בס״ד
קדושת הכלל בקרבנות ציבור
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א-ב
גמ'. ת״ר: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד: ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד.
מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? את קרבני לחמי לאשי… תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.
מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים; קרא עליו מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: תספרו חמשים יום, וכתוב אחד אומר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.
שו״ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קכד
ב״ה, עה״ק ירושלים ת״ו, אייר תרפ״ה. לכ' הרב הגאון הגדול, סוע״ה, אוצר תורה ויראה טהורה, מוהר״ר מאיר דן פלאצקי שליט״א, הגאבד״ק אסטרוב יצ״ו, שלו' וברכה באה״ר.
האירו אל עבר פני ספריו הקדושים כלי חמדה על התורה, ואפריון אמטי לכ״ג על אשר זכני בחמדה גנוזה זו, שלא ראיתים עד הנה, ומפני רוב הטרדות א״א לי כעת להשתעשע ברחבה בד״ק. רק מעט אעיר בהחפזי, לחבת הקודש.
בהקדמה ראיתי, שדבר דברי נגידים בקדושת תורה שבע״פ, וחקר בדבר פרצת הצדוקים, בענין ממחרת השבת, לפרש דוקא שבת בראשית, שלא כקבלת חז״ל האמיתית, דקאי על יוט״ר של פסח.
ואנכי בארתי ענין זה בקשר של שתי הפרצות שלהם, שהן בקדושת תורה שבע״פ, שהיא עיקר הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בשבילה, כגיטין ס' ע״ב, שהן סמוכות זו לזו במגי״ת, כמנחות ס״ה, שבזה אשר נצחום חכמים איתוקם תמידא ואח״כ איתוקם חגא דשבועיא.
ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה״ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים. כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י״ג א' "אין הציבור והשותפין עושין תמורה", מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו. והיינו טעמא דרבנן דב״מ קי״ח א', דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה, … כיון שצריכין דוקא קנין של צבור, שהוא כללי, וצריך שכל רוחני לציירו, ע״כ חיישינן שמא לא יתפוס את הענין ולא ימסרם יפה יפה, שאע״פ שימסור לציבור בתור שותפין, שגם הפרט שלו יש לו בזה חלק פרטי, לא ימסור להם בתור ציבור כללי, שאין שייכות לזה להפרט מצד פרטיותו אלא מצד קדושת קשורו אל הכלל.
ועיקר קדושת תורה שבע״פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני קדושת הכלל שניכר בה יותר, … ומשום כך נאמר הלשון כי טובים דודיך מיין, עריבים עלי ד״ס יותר מיינה של תורה, שם ל״ה א', … משום דיתרון היין הוא משום דמשמח, כמבואר בגמ' דברכות ל״ה ב', והשמחה משותפת היא באחדותה לכל בני החבורה, וע״כ יש בזה חבה מיוחדת, דומה לד״ס שהאחדות ניכרת בהם יותר משום דבעינן הגוי כולו, מה שא״כ בתורה שבכתב, דשייכה ג״כ בכ״א בפני עצמו, …
ומתוך הקדושה, שיש בכללות כנסת ישראל, צריכה להיות גם הנהגת המלכות שלה ע״פ התורה, וע״כ צריך המלך שני ספרי תורה, כסנהדרין כ״א ע״ב, והיינו ספר תורה אחת בתור איש ישראל והשני' בשביל לימוד הנהגת המלוכה. וזה לא רצו הצדוקים, הנתקים מקדושת תורה שבע״פ.
והנה קדושת שבת וקדושת יום טוב היא ג״כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע״פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י״ז א', ויו״ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מ״ט א', הוא תוכן תושבע״פ, ומשו״ה היו״ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל כחגיגה כ״ו א'.
וע״פ האמת אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע״פ, וע״פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יום טוב יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח כי הוא יום תחלה למקראי קודש, כרש״י כתובות ז' ע״ב ד״ה מידי. וע״כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר״ה ד' ע״א, בשם שבת, להורות שקדושת יום טוב, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושת עצמית בהכלל. וזהו עוקר את כל הענין של פרצת הצדוקים, שרצו להיות ככל הגוים, בתור קבוץ לאומי לבד, וע״כ לחמו לעקור קדושה זו, שיו״ט לא יקרא בשם שבת. והקב״ה עזר, שנצדק קודש באלה שני הדברים יחד, ואיתוקם תמידא, ואח״כ איתוקם חגא דשבועיא…
מדבר שור דרוש ט״ז
וזאת הפעולה היתה בעיקרה ע״י המשכן, ואח״כ נמשכה ע״י השקלים התמידים, ונמשכת ג״כ בגלות ע״י קריאת פרשת שקלים, ככלל חז״ל ש״כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת". וזהו שאמרו חז״ל בפ״ק דבבא בתרא: "א״ר אבהו אמר משה לפני הקב״ה: רבש״ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו: ב׳כי תשא"'. והיינו כי עיקר הרמת קרן ישראל תלוי בזה שיהיה כל כח הקדושה מונח באוצר הכלל, אך שאל במה יקבע כח הקדושה בזה האופן, והשיב לו ב״כי תשא", ע״י השקלים יקבע כך כח הקדושה שכל המעשים הטובים יכנסו באוצר הכלל שתהי' מהם תשועה אל הכלל, א״כ תהי' הרמת קרן ישראל.
ובפ״ק דמגילה: "אמר ר״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים". וראוי להבין: מה שייך להקדים השקלים לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה שנאמר שהי' יכול להיות מכריע ח״ו לחובה שונאיהם של ישראל (כענין שמצינו במשחז״ל ע״פ: "ויקח את בנו הבכור … ויעלהו עולה … ויהי קצף גדול על ישראל", למ״ד לשמים, שזכות אוה״ע גורמת ח״ו קצף), אבל מה ענין אותן השקלים של המן לכאן?
אמנם חז״ל דרשו ע״פ: "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם" "אדם ולא מלך" "זה המן", וצריך ביאור: במה יצטיין ענין התשועה בקום אדם פשוט או שהי' זה האיש צר ואויב ג״כ מלך? ויש לבאר ג״כ הפסוקים "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו", וצריך ביאור מליצת "חיים בלעונו", הלא רצו להרוג ולהשמיד א״כ א״ז בליעת חיים, ובמה יציין ענין הרצון של בליעת חיים!
אבל ביאור הענין הוא כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם לשמרם ולקיימם לא הי' נעלם ג״כ מאוה״ע, ויראו הרבה להזדווג להם, אבל המן בא בטענה שכ״ז הי' כ״ז שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה שגלו אינם ח״ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין השגחת השמירה גדולה כ״כ ואפשר ח״ו לכלותם. ע״כ עיקר כוונת המן הי' להראות שישראל אינם ח״ו בתור אומה א״כ יוכל לפשוט ידו בהם, וזשה״כ: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד", היינו מתחילה יכחידו שם גוי מישראל שלא יהיו נחשבים לעם שלם ויהי' ענינם כאנשים פרטיים, אז יוכלו ח״ו להגיע למטרתם שלא יזכר שם ישראל עוד.
וזאת היתה כונת המן ברצונו לשקול הכסף, שיהי' העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ״מ כ״ז הוא רק במה שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו זה לא ינתן כמש״כ: "רק הכסא אגדל ממך". והנה אומה שלמה אינה ראויה להנתן כ״א תחת ידי מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח״ו, ע״כ אמר: "ישנו עם אחד" היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפוזר ומפורד" ואינו בגדר עם כ״א אנשים פרטיים. ע״כ אמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" ולא אמר לאבדו לשון יחיד כמו שהתחיל "עם אחד", כי עם היו, אבל עכשיו שהוא מפוזר הם רק אנשים פרטיים, ו״יכתב לאבדם" בתור אנשים פרטיים, שראוי להנתן ג״כ ליד הדיוט שאינו מלך. ע״כ "עשרת אלפים ככר כסף אשקול", ויהיו מסורים לו לאות שאינם עם, א״כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה דבקה בהם כשהיו עם. אבל השי״ת סיכל את עצתו, כי באמת כל כחם של ישראל וההשגחה העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק. וע״ז באו השקלים לקבע הקדושה שלעולם יעלו כל המצות והזכיות של ישראל לאוצר הכלל, וע״י ירומם קרן ישראל בכללו. א״כ הקדים שקליהם לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו גם מהדברים הפרטיים.
והנה שם ד' שנקרא על ישראל, עיקר קריאתו אלהי ישראל הוא ע״ש הכלל כולו. וזש״ה: "לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל", שהי' לנו שם ד' שנקרא על הכלל כולו, "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם", שעמד ד' לנו בב' הענינים, שלא תעלה ח״ו ביד שום צר ואויב ומקטרג להוציא את ישראל מכלל אומה שלמה, וממילא הם מושגחים הרבה ולא יעלה ביד הצר מחשבותיו הרעות לאבדם בתור פרטיים. "לולי ד' שהי' לנו" והקים אותנו לו לעם, "יאמר נא ישראל" הגוי כולו, "לולי ד' שהי' לנו" לשמור את כל פרטינו "בקום עלינו אדם" הפרטי ולא מלך, ורצה למתוח עלינו שני הכליונות ח״ו, כליון הכללי להכחידנו משם גוי ואח״כ הכליון הפרטי. ואמר: "אזי חיים בלעונו" שבלעו אותנו קודם ההריגה במה שרצו להפקיע שם אומה ממנו, כי זאת הבליעה הכללית היא גדולה ורעה מכל השחתה פרטית. ובאמת מה כוחנו שיהי' עלינו שם עם בגולה כשאנו כשה פזורה ואין לנו לא ארץ ולא ביהמ״ק ולא שום מרכז רוחני וגשמי בעוה״ר, כ״א "ד' שהי' לנו" שקבע ע״י קדושת השקלים לזיכרון לעולם שיהיו כל הדברים הפרטיים מתקשרים לענין כללי וקרן ישראל לעולם תרום.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
