אש ומים במתן תורה

שמות יט טז

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

תוספות שבת פח א

כפה עליהן הר כגיגית - ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן

בבלי שבת פח ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם.

רשב״ם שמות כ

רואים את הקולות - הברד והאבנים, כדכת' קולות אלהים וברד:

שמות ט

(כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְקֹוָק מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: (כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:

דברים ה

(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: (כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: … (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

אבות ג

משנה ח

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך' הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.

משנה ט

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:

מכתב מאליהו ג עמ' כד

בדרך הראשונה של פנים בפנים בלי חציצה אינה שולטת שכחה, מקור השכחה הוא ההתנגדות. . כשיש עדיין נקודה בלב שהידיעה לא כבשה אותה, תתכן שכחה. .

אש = תיקון האמונה [חיים, צדיק באמונתו יחיה, חיצוני מים = תיקון התאווה [כלי מאכל], פנימי

בבלי עבודה זרה ה א

רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון.

בבלי שבת קמה ב - קמו א

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? - שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן.

במדבר יט

(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

במדבר לא

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

בבלי ברכות טז א

דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה - אף אהלים [רש״י - בתי מדרשות] מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

בבלי ברכות כב א

מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך; שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

שמות לב

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בבלי סנהדרין קט א

אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח.

בן יהוידע סנהדרין

או יובן דידוע אנשי דור הפלגה הם היו גלגול דור המבול ואח״כ נתגלגלו באנשי סדום, ולכן כתיב ואנשי העיר אנשי סדום, ואח״כ נתגלגלו בבני ישראל במצרים ושם נתקנו, ולכן כנגד גלגולם בסדום שנשרפו באש וגפרית ולא נתקנו, לכן שליש נשרף, וכנגד בואם בדור המבול שנמחו ונבלעו בארץ שליש נבלע, וכנגד גלגולם בבני ישראל במצרים ששם נתקנו ונתקיימו, לכן שליש קיים.

מלכים א יח

(לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: . . (לז) עֲנֵנִי יְקֹוָק עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים:

בבלי מגילה כט א

תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא [רש״י - למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה - בשעת מתן תורה], והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה - נקבעים בארץ ישראל

בבלי ברכות לב א

אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל.

תהלים סו

הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה:

בבלי מגילה יא א

ותוציאנו לרויה - בימי המן.

בבלי שבת פח א

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דורש אל המתים

איסור דורש אל המתים

מקור האיסור בתורה ומשמעותו העיקרית

שולחן ערוך יו״ד (קע״ט, י״ג) – דורש אל המתים (דברים יח, יא), זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.

[ע״פ סנהדרין (ס״ה:). ]

רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג

איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים.

להשביע את החולה שיבוא אליו בחלום אחר מיתתו [האם דורש אל "גופו" של מת או "לרוחו"]

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג

כתב רא״ם המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל אין זה דורש אל המתים כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח והרוח אינו נקרא מת וכן אשכחן בברכות פ״ג בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו ואמרו נמי בההוא פירקא דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים וכן פרק בתרא דמועד קטן ליתחזי לי מר כו', ע״כ:

בית יוסף יורה דעה סימן קעט

ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי שהוא לא הלך לבית הקברות לדרוש מהמתים לא מגופם ולא מרוחם וכדקתני שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו דמשמע בהדיא שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו דאם לא כן הוה ליה למימר הלך ולן בבית הקברות כדי לשמוע מה יהיה בעולם ואף על גב דבתר הכי קאמר לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו ולא הזכיר שהקניטתו אשתו דמשמע שבלי שום הכרח הלך ללון שם כדי לשמוע מהרוחות מה יהיה בעולם איכא למימר שגם בפעם שניה לא הלך ללון שם אלא מפני שהקניטתו אשתו ואף על פי שאינו מפורש בברייתא אהקניטתו אשתו דקתני ברישא סמיך והטעם שבברחו מפני אשתו היה הולך ללון בבית הקברות נראה שהיה מפני שהיה מתבייש לילך לרשות שום אדם כדי שלא ירגישו בו שאשתו מקניטתו ועוד דאפילו אם תמצי לומר שבשנה אחרת שהלך ולן שם לא הקניטתו אשתו אלא לשמוע מה שמספרות הרוחות זו עם זו הלך איכא למימר דשאני התם שלא היה הולך ללון שם כדי שיבואו הרוחות וידברו עמו ויודיעוהו דבר אלא לשמוע מה הן מספרות זו עם זו ועוד שהוא לא הרעיב עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש אל המתים ומשום הכי הוה שרי ליה ללכת ללון שם אפילו על דעת שישמע דברי הרוחות זו עם זו וההיא דשמואל נמי איכא למידחי שהיה בהקיץ ועל ידי שמות וכדאמרינן בפרק המקבל (ב״מ קז:) רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו כדמחלק רא״ם וגם שחילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי מששא אית ביה.

כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה קנט ע״ג) שואל במת אפילו על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים עכ״ל ונראה דכתב כן לומר שאע״פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות הוי בכלל דורש אל המתים ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא״מ ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי לא הוי דורש אל המתים:

שו״ע יו״ד (קע״ט, י״ד) – להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר.

הגה: ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא״ם דלא כבית יוסף).

ש״ך יורה דעה סימן קעט ס״ק טז

טז ויש מתירין כו' - עי' בד״מ שהשיג על מ״ש הב״י דהראיה שמביא רא״מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא שהיה ע״י השבעה וז״ל זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהביא ר' ירוחם שכתב שעל ידי השבעה נמי אסור וא״כ ע״כ צ״ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא״ם עכ״ל ובעט״ז כתב דמה שכתב ב״י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ״ל נ״ל שאינו מגומגם ע״פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו' ע״ש: (וגם הגר״א הסכים עם הש״ך)

להתפלל בקברי המתים

ב״ח יורה דעה סימן ריז

עוד ראיתי תשובה על שם מוהר״ר חיים פלטיאל (עי' שו״ת מהר״ם ב״ר ברוך ד״ל סי' קסד) על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים דכלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה לד ב) התפלל לשם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת וכדכתיב באברהם (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם אלמא שהמקום גורם א״נ מי שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו (חגיגה טז ב, כב ב, יומא פז א, מכות ה ב) אך נשים ובני אדם שאינן יודעין זה לא ידעתי הליכתן למה ואני רגיל לפתוח להן בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוציא על הדרך ואח״כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה ע״כ. מיהו כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה ויש לזה סמך בספר הזוהר (פר' אחרי ע ב - עא ב) ודוקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבוא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה וכבר נתקנו סדרי התפילה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה:

שו״ת רב פעלים חלק ב - יורה דעה סימן לא

עוד איכא טעמא אחרינא לאסור בנידון השאלה, והוא דמצינו מקשים על התפלות שמתפללים על קברי הצדיקים, איך הותר לעשות כן, וכמ״ש בזוה״ק פ' אחרי דף ע״א, א״ר ייסא בשעתא דאצטריך עלמא למטרא אמאי אזלינן לגביהון דמיתייא, והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר. והשיב לו רבי חזקיה דישראל כד אתאן למיתיהון אתיין בתשובה ובתבירו דלבא למבעי רחמי מקמי קב״ה, ובעון דנשמתהון דצדיקייא יבעון רחמי קמי קב״ה עלייהו, וקב״ה חייס על עלמא בגיניהון, דצדיקא אף על גב דאתפטר בהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייו ע״כ. נמצא לא הותר לאדם להתפלל על קברי הצדיקים, לשאול בקשתו מן הצדיקים עצמן, כי זה חשיב דורש אל המתים, אלא הוא מתפלל ושואל בקשתו מהקב״ה, ורק מבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקדוש ברוך הוא, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו ועיין ב״ח יו״ד סוף סי' רי״ז מ״ש בזה.

רמ״א (או״ח תקפ״א, ב) – ויש מקומות נוהגין לילך על (כז) הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים.

משנה ברורה סימן תקפא ס״ק כז

(כז) הקברות - דביה״ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש״י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב״פ ביום אחד:

חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט

ז איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (סימן קע״ט סעיף י״ג) ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים (ועיין ב״ח ביורה דעה סוף סימן רי״ז והש״ך ס״ק ט״ו קיצר ולא העתיק כל דבריו):

פרי מגדים (א״א ס״ק טז) ועיין אליה רבה [ס״ק] ל״ט בשם מהרי״ל הלכות תענית [עמוד ער] דבית הקברות מקום קדוש וטהור, יתכוין שה' יתן לו רחמים בזכות הצדיקים, ואל ישים מגמתו נגד המתים. ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים, משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו:

שו״ת מנחת יצחק (ח״ח סי' נג) – וע״ד אשר נתעורר ויכוח ביניכם בעת אשר זכה להשתטח על ציון של מרן החת״ס ז״ל בריגלא דאמוראי ביומא דהילולא דילי', וראה דכמה מהמתפללים הניחו על הציון פתקאות (קויטליך) עם שמותם שלהם, ובזה נתעורר ויכוח אם ראוי ונכון לעשות כן, באשר שכפי דאיתא בבאה״ט (או״ח סי' תקפ״א ס״ק י״ז) בשם המהרי״ל, שהמתפלל על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר, וכ״כ בחיי״א (סי' קל״ח), ועפי״ז ל״ש לשום פתקאות על קברי צדיקים, דדומה למה שנותנים פתקאות לצדיקים חיים, ולהנ״ל אין זה שייך לצדיקים שוכני עפר, ומאחר שראה לאנשים יראים ושלימים ות״ח עושים כן, לכן נפשו בשאלתו אם יש היתר בזה עכת״ד.

הנה צדקו דבריו עפי״ד המהרי״ל הנ״ל, אבל תכ״ד ציין במכתבו לפמ״ג (או״ח) ותשו' מהר״ם שיק (או״ח סי' רצ״ג), ושם בפמ״ג כתב דמנוסח התפילה במענה לשון משמע דמתפללין שימליצו טוב בעדינו, וכן בתשו' מהר״ם שיק, אף שהביא מקודם את דברי הב״ח (יו״ד סוס״י רי״ז) בשם תשו' מהר״ח פלטיאל שכתב כדברי מהרי״ל הנ״ל, וגם כתב דכמה הראיות מדברי הש״ס שהביאו דיכולים להתפלל על קברי הצדיקים שיתפללו בעדינו, אפשר לפרש באופן שאין ראי' משם, אבל שוב כתב להצדיק הסוברים דיכולים להתפלל כנ״ל, דגם בלא״ה גוף התפילה שאחרים מתפללים בעד אדם אחד קשה להבין, איך תעשה רושם, וי״ל שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים, מרחם ד' עליהם, שאם העונש והרע מגיע גם לאחרים, שאינם ראוים לעונש, אז ראוי שיעשה לפנים משורת הדין, וכמו שביאר העקידה (בפ' ויגש), וכמו כן אמרו חכז״ל דהמתים מצטערים בצער החיים, וא״כ מהאי טעמא אם מתפללים על קברות הצדיקים, שיתפללו בעדינו, אין נותן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועי״ז בצערם יהי' תשועה לו בזכותם, וע״כ אין מקום לאסור תפילה זו עכת״ד, ושוב הביא מספר חסידים (בסי' ת״נ) ובשאר מקומות, וגם ממאמרי הש״ס דאין איסור בתפילה זו, וכי נוסחת התפילה במענה לשון מקורה בזוה״ק, דהתפילה שימליצו לטובה עלינו ובעבורינו, ואף שכתב בתו״ד דיעות הפוסקים שפליגו בזה, דדעת מהר״ח ומהרי״ל ולבוש וסייעתם ס״ל דעיקר התפילה צריך להיות נגד ד', ובשכר אמונה זו בהשארה הנצחיית, ובשכר ועונש, יקבל ד' את תפילתו, אבל דעת ספר חסידים וזוהר כנ״ל, ונראה שאינו רוצה להכריע, מ״מ מוכח להדיא דעכ״פ שניהם המה דא״ח עיין שם.

והנה כסברת המהר״ם שיק שם, דמחלק בין הא דיש מה שצווחו על הנוסחאות של התפילות, שהם נגד מלאכים, ובין מה שמתפללים בשביל אחרים, שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים מרחם ד' עליהם, מבואר כעין זה בתשובות חת״ס (או״ח סי' קס״ו), בשם המהר״ל מפראג, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך, או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת, ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית״ש, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, א״כ המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א', וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד״ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, פי' שיראה גם הוא חולה, וכיון ששניהם בצער, טוב שיכנס הראש משיכנס הרגל וכו', כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר וכו' עכ״ד, וכ״כ בדרשות חת״ס (דרוש לח' תמוז תקס״ט בדש״ה מדה״ס), ופירש בזה משאח״ז (שבת קי״ט ע״ב) כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, דאחז״ל (ברכות י״ב ע״ב ל״ב ע״א) המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו שנאמר ויחל משה, ונראה הענין דעפ״י שכל לא יובן איך יועיל תפילת זה על חבירו וכו', אבל הענין הואיל וכל ישראל נפש אחד, נמצא גם חליו של זה כואב לזה, והוה כאלו פיו של אדם מתפלל שירפא לו מכאב אצבעו, והיינו צריך שיחלה עצמו שיראה כאלו הוא עצמו חולה עליו, ועי״ז יקובל תפילתו כאלו מתפלל על עצמו, אמנם המבזה ת״ח עכ״ח אינו סובר שהוא נפש אחד וכו' א״כ אין רפואה למכתו שלא תועיל עליו תפילת ת״ח עיין שם.

וכאמור שבזה מצדיק המהר״ם שיק שגם אפשר להתפלל שהצדיקים במיתתן שמצטערים בצער החיים, שימליצו טוב בעדם כנ״ל.

'והנה למעשה אין בידי להכריע בענינים העומדים ברומו של עולם, אבל שפיר י״ל נהרא ונהרא ופשטי''.

שו״ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן לה סק״ו

ובזוה״ק פר' שמות, א״ל ר' יהודה לההוא מיתא ואתון ידעין בצערא דחיי? א״ל שרי קברי אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא וכו'. ופי' בהגהות מהרח״ו, שנשבע בשר הממונה על הקברות. ע״כ. ובדרך אמת שם כ', ששר הקבר השיבו כן. וכ״כ במעבר יבוק (שפתי רננות פכ״ד). ע״ש. והרה״ג ר' ראובן מרגליות בניצוצי זוהר פי' שרי קברי, בקש מחילה מכל הנפטרים שבקברים, כמו שרי ליה מאריה וכו'. ע״ש. וכ״כ בשו״ת שם משמעון פולאק (חאו״ח ס״ס ד). ע״ש. ואיך שיהיה למדנו שאין איסור בזה משום דורש אל המתים, כשמכוין שנשמת הנפטר תבקש רחמים עליו לפני הקדוש ברוך הוא. ובא״ר א״ח (ס״ס תקפא) כ', שכ' מהרי״ל הל' תענית שנוהגים להשתטח בבה״ק מקום מנוחת הצדיקים והוא מקום קדוש וטהור. והמשתטח אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשי״ת שיתן אליו רחמים בזכותם. ע״כ. ולפי המבואר יוכל גם לבקש מנפש הנפטר להיות לו למליץ יושר. וכ״מ בס' חסידים (סי' תנ) וז״ל, ברזילי אמר אמות בעירי, כי הנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתם טובה, ומטיבין להם באותו עולם. וגם כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים. וכלב נשתטח על קברי אבות. ע״כ. וע' בשו״ת שדה הארץ ח״ג (חאה״ע סי' יא) שכ', שאע״פ שלא נמצא לשום אחד מהמחברים אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם יגינו עלינו שימלאו משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב. וכבר העיד האור המופלא האר״י ז״ל, כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת אותו צדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע״ש. וע״ע בפמ״ג (ס״ס תקפא) ובשו״ת מהר״ם שיק (חאו״ח סי' רצג) שג״כ כ' שאפשר לבקש מנשמת הצדיק להליץ טוב בעדינו. וכן העלה בשו״ת מנחת אליער /אלעזר/ ח״א (סי' סח). ע״ש.

ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות סימן לב - דיני אזכרה ומנהגי אמירת ההשכבה

מה שנהגו להניח בבית הכנסת, שיש עם הנצחה לעילוי נשמת נפטר מסויים, וכותבים "שיעמוד בתפלה על בני משפחתו", אין לחשוש בזה משום איסור "דורש אל המתים".

ובהערות: הנה איסור "דורש אל המתים" שייך כששם כל מגמתו וכוונתו אל המתים עצמם, שהם יושיעוהו מצרותיו, ושישפיעו עליו טובה וברכה. והרי באמת אין הדבר תלוי בידם כלל. אבל אם מבקש מהם שיהיו מליצי יושר ולעמוד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא על כך, אין בזה שום איסור כלל. וכמו שמצינו בגמ' (סוטה לד ב) שכלב בן יפונה השתטח על קברי אבות, ואמר: "אבותי בקשו עלי רחמים", כדי שינצל מעצת המרגלים, וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא א). וכן כתב רבינו יהודה החסיד (סימן תנ). וכן כתב בספר אליה רבה (סוף סימן תקפא). בשם מהרי״ל. וראה עוד בבית חדש יו״ד (סוף סימן ריז). ולכן אם כותבים בביהכ״נ משמאל לארון הקודש "שחכמי הישיבה מתפללים לעילוי נשמת הנפטר, שנשמתו תשכון כבוד בגן עדן, ותעמוד בתפלה על כל בני המשפחה לחיים טובים וארוכים", אין לפקפק בנוסח זה, שהוא נוסח נכון וישר, על פי ההלכה. [ועיין עוד במשנה ברורה סוף סימן תקפא, שכתב, שיבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר]. (תשובה בכתב יד לאאמו״ר שליט״א. ע״ש)

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הכשרת כלים לפסח - בשני עמודים

בס״ד

**הכשרת כלים לפסח**

**כלים שמכשירים לפני**

1. אין להשתמש בכל כלי המיוחד להכשרה, מעת לעת (24 שעות) קודם תהליך ההכשרה.

2. יש לנקות את הכלי היטב מלכלוך או חלודה. ויש זוויות שאינן נגישות לניקוי יסודי — יש ללבנן באש, ורק אחר כך להגעילו.

**המקור מהתורה להכשר כלים**

3. (ויקרא פרק ו פסוק כא) ״וּכְלִי חֶרֶׂש אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ… יִשָּׁבֵר״.

4. (במדבר פרק לא פסוק כג) ״כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ… תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר״.

**הכשרת כלים — הכלל**

5. ״כבולעו כך פולטו״ — כלומר, בדרך השימוש בכלי, כך מכשירים אותו. בהתאם לכלל זה נעשית ההכשרה באחד מארבעה אופנים: א. ליבון. ב. הגעלה. ג. עירוי. ד. שריה. ה. הדחה.

6. כלומר, אם השתמשו בכלי באש — הכשרו ע״י ליבון באש, כך שיפלוט את החמץ שבלע באותה הדרך. אם השתמשו בו בבישול — הכשרו ע״י הגעלה… וכו׳.

**הגעלה**

7. כל כלי שמשתמשים בו לבישול — יש להגעילו במים רותחים.

8. אחר שניקו את הכלי היטב, יש להכניס את כל הכלי תוך מי ההגעלה. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים שמעלים בועות. (יש המקפידים להוסיף חומר ניקוי למים, כדי לפגום את טעם המים.)

9. ראוי שלא להטביל את הכלי מיד לאחר שהגעילו — במים קרים.

10. מכסה סיר — אף הוא מוכשר בהגעלה כמו הסיר עצמו.

11. יש לפגום את מי יומו של כלי שהוא — כדי להכשיר את ההגעלה.

**עירוי מכלי ראשון**

12. סכינים ומזלגות שמשתמשים בהם בכלי שני — ניתן להכשירם אף בעירוי מים רותחים עליהם.

**ליבון**

13. אופן הכשרה ע״י ליבון נועד לכלים שמשתמשים בהם לאפייה או לצלייה, כגון: שיפודים, תבניות אפייה וכדומה.

14. ישנן רמות שונות לליבון:

1. ליבון קשה — מיועד לכלים שהאוכל שהיה בהם היה חשוף לאש (כגון שיפודים וכדו׳). 2. ליבון קל — מיועד לכלים שהאוכל שהיה עליהם לא היה חשוף לאש עצמה (כגון מחבת וכדומה).

15. אופן הליבון:

1. ליבון קשה — מעמיד את הכלי באש, עד שיתאדם. (כמעט בלתי אפשרי באמצעיים ביתיים.) 2. ליבון קל — מעמיד את הכלי באש, באופן שכשמעמיד קיסם בצידו השני הוא ייחרך, כך שיתחמם הכלי.

**השריה**

16. כלים שהשתמשו בהם בחמץ צונן זמן ממושך, כגון: צנצנות זכוכית, בקבוקי זכוכית — הכשרם על ידי השרייתם במים צוננים לעת מעת, במשך שלוש יממות, תוך החלפת המים בכל יום.

**הדחה**

17. כלים שלא השתמשו בהם מעולם בדבר חם — הכשרם על ידי שטיפה במים צוננים.

**כלי זכוכית**

18. לדעת השו״ע (ספרדים) ניתן להכשיר כלי זכוכית ע״י שטיפתם היטב, אך לדעת הרמ״א (אשכנזים) לא ניתן להכשיר כלי זכוכית כלל, משום שדינם ככלי חרס שעשייתם מהחול. (יש מפוסקי הספרדים, כגון בן איש חי, שהחמירו בזה כאשכנזים שלא להגעיל כלל, ויש מפוסקי האשכנזים שהקלו להגעיל זכוכית 3 פעמים, ובפרט כלי פיירקס וכדומה שעשויות מזכוכית חזקה.)

**הכשר כיור ושיש לפסח**

19. יש לנקות את הכיור והשיש, ואח״כ לערות עליהם מים רותחים. ונכון לערות עליהם 3 פעמים. אשכנזים נוהגים לערות את המים ע״ג אבן או ברזל מלובנים, או לצפות את הכיור והשיש בנייר כסף או פלסטיק עבה. (ויש שנהגו גם לערות וגם לצפות.)

**הכשר תנור**

20. תנור אפייה חשמלי — יש לנקותו היטב בכל מקום שידו מגעת, להימנע מלהשתמש בו 24 שעות, ואח״כ ידליקו את התנור בחום הגבוה ביותר שיכול להגיע אליו וישאירוהו דולק זמן שיגיע לחום הגבוה ביותר שיכול להגיע. (י״א (ילקו״י) שצריך להמתין שעה שלימה, י״א (פניני הלכה) שצריך להמתין חצי שעה, וי״א שמספיק 20 דקות.)

**כיריים**

21. יש לנקות את הכיריים היטב. אשכנזים נהגו ללבן את החצובות ליבון קל, או לצפותם בנייר כסף. לספרדים (לדעת הילקוט יוסף) מספיק להגעילם או לצפותם בנייר כסף.

22. שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים עצמם — אין צורך להכשירם. (ויש שנהגו ללבנם ליבון קל או להגעילם, אך אין בזה חובה.)

23. משטח האמייל שמתחת לחצובה — קשה להכשיר, ולכן נהגו שכל מאכל שנופל עליו לא יאכלו אותו בפסח. (ויש שנהגו לצפות אותו בנייר כסף.)

24. יש לנקות היטב את ראשי הגז.

**מדיח כלים**

25. יש לנקות היטב את המדיח, אחר שממתינים 24 שעות, ואח״כ להפעילו על החום הגבוה ביותר בתוכנית הארוכה ביותר. (יש המחמירים להכניס לתוך המדיח ברזל או אבן מלובנת, אך אין חובה להחמיר בזה.)

26. את המגשים של המדיח יש להגעיל במים רותחים, או לערות עליהם מים רותחים, או להחליפם.

**פלטה של שבת**

27. יש לנקות את הפלטה היטב, לחממה על החום הגבוה ביותר במשך שעתיים, ולאחר מכן לעוטפה בנייר כסף, כדי לחצוץ בין הפלטה לסירי פסח.

**מיקרוגל**

28. הכשרת מיקרוגל נעשית ב-4 שלבים:

1. מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה. 2. ממתינים 24 שעות, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם. 3. מניחים בתוכו צלוחית מים (מומלץ עם סבון/אקונומיקה) ומחממים במשך מספר דקות (עד שיתמלא כל המיקרוגל אדים). 4. מניחים על צלחת המיקרוגל דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

**שולחן האוכל**

29. יש לנקות היטב את השולחן. ניתן להכשיר אותו על ידי עירוי רותחים על השולחן. (ויש מהאשכנזים שנהגו לעשות זאת עם אבן מלובנת.)

30. עדיף להניח עליו מפה, מכיוון שקשה הדבר, כדי ליצור חציצה קבועה שתישאר כל הפסח, בין השולחן ובין כלי הפסח, ולהסתפק בכך.

**מפות**

31. מפות בד — מספיק לכבסם כראוי, וניתן להשתמש בהם בפסח.

32. מפות פלסטיק — ראוי שלא להשתמש בהם, אך ניתן לערות עליהם מכלי ראשון.

**מקרר וארונות מטבח**

33. יש לנקות היטב את המקרר וארונות המטבח בכל מקום שידו מגעת. במקום שיש חשש שמסתתרים בהם פירורים (שיש בהם כזית) — יש לשפוך חומר פוגם (מי סבון וכדומה), כדי שלא יהיו ראויים לאכילת כלב.

34. יש שנהגו להקפיד לכסות את המדפים של הארונות והמקרר בנייר או מפה, אך מעיקר הדין אם המדף הוא חלק ונקי (ואין חשש שנתחב בתוכו חמץ) — אין חובה לכסותו.

**מיקסר ובלנדר**

35. במכשירים חשמליים כבלנדר או מיקסר ישנן 2 בעיות: א. חמץ שנותר בין החריצים. ב. טעם חמץ שנבלע בדפנות הכלי.

36. מכיוון שקשה מאוד לנקותם לגמרי מפירורי החמץ, ויש חשש בשעת פעולת הבלנדר או המיקסר שיעופו פירורי חמץ למאכל כשר לפסח — ראוי שלא להכשירם לפסח, אלא לנקותם ולאחסן אותם במקום סגור במשך חג הפסח.

37. מי שצריך להשתמש בהם בפסח — חייב לנקותם היטב ובחריצים שאינו יכול להגיע אליהם יש לשפוך חומר פוגם (מי סבון וכדומה), על מנת שהפירורים לא יהיו ראויים לאכילה. וכן לסתום את חורי האוורור שלא יעופו שאריות חמץ. אם השתמשו בכלי החשמלי במאכל חם — יש צורך להגעילו אף.

38. מערבל של בלנדר שנועד ללישת בצק (בנוסף לנ״ל) — למנהג הספרדים צריך הגעלה, ולמנהג האשכנזים צריך ליבון קל.

**טוסטר**

39. טוסטר צריך ליבון חמור, ומכיוון שאם ילבנו אותו כראוי הוא ייהרס — אין להכשירו לפסח. ולכן ינקה אותו עד כמה שידו מגעת, ויאכסן אותו סגור.

**בקבוק פלסטיק של תינוק**

40. יש לנקות את בקבוק התינוקות, משום שטוב להחליפו ברותחים. ובשעת הצורך אפשר ל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אמונה בשעת משבר - גבריאל ששון איבד את 7 ילדיו בשריפה

להתחזק, זו הנחמה שלי

גבריאל ששון, האב ששכל שבעה מילדיו בשריפה בברוקלין, נפרד מהם בטור מיוחד וכותב על ההתמודדות. ״יש לי אהבה עצומה לקדוש ברוך הוא״.

גבריאל ששון, ז׳ בניסן תשע״ה, 27/03/15 07: 52

הבית שנשרף בברוקלין.

צילום: רויטרס

באמת אין מה לומר, השתיקה זהו המסר המתאים כאן. אין לי מילים לתאר את הכאב. שואלים אותי אנשים: איך היה לי כוח להתמודד עם המצב. זה הגיע מכך שיש לי אהבה עצומה לקב״ה, וכפי שיש יחסים בין אדם לחברו אשר ניתן לשפר אותם עם הזמן, זה מגיע עם הזמן ועם העבודה שלך מול הקב״ה.

אמי אליען נפטרה כשהייתי בגיל 16. היו לי טענות רבות כלפי הקב״ה. כעסתי מאוד, איך ייתכן שלקחו אותה ממני ומהמשפחה. כולנו, אני, אחי ואחותי, היינו שבורים, בלי בית ובלי שמחה. גדלתי ביפן, לשם הגיעה משפחתנו מסוריה לפני מלחמת העולם השנייה לצורך פרנסה, לא הייתה לנו שום משפחה שם. אחרי פטירת אמי חיפשתי תוכן. עבדתי אז בחברה פיננסית. חשבתי לעצמי, האם זה מוצדק לעבוד קשה כל השנה בשביל לקבל שבועיים חופש בשנה? זה לא היה נשמע לי הגיוני.

החלטתי לנסוע לירושלים, ללמוד תורה כדי להבין את תוכן החיים. הנסיעה הייתה אמורה להיות לחודש בלבד. עד אז הייתי מסורתי. הוקסמתי מהיופי ומהעומק שיש בתורה. החודש הזה הפך להיות משמעותי בעבורי ובעל השראה לכל חיי. כל יום שלמדתי הוסיף לי אהבה לקדוש ברוך הוא. ככל שהשקעתי יותר בלימוד התורה, חשתי שאני מקבל יותר עומק והשגה. ואז התחלתי להבין את הגדלות של המסורת שלנו.

נשארתי בירושלים כאברך. באותה תקופה התחזק מאוד הקשר עם אבא שלי, שפתאום נכנסתי לעולם שהוא גדל בו. אבי עליו השלום גדל בחלב שבסוריה למשפחה של תלמידי חכמים. התורה שלמדתי קישרה אותי לכל הדורות אחורה ולמסורת של המשפחה. זה אחד מהדברים שמצערים אותי, שיש יהודים רבים אשר יש להם ניתוק בין הדורות. האבא לא מצליח להבין את הטרמינולוגיה של הבן, והבן לא מבין את האבא.

שמחת החיים העיקרית שהייתה לי הייתה לימוד התורה עם ילדיי. זה יצר קשר עמוק ביני לבין הילדים, ובין כל בני המשפחה. הכל התייחס לתורה אחת, מאחדת את כולם. הילדים שלי גדלו בירושלים על טהרת הקודש. אשתי ואני הקפדנו מאוד בנושא חינוך הילדים, ואשתי התמסרה מאוד ובאופן מיוחד להתפתחות במידות, תוך כדי שמירה על צניעות אישית. חינוך הילדים היה מתוך שמחה ואהבה, וזה מה שהפך אותם לאצילים.

כל הילדים שלי היו טובי לב, צנועים במידות ולא דיברו רע על אחרים. תמיד עשו כל שביכולתם לעזור לאחרים, והיו בעלי שמחת חיים. כל החברים שלהם היו בטוחים שהם החברים הכי טובים דווקא שלהם. הבת הבכורה שלי, עליין, בת ה־16, הייתה חרוצה בכל תחומי החיים, ובפרט ביחסי אנוש, תמיד הייתה שמחה בשביל אחרים. רבקה בת ה־13 הייתה מלאת שמחת חיים, ותמיד היה חשוב לה לשמח אחרים.

דוד בן ה־12 היה עדין נפש, והייתה לו תבונה של אדם מבוגר. הוא היה דואג לאמו כל הזמן. יהושוע בן ה־10 היה ילד יצירתי והיה במרכז העניינים כל הזמן. משה בן ה־8, ילד מתוק כדבש, לא הפסיק לחייך. הלימודים לא באו לו בקלות, אך הוא תמיד דחף את עצמו כדי להצליח. שרה בת ה־7 – כולם אהבו את התמימות שלה. הכל היה פתוח ואפשרי בפניה. יעקב בן ה־5 היה ״הליצן״ של המשפחה. מלא ביטחון. הוא השתלב עם האחים הגדולים למרות שזה לא היה מתאים לגילו.

אני אף פעם לא עוזב את הבית בשבת – אלא אם כן אני נוסע לישראל – אבל בשבת הזו הלכתי לכנס תורני במנהטן. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, הלכתי לכנס, וראיתי שני שוטרים שמחכים לי. הם ביקשו ממני שאבוא איתם. לא הבנתי אם זה בצחוק או שזה עניין רציני, משום שמעולם לא הסתבכתי עם החוק. אמרתי להם: ״מצטער, אני לא יכול לבוא אתכם. שבת היום״. הם השיבו: ״זה מקרה חרום. אתה חייב לבוא״.

הם הודיעו לי שהיתה שריפה בבית ואשתי ובתי ציפורה בבית החולים. נכנסתי לרכב של המשטרה ובמקום לקחת אותי לבית החולים, לקחו אותי לתחנת המשטרה והתחילו לחקור אותי. ביקשתי מהם לקחת אותי לבית החולים ולדחות את החקירה לזמן אחר. הם רצו לעכב אותי כדי שגיסי יגיע למקום ויבשר לי את הבשורה הרעה במלואה. הוא הגיע עם ראש ״המתעסקים״ (ארגון המטפל בטרגדיות במדינת ניו־יורק), והוא בישר לי את הבשורה המרה, שלא רק שהן בבית חולים, אלא שכל שאר הילדים נפטרו.

לא הייתי מסוגל לבכות ברגע הזה, רק צעקתי צעקה גדולה ומרה לזמן ממושך. איש ״הצלה״ ניסה לתת לי זריקת הרגעה, אך סירבתי לקבלה.

לפני ההלוויה בניו־יורק הלכתי לבקר את אשתי ואת בתי, ששתיהן היו מורדמות בגלל הכוויות. בלוויה הייתי שבור לגמרי. אמרתי שם שהדרך להתמודד עם שואה שכזו, היא להיכנע כניעה מוחלטת לרצון של הקדוש ברוך הוא. טסתי לארץ כדי לקבור אותם בירושלים. בבית ההספד ראיתי את הגופות. רצתי ביניהן בבכי, נישקתי כל אחד מהילדים ואמרתי להם את המילים האחרונות שיש לי לכל אחד ואחד מהם.

התרשמתי מאוד מכך שעם ישראל היה איתי. זה מראה שבשורש הדבר כולנו מאוחדים, רק שעניינים של הבל משכיחים זאת מאיתנו. הנחמות שקיבלתי ושנגעו לליבי במיוחד וחיזקו אותי, היו סיפורים גדולים וקטנים. התקשר אליי אדם שסיפר לי שתיכנן להתחתן עם גויה, וכעת החליט לחזור בו. אחרים סיפרו לי שבעקבות מה שקרה הם חשו שברצונם להתחיל לשמור שבת. סיפרו לי שילדים בבתי הספר קיבלו עליהם להתחזק ולהשתדל להיות טובים יותר. אנשים שונים שהיו להם בעיות קשות שלא יכלו להתמודד איתם, אמרו שלאחר ששמעו על המקרה והאזינו להספד בהלוויה, זה סייע להם למזער את הבעיות שלהם לאופן שמאפשר להם כעת לחיות טוב יותר עם עצמם.

מה שהייתי רוצה לבקש מעם ישראל בעת הזו, שכל אחד יחקור לעומק בתוך עצמו – והרי כל אחד מכיר את עצמו וחסרונותיו – ושכל אחד ייקח לעצמו חיזוק בדבר שהוא מרגיש מוחלש בו. בין אם לשפר את ההתנהגות כלפי האחר, בין להתחזק בשמירת שבת או בטהרת המשפחה, זה מאוד אינדיבידואלי. שכל אחד ישפר את מה שהוא מסוגל לעמוד בו. זו תוכל להיות הנחמה שלי.

הטור פורסם בעיתון ״ידיעות אחרונות״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פסח בשמיטה

השמיטה בשנת הפסח חג

יעקוטה בת עלושה נשמת לעילוי

נשמת לעילוי שמואל בן ראובן

נשמת לעילוי סעדיה בן שמואל

וערך: כתב טרבל אליהו סי

גם הפסח חג את לחגוג זוכים אנחנו השנה האמיתית החירות את ולהרגיש היציאה ו

לחירות מעבדות מצרים ביציאת שהתחילה ו השלמה. לגאולה עד איתנו ממשיכה 1

מצרים מיציאת יותר מתרחקים אנו כך עובר, שהזמן שככל לחשוב מקום היה. לכאורה

פחות להיות השנים עם הופכים בפרט וההגדה הסדר וליל. רלוונטיים

להפך בדיוק! היא האמת אבל את פועלים במציאות. הזמן כל נמצאים הזמנים וכל החגים כל

בזמן מסויימת, ובעת הקרקע, לפני מתחת ורוכשים פעולתם

עומקם ואת כוחם את מגלים החוצה, יוצאים הם. מסויים,

תמיד היא אלא שהיא כמו נשארת לא עם פ אף המציאות למעשה, מגלים אנחנו הפסח חג את חוגגים כשאנחנו שנה כל מתקדמת,

טפח2. עוד

יצי אותה פעמי חד אירוע הייתה לא מצרים את אירוע אלא

אומרים שאנחנו כמו כולה, המציאות פני את ששינה סטורי הי פסח3: של בהגדה

נטויה ובזרוע חזקה ביד משם, . וקינו אל ה' ויוציאנו במצרים, לפרעה היינו "עבדים בנינו ובני ובנינו אנו הרי ממצרים, אבותינו את הוא ברוך הקדוש הוציא לא ואילו

במצרים לפרעה היינו ". משועבדים

חלילה אם ישראל עם את מוציא היה לא הוא ברוך הקדוש

לחרות ממצרים עמוק, עבוד בש נשאר היה כולו העולם כל עולם,

והולכת היא נמשכת "הגאולה 1 פעולת פוסקת, שאינה אחת פעולה היא השלמה העתיד וגאולת מצרים גאולת

גואלים ואליהו משה המסבות. בכל יה פעולות את פועלת והיא במצרים החלה אשר הנטויה, והזרוע החזקה היד את הוא מקשיב ישראל ורוח החטיבה. את ממלאים יחד הם והחותם הפותח והגומר, המתחיל אחת, לגאולה הם

וטובה" במלואה הישועה קרן צמיחת מלא עד המסבות מכל ההולכות הגאולה, פעולות של התנועות. קול

כח פסקה ותחייתו ישראל 'אורות

ומקום זמן, חיים, של ונקודה, פינה בכל במילואה היא חיה האלהית האידיאליות בכל. הוא חבוי, ן העליו "הקודש 2 זהרי כל על תעלומה הפועל המסתיר, מסוה אם כי איננו החול תוכן ובקוטן. בגודל תכלית לאין ותולדותיהם ומקוריהם

פנימה חיינו ובמלא נשמות במלא עולמים, א במל והולכים מפכים המה ד' שמנועם והחביבים, הנחמדים החיים של האורה אותנו היא מלבבת נראה הנה חמדותיה, בכל הקדושה והאורה הלוט פני את מגלה הצעיף, את ומסיר במועדו בא הקודש תענוגים בריווי עדן, רום מתמלא ולבבנו וטובו, ה' על מתענגים והננו מתענוגיה, משוך נחת אותנו מרוה שיחיה בנעימות

תתענג אז ד "'על

תשסז איגרת הראי״ה 'אגרות

3 היינו "עבדים פסח של "הגדה

הגאולה

היא נמשכת

גאולת והולכת

וגאולת מצרים העתיד

היא השלמה

אחת פעולה

פוסקת שאינה

העולם חיי כל ה, אנושיים כסדרם ממשיכים היו תורה מתן ללא הנמוכים. הפשוטים, 4

הנקודה את מדגיש מפראג המהר״ל מבחינה השתחרר רק לא ישראל עם בה הפנימית

מהותי5: באופן אלא ממצרים, חיצונית

מקשים, יש " מצרים מלכות שונה) (במה שנא דמאי מלכויות, בשאר משועבדים אנו הרי היציאה, לנו הועיל מה עד בתוכם) (בעצמיותם, בעצם הטוב קיבלו ממצרים ישראל יצאו כאשר כי הם! הבאי ודברי מלכויות? משאר

המעלה– וזאת מעלתם, מצד חורין בני להיות בעצמם ראויים שהיו בני להיות ראויים שהם לישראל עצמית

דבר ידי על להתבטל יכול לא ע קבו שהוא (דבר כלל עצמי דבר יבטל לא מקרי ודבר מעלתם, עצם מצד. חורין

עם בעצם חורין בני שהם הזאת ה המעל ישראל על עדיין כי )זמני

ישראל את הוא ברוך הקדוש שהוציא אחר כי במקרה. עבוד הש שנאמר מלכים אף אלא עוד ולא חורין, בני אותם ונתן: ממצרים

השם זה קדוש" וגוי כהנים ממלכת לי תהיו ואתם ו') יט' (שמות

("בני)"חורין בזה שיש והחשיבות והמעלה בעצם. לישראל הוא

ישראל חכמי אומרים ולפיכך במקרה. שהוא בגלותם נתבטל לא בעצם ישראל שקנו והחשיבות המעלה מצד וזה בגלותם. אף א') עמוד קיא (שבת הם" מלכים בני ישראל "כל

כלל במקרה נתבטל ". לא

בני אלא מעבדות, שהשתחררו חורין בני רק א ל אמיתיים, חורין לבני נהפכנו יציאה באותה

חורין בני של נשמה עם חורין חורין בני בגופנו, ברוחנו, נפשנו, בנטיית חורין בני, רוח שקיבלנו כיוון לעולם, שיעבוד לאותו יותר נחזור לא תוכנו, בתוך בעצמיותנו, חדשה

חורין בני רוח. של

רק חורין, בני באמת שאנו הזאת בנה מהה רק לנבוע יכולה החירות של הזאת המגמה להוציא יצליח לא לעולם הוא כוחותיו הם מה ידע לא אדם אם ותפקידנו. ערכנו מהבנת

שלמה בצורה הפועל אל, אותם המתוקנת. בצורתם 6 אותם להוציא יצליח לא לעולם ואופיו תכונותיו את מכיר שלא עם שלם, בעם וחומר וקל

השלמה בצורה הפועל אל מהכוח. שלהם

4 חיי סדר וכל כולו העולם כל הרי תורה, למתן עולם, לחרות ממצרים, אבותינו את הקב״ה הוציא לא "אילו

במצרים פרעה לאותו השעבוד נשאר היה וכך השתנות. בלי מקומם על נשארים היו ". האדם

של הגדה ראי״ה, עולת רסח עמוד 'פסח

5 סא פרק ה' 'גבורות

6 בלתי הוא וזה לאחר משעובד הוא זה שבמקרה מה מעמדי, הבדל רק איננו החורין לבן העבד שבין "ההבדל

. משועבד הנ הרוח אות ה היא הצביונית החירות. נאמן להיות ידה על מתרומם בכלל העם וכן שהאדם שאה, י

ש הנפשית לתכונה שלו, הפנימית לעצמיות אל צלם ל כזאת ובתכונה בקרבו אשר וק, ים את להרגיש לו אפשר

שהם מגמתיים, חיים בתור חייו חייו תוכן אין שלעולם העבדות, של הרוח בבעל כן שאין מה. ערכם את שווים שליטה איזה עליו השולט האחר אצל ויפה טוב שהוא במה אם כי העצמית, הנפשית בתכונתו מאירים והרגשתו

מוסרית– שהיא בין רשמית א שהי בין שהיא וטוב יפה שהוא מוצא שהאחר ". במה

רמד עמוד פסח של הגדה ראי״ה 'עולת

למצ יכולים אנו שרוחו משכיל עבד א ו

בן- ולהיפך חירות, מלא הוא שרוחו חורין

עבד. של רוח הוא

את לנו נתן הוא טבענו, הוא מה אופיינו הוא מה ללמוד אפשרות לנו נתן הוא ברוך הקדוש

הוא ברוך הקדוש בה הקדושה התורה פנימיות את ישראל לעם מגלה. נפשו 7

להיות לו שגורמים דברים חיצוניים, בדברים עסוק הוא תורה לומד לא אדם כאשר כלומר,

הדברים לו, לא בדברים שקוע הפנימי שלו העצמי הכח עצמיותו, כח את מדלדלים, הללו

שלו הפנימי ה״אני". שלו,

אנשים של ה מחשב דפוס לעצמנו מאמצים אנחנו האלה, לקולות מקשיבים כשאנחנו

שאילול אנחנו, לא שהם א אחרת פועלים אחרת, חושבים היינו. הם

חוסר הוא מה הבנה מחוסר בעיקר נובעת לעצמנו הזאת, ההקשבה מי לנו, שיש הכח

מה באמת, אנחנו יכולתנו. ומה בתוכנו טמון

בדיוק נקודה ואותה עצמו את מכיר היה ישראל עם אילו כולו, ישראל בעם גם, קיימת

כאלה חיצוניים" "קולות לעצמו לאמץ צריך היה לא הוא אופיו, את מהותו, את מכיר

האופי מה ללמוד חייבים לעשות, מה הזמן כל לו שיגידו שנוכל כדי הישראלית האומה של

הפועל אל מהכח אותה. להוציא התורה לימוד ידי על רק היא זאת לעשות היחידה. הדרך

כל- לחשוב יכולים היינו לא התורה שבלעדי כל-כך גדול הוא ישראל עם של הכח רחוק, כך

ה לשאוף, יכול הוא אליה ביותר הגדולה המטרה מה היום מישהו שואלים היינו אם היה א ו

"הלוואי גנון: בס משהו לנו אומר הממשלה טיס/מנהל/ראש ואהיה

. ."'וכו תפקידים הם שאלה כמובן

לה באנו ולא חשובים מעיט לדברים השאיפה אבל מערכם,

מי ההבנה מחוסר נובעת הללו

נשמה היא מה יהודי, הוא

כוחה מה. יהודית,

לשאיפה להגיע יכול יהודי רק

יות לה שיכולה ביותר הגבוהה להיות והיא כולה, האנושות בכל כך כדי עד עולם, של בריבונו דבק

הנבואה למעלת מגיע, שהוא עם המפגש היא הזאת המעלה שנשמת מי רק יהודי, רק להגיע יכול זו למעלה העולם, והיה שאמר מי הוא, ברוך הקדוש

כל הזו המטרה לעומת חיים, נשמת בו נפח בעצמו הוא ברוך שהקדוש בקרבו, אלוקים הוא איך היא השאלה אלא עושה, האדם מה משנה זה אין מתגמדות, האחרות המטרות האם בתוכו? נמצא ממש הוא ברוך שהקדוש מבין, הוא האם עושה, שהוא מה את עושה

ורגע רגע כל אותו שמחיה מי שיש מאמין? הוא

חורין בני חורין, בני אנחנו כאשר רק להגיע יכולים אנחנו הזאת למעלה השעבודים מכל

להיות ומי להיות מה להיות איך ל. נו שאומרים השעבודים מכל החיצוניים,

אנחנו כאשר ולמעשה וכוחותינו, לעצמנו מתכחשים אנחנו הגדולה, נשמתנו מ מתעלמים

באמת חופשיים. איננו

ה הרוחני הצד את לעורר לתורה, אחת מגמה "יש 7 ר ס ויהיה קדושות, במושכלות עסוק שיהיה שבאדם, עליון

בהמי משיקוע " עצ. מיותו כח את שמדלדל גופני,

ה סעיף ו' פרק התורה 'אורות

יצאנו כאילו עצמנו את רואים ממש אנחנו בו בלילה דווקא הסדר, בליל דווקא לכן

איתנו8 ממש נמצאת, ממצרים. השכינה

לירושלים המקדש, לבית לעלות בפסח זוכים היינו קיים היה המקדש כשבית פעם, אומנם

הפסח קורבן את ש. ם לאכול

: שנאמר9 כמו

בְּּחַּג יִבְּחָׁר אֲשֶׁר בַּּמָּׁקוֹם אֱלֹהֶיךָׁ יְּהוָׁה פְּּנֵי אֶת זְּכוּרְּךָׁ כָׁל יֵרָׁאֶה בַּּשָּׁׁנָׁה פְּּעָׁמִים "שָׁׁלוֹשׁ

ַּּהַּמ רֵיקָׁם. יְּהוָׁה פְּּנֵי אֶת יֵרָׁאֶה וְּלֹא הַּסֻּכּוֹת וּבְּחַּג הַּשָּׁׁבֻעוֹת וּבְּחַּג צּוֹת "

שכחנו כְּהִלְּכָתָם" כְּסִדְּרָםּומּוסָפִים תְּמִידִים קורבנות," הם מה אותו לאכול צריך מיוחדות, שלו ההלכות כמה עד הפסח, קורבן הוא מה שכחנו ובפרט

ישראל בעם לאחדות גורם הזה ה. קורבן כמה שבור, ולא שלם מבושל, ולא צלי

פסח10 קורבן הלכות את עמוק במבט קוק הרב מסביר כך:

" בלילה" אלא נאכל אינו. הפסח

מצרים שביציאת כיוון היא בלילה, הפסח את אוכלים שאנחנו הסיבה ישראל "עם", נוצר

8 עמוד יב' דף בשבת הגמרא פי על ארמי, בלשון בהגדה לפתוח שתיקנו הטעם להסביר אפשר עניא, לחמא "הא

הוא ברוך (הקדוש לשלם" ידכירנך "רחמנא תפילה: בלשון אומר היה החולה, את מבקר כשהיה אלעזר רבי ב',

לפי ארמי, בלשון צרכיו אדם ישאל אל לעולם יהודה: רב אמר שהרי זה, על הגמרא ומקשה לשלום). יזכרך שנאמר עימו, שהשכינה חולה (שונה) שאני הגמרא, ומתרצת ארמי. בלשון (מבינים) מכירים השרת מלאכי שאין

להכניס השרת, מלאכי של לסעד זקוק אצלו המתפלל שאין ונמצא דוי", ערש על יסעדנו "ה' ד'): מא' (תהילים

תיקנו ולכן ובעצמו. בכבודו הוא ברוך הקדוש נמצא מד מע שבאותו כיוון הוא, ברוך הקדוש לפני תפילתו הוא ברוך שהקדוש ) מ: (שמות בזוהר שכתוב מה להדגיש ארמי, בלשון ההגדה שבתחילת הראשונה הפסקא

עימנו השכינה כי השרת, במלאכי צורך כל לנו ואין בניו, מפי מצרים יציאת סיפור לשמוע יבוא ". בעצמו

ליעקב אמת

טז פסוק ט׳ז' פרק דברים 9

10 הלאומי הכח את המקשרת הקדושה, הופעת שקרבן עד ממש, אחד כאיש להיות ישראל, כנסת של הכללי

צ כקרבן נחשב אחד כל של היחיד י הענ זהו בור, י הר ולעומק בפסח. המתגלה ין ו כולו שהכלל שם, בזה מתאחד

ומשא- המגע ידי שעל בודדים, מאישים מקובצה חברתית, התאחדות לא לחטיבה יחד מתאחדים הם היומי ומתן

עליון יחוד התגלות אלא, אחת, נעשתה הפסח, קדושת ידי על שמתאחדת האומה, של כולה שהכללות

לאישיות ר הוא הולם ממש-, יחידה ו מדויק (ביחד )ש המתיח הלילה, שם נאכל אינו הפסח היחידיות. אל אלא

. בלילה" קעט עמוד א' חלק ראי״ה 'עולת

שלם עם אלא כיחידים, לא כפרטים, לא א שמגלה שלמה אחדות, בעולם, ה' רצון ת

יְסַפֵּרּו. 11 תְהִּלָתִּי לִּי, יָצַרְתִּי "עַם-זּו "

בתוך בחושך נסתכל אם אחת. לאחדות פרטים הרבה להפוך בכוחו יש הלילה, ומימלא

כללים– דברים אולי לראות נצליח החדר, לזהות נצליח לא אבל ספרייה. כיסא, שולחן,

האחדות וכו'. לנו יש ספרים איזה השולחן, על ח מונ מה בחדר, השונים הפרטים את כי לא פרטים, אין שבו בזמן דווקא בלילה, דווקא ביותר הטובה בצורה מתבטאת הכוללת נהיה שוב הבוקר, וכשיגיע ישראל, בכלל להיכלל מקומם כרגע כי אלא ואינם, התבטלו הם

הכלל את שמרכיבים. הפרטים

" חצות" עד אלא נאכל. ואינו

הרבה לו ונותנים הכלל את חיים הכלל, על חושבים שאנחנו שמרוב סכנה, ישנה פעמים

לא וכדי הכלל, את המרכיבים הפרטים את נשכח עצמנו, את נשכח בחיינו, ממשי ביטוי

לפרטים היחס את, תנו מאי תשכיח שלא כדי מידי, גדול מקום הלילה של ל״כלליות "לתת מהלילה12 חצי רק עד. חצות, דווקא לאוכלו אותנו מצווה התורה

את יבינו והכלל כשהפרטים הפועל אל תצא בכללה, האומה של האמיתית, החירות כשכל ככלל, ישראל עם של תפקידו את ויבין ותפקידו, מעלתו את יבין פרט כשכל ערכם,

כל- עליון, כל-כך מכלל חלק הוא איך יבין מאיתנו אחד ערכו את גם הוא ידע נשגב, כך

משמעותו את. פקידו, ת את הפרטי,

לנו שיאיר זעיר, בנר אלא באבוקה, לא גדול באור לא החמץ, את בודקים אנחנו פסח לפני

ביותר החשוכות הפינות את. גם

הלאומית, איפתנו ש היא מה האמיתית, חירותנו היא מה הלב, חדרי בתוך בודקים אנחנו

! אומרים-לא אנחנו להתפלש קטנים, להישאר בפירוש לנו שאומרת גלויה לעבדות לא כולם שמנסים כמוסה, לעבדות לא גם אומרים ואנחנו וטהרה, לקדושה לעלות ולא בבוץ

כוחנו ומה מעלתנו מה אנחנו, מי בשבילנו, טוב מה כולם יודעים כאילו מאיתנו. להסתיר

צריך שהוא חושבים שאחרים מה לעשות צריך איננו הוא העמים כל כמו אינו ישראל, עם

באמת חופשי להיות כדי שלו, לאמת שלו, למקוריות נאמן להיות חייב ישראל עם. ת, לעשו עם "להיות ו. כמוסה גלויה עבדות- מכל באמת, חופשי בארצנו" חופשי 13

11 כא פסוק מג'' פרק ישעיה

12 בשביל הפסח, לקדושת מתיחש שהלילה מכיון ראוי הכלל, בקדושת השפעתו בהפעלת שיש היחידיות, עומק

תהיה היומית, ההכשרה אל עדיין פונה שאינה הראשונה, הלילה מחצית שרק בגבולו ישמר, שהוא ולא זמנו,

ומתעתד פונה להיות מוכן כבר כשהוא הלילה, של השניה המחצה לבא העתידות החברתיות, ההתקנות לקראת

" חצות עד אלא נאכל ואינו. ביום.

קעט עמוד א' חלק ראי״ה 'עולת

13 אחרי לבער הלב, חדרי את ג״כ בודקים אנו הנר לאור החמץ את בודקים וכשאנו " שנדבקה העבדות חומצת

לה נוכל למען בנפשותינו, י נקיים נפש, ברוממות חירותינו חג של האורה חוג אל כנס בין עבדות, של כתם מכל

העבדות אותה ובין הרוח, אצילות את ומעכירה הנפש הוד את המשפילה הגלויה, העבדות אותה של, הכמוסה

הע ההמון את ידם על שמתעים טפל שטחי חירות של מזויפים צבעים ידי על המזדייפת " י. ור

עמוד461 הראי״ה מאמרי

השדה עבודות בכל להתעסק שאסור כיוון פנוי, רב זמן יוצרת השמיטה. שנת

ל אב מאוד, אינטנסיבית בצורה עובד החקלאי שנה כל

בביתו יושב הוא שנים, לשבע אח. ת הזאת השנה ה״אני את עצמו, את לזכור זמן לאדם לתת כדי "נועדה

שלו הרוחניות את שלו, . הפנימי

קלישר14 צבי הרב כותב וכך:

שנה רק החומר, לצורך האדמה בעבודת טרודים יהיו לא לעולם "כי

בתורה יעסוק העבודה עול יפרוק וכאשר לנפשו. חופשי יהיה אחת

האמיתי האושר הוא זה כי ". וחכמה…

אנחנו האומה, של החומרי בבניין עסוקים אנחנו כאשר

וכמו שלה, הרוחני הבניין את חלילה לשכוח יכולים

לעיל בנו שכת ש נשכ זה ידי על ח את מקוריותנו, את גם

כוחינו ואת. עצמותינו 15

גם לתת כדי נועדה שהשמיטה כותב הארץ לשבת בהקדמתו קוק הרב פנוי "זמן "לאדם

החומרית ממלאכתו באופיו עצמו, בהכרת שיעסוק כדי, . הפרטי16 שנת לאומה. כללית שביתה היא השמיטה אך יחיד, לכל "שמיטה" מעין היא השבת הקדושה התורה בלימוד לעסוק וצריך יכול ישראל עם בה שלמה שנה היא, השמיטה

ובהבנת ישראל מעם ויחיד יחיד כל של ערכו בהבנת בציון היושב העם של. כללותו

14 בהר פרשת הברית ספר

15 פנויים שיהיו המפרשים פירשו השמיטה עניין כי הקהל) (במצוות השמיטה שנת לאחר אה הקרי הייתה "ולזה בעומק הדברים ויפעלו יכנסו ש הכנה להם הייתה וזאת עצמם, בתוך להסתכל האדמה ומעבודת ממלאכתם

"ליבם זה" המתחיל״ולפי דיבור וילך פרשת משמואל שם

16 יחיד כל על פועלת שהשבת הפעולה אותה את, בת. . ש בכל קרובים לפרקים החול מחיי מתנער "היחיד המאור בתוכה יתגלה לזמן מזמן כי זו. . לאומה הוא מיוחד צורך בכללה. האומה על השמיטה היא פועלת

להם אשר והתחרות הזעף החול. . החברה״של חיי ישביתוהו לא אשר זהרו, מלוא בכל שלה, האלוקי

מדויק מקור (להביא עמוד+ )

עליה יושביה כל שלא כיוון היא לזה והסיבה מדרבנן, היא כיום השמיטה מצוות, כידוע, באה שהשמיטה כיוון היא העיקרית הסיבה באמת כי נראה הדבר, טעם את נבדוק ואם

ישראל17 בעם מסוימת אחדות ליצור הפסח לקורבן בדומה.)(

קשור השמיטה בה נוספת נקודה בגמרא18 כתובה לפסח ה:

את להפקיר אדם על זו במצווה ביעור" "מצוות הנקראת השמיטה בשנת מצווה ישנה המצווה של המקור בשדות, לאכול לחיה עוד יכולת שאין לאחר שברשותו והירקות הפירות

הפסוק19 הוא הזו: תְּּבוּאָׁת כָׁל תִּהְּיֶה בְּּאַּרְּצֶךָׁ אֲשֶׁר וְּלַּחַּיָּׁה ָׁ״וְּלִבְּהֶמְּתְּּךָׁ." לֶאֱכֹל הּ

כהנים20 בתורת ודרשו:

לחיה כלה בבית, אוכלת בהמה בשדה אוכלת שחיה זמן כל לחיה בהמה מקיש ולחיה ולבהמתך אומר "כשהוא

שבבית." לבהמתך כלה שבשדה

"קבוע זמן ישנו הגמרא "למסקנת ומין מין כל של הביעור זמן מתי בגמרא חז״ל, נחלקו

השערה פי על חז״ל קבעו, שאותו מין אותו של הפירות כל כלים הזה בזמן יותר או פחות

לאכול להמשיך יכול יותר מאוחר שיש בוודאות יודע אדם אם אבל. מהשדה,

הוא השדות) מן נגמרים הם שבו הזמן (כלומר הענבים של הביעור שזמן הגמרא אומרת

הפסח. , עד "בענבים "פסח.

בפסח דווקא הוא הענבים? גמרים נ שבו שהזמן קבע שהקב״ה לזה פנימי קשר יש האם

מקריות זו? האם עכשיו עד שדיברנו מה לכל קשור זה? ואיך

היין21 על נאמר: " וַּאֲנָׁשִׁים אֱלֹהִים הַּמְּשַּמֵּחַּ אֶת״תִּירוֹשִׁי, הֶחֳדַּלְּתִּי הַּגֶּפֶן, הֶם, ל ָׁוַּתֹּאמֶר

גם22 וכתוב: " אֱנוֹש." לְּבַּב יְּשַּמַּּח ׁוְּיַּיִן

17 המצווה זאת לקיים יכולין ישראל, בבני שיש האחדות כפי אבל פרטית, מצווה אינה השמיטה, ות מצו "והנה שמיטה לשבות באין האחדות ידי לכן״על עליה" יושביה שכל "בזמן שכתוב כמו

אמת שפת תרל״ח בהר פרשת

18 על אוכלין - מהן מאוחרות יש, אם אוכל של דליות שיכלו עד בענבים: אוכלין רבנן "תנו בזיתים. אוכלים יהן

מוצא ואינו יוצא עני שיהא, כדי חלב גוש של אחרון שיכלה: עד אומר אליעזר, רבי שבתקוע אחרון שיכלה עד היני בית פגי הוזכרו: לא יהודה רבי. אמר היני בית פגי שיכלו עד בגרוגרות. אוכלין רובע בעיקרו ולא בנופו לא וא היני בית )פגי, דתנן מעשר( לענין אלא האחרון שיכלה עד בתמרים. אוכלין במעשר חייבין - דטובינא היני

: . ורמינהי השיצין בין של על אוכלין, ואין הכיפין בין של על: אוכלין אומר גמליאל בן שמעון. רבן שבצוער

: רבי ביבי רב. ואמר הפורים עד, בתמרים החנוכה עד, בגרוגרות העצרת עד, בזיתים הפסח עד בענבים אוכלין

יוח מאוחרות יש: אם בהדיא קתני: הא אימא בעית. ואי הוא שיעורא חד ואידי אידי - מחליף בתרייתא תרתי נן

עליהן." אוכלין - מהן ב עבוד נב דף פסחים 'מסכת

19 ז פסוק כה' פרק ויקרא 'ספר

20 ג הלכה ג' פרק בהר 'פרשת

21 יג פסוק ט' פרק 'שופטים

22 טו פסוק קד' פרק 'תהלים

גורם היין מדוע ש לכך לב נשים היטב, נדייק אם לשמחה? למקם בחר המלך דוד היין את

הלחם בין דווקא לשמחה הגורם: ללחם

קשה עובד שאדם אחרי מופיע היין

לחם להוציא בשביל לחם. ומוציא צריך מסודרים, מאוד גבולות צריך

איך ואיך, מתי לזרוע מה לדעת טוחנים איך לקצור, איך, להשקות,

כדי והמים הקמח ל ש הכמויות מה גבולות בתוך הכל לחם. . להוציא

העבודה כל אחרי זה כל אחרי

הדרך כל לאורך האדם ל ש והיגיעה

הלחם. יוצא

יין באמת אז ובנייה מאמץ של שלם תהליך של עדין כשיא ליין, להתייחס ככה תדע אם

שיותר, כמה ו אותו רק תהליך, ובלי גבולות ללא היין את תיקח אם אבל אנוש, לבב ישמח ממש הפוך יהיה שיקרה שמה להניח סביר אלא ליבך, ישמח שלא רק שלא לך תדע. אז

הפנים את לגלות הוא במהותו היין כי ולמה? סוד23 יצא יין "נכנס הוא היין של התפקיד ",

שאנחנו מי את שלנו, הפנימיות את. לגלות אם אחרים, לחקות ננסה רק הזמן כל אם אנחנו, מי נדע לא אם לעצמנו נאמנים נהיה, לא

סביר אלא אותה, מכירים שאיננו כיוון שלנו הפנימית האמת את מאיתנו יוציא לא היין פנימית הכרה כמעט לנו שאין גילינו פתאום כי עמוקה ועצבות בבדידות שנשקע להניח

. אמיתית

שד המשנה שאומרת כך כדי עד חזק, כך כל- הוא היין של כוחו, יח המש של בדורו ווקא

יתרבה24 היין:

ת הגפן יאמיר, ויוקר יסגא, חוצפא משיחא בעקבות " ביוקר" והיין פריה- תן י

שאפשר מה שם על הגפן עץ נקרא הוא אלא פירותיו, שם על ענבים עץ נקרא לא הגפן עץ

היין של כוחו שזהו כיוון הענבים, של הפנים על מהפירות, . להוציא

סם. נקראת התורה 25 סם? ת נקרא התורה מדוע עיקריות תכונות שתי יש: לסם

א. תמציתיות ריכוזיות- בו יש

ב. רגילה אבקה רגיל, כדור כמו לכאורה נראה (הוא מוסתרת שבו )האנרגיה

23 ל סנהדרין ח, א 'עמוד

24 ב עמוד מט דף 'סוטה

25 " מיתה סם לו נעשית זכה לא חיים סם לו נעשית "זכה

ב עמוד עב 'יומא

הָׁאָׁרֶץ מִן לֶחֶם "לְּהוֹצִיא

-. לְּהַּצְּהִיל אֱנוֹשׁ בַּב ל יְּשַּמַּּח ְּוְּיַּיִן

מִשָּׁׁמֶן פָּׁנִים

- יִסְּעָׁד" אֱנוֹשׁ לְּבַּב וְּלֶחֶם

אחרות מחכמות חכמה" "עוד היא שהתורה לחשוב חלילה יכול התורה, עם שנפגש, מי

לדוגמא. הפיזיקה או הרפואה לחכמת התורה חכמת בין מהותי הבדל שאין

דבר בכל שנמצאת הפנימיות את לזהות להקשיב, לב, לשים לדעת. צריך

דור הנקודה, בדיוק זו כי היין יתרבה שבו כדור הגאולה דור את לתאר בוחרת המשנה

פנימיות מחפש "תוך" שמחפש דור הוא. הגאולה

בה דווקא מתגלה הזה היין לפעמים ת שתכרו

בפנים אבל בפאבים, במסיבות, , יתר, עמוקה מגמה ישנה הדברים, , בתוככי את לגלות הפנים, את לגלות המשתוקקת

התוכן את רק ולא המציאות של העומק

לעין הנגלה. החיצוני

הגמרא26 היין את הביא שהקב״ה אומרת

סיבות: שתי בגלל לעולם

א. אבלים לנחם

ב. הזה בעולם לרשעים טוב שכר. לשלם

" לנחם אלא בעולם יין נברא לא חנן: רב אמר לרשעים" שכר ולשלם אבלים

השורש את לגלות צריך המקרים. ובשני החיים27 התעצמות רק אלא מוות לא וזה יותר, נעלים חיים שיש להבין צריך האבלים אצל

מהם להיפרע כדי רק זה שכר, מקבלים שהם שנראה פי על אף הרשעים, אצל גם וכך

במבט הדברים, של הפנימיות על ההסתכלות הבא. בעולם יסגא ה״חוצפא ועמוק, "חודר

התכונה ללא פנימיים, דברים גדולים, לדברים הדור של הדרישה בגלל נובע שלנו, בדור

לגמרי אחרת להיראות יכול הכל חיצונית, הדברים, שורשי את ללמוד אפשר אי, הזאת שהמציאות מבינים פנימיות, בעיניים כשמביטים קומה, כשזוקפים מבט, כשמרימים אבל

מאוד שונה בפנ. ים

לא פנימה, להסתכל למדנו שלא העובדה מעצם רק נובע הזה, החיצוני המבט כל זה, וכל

שמספיק דבר שום אין כבר ומימלא בנו, שטמון הפוטנציאל מה בנו, שיש הכוחות מה ידענו הם נביאים בני נביאים אינם אם " שלנו התוכיות הזאת, הפנימית האמת רק כי לנו, ."טוב

והפיכת נים, הפ גילוי הדברים, פנימיות של הכוח הוא היין, של שסודו נמצאנוְלמדים

לפ ְהפָנים נים. כוחנו מה באמת, אנחנו מי הגדול, הגילוי הוא והסוד, , סוד יצא יין ""נכנס מעלינו החמץ הסרת גבורתנו, . מה

26 א עמוד ע דף 'סנהדרין

27 החיים תגבורת רק הוא הרי מות קוראים אדם שבני מה שיקרו, היא טומאתו שוא, חזיון הוא "המוות

". ותעצומתם שפ עמוד ב' הקודש 'אורות

אבל דים, עב להיות כך ומתוך באמת, אנחנו מי לגלות יכולים אנחנו החירות חג בפסח- חופשי. באמת להיות יכול ה' עבד שרק לה' עבדים 28

כוסות ארבע דווקא? למה הוא ביותר המפורסם התירוץ גאולה של לשונות ארבע: כנגד

וגאלתי ולקחתי והצלתי. והוצאתי

זו והאם לחירות? ליין? קשור זה איך אבל

היחידה? התשובה

לת שהמקור היא האמת שארבעת הזה רוץ י

הגאולה לשונות ארבעת כנגד הן ת הכוסו בירושלמי29 הוא. ארבעה מובאים בירושלמי

ארבע דווקא שותים אנחנו למה תירוצים

: כוסות

בגמרא יוחנן רבי דעת: זוהי

". א של לשונות ארבע כנגד בנייה: רבי בשם יוחנן רבי

ולקחתי וגאלתי והצלתי, והוצאתי, "גאולה:

היא נוספת דעה היחידה, הדעה לא זו אבל

לוי בן יהושוע רבי: של

". ב פרעה של כוסות ארבע כנגד אומר: לוי בן יהושוע "רבי

הוא הסדר בליל כוסות ארבע שותים אנחנו שבגללה שהסיבה מסביר לוי בן יהושוע רבי

יוסף פתר שאותו פרעה של. משקים ה שר בחלום שמוזכר פעמים ארבע כנגד

28 הזמן עבדי חופשי לבד הוא ה' עבד הם, עבדים. עבדי

נפשי אמרה ה' חלקי חלקו, אנוש כל בבקש כן על

הזמן "עבדי הלוי יהודה "ר'

29 א הלכה י' פרק 'פסחים

לוי רבי בשם הובא נוסף: טעם

מלכויות ארבע כנגד אומר ל״וי "רבי. ג

רומא יוון, פרס, אשור, בגלות: ישראל את ששיעבדו המלכויות. ארבעת

בחג כוסות ארבע דווקא שותים מה. אנחנו כנגד נוסף טעם מביאים חכמים

. ד העולם אומות את להשקות עתיד שהקב״ה פורענות של כוסות ארבעה כנגד אמרי: ""ורבנן

"כוס המילה בהם מתהילים."שנזכרת פסוקים ושני מירמיהו פסוקים שני מביאה הגמרא

העולם אומות על יביא עולם של שריבונו הפורענות" "כוסות את מתארים אלה פסוקים

ישראל את. הצוררות

עיקריים יעדים שני עם נשארנו כן: אם

א. ל נצטרך בנפרד. תירוץ כל ברר

ב. המגמה את לראות ו לנ מאפשרת שאולי תשובה יותר עמוק במבט להרכיב ננסה ש הכללית יחד גם כל. התירוצים מ עו הל

הראשון התירוץ אותו הביא שרש״י בגלל (כנראה יוחנן רבי של כולם מבין והמפורסם

הגאולה לשונות כנגד הן הכוסות שארבעת הוא הבבלי). בתלמוד

קשור להיות צריך כוסות ארבע דווקא שותים שאנחנו שהטעם סובר כנראה יוחנן רבי

המרבה "כל הסדר. בליל במהותו עסוקים שאנחנו אירוע לאותו ממש, מצרים יציאת ל משובח זה הרי מצרים ביציאת "לספר המהותי הוא מצרים יציאת שסיפור הבין יוחנן רבי

חייבים אנחנו הללו הכוסות ארבעת את שותים אנחנו וכאשר ישראל, עם בשביל ביותר

עצמ. ו מצרים יציאת של המאורע על לחשוב בגאולה שלבים ארבעה היו מצרים ביציאת אחרי שלב התקדמנו כיצד ולהעמיק להפנים להבין ננסה וכוס כוס וכל לחירות מעבדות

"נלקחנו ולבסוף "נגאלנו" כך אחר "ניצלנו" כך ואחר "יצאנו" בהתחלה."שלב,

" ה״הגדה של המצווה את נקיים מצרים גאולת בשלבי נתבונן אם יוחנן רבי של לדעתו

מצרים יציאת את ממש נחווה שבה. בצורה

השני התירוץ אותם כנגד הם שותים שאנו הכוסות שארבעת לוי בן יהושוע רבי של הוא

חכמתו מכח ויוסף הכלא, לבית שנשלח פרעה של המשקים שר שחלם כוסות ארבע לפתור מצליח בו" אלוהים רוח אשר איש כזה "הנמצא פרעה: עליו שמעיד כמו האלוהית

החלום את המשקים. לשר

לפסח קשור ויוסף המשקים שר של הזה הסיפור איך להתבונן, עלינו? אבל

אדם על סיפור פרטית, גאולה של סיפור הוא יוסף של שסיפורו לומר, עלינו כנראה אלא

מצרים. למלך משנה ונהיה לחופשי, יצא הסיכויים כל שכנגד

המשקים שר של חלום אותו. בזכות בסוף התאפשרה האסורים מבית יוסף של היציאה

של האישי לסיפורו גם הפרטית, לגאולה גם מקום יש הסדר, בליל לוי בן יהושע רבי לדעת

כל במהלך אותו שסוגרים מהמיצרים, כלוא הוא בו מהמקום מאיתנו, ואחד אחד כל

גם לצאת יכולים אנחנו בו הזמן הוא לוי בן יהושוע ר' של הבנתו לפי הסדר ליל השנה,

נמצא הוא שבו מהמקום אחד כל יחידים, בתור פרטי. באופן

והרביעי השלישי התירוץ וחכמים לוי רבי של. הוא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מעשר עני

בס״ד

חלק מחיוב ההפרשה של תרומות ומעשרות הוא הפרשה של מעשר עני. את המעשר הזה נותנים בשנים ג' ו' של מניין שנות השמיטה. (ישנם פירות החייבים בתרו״מ בשנת שמיטה, בפירות אלו נוהגים להפריש מעשר עני ויש מחמירים גם מעשר שני)

את המעשר מביאים לעני והם ברשותו של העני ויכול לאוכלם ולמכרם ולעשות כל מה שרוצה. (אומנם אסור להוציא פירות אלו לחו״ל.)

הגדרת עני בזמן חז״ל הייתה מי שאין לו 200 זוז כיום הגדרים הם אחרים היינו מי שאין לו פרנסה קבועה וכדומה, בעז״ה בהמשך כשנדון על מעשר כספים שם נעסוק יותר בהגדרות של עני.

כמפריש מטבל ודאי (כג' מי שיש לו עץ בביתו) חייב לתת את המעשר לעני. ואינו יכול להשאיר בביתו. במקרה של ספק טבל אינו חייב לתת את המעשר לעני כיון שעל העני להוכיח שפירות אלו לא מעושרים, יש להדגיש שאומנם חובת נתינה אין אבל ישנה חובת הפרשה. (ולכן את נוסח ההפרשה אומר כרגיל)

כיון שכיום העניים לא מגיעים אל השדה אלא בעל הבית הוא נותן לעני, לכן האדם יכול להחליט לאיזה עני הוא רוצה לתת. ואינו מחוייב לתת דווקא לעני הראשון שהוא פוגש.

למעשה- כיום לעניים לא שווה להם להגיע בשביל כמה פירות, לכן העצה הטובה ביותר היא לתת הלוואה לעני (לדוג' יתן על שנה שלמה 30 ₪) ולהגיד לו שאת ההלוואה הוא ישלם בפירות שאני מפריש, ולכן לאחר אמירת הנוסח הוא יגיד שהוא מקנה את הפירות לעני ומיד הפירות חוזרים אל בעל הבית כיון שהפירות הם כתשלום על ההלוואה.

בשעת הדחק שאין לו דרך לעשות הלוואה עם העני י״א שאפשר לשום את הפירות ולהניח כסף בצד ובינתיים לאכול את הפירות.

יש עושים הסכם עם מקום מסודר כג' בית האוצר (של מכון התורה והארץ וכדו') שהם כבר עושים הסכם עם העני.

במידה ונותן את הפירות לעני לכתחילה צריך להגיד לו שהנתינה היא נתינה של מעשר עני.

מעשר עני.

מקור החיוב- עי' בפסוקי התורה בגדר החיוב.

דברים פרק יד

(כח) מִקְצֵ֣ה׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (כט) וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: ס

דברים פרק כו

(יב) כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי:

כיצד נותנים- עי' ברמב״ם ובדרך אמונה, שימו האם מותר לו לבחור עניים מסויימים.

רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ו

הלכה ז- בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני, נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

הלכה י- ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה.

דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו

(לו) בעל השדה כו'. הנה פרשת מעשר עני כתובה בתורה בשני מקומות בפ' ראה ובפ' תבא ושנינו בספרי כתוב אחד אמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא דצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם הניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מ״ע המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים וזהו מ״ע המתחלק בגרנות ואף על גב דכתיב והנחת דמשמע בעזיבה כמו לשו״פ מ״מ תקנו חכמים שבעה״ב יחלק להם בשוה כדי שלא יריבו אבל מוכרח ליתן לכל עני שבא ואין לו שום טוה״נ בזה כמש״כ רבנו בסמוך ה״י אבל מ״ע המתחלק בבית יש לו טוה״נ ויכול לתתו לכל מי שירצה כמ״ש רבנו שם ורבנו לא חילק בין ימות החמה לימות הגשמים נראה דס״ל דלאו דוקא אלא הכל לפי הענין שאם ישתמר בשדה ולא יתקלקל ויבואו עניים לקחתו יניחנו בשדה ואם לאו יביאנו לבית ולפ״ז בזה״ז שאין עני שיטריח ללכת לפרדס ליקח פירות אחדות שזהו שיעור שביעה שלהן וכ״ש במקום דשכיח גנבים צריך תמיד לקחתו לביתו ולחלקו ויש לו טוה״נ בהן, והנה הדין שכתב רבנו כאן שצריך ליתן להן כדי שביעה הוא דוקא במ״ע המתחלק בגרנות ולא במ״ע המתחלק בבית כמ״ש רבנו בסמוך הי״ב …

למי נותנים- עי' במשנה (פאה ח' ח-ט') וכ״כ הרמב״ם (מתנו״ע ט' יג') וע׳י בטור, ולגבי הרוצה לתת בדיון שבויים עי' ברמב״ם. (חשבו מה הטעם שצריך להודיעו שזה מעשר עני)

משנה מסכת פאה פרק ח

משנה ח'- מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:

משנה ט'- מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו …

רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יג

מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.

טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג

מי שיש לו מזון שני סעודותא לא יטול מהתמחוי ארבע עשרה סעודות לא יטול מהקופה יש לו מאתים זוז אפי' אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל יש לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נותנין לו אלף זוז בבת אחת ה״ז יטול

רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה יז

מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

שיעור ההפרשה- עי' רמב״ם מעשר, ולפי״ז חשבו כיצד יפריש בפועל ועי' משפטי ארץ.

רמב״ם הלכות מעשר פרק א הלכה יד

אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין, וכל המדקדק בשיעור משובח, והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין.

משפטי ארץ (עמ' 208)

כשמפריש מעשר עני צריך לדקדק בשיעור במעשר, לפי שאין מעשרים באומד. אם קשה עליו לדקדק בשיעור המעשר, יפריד מעט יותר מעשירית מן הטבל, ויאמר: מעשר עני בפירות אלו.

עני המעשר- עי' בגמ' חולין ורמב״ם (מובא לעיל פ״ו ה״י) ולגבי פתרון מה יעשה מי שאינו יכול עי' דרך אמונה.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלא עמוד ב

ותנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו, אחריך - זה שכחה. וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא? עזיבה כתיבא בהו, ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דכתיב: ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם - להזהיר עני על שלו. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים מאי טעמא? נתינה כתיבא ביה; ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דאמר ר' אילעא: גמר לגר לגר מהתם, מה להלן - מוזהר עני על שלו, אף כאן - מוזהר עני על שלו. ושאר מתנות כהנה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי,

דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה טז ס״ק (קז)

(קז) והלוקח אסור בהן. מיהו אין הלוקח אסור בפאה אלא אם הי' ברשותו בשעת התחלת הקצירה שאז חל החיוב של פאה ובלקט ושכחה אם הי' ברשותו בשעה שנפל הלקט ושכח השכחה ובמ״ע אם הי' ברשותו בשעת מירוח שאז חל החיוב מעשר אבל אם קנה אחר שחל החיוב נהי שחייב להפריש אבל מותר לו ליטול המתנות לעצמו אם הוא עני ולכן עני האוכל אצל בעה״ב ומעשר יכול לעכב המ״ע לעצמו ועי' בבה״ל:

דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה טז

ולכן נהגו כמה אנשים שאין ביכולתם לתת המ״ע לעניים להפקיר כל נכסיהם אחר ההפרשה וגם הקרקע והפירות ולזכות במ״ע ואח״כ חוזרין וזוכין בה ובלבד שיפקיר בפני שלשה ויפקיר לכל אף לעשירים …

דרך הנתינה- עי' בשו״ת אבקת רוכל לגבי נתינת כסף במקום הפרי. ועי' משפטי ארץ (עמ' 214) בספר ואכלת ובשעת עמ' 156).

שו״ת אבקת רוכל סימן טז שאלה על מה שנהגו בקצת מקומות בא״י איש אשר ישחט שור או כשב או עז מוכרו לזרים במתנותיו ואח״כ נותן לכהן פרוטה בעד המתנות והכהן לוקח ומתרצה האם קיים בכך מצות מתנות כהונה דמה לי הן מה לי דמיהן או לא תשובה … גרסינן בפרק הזרוע והלחיים (קלד) … מקום שאין שם כהן מעלה אותם בדמים לאוכלם מפני הפסד כהן דוק מינה טעמא דאין שם כהן משום הכי מעלה אותם בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן ודוקא מעלה אותם בדמים כלומר לשום אותם בשיווים דלשון מעלה אותם בדמים בכל דוכתא הכי משמע ורש״י ז״ל כתב שם את דמי המתנות משמע דשומא מעולא בעי אבל פחות מכאן איכא גזל ודוקא נמי לשום אותם תחל' ואחר כך אוכלן אבל לאכול אותם ואח״כ לשום אותם בדמים לא … כ״ש בנ״ד שכפי הנראה אינו נותן אחד מעשרה בשיווים. אם כן אפילו יתנו הפרוטה לכהן קודם מכירת המתנו' או אפי' שיוויים כיון דלא אתו ליד כהן לא נתקיימה מצות ונתן דהן ולא דמיהן ואפי' כשאין כהן בעיר היה אפשר לומר שיוציא המתנות ויניחם אפי' יפסידו אם לא מפני הפסד כהן … וא״כ איך אנו לא נחוש להפסד הכהן ונתקן לתת פרוטה בדבר השוה בכפלי כפליי' ולהפסיד מתנותיו בידים … הא קמן בהדייא שאע״פ שהכהן מתרצה לקחת דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכרי כהונה או במזכה ע״י אחר וזו ראייה גמורה אין דרך לנטות ימין ושמאל … אלא ודאי וברור שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן ואז יעשה הכהן מה שירצה … אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפי' ימכור אותם בשיוויים דאימת קנה האי כהן שיוכל למוכרם לישראל ונמצא דבר שאינו שלו כ״ש למוכרם פחות משיוויים בכדי שאין הדעת טועה דודאי נראה כחוכא ואטלולא.

לגבי הפתרון של אכילה ואח״כ תשלום לעני עי' עמ' 157.

דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה י

והלוקח פירות מחברו אחר שכבר הוטבלו דהיינו אחר מירוח מותר ללוקח ליטול המ״ע לעצמו כיון שכבר הוטבלו ברשותו של ראשון ויתבאר בהט״ז בעזה״י ושם יתבאר ג״כ אם יכול להפקיר נכסיו ולזכות במעשר עני:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת ואתחנן - ההבדלים בציווי השבת בין יתרו לואתחנן

בס״ד, יב אב תשע״ד

פרשת ואתחנן – ההבדלים בציווי על מצוות השבת

הגדרת ההבדלים

בפרשתנו חוזר משה רבנו פעם נוספת על עשרת הדיברות. ישנם מספר הבדלים בין עשרת הדיברות המופיעות בפרשתנו לעשרת הדיברות המופיעות בפרשת יתרו. ננסה לעמוד על ההבדל בציווי על שמירת השבת בין שתי הפרשות.

להלן השוואה בטבלה בין שני הציוויים על השבת (דגשים על ההבדלים):

ניתן להסיק מהתבוננות בין שני הציוויים כי קיימים מספר הבדלים מהותיים בין שני הציווים:

יש לנסות להבין את מהות ההבדלים בין הציוויים, ומדוע משה רבנו בוחר לשנות מדבר ה' בפרשת ואתחנן. כדי לנסות ליישב את מהות ההבדלים חשוב לעמוד על המקום בו עמד עם ישראל בכל אחד מהציוויים.

ההבדל בין "זכור" ל״שמור"

מופיע במדרש תנאים (הופמן - דברים ה, יב,) ההבדל בין הציווי זכור לציווי שמור:

"זכור" - זוכרהו על היין וכן הוא אומר (הושע י״ד ח') זכרו כיין לבנון.

"שמור" - שומרו מלעשות בו מלאכה".

ניתן להסיק מכך שהציווי "זכור" הוא כנגד מצוות ה״עשה" של השבת (עשיית הקידוש), ואילו הציווי "שמור" הוא כנגד מצוות ה״לא תעשה" שבשבת (אי עשיית מלאכה).

היטיב לתאר זאת בעל המשך חכמה (דברים ה, יב):

"שמור" נאמר על הסייג והגדר שיעשו החכמים במצוות, כמו שדרשו בפרק ב' דיבמות (כא, א) "ושמרתם" על הסייגים.

ואף שהגמרא אומרת (ראש השנה כז ע״א):

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

נראה שיש משמעות להבדל מדוע כאן נכתב "זכור" וכאן נכתב "שמור".

פרשת יתרו

בפרשת יתרו עם ישראל נמצא 50 יום אחרי יציאת מצרים, הוא נפגש עם א-להיו ולומד להכיר אותו. עם ישראל ראה את פלאי היציאה ואת כוחו של ה' לעשות עבורו ניסים. עמ״י זוכה להגיע למעמד נבואי, כמאמר המדרש (שכל טוב בשלח פרק טו): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה", אך עדיין לא מכיר דיו את בורא עולם.

הוא עומד בפני תקופה של הליכה במדבר של מפגש היכרות עם בורא העולם, התעלות ודבקות בו. ודווקא באותה העת מגיע הציווי לזכור את השבת, ציווי אקטיבי להוסיף קדושה על ידי זכירת השבת. במדבר עמ״י לא עובד ולא עמל, יש לו פנאי לעסוק ברוחניות, וביום השבת הוא מוסיף רובד של זכירת השבת ובכך מוסיף לעצמו עוד ועוד קדושה.

זו הסיבה שהשבת היא זכר לבריאת העולם. את יציאת מצרים הם זוכרים ומכירים היטב, אבל כשמתבוננים שה' הוא גם ברא את העולם כולו, נכנסת בעם ישראל יראת השמים, וההבנה שהוא מנהיג את העולם. וכוחו ויכולתו עצומים.

בפרשת ואתחנן

לעומת זאת, בפרשת ואתחנן ערב הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו מנסה להנחיל לעם ישראל את המסר אודות חשיבות השביתה מכל מלאכה. בארץ ישראל עם ישראל צריך לעבוד קשה כדי לזכות לפרנסה, כפי שכתוב בפסוקים (דברים פרק ח, א-יג):

"וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: … וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:"

בארץ ישראל, ישנו ציווי להפסיק מהעבודה היומיומית, ומתוך השביתה ממלאכה נזכר ביציאת מצרים במתן תורה, בזמן שקבלנו את התורה ואת התכלית שלנו בעולם.

יסודות האמונה לדעת ר' יוסף אלבו

ביסודות האמונה היהודית ישנן חלוקות שונות מהם יסודות האמונה. רבי יוסף אלבו מציין בספר העיקרים שלושה עיקרים אשר לדעתו מהווים את מהות היהדות והם:

א. מציאות השם כבורא.

ב. השגחתו על הברואים.

ג. תורה מן השמיים.

ישנם כופרים שמאמינים שה' ברא את העולם, אך אינם מאמינים שהוא משגיח. לשיטתם ה' ברא את העולם והלך להתעסק בדברים אחרים (פילוסופים). וכן ישנם כופרים שמאמינים שה' ברא את העולם, ואף משגיח בברואיו, אך אינם מאמינים במסירת התורה לעם ישראל בדווקא (מוסלמים וכדומה).

כנגד אותם כופרים, לדעת ר' יוסף אלבו עיקרי האמונה היהודית הם שלושה: שה' ברא את העולם, ומשגיח בו על ברואיו, ומסר את התורה לעמו.

החדרת האמונה בבריאה והחדרת האמונה בהשגחה

עם ישראל בזמן מעמד הר סיני נמצא אחרי תקופה שראה בחוש מהי השגחת ה' באופן עצום. ברגעי מעמד הר סיני הוא מקבל את התורה מן השמים. אם כן, כל מה שנותר לו, זה הציווי להאמין שאותו כוח (ה' יתברך) הוא גם ברא את העולם. ועל כן בפרשת יתרו ה' מעביר מסר לעם ישראל שדרך זכירת השבת הם יפנימו את המסר שה' הוא בורא העולם, והוא מנהיג את כל המציאות כולה, באופן כוסמי וכולל (ולא זמני הוא רגעי חלילה).

לעומת זאת, עם ישראל בהייתו בארץ ישראל, שנמצא במציאות חומרית מעשית (אחר שכבר למד והפנים במדבר את המסר ש-ה' ברא את העולם ומנהיג אותו) נדרש למשהו אחר.

אחר עמלו הקשה שבעה ימים, בשעה שהוא שומר את השבת ושובת ממלאכתו המאסיבית, נדרש להפנים את המסר של השגחת ה' בכל פרט שהוא עמל בו.

כיצד זוכרים מהי השגחת ה'? על ידי שמתבוננים ביציאת מצרים, בה ה' השגיח עלינו בגלוי והוצאנו ממצרים. באופן זה יזכרו ישראל שה' משגיח על כל פרט, ולא יטעו לשכוח את ה' חלילה.

תוספת הפירוט שביתת השור והחמור ומנוחת העבדים

באופן זה ניתן להסביר מדוע בפרשת ואתחנן ישנה הדגשה משמעותית יותר לציווי על שביתת השור והחמור. וכן התוספת "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

התורה רוצה ללמדנו שאף שאדם בארץ ישראל עמל במלאכתו כל השבוע, הוא מוכרח להשבית את כל אשר לו, ולא לאפשר כלל מציאות שיעבדו שורו וחמורו ועבדו. משום שרק באופן זה האדם יגיע להתבטלות נכונה כלפי שמיא, והכרה בכך שה' הוא זה שמשגיח ופועל במציאות. כל זמן שהאדם או רכושו עובדים עדיין ישנה תחושה של "כוחי ועצם ידי". מטרת השבת היא שיפנים האדם אף שעושה ועמל, יגיעתו איננה מניבה פירות אלמלא ברכתו של ה'.

באופן זה האדם לא יתנשא לא על עבדיו ולא על רכושו, כי כל המציאות שובתת ובכך מקבלת את עול מלכות שמים בשלימות.

סיכום

נמצינו למדים ששני הציווים על קיום מצוות השבת בעשרת הדיברות הם שונים:

במעמד הר סיני הוא כנגד הדרישה להוסיף בקודש, להכיר את מלכות ה' בעולם, כבורא העולם, כמציאות שמימית אלוקית מוחלטת.

ולעומת זה בטרם הכניסה לארץ ישראל, מצוות השבת, מקבלת רובד נוסף של מסר רוחני, לדרישה לשמירה באמצעות שביתה ממלאכה, ובאופן זה מגיעים להכרה מוחלטת בכוחו של ה' המשגיח ופועל על המציאות כולה, והפנמה שמכוחו אנו תלויים ועומדים.

שנזכה על ידי זכירת השבת ושמירתה לשתי הבחינות הללו: לזכור את השבת, ולהכיר במציאות ה' כבורא ומנהיג, לשמור את השבת בשביתת מלאכה, ולהכיר בהשגחת ה' עלינו בכל פרט במציאות.

פרשת יתרו (שמות פרק כ, ח-יא)

פרשת ואתחנן (דברים פרק ה, יב-טו)

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: --- שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ --- וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: --- כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

פרשת יתרו

פרשת ואתחנן

ציווי זָכוֹר

ציווי שָׁמוֹר

ציווי על האדם ועל רכושו

פירוט הציווי על השור והחמור

------

למען ינוחו העבד והאמה כמוך

זכר לבריאת העולם

זכר ליציאת מצרים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות