן לקטן.

ה) בן כרך ששלח בט״ו מנות לבן עיר וכן להיפך, נראה שתלוי בטעמי המצוה אם החיוב הוא מדין ריעות יוצאין גם בשולחין לאלו, אבל אם הגדר הוא כדי להספיק לו סעודת פורים ברווח, כדמשמע ברמב״ם ובתה״ד, נראה שתיקנו ביומו דוקא. ונראה עוד דבאופן שחבירו כמוהו, רק שאינו אוכל היום סעודת פורים, יש לחוש שלא לשלוח לו, כגון הגר בבני ברק ומחמיר לנהוג גם בט״ו, ואם ישלח לו יאכל בסעודת ט״ו, אזי ישלח מנות דוקא למי שנוהג כמוהו שאוכל היום סעודת פורים, וכן בעיה״ק המחמירים שם לקרוא גם בי״ד ישלחו אז דוקא למי שנוהג סעודת פורים כמוהו, שעיקר המצוה הוא שיהיה לו ברווח לסעודה. ואין להקשות מהא שיוצאין יד״ח משלוח מנות גם אם שולח לאחד שכבר אכל הסעודה או לאחד שאינו צריך למנות אלו (כך מסתברא), דהתם חבירו שייך בעיקר חיוב הסעודה ולא דמי לנ״ד שחבירו מפקיע עצמו מהחיוב סעודה. [וע״ע בדברינו בח״א סימן שנ״ד שהבאנו בשם החזו״א שהחמיר בזה].

ו) משלוח מנות למחלל שבת דעתי שאין יוצאין בזה, דלא נקרא רעך לזה, ואין לנהוג בו ריעות וידידות, מיהו בתינוק שנשבה יש לדון אם יוצאין, או נימא דכיון שיש חשש שילמדו ממעשיו ע״כ אפילו שהוא אנוס אין להיות עמו ריע וצ״ב, ובמק״א ביארתי שיש להחמיר בזה.

תשובות והנהגות כרך ה סימן רלד

הערות במצות משלוח מנות

א. נסתפקתי אם יוצאין בככר לחם את מצות משלוח מנות, דנראה שאם טעם מצות משלו״מ כמו שפי' "מנות הלוי" שהוא כדי להראות ידידות, צריך לשלוח לו תבשיל או מאכל שנאכל להנאתו, והיינו בשר ויין דגים ומטעמים, והוא הדין כהא דמפו' בגמ' (מגילה ז ב) שרבה שלח קמחא דאבשונא שפירש רש״י שזהו קמח מתוק, ובזה שפיר יוצאין, אבל כשנותן לחבירו לחם לשובע אינו מראה בזה ידידות, אלא נראה כמרחם על חבירו שיהא לו לאכול לשובעו, ואולי גם אם נפרש כשי' התה״ד דטעם מצות משלו״מ הוא כדי שלא יחסר לחבירו לסעודת פורים די סיפוקו, אולי המצוה הוא דוקא לשלוח לחבירו שיהא לו לסעודת פורים יותר משאר סעודתו יום יום, ולכן אינו יוצא אלא כששולח דבר שמתענג בו שאינו אוכלו לסעודתו יום יום והיינו בשר ויין וכדו', אבל לחם שאוכל יום יום לשובעו אין מקיימין בזה המצוה, שוב מצאתי בספר "היכלי שן" שכתב בפשיטות שאין יוצאין משלו״מ בלחם.

ומיהו אפשר שחלה שאין הרגילות לאוכלו יום יום בחול, שפיר מראה ידידות כששולח לו חלה, וכן הרי חלה אינו אוכלו יום יום לסעודתו ושפיר מקיים בזה מצות משלוח מנות מיוחדות לסעודה, או אפשר דאכתי נימא שעיקרו כלחם לשביעה ואין יוצאין בו.

ב. הנה לכאו' למה שמבו' במ״ב (סי' תרצ״ה ס״ק י״ט) ובעוד אחרונים "דבעינן שיהא מין אוכל המבושל ולא בשר חי, דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמח", אין יוצאין בתבלין שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא. אבל תמוה הלוא מפורש בגמרא (מגילה ז ב) שלח ליה מלא כסא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכא ע״ש, והם אינם אלא תבלין לאוכל, ומפו' שגם בתבלין יצא את המצוה, וע״כ צריך לחלק דרק כשצריך לתקן בבישול דוקא גרע, וכן המנהג שיוצאין משלו״מ בתבלין כגון קפה ותה, אבל מצאתי בשו״ת "דובב מישרים" מהגאון מטשיבין זצ״ל (ח״א סימן צ״ב) שפלפלין וזנגבילא לא מיירי ביבשתא שהם תבלין רק ברטיבתא שראוים לאכילה כמות שהם (וכדאיתא ברכות לו ב), ואם כן לפי״ז בקפה ותה ותבלינים אין יוצאין.

ג. ראיתי אצל מרן הגאון דבריסק זצ״ל כשקיבל משלוח מנות עיין במה ששלחו, ונדמה לי שבכוונה עשה כן, שחשש שאם הטעם של מצות משלוח מנות היא משום ריעות, לא די בידיעה שקיבל מנה אלא צריך גם שידע מה קיבל שאז מוכיח את האהבה והידידות עם חבירו (אבל לא שמעתי ממנו טעמו כן).

ד. ראיתי מי שפירש שיש לדקדק שלא לשלוח מנות קודם קריאת המגילה, דכיון שיוצאין בשהחיינו דקריאת המגילה גם על משלוח מנות, ראוי להקדים הברכה למצוה, ולע״ד כיון שממשיך בהמצוה אחרי קריאת המגילה, מועיל שהחיינו שאומר אח״כ על המצוה שקיים קודם כל זמן שעודו עוסק בה.

[ואפשר דכיון דהא שבלילה אין יוצאין מצות משלוח מנות, היינו משום שדינה כסעודה שאין יוצאין בלילה שנאמר יום משתה ושמחה, והנה בסעודה איתא בגמ' סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי "חובתו", ומדויק דמצוה קעביד ורק חובתו עוד לא קיים אלא כשאכל סעודה ביום, וכן מבואר בגאונים, וא״כ הוא הדין במשלוח מנות מקיים המצוה כששולח בלילה ורק שלא יצא ידי חובתו רק כששולח גם ביום, ומ״מ נראה למנוע לעשות כן כיון שעלולים לחשוב שיוצאין בלילה גם את עיקר המצוה].

ה. דעת הגרש״ז אוירבאך זצ״ל שגם כששולח לחבירו יין או מאכל עם הכשר שאינו מקובל למקבל יוצאין בזה המצוה, ולא מצאנו להדיא בפוסקים ד״ז, ולכאו' תלוי בטעמי המצוה, שאם טעם המצוה הוא שיהא לחברו ברווח לסעודה, אינו יוצא, דהא אינו יכול להשתמש בזה לסעודתו, אבל אם טעם המצוה כדי להראות ידידות יוצא גם בזה.

ו. דעת הרמ״א (סי' תרצ״ה ס״ד) שאם שולח מנות לרעהו והמקבל מוחל לו והיינו שאומר הריני כאילו נתקבלתי יצא, והפר״ח חולק ע״ז. ונראה דגם לדעת הרמ״א שיצא היינו דוקא כשנותן לו והלה מוחל, אבל אם רק הבטיחו ליתן לו וחבירו אמר הריני כאילו נתקבלתי, לא יצא יד״ח. וכן מבו' ממש״כ במהר״ם שיק (ר״מ) ועוד אחרונים דמהא דכתיב ומשלוח מנות ולא כתיב ונתון מוכח כדעת הרמ״א דמועיל מחילה, ומבו' דעכ״פ בעינן שישלח לחבירו ולא סגי בהבטחה. [ובמק״א ביארתי מש״כ הרמב״ם בענין מחילת רבית (פ״ד ממלוה ולוה הלכה י״ג) "שמאחר שאומרים למלוה החזר לו וכו' ושיש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל", וביארנו דמדויק להדיא דדוקא כשיש לו ליטול ממנו, והיינו שהכסף מוכן אצל המלוה לתת ומחל לו הלוה מועיל, דבזה הוי כקבלה, אבל אם מחל למלווה כשאין לו מעות לא מועיל שאז לא אמרינן מחילה כקבלה. (וע״ע בהשגות הראב״ד פ״ה דאישות (הלכה ט״ו) שפירש דהמקדש אשה בהרווחת זמן המלווה דמקודשת, מיירי שמעותיו בידה מזומנים ליפרע ואכמ״ל)].

פרי חדש אורח חיים סימן תרצה

ומה שכתב בהגה ואשה חייבת במתנות לאביונים כו'. אין דין זה מחוור, ד״איש" כתיב [אסתר ט, כב] ולא אשה, ומנין לו זה, וכתב הריק״ש [ערך לחם] ששום פוסק לא כתב כן

מעשה רקח הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו

ולענ״ד נראה הדבר פשוט מדין האבל שחייב לשלוח המנות אבל אחרים אין שולחין לו כל י״ב חדש כמ״ש הרב ב״י והגהה סימן תרצ״ו מוכח מינה דהשמחה אינה אלא להמקבל והמוחש לא יוכחש ומשו״ה האבל שאסור בכל שמחה אין שולחין לו מעתה כשנאנסו בדרך הרי עדיין לא קיים המצוה כיון דלחבירו לא הגיעה שום שמחה עדיין גם בגמרא אמרינן ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וכו' משמע דמאחר שהגיעו לידו קאמר ליה קיימת בנו וכו' תו איתא התם רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא וכו' הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [פי' רש״י מתיקה] ואיהו שדר לי חורפא ע״כ. מוכח דהכוונה לשמח החברים בדברים חשובים המביאים לידי שמחה ואם לא הגיעו לידו או שהיא על מנת להחזיר מה טיבה של שמחה זו הרי אין כאן אלא עצבון גם לגבי המקבל וק״ל.

שלח דבר שהמקבל לא יכול לאכול - עי' בשו״ת שבט הלוי ח, ג סי' פז'. (אולי להפנות מקור שהוא תשובת המהר״ם שיק) כג' לא חלק עי' בחזון עובדיה סעיף כ' שהחמיר בדבר.

שו״ת יחוה דעת חלק ו סימן מה

שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות משלוח מנות בפורים, בכסף מזומן, או צריך להיות דוקא דברי מאכל ומשתה?

תשובה: בספרי הפוסקים הובאו שני טעמים למצות משלוח מנות בפורים, … ולכאורה לפי הטעם הראשון כדי שיוכל לקיים מצות סעודת פורים, אפשר לצאת ידי חובה גם בכסף מזומן, שיוכל לקנות בו דברי מאכל ומשתה כאות נפשו. אבל לפי הטעם השני להראות אהבתו וחיבתו אליו, יש לומר שדוקא כששולח לו מגדנות מאכל ומשתה, יוצא ידי חובה, משום דמיקרבא הנאתם, כמו שאמרו כיוצא בזה בתענית (כג:), ובכתובות (סז:). וכן אמרו חכמים (סנהדרין קג:), גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים וכו' … ומדברי החתם סופר (סימן קצו) הנ״ל, נראה שאין בידינו להכריע להלכה כאחד משני הטעמים, ויש לחוש לשניהם. … [וגדולה מזו מצינו למהרי״ל שכתב שאין יוצאים ידי חובת משלוח מנות בבשר חי, אלא מבושל, שראוי ומזומן לאכילה. והובא במגן אברהם (סימן תרצה ס״ק יא). … ואף על פי שאנו תופסים עיקר כסברת הפרי חדש (סימן תרצה) שגם בשר חי נכלל בשם משלוח מנות. … מכל מקום במעות שרחוקה הנאתן, אינן בכלל מנות, ואין יוצאין בהן ידי חובת משלוח מנות].

בסיכום: השולח מעות לחבירו בפורים, אינו יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות, ואין יוצאים ידי חובה אלא בדברי מאכל ומשתה בלבד.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצה סעיף יד

וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין או שני מיני משקין או מין אוכל ומין משקה והכי איתא להדיא בגמ' [ז'. ] דאחד שלח לחבירו בשר ויין ע״ש אבל שני חתיכות ממין אחד אינו מועיל דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים והרמב״ם [פ״ב הל' ט״ו] כתב וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל ע״ש הרי שכתב שני מינים ובע״כ צ״ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ״ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו':


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

זה סיני - מאמרו של הרב סולובייצ'יק ערוך עם כותרות

בס״ד סִינַי זֶה

בתמ שניתנה הרצאה - ארה״ב של הרבנים לועידת תשל״ה וז

ד יוסף הרב זצ״ל סולובייצ׳יק ב

הקדמה אתם לב, בכאב זאת עושה אני לי, האמינו חובה. למלא עלי לא מעולם מישהו, על ביקורת הבעתי לא מעולם אותי, מכירים שופט או כבורר עצמי את העמדתי לא מעולם מישהו. תקפתי כל כלו היום אבל הביעו, אדם שבני דעות מגנה או המסכים

הבאה ההצהרה את למסור שחובתי מרגיש אני: הקיצין.

סיני של והרצון סיני של להיגיון התבטלות

ראשית, את האינסוף בפני מבטלים אנו הה י מה, היומיומי גיון האיש של "ההגיון או הביזנסמן", של "ההגיון מכנה שאני

"האוטיליטרי ע״פ האדם מעשי של מוסריותם את המודדת פילוסופית (=שיטה

ואנו אדם לבני גורמים שהם והאושר התועלת )מידת את סייג ללא מקבלים

. שנית סיני של ההגיון וד המא היומיומי הרצון את מבטלים אנו,

סייג ללא מקבלים ואנו טחי, ש המאוד (תועלתני), אוטיליטרי

אחר, רצון סיני. . של הרצון.

שמים" מלכות "עול בלשון משתמשים תמיד שחז״ל מעניין, " עול שמים."מלכות מלכות קבלת אומרים אם שמים'? מלכות ''קבלת לא למה מתאים שזה בגלל נוחיות, בגלל אותה מקבל הנך אז שמים כלומר עול, בלשון השתמשו תמיד שחז״ל הסיבה זו לרצונותיך. מאד לעיתים היא שמים מלכות שקבלת בעובדה להתחשב בלי

כבד. . עול אלא נוחה. לא

התורה של במתודולוגיה לאמת החתירה

לחתור עלינו, ראשית לאמת תורה בתלמוד אכן לאמת. ורק הלכתית תורנית והבנה חשיבה בדרך רק להשגה האמת ניתנת והנמסרת למשה הנתונה המתודה פי על מבפנים, ייחודית, אל בהצטרפות רק להגלות ניתנת האמת לדור. מדור הלאה

לומר האחרונים. : ולי גד ראשונים, חז״ל, המסורה חכמי שורות לו היה לא מוילנא ושהגאון ידע, לא שהרשב״א דבר "המצאתי לחלוטין שהיא התורה לפרשנות גישה המצאתי ממנו; מושג עליך המסורה, חכמי לשורות להצטרף כדי מגוחך. זה חדשה"

שאולים הסברים ע״י התורה חוקי את להסביר מלנסות להמנע

מבחוץ עפ״י תורה של ומשפטים ם חוקי להעריך לשפוט, אין. חילונית ערכים שיטת של מידה. אמות

רגשית כניעה

שנית רגשית להיכנע לנו אסור, נחותים להרגיש לנו, אסור הקסם בפני נכנע נחיתות מתסביך הסובל נחיתות. תסביך לפתח

אידיאולוגית… או פוליטית מודרנית סיסמה של החולף, לדעתי

בפני ולא המודרנית האשה בפני לא להתנצל זקוקה היהדות אין גאים להיות עלינו הדתי. הסובייקטיביזם של מודרניים נציגים

שלנו. במסורת

חולפים לערכים כניעה

הנורמה את להתאים לנסות שאין לומר צורך אין, שלישית הנצחית ההלכתית נירוטית חברה של חולפים לערכים (=בעלת

חולנית, עצבנות, חמורים נפשיים בתסביכים שמקורן מהפרעות)באישיות סובלת שלנו החברה היא כזו. ואכן

ישראל גדולי הערצת

לתלמוד זהה אקט שהינה שמים מלכות עול קבלת, רביעית דבריהם את ולהעריץ ואהבה כבוד לרחוש מאתנו דורשת תורה

של או אמוראים תנאים, אלה שיהיו בין. המסורה חכמי

ראשונים- אחראית בלתי התבטאות ופית. הס הסמכות הם פ״ג תשובה (הלכות הרמב״ם כותב וכך בכפירה. גובלת חז״ל, כלפי

)ה״ח מגידיה המכחיש ו תושבע״פ והיא בפירושה הכופר "וכן:

ובייתוס. צדוק כגון. . בתורה." כופר

חז״ל של החזקות גם אלא ההלכות, רק לא חשוב: מאוד דבר להוסיף לי הרשו

ניתנות לא התורה, בדיני פיהם על לדון הנהיגו שחז״ל החזקות כי בחזקות, גם אלא בהלכות רק לא יד, תשלחו אל לערעור. התנהגות תבניות על נשענות אינן חז״ל דיברו עליהן החזקות אונטולוגיים עקרונות על אלא משתנות, חולפות, פסיכולוגיות

ההוויות… ש)ל במהות הדן המטפיסיקה של חלק (אונטולוגיה=אותו קבועים רבות שהלכות חזקות מחדש להעריך או לשנות תתחילו אם אולי להתפלסף במקום היהדות. את תחריבו עליהן מתבססות

גפרור ניקח פשוט ישראל בית את ונשרוף בעיות יהיו לא! אז

הרפובליקנית המפלגה ועידת משל ועידת או הרפובליקנית המפלגה ועידת לדמיין יכול איני ראוי 'האם סימפוזיון: מתקיים בהן הדמוקרטית, המפלגה מערכת ישנה בארה״ב'. הדמוקרטיה את יחליף שהקומוניזם שאפשרי דיון יש מהות. של הגדרות העמדת של מיקדמית בוועידה כזה דיון אבל בהגדרה. האמריקאי, לעם ומותר

יהווה האמריקאית נית הרפובליק לדבר. הגדרתה לעצם סתירה על כלדון אוילי כך כל לפחות זה חז״ל של הלכות שינוי על של שיטות על לדון זה הרפובליקנית. המפלגה בועידת קומוניזם

והתאבדות עצמי. הרס

המודרניים בחיים המורכבות אני יודע מורכבים. מאד הם המודרניים שהחיים לכך ער אני

בעיותיכם, את רבות בעיות עומדים אנו אלי. מועברות שלכם

מחרידות- בעיות מול כלכליות פוליטיות, תרבותיות, , חברתיות, מרגישים בכלל. החברה של ובעיות בקהילה; במשפחה, בעיות

במהירות נע שהוא הזרם, נגד אנו שוחים כאילו לפעמים אנו בו. . מתקדמים שאנו לזה מנוגד לכוון אחר כח. באמצעות ההמון אם אך אדיר, אתגר מול עומדים אנו אותנו. נטש הגדול ברובו או רפורמיסטית בפילוסופיה מונח שהפתרון חושבים אתם

מרה טעות טועים אתם ההלכה של חיצונית. בפרשנות

הממזר בעיית התבטלות - הממזר מעמד למשל לפותרן. ניתן לא רבות ת שבעיו מאליו ברור

- ראש ולא הראשי הרב לא לאל, זאת לשים יכול לא איש ממזר יבא "לא בחומש: פסוק זה לביטול. ניתן לא זה הגולה. "ראיתי כך: על אמר המדרש כבר טרגי. מאד זה השם". בקהל

העשוקים דמעת "את מציאות זו, אבל א פסקה ד' פרשה רבה )'(קהלת דיסידנטים ליהודים נאמר אנחנו אם דתית. מציאות (=מתנגדים

לא שאנחנו יגידו הם בעיניהם; חן נמצא לא עמדתנו" "זו: )להלכה תנסו אם אך אותנו. יעריכו הם אבל אכזריים; שאנו גמישים;

פעולה- איתם לשתף מתוך יועלו הלכתיים סרק רעיונות אם גם

תקבל לא שלנו המחנה את תפסידו ספק ללא אך ם, אהבת את ו

עול ת קבל זאת משה. תורת זאת לעשות? נוכל מה. הערכתם נכנעים! אנחנו שמים. מלכות

התורה למען מסירות לחיי הדרישה הקרבה חיי הרואית, גבורה חיי לחיות ליהודי קוראת התורה טרגי כמה משנה ולא איש לאשת להתיר נוכל לא נפש. מסירות

המקרה יהיה לכהן להתיר נוכל לא גט. בלי מחדש להינשא זאת יודע אני טרגיים. מאוד הם המקרים ולעתם גיורת. לשאת

האישי. מנסיוני

וכהן גיורת לא היא צדק. גיורת שנעשתה גויה נערה של מקרה לפני בא פגשה היא (אח״כ) במישהו. עיניה שנתנה בגלל לעמנו הצטרפה

היא ביהדות. ידע כל לו היה א ול חילוני מרקע שבא יהודי בחור על להתחקות ביקש הוא השתדכו. והם ליהדות, אותו קירבה סמל וראה סבו, קבור בו עלמין בבית ביקר לכן אבותיו עקבות והאצבעות כשהבהונות אצבעות, עשר המצבה: אבן על מוזר הוא להתעניין התחיל הוא משולש. כמעט יוצרים הקדמיות

כהן שהוא. ה וגיל מיסטי סמל שזה חשב בגיורת! אסור כהן ההלכה: זאת לעשות? נוכל מה נכנעים אנחנו

העליון-על- לרצון לעד שמו ית'. כל לצרכים נענית אינה לבעיות, רגישה איננה שההלכה לומר אך של גם לצרכים נענית ההלכה מוחלט. שקר זהו אנשים, של היא שלה. המסלול את יש להלכה אך היחיד, של וגם הקהילה

במהירות נעה היענות של תבניות לה יש מת, מסוי קבועה משלה ועקרונות קריטריונים לה יש משלה, . לאתגרים

אחר משהו זה להקל הכוח (סולובייצ׳יק חיים שר' לי האמינו רבני. בית של נצר, אני סבו אבל מיקל. להיות כחו בכל לנסות רגיל היה המאמר) כותב של הגבול לקו מגיע כשאתה חיים. ר' של לקולות גם גבולות ישנם שמו ית' כל על העליון לרצון נכנע "אני הוא: לומר שתוכל כל

האשה של בסבלה השתתפתי בלבי, עצב כש נצחים."לנצח איבדה היא ואז היהדות, לחיק לחזרתו הכלי שהיתה האומללה

לדרכה והלכה קמה, . אותו.

כ התורה עצמית דיסציפלינה לאלה מוגחך. זה ליצלן, רחמנא מאובן, כעל ההלכה על לדבר

דיסציפלינה מהוה היא הלכה הלומדים, (=שיטה מדעי )מקצוע, חיה חידושים אבל לשינויים, מתנגדים אנחנו לאדם. שניתנה דינמית, המערכת בתוך הם החידושים ההלכה. מהות עצם בוודאי הם היסטוריזציה פסיכולוגיזציה, לעשות יכול אינך החוץ. מן ולא זרות הן אלה ההלכה. של רציונליזציה או ההלכה, , של

החוץ מן. מיובאות של פסיכולוגיזציה לעשות תוכל האם הלכה, רק ולא יכול אוקלידס. של הגיאומטריה את לדוגמא ניקח המתמטיקה? ששני אמר אוקלידס למה פסיכולוגיים הסברים הרבה לתת אני החוק את ישנה זה האם כן, יהיה ולו נפגשים. לא מקבילים מאת שהיא לתורה מגיע כשזה עולם! של רבונו המתמטי?

והמוסר ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, של הכלים כל, הקב״ה של סמכותה עצם את לקעקע כדי מגוייסים האוטיליטרי חלק ולקחת מקורי, יצירתי, להיות מוזמן האנושי היצור ההלכה!

מלבב- במחקר אי על להתלונן במקום מבחוץ ולא. מבפנים האינסופיים מרחביה את ונחקור הבה ההלכה, של, הגמישות

נתענג גואלת ממשות התורה בתלמוד ונמצא תורה, תלמוד על

ומלבבת. מטהרת

כביטוי קרח ל- Common sense גדולה רלוונטיות יש משה עם קרח של המחלוקת לסיפור השתקפות הן עכשיו שומעים שאנו התלונות, מן הרבה לזמננו. ההלכה לימוד קרח… תלונות של הד אלא אינן ובעצם

קרח, טען ופרשנותה, פעולות אקזוטריות, פעולות הן בר- אדם כל שבהן דמוקרטיות, טענתו להשתתף. מורשה דעת הבלעדי והפרשן הבלעדית ההלכתית הסמכות להיותו משה של של ההשלכה שתסמוך. מה על לה אין קרח, טען ההלכה, של

רצה… שקרח מה ברורה. זו דמוקרטית פילוסופיה ש׳כלי הוא

יהיה התורה של הפרשנות' Common sense האמפירית הדעת,

היום- רק לקנותו ניתן אשר הממשיג, האזוטרי ההגיון לא יומית,

ובמאמץ ובאימון בשקדנות לימוד ידי …על

פה שבעל התורה של המתודולוגיה

לפי בחינתCommon sense ההדיוטית המעשית הגישה, של

אם צודקת. כן גם היתה משה של פסיקתו נגד קרח של טענתו

פתיל- תחויב תכלת שכולה טלית למה מספיק, אחד תכלת שתי קביעת ידי על מזוזה מצות לקיים אפשר אם בציצית? את תפטור לא רבים ספרים של נוכחותם מדוע לדלת, פרשיות אופנתית מגמה זוהי בסיסי, באופן במזוזה? הצורך מן הבית אורתודוקסיות בקהילות יהודיות, בקהילות עכשיו, שקיימת

ל הכניסCommon sense פרשנות. ככלי

תורה-שבעל- מכל-מקום, עם מזוהה להיות ניתנת לא פה

Common sense של מתודולוגיה לה יש 'חכמה זוהי 'דעת'. עם!',

יש ניתוח; של נבדלת צורה לה יש יחודית; גישה לה יש; עצמה לעצמה. . נבדלת 'סכמה' משלה, קטגוריות. לה

המינים בין השוויון תורה- נגד ולתלונות האשה'? לשחרור ל׳תנועה מודעים אתם

שבעל- האשה את מקפחת שהיא שלנו, ההלכה נגד, פה יש ואז שומע. שאני מה זה בהלכה? לאיש שווה אינה שהאשה

'שחרור של גבירות ה כמ לפייס בכדי להיכנע המוכנים רבנים כל היטב, חומש ויודע חומש, שלמד מי כל בסיסי באופן האשה'.

הינה זו שהאשמה יודע גמרא, שלמד מי הוצאת- מוחלטת. דיבה "בצלם אדם יצר שאלוקים אומר ב׳בראשית' שהחומש כיון נתון הוא השוויון אז אותם", ברא ונקבה זכר אותו ברא, אלוקים

אינכם אלוקים בצלם נבראו דמויות שתי אם מאליו מובן. זה השני על עולה שאחד לומר. יכולים

אם לעדות? פסולה אשה 'ולמה ואומרים: באים תמיד אנשים sense שלCommon קרח, של במונחים מדובר טובה טענה זו. אז אישה מזמין אינני לעדות, שכשר 'עד' עוד מחפש אני בחתונות קראתי שלא על עלי מתרגזת שהיא וכנראה הקידושין על להעיד

י היית לא אותו גם בחתונה נוכח היה המשיח מלך אם אבל לה. שכל תאמרו האם עדות! מלהעיד נפסל הוא גם כי מזמין

המשיח על! ? מלך הם עולים היהודים דוד או המשיח, מלך להעיד פסולים הם בעצמו, רבנו משה או המלך שלמה או המלך מסקנה מכך גוזרים הייתם האם לעשות? ! אפשר מה, עדות פועל אתה אם הארץ? ! ועם עצים מחוטב פחותים ומשה שדוד

בקט גוריות שלCommon sense שכן! ודאי זה האם אשה, סופרים איננו ל׳מנין': בקשר גם נכון הזה הדבר הגדולה המורה שכן מאד מוזר זה הרי נחותה? שהאשה אומר

היא לתפילה הנוגע בכל ביותר שאלמלא אומרת הגמרא. אשה

אם- להתפלל. יכולנו לא חנה מכל הגדולה המורה היא חנה כן,

האם למנין. להצטרף יכולה לא עצמה חנה אך ה, התפיל בנושא עם- איזשהו לעומת נחותה שחנה אומר זה בין שנמנה הארץ

sense שלCommon בקטגוריות לא! בכלל העשרה? אך כן. אינה שהאשה העובדה מדויקות מקוריות הלכתיות בקטגוריות אין בהחלט העדה, מן כחלק כתשיעי, או כעשירי להמנות יכולה

ואשה איש בין שוויון של האקסיולוגית לשאלה …שר ק שום לה

הליברלית הגישה של הפילוסופיה משמעות בעלת 'הלכה על מדברים אנשים שומע אני,'כאשר

ק 'הפשרת הם למה יודע אני אמפירית', 'הלכה ההלכה', פאון י שהיה מה בדיוק במוחם להם יש שלהם. הז׳רגון בכל מתכוונים בעיית עם משה אל נגשו הם כאשר וחסידיו קרח של בדעתם

'הגיון- של פרשנות גישת רצו הם תכלת. שכולה הטלית 'בריא הכשרה לקבל ללמוד, סבלנות להם היתה לא פשוט להלכה.

נכונה ההלכה של המיוחדים ובהגיון במתודולוגיה. ולהתמחות קרח ועדת ניצח, משה כמובן הלמדנות. מוסד נגד מרדו הם

אמת. ותורתו אמת "משה לבסוף: הו״דתה. .


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 7 בפברואר 2016

אין בין אדר ראשון לשני דף מקורות להדפסה גרעין תשעו'

בס״ד

שיעור שהעברתי גם בקרית שמואל בשנת תשפב' (בגרעין העברתי בשנת תשעו' ולא חזרתי בשנת תשפב')

בשנה מעוברת מעברים את חודש אדר ועושים ב' אדרים. יש לדון מה היחס בין שני החודשים. שאלה זאת מתבטאת בדברים הקשורים לפורים ודברים שקשורים סתם לשאלה הכללית מהו חודש אדר האמיתי.

בגמרא נאמר שאת קריאת המגילה וכן את מתנות לאביונים עושים באדר השני. ואומנם נאמר בגמרא שגם באדר ראשון בפורים קטן אסור להספיד ואסור להתענות וכן לא אומרים תחנון. וטעם הדבר הסבירו האחרונים משום שגם אדר ראשון יש לו איזה קשר לפורים. אלא שרק את רוב המצוות המעשיות עושים באדר השני. לפי הסבר זה עניין השמחה אפשר שמתחיל כבר מאדר ראשון.

לגבי מי שנודר או כותב בשטר אדר נחלקו בגמ' מה העיקר כשכתב סתם אדר האם נפרש שזה אדר ראשון או שני. להלכה פסק השולחן ערוך כשכותב סתם אדר וכן שנודר עד אדר כוונתו לאדר ראשון. (ואומנם דין זה טעמו משום שזה צורת דיבור של האנשים בעולם)

מי שנולד בשנה רגילה ונהיה בר מצוה בשנה מעוברת יעשה את הבר מצוה באדר ב'. כיון שצריך להשלים יג' שנים מלאות. וזה מסתיים רק באדר ב'. אומנם מי שנולד באדר ראשון ובר מצוה שלו גם בשנה מעוברת יעשה בר מצוה באדר ראשון.

לגבי עשיית יום השנה לזכר קרובים שנפטרו אם נפטרו בשנה מעוברת יעשה את יום הזכרון ביום הפטירה אם נפטרו באדר ראשון יעשה בראשון ואם בשני יעשה בשני. אבל אם נפטרו בשנה רגילה את יום הזכרון יעשה לפי מנהג הספרדים באדר שני. ולמנהג האשכנזים יעשה באדר ראשון ויש מהאשכנזים שמחמירים לעשות פעמיים בשני האדרים.

מי שנפטר בשנה לפני השנה המעוברת את יום הזכרון הראשון יעשה במלאת יב' חודש ולכן אם נפטר שנה לפני באדר יעשה בשנה הראשונה את יום הזכרון באדר א'.

בס״ד

אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא …

דינים הקשורים לפורים- עי' בגמ' מה המסקנה של הגמ'?

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב

משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

גמרא. הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? … לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא. ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא, דכתיב לקים את אגרת הפרים הזאת השנית.

הספד ותענית- לפי הגמ' מגילה משמע שלעניין הספד ותענית שניהם שווים. וצ״ע מה הטעם?

רא״ש מסכת מגילה פרק א סימן ז

מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע״פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני [והיכא] דנתעברה השנה קודם אדר ראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר גמרא הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר הראשון כל ארבעה הפרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה אין צריך לעשותן בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל השנים המעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים. ושוין בהספד ותענית שאסורים בזה ובזה פי' אם קראו המגילה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנה מעוברת נראה לי שמותר בהספד ותענית *כך נראה לי לפרש השיטה:

שפת אמת מסכת מגילה דף ו עמוד ב

שם בגמ' ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה, וקשה … למה אסור בהספד בשניהם, בפרט למ״ש התוס' דשמחה אינו נוהג רק בשני ודאי קשה למה אסורין בהספד, והי' אפ״ל דנאסר מכח מגילת תענית ונאמר דכל הימים האמורים במג״ת באדר נוהגין בשניהם, … ואף דלפ״ז י״ל דכל הברייתא מיירי קודם שבטלה מג״ת מ״מ י״ל נמי דכיון דבפורים לא בטלה גם בראשון לא בטלה, … או י״ל הטעם דזו״ז שוין דהא בסמוך אמרי' ושניהם מקרא א' דרשו בכל שנה כו' מ״ס אין מעבירין על המצות ומ״ס מסמך גאולה לגאולה עדיף וקשה א״כ למה יליף מבכל שנה יאמר כל א' טעם שלו, ע״כ י״ל דמסברא הי' ראוי לומר דנוהג בשניהם רק דמכל שנה מוכח דא״צ לקרות אלא בחודש א' כמו בשנים פשוטין, וממילא כיון דבעי קרא ע״ז מוכח דעיקר הנס והשמחה הי' שייך בשניהם אלא דרצו להשוות היו״ט בכל השנים ממילא עכ״פ בהספד ותענית אסורין בשניהם:

משתה ושמחה- יש לדון האם שמחה היא קשורה למצוות היום או קשורה לאיסור הספד? עי' בתוס'. ובשו״ע תרצז' א'.

תוספות מסכת מגילה דף ו עמוד ב

ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע״כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד … וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז סעיף א

יום י״ד וט״ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי״א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי״ף) ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד.

לשאר עניינים- תלוי בעצם השאלה מה האדר האמיתי? עי' בירושלמי, וע״ע בגמ' נדרים. ובתומים.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א

אדר אדר הראשון תוספת אדר השני תוספת מה ביניהון ר' שמואל בר רב יצחק אמר שני כבשי עצרת ביניהון נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סג עמוד א

מתני'. קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה - אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר - עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר - עד סוף אדר הראשון. גמ'. אלמא סתמא דאדר דקאמר - ראשון הוא; לימא, מתני' רבי יהודה היא! דתניא: אדר הראשון - כותב אדר הראשון, אדר שני - כותב אדר סתם, דברי ר״מ; ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין! אמר אביי: אפילו תימא ר״מ, הא דידע דמעברא שתא, הא דלא ידע; והתניא: עד ר״ח אדר - עד ר״ח אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת - עד ר״ח אדר השני; מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן, שמע מינה: הא דפשיטא ליה דמעברא שתא, הא דלא ידע.

תומים סימן מג

… ואפשר לומר דקשיא ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון, אם כן הא דקי״ל בעדיות (פ״ז מ״ז) דמעברין שנה כל אדר עד ר״ח ניסן, אם כן בשטרי מקח וממכר דקי״ל (לעיל סעי' יג) מאוחרים פסולים … אם כן הם שכתבו בכ״ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה ועל כן כתבו אדר סתם, ואחר כך בכ״ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו״ד באדר שני ממנו … ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב״ד עברו השנה בסוף אדר, … ולכן סבירא ליה להב״י דכך הפירוש כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים, הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים, כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה, לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין, ותו ליכא חשש כלל, רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר דיני ממונות זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר, כיון דאז ודאי ידעו מן קביעות העיבור אז כותבים אדר ראשון לר' מאיר ראשון ולר' יהודה אדר סתם, וזהו דאמרינן (נדרים שם) הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע וכו', פירושו בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך, והא דלא ידע וכו' פירושו עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע, ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיניה תקלה כלל וא״ש, דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכו״ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקים.

בר מצוה- מה הדין שנולד בשנה רגילה ובר מצוה במעוברת ומה הדין ששניהם במעוברת. עי' בגמ' ערכין ושו״ע סי' נה' י'. ועי' בשו״ת מהר״י מינץ, ובמג״א.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לא עמוד ב

אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים שחין נורא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחית לעיבורא. וא״ר אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, …

שו״ת מהר״י מינץ סימן ט

וכן זה נראה לי דבר פשוט אם אחד נולד באדר ראשון ואח' באדר שני ובשנת שלש עשרה יהיה גם כן עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר הראשון והשני בשני ואמרי' סוף דינא כתחל' דינא והאי בדידיה והאי בדידיה ולא אמרינן שגם לראשון נתעברה השנה וחדש אחרון עולה לכאן ולכאן כלומר לזה ולזה אלא אמרינן מי שנולד בחדש העיבור נתמלאה סאתו ושנתו בחדש העיבור ומי שנולד בחדש הפשוט נתמל' סאתו ושנתו בחדש הפשוט. ולעניין שאילתין נ״ל דיהי' בר מצוה באדר השני דנתעברה השנה נתעברה לו ויהיו לו ה' עיבורין בי״ג שנים. כי נמצא בתשובה וז״ל על עסק הנער שהגיע לי״ג שנה אם חדש העיבור בכלל נ״ל דודאי אינו מן המניין מדאמ' בירושלמי דמהירות סימנין ואיחור סימנין ושלשה שנים של בתולה תלויה /תלוים/ בעיבור החדש של השנה שנא' אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי פירו' גומר ומסכים עם ב״ד של מטה בעיבורם ואם עברו השנה בתוליה חוזרין. וה״ה לתפלה ולסימני גדלו' ונערות ולי״ג שנים חדש העיבור בכלל … זה אינו סתירה על נדון דידן דהתם בתנאם ובדבור תליא מילת' מה שאין כן בנדון דידן …

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף י

אם נער אחד נולד בכ״ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י״ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ״ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ״ט לאדר בשנת י״ג להיות בן י״ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י״ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י״ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (מהר״י מינץ)

מגן אברהם סימן נה ס״ק י

ושנת י״ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י״ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י״ג באדר ראשון וכ״כ בלבוש סי' תרפ״ה וצ״ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ״ש בהג״ה וא״כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ״מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י״ב באדר סתם א״כ לא מלאו לו י״ג עד שנת אדר השני …

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד

… אבל במהר״י מינץ פשיטא ליה מסברא דסוף דינא כתחלת דינא … והסכימו עמו כל גדולי האחרונים … ואולי י״ל טעמו … דהרי זה כשנולד באדר הראשון היו דנים אותו לפי אותו החדש, לכשמלאו לו שלשים יום מאותו החדש היו דנים אותו לבר קיימא הן לענין בכור הן לענין אבילות או ההורגו, וכתיב מבן חדש תפדה דמזה ילפינן דלאחר חדש יצא מספיקות הנ״ל ולא אמרינן דבאדר בעי' ב' החדשים כי החדש הראשון לא יחשב בכלל חדש דקרא, זה לא יעלה על הדעת לאמור כן, וכיון שכבר החלטנו לגבי האי ילד דשלשים יום דאדר הראשון לחדש יחשב לו ע״כ בפגוע בשנת י״ג לדון על החדש אי אפשר לאחוז החבל בתרין ראשין, אף על גב דהעיבורים שבנתיים לא חשבנו לו לפי שלא היינו דנים עליהם בפרוטרוט אבל החדש של שנת י״ג שאנו דנים עליו ע״כ אמרינן סוף דינא כתחלת דינא ונגמר שעתו בזמן ההוא, …

ראיה נגד המגן אברהם- בשו״ת מעיל צדקה (סי' כ״א) הביא ראי' דלא כהמג״א דאיתא בילקוט ריש יהושע בשם המכילתא: ר״א המודעי אומר ע' יום אכלו בני ישראל את המן, כיצד בז' באדר ראשון מת משה ושנת עיבור הי'. ר״י אומר מ' יום אכלו את המן כיצד בז' באדר מת עד ט״ז בניסן. והרי מרע״ה מת בהיותו בן ק״כ מיום אל יום כמ״ש שבז' באדר נולד ובז' באדר מת. והרי להמג״א בין אם נולד בשנה פשוטה בין אם נולד בשנה מעוברת אינו נעשה ב״מ רק באדר שני, וא״כ למה מת משה באדר ראשון, ומוכח עכ״פ שאם נולד באדר ראשון נעשה ב״מ באדר ראשון.

תענית יא״צ- עי' בשו״ע סי' תקסח' ז'. ושם בגר״א. ובשו״ת חת״ס.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז

כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי״ל ומהר״י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת״ה סימן רצ״ה /רצ״ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר״י בשם מהר״י מולין).

ביאור הגר״א אורח חיים סימן תקסח סעיף ז

כשאירע כו'. כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת. … והוא כשיטת הרמב״ם שפסק כר״מ בנדרים … אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ״ש הרא״ש והר״ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש״ע שם … אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי … אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב״ג ל״פ את״ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת״ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ״ה במגילת תענית … בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ״ל:

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד

עד כאן דברנו מבר מצוה, והנה בסוף התשובה ההיא כתב דלענין יא״צ דעת מהרי״ו להתענות בשני והוא ז״ל כתב שלא ידע מתחלה דעת מהרי״ו והיה מורה ובא להתענות בראשון דכיון דשלמו למת יב״ח וכי מפני שנת עבור השנה יהיה זה נתון בדין חדש יותר, לעות אדם בריבו ה' לא ראה, אלא יא״צ שלו בראשון וכן לעולם, ואי משום אקדומי פורענותא לא מקדימי הכא כיון דמשום כפרה ותשובה הוא לא שייך אקדומי פורענותא, ומ״מ עכשיו שראה דברי מהרי״ו הוא אומר לשואלים יש פלוגתא בזה והם יבררו כרצונם ע״ש. הנה מ״ש היכא דלכפרה אתי לא שייך אקדומי פורענותא לא מקדמי, לא ראה דברי הרמב״ם רפ״ה מהל' תענית שכתב כל ד' תעניתים אינם אלא לתשובה וכפרה לקיים והתודו את עונם ואת עון אבותם ואפ״ה מאחרים ולא מקדימים משום אקדומי פורענותא לא מקדמי כמבואר פ״ק דמגלה [ה' ע״א], ומ״ש לעות אדם בריבו ה' לא צוה, לכאורה צריך לומר דס״ל דוקא גבי הטבעיי שייך לומר לאל גומר עלי אבל לא במשפט ה', … ועוד אני אומר הרי הגאון ז״ל כתב וכן לעולם פירוש לעולם כשיארע יא״צ של זה בעיבור יתענה בראשון מטעם הנ״ל שלא לעות בריבו, וצריך להסביר עפ״י המקובל כשם שמשפט רשעים בגיהנם יב״ח כן כל הצדיקים הזוכים לחזות בנועם ה' מ״מ משתנה ומתעלה ממדרגה למדרגה למעלה מהראשונה ויושב גם שם יב״ח, ושוב ביא״צ מעיינים בדינו ומתעלה וכן לעולם, ע״כ כתב הגאון וכן לעולם לא יעותו בריבו …

עשיית סעודה לנס- עי' במשנ״ב בסי' תקפו' ותרצז.

משנה ברורה סימן תרפו סק״ח

יכולים בני עיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס ומי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים כשיבוא שנת העיבור צריך לעשות הפורים באדר שני אם לא שנעשה לו הנס בשנת העיבור באדר ראשון:

משנה ברורה סימן תרצז סק״ב

מי שאירע לו נס באדר וקבל ע״ע לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה:

בירושלמי מנמקים הטעם לחגיגת פורים בשני משום שהנס היה בשנה מעוברת בשני. ("אותה שנה היתה מעוברת")

לסיכום הגמ' מגילה: - הלכה כרשב״ג ולכן הכל עושים באדר ב' בין ד' פרשיות בין קריאת מגילה ומתנות, ועדיין יש לשאול האם הטעם של גאולה לגאולה או הטעם של אגרת השנית הוא מכויח על החודש או מוכיח על יסוד פרטי.

הרא״ש לשי' באמת יש הכרעה ברורה לגבי חגיגות פורים יש רק תאריך אחד והשפ״א בתי' א' כ' משום מגילת תענית. אבל בהמשך מביא שמצד עיקר השמחה יש בשניהם, אלא שלעניין מצוות היום הכריעו הכרעה ברורה.

הלכה- בעניין שטרות ונדרים הרמב״ם הכריע כר״מ שאדר שני עיקר. אבל השו״ע רמ״א ורוב הראשונים הכריעו כמו ר״י ולכן אדר ראשון הוא העיקר. ואומנם לעניין שטרות ונדרים זה לא הוכחה לענייננו. (הכרעת השו״ע בעניין נדרים עי' בדבריו יו״ד רכ' ח', שבסתם כ' כמו הרא״ש, וכן לעניין שטרות כ״כ בחו״מ מג' כח')

נולד באדר א' ובר מצוה במעוברת- עי' בקושיית המג״א אבל חלקו עליו ויש לעי' בסברא. וי״ל שעדיין אם זה תוספת זה לא אומר שאין תוקף אלא זה תוקף חלש. ודוחק. ואולי י״ל שלעניין בר מצוה מה שחשוב הוא הגדרת יום ההולדת וסו״ס עברו עליו יג' ימי הולדת ודוחק.

הסוגיות- בגמ' מגילה (ו:) שם נאמר במשנה אין בין בפשטות נר' פשט המילים שמהות החודש היא אותו דבר. אבל בעיון בגמ' נר' שדברי רשב״ג הם קיצונים משמע שאת העניין הדתי צריך לעשות באדר שני. (ואפי' שם מדברים על דיעבד לא יצא) ואומנם לגבי הספד נאמר בגמ' ששניהם שווים וצ״ב כיצד יתכן הספד בשניהם. כיצד נעשה השילוב הזה?

להביא דיון זה בהמשך- ועי' ברא״ש הוא התקשה בגמ' למה אסור בהספד הרי הכריעו שהעיקר זה השני. ובאמת הרא״ש הכריע שאם ידעו מראש שיש עיבור. ממילא הראשון הוא שבט גמור. לעומת זאת לפי המרדכי באמת זה משום מגילת תענית אבל יש ראשונים שנקטו לגמרי שבאמת יש איזה מהות באדר הראשון שדומה לאדר שני.

סתם אדר- בגמ' נדרים סג.

מה האדר העיקרי- הירושלמי שואל זאת והביא נפק״מ לגבי כבשי שיש להם גיל ברור מתי חוגגים. ומביא הירושלמי ראיה …

משנכנס אדר- בשאילת יעב״ץ (ח״ח פח) מדייק מרש״י שכ' הטעם משום ימי פורים וניסן משמע שהטעם לשמחה המיוחדת דווקא הרצף של ימי השמחה ולכן שנה מעוברת ירבו בשמחה דווקא באדר ב'.

חשוקי חמד מגילה דף ו עמוד ב

האם מרבים בשמחה גם באדר ראשון

שאלה. נאמר במסכת תענית (דף כט ע״א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויש להסתפק בשנה מעוברת אם דין זה הוא גם באדר ראשון, או רק באדר שני?

תשובה. כתב המשנ״ב (סימן תרצז סק״א) שמי שטעה באדר ראשון ואמר בפורים קטן בשמונה עשרה על הנסים, אין מחזירין אותו, והטעם כתב השער הציון (סק״ב) דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון כמש״כ הפוסקים, אלא שמסמך גאולה לגאולה עדיף, א״כ הוי מענין המאורע. [הגאון מרן בעל הקהלות יעקב זצ״ל נשאל אם מותר לאבל לעבור לפני התיבה בפורים קטן, וענה במושכל ראשון שאסור, כיון שאין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד, אולם אח״כ אמר שבפורים אסור רק משום השמחה יתירה, אבל בפורים קטן מותר].

והגר״ש דבליצקי שליט״א אמר שתלוי בב' השיטות ברמ״א (סימן תרצז) אם יש דין של שמחה בפורים קטן, שי״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון, וכתב הרמ״א ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה.

ודעת מו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א נוטה שמרבים בשמחה הכוונה לאדר שני, וכן משמע בשו״ת חתם סופר (סימן קסג) שכתב מי שנעשה לו נס באדר, יעשה ההודיה באדר השני, דלא שייך אין מעבירין על המצות, דהשתא דעשו אנשי כנסת הגדולה השני לעיקר לענין נס משום מסמך גאולה לגאולה, א״כ הראשון הוא שבט, ולא שייך אין מעבירין על המצות דעדיין לא הגיע זמנו, והש״ס במגילה דף ו ע״ב דקאמר אין מעבירין על המצות, היינו על אנשי כנסת הגדולה גופייהו דהיה להם לתקן בראשון משום אין מעבירין, אבל השתא דתקנו בשני משום גאולה לגאולה, שוב נעשה הראשון שבט לענינים אלו והשני הוא אדר.

אולם נראה דלענין שמחה מודה החת״ס שיש גם באדר ראשון, דכתב (בתשובה הנ״ל): בדרוש אגדה אמרתי דשנת הנס היה ראוי להתעבר על פי חשבון, ונתכוון המן לגזור שמד בחדש אדר הראשון, כדכתיב בחדש שנים עשר ולא בי״ג כדי שלא יגין זכות משה רבינו ע״ה, שחדשו של מרע״ה הוא בשני, כמ״ש היעב״ץ בסידור שלו (שער הדגים), ומ״מ המן שמח שמחה גדולה שעכ״פ שם אדר הורע מזלייהו של ישראל, אבל עכ״פ לא רצה לעשותו בחדשו ממש שלא יגין זכותו, אי נמי משום שהיו המילואים בכ״ג אדר הסמוך לניסן שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובאדר שלפניו היו מילואים, והיה ירא שיהיה זכות לישראל בו, וכשגברו מרדכי ואסתר לא עיברו אותו השנה כדי שיארע חדש המלחמה בחדשו של מרע״ה, ועל כן הוצרכו לעבר שנה האחרת ועשו ימי שמחה בשני ואסרו הספד בראשון כי שניהם גורמים, אמנם העיקר בשני משום מסמך גאולה לגאולה וק״ל. [וכעין זה כתב היערות דבש (ח״ב דרוש ב ד״ה אבל הענין כך)].

אלא שבירושלמי במגילה (פ״א ה״ה) איתא רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אותה השנה היתה מעוברת, מה טעמא מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. והראיה דכתיב בחודש שנים עשר, פירוש מכלל דאיכא שלש עשר, ודברי הירושלמי כפשוטו צע״ג, [יעוין בפני משה וקרבן עדה שכוונת הירושלמי שהפורים היה בחודש י״ג, והכוונה בחודש שנים עשר שהיה ראוי לעשותו שנים עשר, אלא שהוא חודש אדר שנעשה בחודש שלאחר מכן, בחודש הי״ג]. א״כ נעשה הנס באדר הראשון, ובהא כו״ע מודים דיש לעשות באדר הראשון, ומ״ט קבעוהו אנשי כנסת הגדולה באדר השני, ואי משום מסמך גאולה לגאולה אטו מי שנעשה לו נס בשבט, יעשה לו יום טוב סמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, אע״כ כנ״ל דהירושלמי לא אמר אלא באותה שעה שהפיל פור לחדש שנים עשר אז היתה שנה מעוברת, פירוש שהיה מובן שראוי להתעבר וזה ידעינן מדכתיב מחדש לחדש שנים עשר, אך מדכתיב השנית דמבואר מזה שתקנו לעשות פורים בשני, שמע מינה שנמלכו בית דין ולא עברוהו להאי שתא, ונעשה נס בסתם אדר קבעוהו בשני משום מסמך גאולה לגאולה וכנ״ל, ע״כ.

ולכאורה משמע בחת״ס שיש להוסיף שמחה גם באדר ראשון, כי שניהם גורמים, ויעוין בשו״ת חתם סופר (חו״מ סימן כ) שחתם תשובתו, יום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר״ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם תקפ״ט לפ״ק.

לסיכום: לשיטת החת״ס אולי מרבים בשמחה גם באדר ראשון, וצ״ע.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 24 בינואר 2016

בשלח-מעשה ידי טובעים בים

בס״ד

שמחה על טביעת מצרים – מותרת?

(שיעור של הרב ב. ז. בנדיקט זצ״ל)

1. בית יוסף אורח חיים סימן תצ

ד כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י״ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. כך מפורש בערכין פרק ב' (י.) והתם יהבינן טעמא מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא.

ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב (משלי כד יז) בנפול אויבך אל תשמח.

2. ספר כלבו סימן נב

וכ״א יום גומרין אותו ומברכין לפניו ולאחריו, ואלו הן ב' ימים של פסח וב' של שבועות וט' של סכות וח' ימי חנוכה, וצ״ע למה אין קורין בלי דילוג בימים אחרונים של פסח כמו שעושין ימים ראשונים מפסח עצמו ומה בין אלו מכל ימי החג שבכל ימי החג קורין אותן בלי דילוג?

ויש נותנים טעם בדבר לפי שפסח כל הימים שוים בקרבנותיהם ולפיכך אין מברכין אלא על יום ראשון ושני שגם הוא ספק ראשון. אבל בשביעי אף על פי שהוא קדש, מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום, על דרך שאמרו ז״ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, לפיכך אין קורין אותו אלא בדילוג.

3. תלמוד בבלי מסכת ערכין דף י עמוד א-ב

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן.

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד.

ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה.

4. רמב״ם הלכות ברכות פרק יא הלכה טז

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו.

5. ערוך השולחן אורח חיים סימן תצ

ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים ואמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, וכיון שבז' אין גומרין אותו אאין אומרים בחול המועד לגמור דלא יהא עדיף מיו״ט עצמו [ט״ז סק״ג]. וזהו טעם ע״פ דרש ועיקר הטעם לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן משא״כ בחג הסוכות, וזה הטעם איתא בגמ'.

6. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצ סעיף ו

לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים שאינן דומים לחולו של מועד של סוכות שתקנו לקרות בו בכל יום לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו מיום חבירו ומיום טוב הראשון והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו, מה שאין כן בפסח שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יום טוב הראשון לפיכך כולן טפלים ליום טוב הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו.

7. אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח

הרי הוא אומר, בנפול אויבך על תשמח [וגו'] (משלי כ״ד י״ז), ולהלן הוא אומר, באבוד רשעים רנה (שם /משלי/ י״א י'), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בתלמיד חכם שנצחך בהלכה היום, ובא לידו דבר למחר, אל תשמח לו, פן יראה ה' ורע בעיניו. אם ראית אחד מישראל שרוצה ברעתו של חבירו, זהו רשע גמור, מנין, תדע לך שכן, צא למד מנבל הכרמלי, שבאו אותן עשרה תלמידים וראו כל אותה אכילה ושתייה ולא נהנו ממנו, היו אומרים, לא ביקש זה אלא להורגן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, שכשם שביקש נבל מיתתן של תלמידי חכמים, לפיכך נפל ברוחו עשרת ימים, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף וגו'.

8. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

9. שמות פרק יד, יט-כ

(יט) וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם: (כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה:

10. פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק מא

וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא נתנו שבח והודאה לאלהיהם, שנ' ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

11. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה א

אלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום שנ' אשירה להי וגו'. ר' מאיר אמר אף עוברין שבמעי אמן פתחו פיהן ואמרו שירה לפני המקום שנ' במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (תהלים סח כז) ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת שנ' ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים (שם ח ב).

12. ישעיהו פרק ס פסוק כא

וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר מַטָּעַ֛י מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר:

13. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוטה פרק ה הלכה ד

ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה…

מה תלמוד לומר לאמר? לאמר לדורות.

14. תהלים פרק קמט, ז-ט

(ז) לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽוֹכֵחֹ֗ת בַּל־אֻמִּֽים: (ח) לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל: (ט) לַעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו הַֽלְלוּ־יָֽהּ:


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 23 בינואר 2016

סיכום כללי הפרשת תרומות ומעשרות

בס״ד

קיצור הלכות תרומות ומעשרות.

מקור החיוב- עי' בפסוקים סכמו מה מהותה של כל תרומה ותרומה ומה קדושתה מה שיעורה ולמי נותנים?

תרומה גדולה- במדבר פרק יח פסוק יב כל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיקֹוָ֖ק לְךָ֥ נְתַתִּֽים:

דברים פרק יח (ג) וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֥ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: (ד) רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹאנְךָ֖ תִּתֶּן־לּֽוֹ: (ה) כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל־שְׁבָטֶ֑יךָ לַעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם־יְקֹוָ֛ק ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים: ס

מעשר ראשון- במדבר פרק יח (כא) וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֩ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (כב) וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת: (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה: (כד) כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיקֹוָק֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה: פ

תרומת מעשר- במדבר פרק יח (כה) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כו) וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֘ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְחוּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר: (כז) וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב: (כח) כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

מעשר שני- ויקרא פרק כז (ל) וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיקֹוָ֖ק ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיקֹוָֽק: (לא) וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו:

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: (כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים: (כד) וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (כה) וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: (כו) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ:

מעשר עני- דברים פרק יד (כח) מִקְצֵ֣ה׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (כט) וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: ס

חיוב תרו״מ בזמננו- עי' ברמב״ם, ראב״ד ושו״ע, ועי' בדרך אמונה ובשו״ע שלא' יא'.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א

הלכה ה- כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית …

הלכה כו- התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא״י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. +/השגת הראב״ד/ התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א״א לא כיון להלכה יפה דהא קי״ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא. +

דרך אמונה ולעתיד לבא. ולכן אותן המקומות שכבשו עולי בבל נוהג בהן גם היום תרו״מ מה״ת אמנם דעת רבנו לקמן הכ״ו דמטעם אחר תרו״מ בזה״ז מדרבנן ואפי' בבית שני משום שלא היו רוב יושביה עליה וכן לענין שביעית ולשו״פ אבל לענין כלאים וביכורים וספק ערלה נשאר מה״ת גם בזה״ז. אמנם יש מקצת ראשונים חולקים עליו וס״ל דדין שצריך רוב יושביה עליה לא נאמר רק לענין חלה אבל לענין תרו״מ א״צ רוב יושביה עליה ובבית שני הי' באמת מה״ת אבל בזה״ז בטלה קדושת הארץ לגמרי גם לענין תרו״מ וכלאים וכל דבר ויש מקצת ראשונים שכתבו דבאמת בזה״ז גם תרו״מ מה״ת אבל לא נהגו כן:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא

סעיף ב- בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר״י).

שיעור התרומה- עי' ברמב״ם תרומות (ג' כג') חשבו לפי״ז מה הטעם שנקראת גדולה? (כמו כן חשבו מה דינו של מי שנותן לכהן שמן לשימושו להדלקה)

רמב״ם הלכות תרומות פרק ג

הלכה א'- תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה.

הלכה ב'- וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים, עין יפה אחד מארבעים, והבינונית אחד מחמשים, רעה אחד מששים, ולא יפחות מאחד מששים.

דין תרומה טמאה- עי' בגמ' שבת, ועיי״ש במח' רש״י ותוס'.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד א

אמר רב: כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. ואמרה תורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. …

תוספות כך אתה מצווה לשרוף את התרומה - פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה״ה שאר ביעור וכ״פ בהדיא באלו עוברין ול״נ דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו ע״כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן א״נ מדאורייתא מדאיקרי קדש …

משפטי ארץ (עמ' 160)

תרומה טמאה מצוה לשורפן. אין לו עצים לשורפה, קוברה או יעטפנה בשקית נילון וכיו״ב ויניחנה באשפה. תרומת משקין אין לאבדה בדרך בזיון, ולכן אין לשופכה לביוב.

משפטי ארץ (עמ' 159) תרומה טהורה הראויה למאכל אדם מותר ליתנה לפני בהמת כהן, ולא יאכילה ביד אלא יניח במקום שהולכת מעצמה ואוכלת. ויש מקומות שמוכרים הבהמות לכהן כדי שיוכלו להאכילם תרומה. תרומה טמאה, יש מהאחרונים שכ' לאסור לתת לפני בהמת כהן, ויש אומרים שדינה כתרומה טהורה שמותר לתתה כתרומה טהורה שמותר לתתה לפני בהמת כהן.

מעשר ראשון- עי' בשו״ע, ועי' בשו״ע בדין מי מותר לאכול אותו. והאם נותנים כיום?

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף יט

ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי. וי״א אף לכהן (טור). ועל זה נאמר בתורה: כי את מעשר בני ישראל וגו' (במדבר יח, כד) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו'

רמב״ם הלכות מעשר פרק א הלכה ב

מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל, וכ״מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני, …

משפטי ארץ (עמ' 172)- בזמנינו שהכהנים והלויים עולים לתורה ע״פ עצמם שלא בעדים ושלא ע״פ ב״ד, דעת החזו״א שאין חיוב לתת להם מעשר. ויש מן הפוסקים שכ' שהכהנים והלויים אף בזה״ז בחזקתם הם עומדים, וע״כ אין לאדם לפטור עצמו מלתת המעשר ללוי.

מעשר שני- שימוש ומטרה של מעשר שני עי' רמב״ם מעשר שני ג' א'.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א הלכה א

אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני כמו שביארנו.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה א

האוכל מע״ש =מעשר שני= בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא, בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא, והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה, שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו, אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות.

הכשרות כהלכה (עמ' תקכט')

מעשר ראשון בזמנינו כאמור אין עליהם קדושה ומותר לאוכלם לכל אדם, משחרב ביהמ״ק ובטלה העבודה מן הכהנים והלויים, בטלו ספרי יוחסין. וכן בן לוי שבא ותובע יכול הישראל לומר המוציא מחברו עליו הראיה …

מעשר שני- שימוש ומטרה של מעשר שני עי' רמב״ם מעשר שני ג' א'.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א הלכה א

אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני כמו שביארנו.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה א

האוכל מע״ש =מעשר שני= בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא, בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא, והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה, שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו, אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות.

שנות מעשר שני- עי' ברמב״ם מעשר שני א' א', עי' במשפטי ארץ מה שלב הגידול הקובע את שנת המעשר.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א הלכה א

אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני כמו שביארנו.

משפטי ארץ- עמ' 178.

תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם קודם ר״ה מתעשרים כפירות שנה שעברה, לאחר ר״ה כשנה הבאה.

ענבים וזיתים שהגיעו לשליש גידולם קודם ט״ו בשבט מתעשרים כפירות שנה שעברה לאחר ט״ו בשבט כשנה הבאה.

ירקות שנלקטו קודם ר״ה, מתעשרים כירקות שנה שעברה. י״א שאם הירק נגמר גידולו קודם ר״ה ואינו משביח יותר בגידולו, אף שהוא נלקט אחרי ר״ה מתעשר כירק שנה שעברה, לכן ירקות שנגמר גידולם קודם ר״ה ונלקטו לאחר ר״ה יש לנהוג בהם במבואר להלן- כספק.

פירות האילן שחנטו קודם ט״ו בשבט מתעשרים כפירות שנה שעברה, לאחר ט״ו בשבט כשנה הבאה. נח' הראשונים מהי חנטה, י״א שהוא שלב מסויים בתחילת יציאת הפרי, וי״א כשהגיע הפרי לעונת המעשרות שהוא כשליש גידולו.

בשנה הראשונה לשמיטה פירות שחנטו קודם ט״ו בשבט מתעשרים כפירות השנה השמינית ומפריש מהם מעשר שני.

חיוב תרו״מ באילנות וירקות- עי' רמב״ם הלכות תרומות והלכות מעשר. וברמב״ן דברים יד' כב'.

רמב״ם הלכות תרומות פרק ב

הלכה א- כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.

הלכה ו- הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל התבואה, וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה, שהרי נאמר בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר.

רמב״ם הלכות מעשר פרק א הלכה ט החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם, לפי שאינן מאכל [רוב] אדם, והשקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורין לפי שאינן אוכל. +/השגת הראב״ד/ החרובין אין חייבין במעשרות וכו'. א״א אף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר ונראה דחרובי שיטה וחרובי צלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינן מאכל אדם והכי איתא בספרי. +

רמב״ן דברים פרק יד פסוק כב הזכיר המינים המחוייבים להתעשר, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך - וכן יזכיר בכל מקום … כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה … ופירוש דגן בלשון הקדש, חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר בהן. ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות, … ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים …

חזון איש (דמאי טו' א')

הנה מעיקר הדין חייבים לשרוף תרומה טמאה כמש״כ תוס' ביצה (כז:) ועל אף שאנו נוהגים להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה, מ״מ קלקול בידיים אפשר דאסור וכעין דאמרינן בפסחים כ: גרמא אין בידים לא,

במהלך השיעור בסופו הראנו סרטון ממכון התורה והארץ.

בשיעור כלל לא קראנו את המקורות אלא רשמנו על הלוח את הדין של כל תרומה ותרומה ואח״כ עברנו על נוסח ההפרשה מתוך דף מצולם ועשינו את זה על שקדי מרק. ואח״כ הראנו את הסרטון.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ועל ידי זה // מזמור לתודה // מקהלות עם // ניגון ויז'ניץ - להקת מזמור שיר

צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות