יום העשירי

בס״ד זכור ברית דעשי״ת, ו' תשרי תש״ע לפ״ק

יום הכיפורים – העשירי לימי התשובה – ונפשי תדרכי עוז

עיון בתורה של הרבי מראדזין (בעל התכלת) – ע״פ ספרו סוד ישרים (ערב יום הכיפורים סי' ו, ציטוטים ללא מקור לקוחים משם.)

פרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים נפתחת בפסוק (ויקרא טז, ב):

ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת.

חז״ל בספרא (פרשה א אות ח) דרשו את המילים "בכל עת" – "זה יום הכיפורים".

"כל עת" מובנו העת הכוללת ביותר, המושלמת ביותר, וגם בה אין להיכנס לקודש הקדשים ללא סדר של עבודה.

מדוע יום הכיפורים הינו הזמן המושלם ביותר, ומהי משמעות ביטוי זה?

ביאר בזה אאמו״ר ( - אדמו״ר בעל ה״בית יעקב" מאיזביצ׳א) הגה״ק זצלה״ה ש׳בכל עת' מורה על כל השלמות, ומשום שביום הכיפורים נגמר הוויית הבריאה בתכלית השלימות לזה נקרא יום הכיפורים 'בכל עת'.

דברים אלו הינם חידוש גדול; בתורה לא נרמז כלל שהיה תהליך בבריאת העולם שהסתיים ביום העשירי, ובפרט שיום זה הינו העשירי לבריאת האדם שהוא סיום תהליך הבריאה.

אמנם בדברי חז״ל בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא מ – בחודש השביעי, ד״ה ועשיתם עולה) אנו מוצאים רמז לכך:

דבר אחר למה עשרה, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקדוש ברוך הוא והעולם מתחייב כלייה מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקדוש ברוך הוא מזכה את עולמו, נמצאת אומר כאילו בו ביום נברא העולם.

ביום כיפורים "נגמרת הווית הבריאה" לא בעת בריאת העולם אלא בכל שנה ושנה. זהו היום שבו נחתם העולם בכללותו לחיים בכל שנה ושנה, והווית הבריאה של אותה שנה נגמרת ביום הכיפורים. זהו איפוא ה״עת" החותמת את הבריאה, וכפי שאמרו חז״ל (ברכות יב, א) ש״הכל הולך אחר החיתום".

מסביר זאת הרבי:

וביאר העניין כי בראש השנה נתעורר הרצון מהתחלת הבריאה כמאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. והעשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים הם כנגד העשרה מדות, שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'. ויום כפור הוא יום העשירי נגד 'לך ה' הממלכה' – מדת המלכות, שהיא מדה העשירית אשר בה נגמר ההוויה מכל סדר ההשתלשלות בשלימות הגמור.

ניתן לומר שבראש השנה אנו נותנים כתר בראשו של המלך, וביום כיפור המלך נותן כתר בראשנו וממליך אותנו. הוא מעניק לנו את השלימות בהעברת המלכות לידינו.

שלימות זו באה לידי ביטוי בכך שביום זה האדם מרגיש בטוח בעצמו – ביטחון עצמי נובע מתוך תחושה שיש לו לאדם כל, ומשום כך הוא בטוח בקיומו, ושום דבר אינו יכול להרתיע או להפחיד אותו. הקב״ה יוצר שלימות זו בהנחילו לאדם את תחושת האדנות והמלכות – תחושת העצמיות. שלימות של יצירה משמעותה שהיצירה עומדת בפני עצמה ואינה צריכה עוד להמשך. לכן רק כשהאדם יחוש בעצמו את שלימותו נשלמה בריאתו.

אולם אז המעגל חוזר לתחילתו, משום שרק בשלב זה באמת יכול האדם לבחור בהמלכת ה' על עצמו. אם הוא לא היה מרגיש את שלימותו, ותלותו בה' הייתה טבועה בו בטבעו, אזי אין משמעות לעבודת ה' ולבחירה החופשית:

התפיסה האחרונה של האדם נקרא מלכות, שבמלכות שהוא ההסתר האחרון, עד שכבר נראה להבריאה שיש לה קיום הוויה בפני עצמה, כדאיתא בספר רזיאל כשברא הקב״ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה, והוא כדי שיהיה נראה לה שיש לה הוויה בפני עצמה. ובזה נגמר כל השלימות מהבריאה, כי דווקא מחמת אותו ההסתר יתכן מדת המלכות, שהבריאה תמליך עליה את השי״ת בבחירתה.

גם מצדו ית' כך הוא, מצד אחד המלכות היא שלטון והנהגה, ומן הצד השני ההנהגה האלקית בעולם הזה נסתרת. השלימות של הבריאה וסיומה היא בהסתרה המאפשרת את התהליך האנושי של הבחירה – תכלית הבריאה:

מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום, כי הוא הגמר שאין עוד למטה הימנה שום מדה, וכל פעולתה הוא רק באור חוזר, להכיר על ידה כל רצון עליון ית'.

המצב של הסתר הפנים בעולם הזה מאפשר בחירה מלאה בה' או בשליטת הטבע והחומר, ולכן דווקא במצב זה – הנהגת מדת המלכות – יש משמעות להכרת רצון ה' בעולם. הכרות זו היא פעולתו של ה״אור החוזר".

ביום הכיפורים, יום הסליחה וגמר קביעת התכנית האלקית לעולם, שורה בעולם תחושה חגיגית של שלימות, אז מתגלה מדת המלכות, המשלמת את ההסתר, נותנת כח ועוצמה לאדם, ומשרה עליו ביטחון עצמי ותחושת עצמיות חזקה ביותר. מצב פתיחה נשמתית – תודעתית זה, מאפשר לנו לבחור בטוב מחדש, בחירה חופשית מלאה, וזאת למרות היסטוריה מלאה בבחירות לא מוצלחות ולא טובות – ביום זה השי״ת סולח לעם עדת מעוזו ומאפשר להם לבחור בו מחדש. מאידך מצב זה יוצר בטחון עצמי שיכול למנוע את הבחירה מחדש בה' ולעכב את התשובה, האדם חש את עצמו במלוא אונו, במלוא שלימותו, במלוא כוחו הגשמי והרוחני, ועל מה ולמה יעשה תשובה?

וזאת השלימות נגמר ביום הכיפורים וכו'. כי באותו היום נגמר כל השלימות מהבריאה, ומחמת זה יכול האדם בזה היום לקבל התפשטות יתירה מחמת גודל התקיפות הזורח בו, כעניין מאמרם ז״ל במדרש: אין אדם נופל ביום גנוסיא שלו.

אלא שגם על אותה אפשרות שהאדם ינצל את עוצמתו ביום זה לכיוון החיובי והרצוי – הדבקות בה' ובישועת סליחתו – יש להקשות, מדוע ציווה השי״ת את האדם לצום, לענות את נפשו ולצמצם את כוחו ביום זה, זהו יום שבו הוא נמצא בשיא כוחו, ודווקא את כוחותיו אלו עליו להפנות לעבודתו יתברך. עינוי נפש הינו למעשה השבתת כוחות האדם – הימנעות מאכילה ושתייה ויתר העינויים. עבודת ה' צריכה להיות בהתאם למצבו של האדם, וכשהאדם נמצא בשיא פריחתו עליו לנתב פריחה זו אל מקורה – מקור השפע האלקי בעולם, לפיכך הציווי על ההתכנסות וההצטמצמות, לכאורה נראה תמוה.

ציווי דומה מוצא הרבי גם בציווי של הקב״ה ללבנה – "לכי ומעטי את עצמך". הן הלבנה טענה כלפי הקב״ה: "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" (כדברי חז״ל חולין ס, ב שהביאם רש״י בראשית א, טז) על כך ענה לה הקב״ה מעטי את עצמך. הרבי מעמיק בהבנת טענת הלבנה ותשובת הקב״ה: מאחורי טענת הלבנה מסתתרת תביעה למלוכה עצמית: היא ראויה למלוך ועל כן המלוכה מגיעה לה ואי אפשר לשתף עמה מלכה נוספת.

במהות הטענה עומדת הדרך לעבודת ה'. בספרי החכמה הפנימית אנו מוצאים השוואה בין הלבנה למדת המלכות, כלומר להנהגה של העולם מתוך הסתר פנים, ליצירת תחושה של מלאות ועצמיות שאינם צריכים לדבר ומנותקים ממקור החיות – מה', וממקום זה דווקא להתחיל ב״אור חוזר" להכיר את יוצר הכל ולדבקה בו. זו הייתה טענת הלבנה: אני היא שלימות היצירה, אני המלכה!

מאחר שרצון העליון ית' הוא לבלתי יגמור שלימות הבריאה כי אם דרך מדת המלכות, שתתרחק כל כך מהמקור ית' עד שיהיה נראה לה שיש לה הוויה בפני עצמה עם בחירה חופשית. ואם כן נמצא במידת המלכות עיקר השלימות, כי דווקא על ידה נגמר קוטב המכוון מרצונו ית'.

הקב״ה אינו דוחה את טענתה, הוא אכן מקבל את דבריה שהיא אכן הבכירה, אלא שמשום כך דווקא הוא אומר לה "לכי ומעטי את עצמך"; כוונתו באמירה זו היא שזו צריכה להיות פעולתה לאור אופייה המיוחד של עבודת ה' שלה.

עבודת ה' של מידת המלכות היא עבודת הבחירה – האדם צריך לבחור בין רע וטוב, ולעמוד מול הקב״ה על בסיס בחירה זו, לעמוד לפניו "פנים בפנים". לא ניתן להימלט מן ההחלטה בטענה שגם הרע הוא יציר כפיו של הקב״ה, יש להבחין בין שני הצדדים, לשפוט ביניהם מהו טוב ומהו רע ולקבל את ההחלטה במה לדבוק ואת מה להרחיק. בחירה זו היא העדפה של צד אחד על פני חברו, וממילא צמצום המרחב של ההתנהלות בעולם – ניתוק מכל מה שמייצג את הרע.

בזה העולם כל עוד שלא נגמרו הברורין מוכרח להיות הצמצומים בזאת המידה, משום שיש בעולם רע המוחלט שהוא הרבה יותר מרוחק, ולאותה הרע יש ג״כ טענה שברא אותה השי״ת, לכן נצרך למידת המלכות כל הצמצומים כדי לברר את עצמה כנגד אותו הרע המוחלט, והבירור הוא בזה שיש בכחה אחר כל התרחקותה לצמצם את עצמה ולחזור לעמוד נוכח השי״ת פנים בפנים.

אמירתו של הקב״ה ללבנה "לכי ומעטי עצמך" משמעותה התחילי את תהליך התיקון ועבודת ה' שלך ראשונה.

בחירה של אדם בה' תחילתה בהעדפת הרוחני על החומרי, בהבחנה ברורה בין קודש ובין חול ובדחיית החול. זהו משמעותו העמוקה של הצמצום המצופה מן הלבנה.

זוהי המשמעות העמוקה של הצמצום ביום הכיפורים – יומה של מידת המלכות. ביום זה שבו האדם עם שני צדדיו – הרוחני והגשמי – נמצא בשיא כוחו צריך הוא לבחור ברוחני ולבטא בכך את עבודת ה' שלו, צריך הוא להעדיף את הנשמה על הגוף, על השקיעה בחומר, ומתוך כך לעמוד בענווה ויראה לפניו ית', מתוך הצום ועינוי הנפש.

ולכן ביום הכיפורים הנקרא 'בכל עת', שנגמר בו כל השלמות מהבריאה, צריכין למעט את עצמו בכל הצמצומים, שלא יבוא עם התקיפות של כל השלימות, כי אם ב׳זאת' שמורה על יראה וצמצום.

בתורה הבאה (סי' ז) בונה הרבי קומה נוספת על מה שהתבאר עד כה:

תחילה נקדים מדברי מרן האריז״ל (פרי עץ חיים שער יום הכיפורים פרק א):

ענין כל האוכל ושותה בט' כו', מעלה כאלו התענה ט' וי'. והעניין, כי הלא כבר בארנו, כי המלכות עולה ביוה״כ אצל הבינה ממש, לאכול ולשתות מאותן הקולות הפנימים וכו'. וא״כ כל האוכל ושותה, כאלו התענה, כי התענית הוי סוד אכילה ושתיה פנימית.

ענין יוה״כ בקיצור נמרץ, וענין כל האוכל ושותה בט' וכו', וכבר נתבאר לעיל, כי בכל ימות השנה, ע״י אכילתו ושתייתו הגופנית, שאנו מברכין כמה ברכות, כמו המוציא וברכת המזון וכיוצא בהם, הנה על ידיהן, אנו ממשיכין שפע ומזון אמא עלאה אל מלכות רחל נוקבא דז״א, (כי אכילה גי' אדנ״י ע״ה) וגם היא אכילה גופנית, מן חיצונית הבינה כנ״ל. אך ביוה״כ, אנו נותנין לה אכילה ושתיה, ושארי דברים מסוד הפנימית דבינה, שהם ה' קולות, כי אז עולה היא עד בינה ממש, לכן אנו מתענין ביום הכיפורים, כדי להמשיך אליה אכילה ושתיה, בסוד ה' קולות הפנימית, שהם ה' גבורות מאימא ג״כ.

גם התענית נקרא צו״ם, וצו״ם גי' קו״ל, כי הוא ממשיך הקולות הפנימים עליונים, וזה סוד מוצא פי' ה', שעליו יחיה האדם ביום הכיפורים בלבד, כי צו״ם אותיות מוצ״א. ובשאר השנה יחיה במוצא פי ה', השם המעורב תוך הלחם הגופני, וז״ש כי לא על הלחם לבדו וכו', רק בשתוף מוצא פי ה', וז״ש כי לא על הלחם לבדו.

והנה צריך תחלה, שישלמו כל הבחי' הנ״ל דמלכות בסוד חיצונית, כדי שתוכל לקבל אח״כ פנימית. והנה עתה בערב יום הכיפורים, אנו צריכין לתקן יסוד ומלכות של הנוקבא, ואלו אינן נתקנין רק בסוד חיצונית, ע״י אכילה ושתיה החיצונית שלנו, ולכן צריך להרבות ביום זה באכילה ושתיה, משא״כ בשאר הימים. לפי שבכל יום מי' ימי תשובה, אינו נתקן אלא מדרגה אחת לבד, ועתה ביום ט', אנו צריכין לתקן מדרגתו שהיא בחי' הוד, הנתקנת וננסרת ביום ט', ומלבד זה צריך לתקן גם הבחי' המגעת ליום י', שהוא יסוד ומלכות, כי יסוד ומלכות הם מחוברים תמיד, ואין להפרידן, ונקרא מדרגה אחת. נמצא כי ביום ט' נתקנת מדרגתו, ומדרגת יום י', וכולם בסוד אכילה ושתיה חיצונית, ולכן צריך לאכול כפי ערך ב' ימים, כי אם לא יעשה כן, יצטרך ביום י' לתקן מדרגת של יסוד ומלכות, בסוד אכילה חיצונית ולא תוכל לעלות לאכילה פנימית. הרי נמצא, כי האכילה ושתיה בט' גורם להתענות ביום הכיפורים, כי גורם לאכילה ושתיה הפנימית, וא״כ האוכל ושותה בט', הרי כאלו התענה גם בי', כי לולי אכילות הט', לא היה תענית בעשירי.

נבאר את הדברים במעט לפי קוצר דעתנו וה' הטוב יכפר אם שגינו. עניין אכילה ושתיה שייך גם באדם וגם בעולמות העליונים, ועניינם הוא חיבור וקיום הנשמה בגוף וחיזוק כוחותיו, וכן הוא בעולמות, וכמו שכתב בספר נפש החיים (שער ב פרק ו):

וכמו שענין חבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות שהן סוד האדם הגדול. כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם, גזרה רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצות ועבודת התפלה של עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו ית' מהם, וכרגע היו חוזרים כלם לאפס ואין.

כל השנה אדם צריך לאכול ולשתות ובזה הוא מזין את גופו וגם נשמתו, וזאת על ידי מוצא פי ה' שנמצא בתוך המאכל, אותם ניצוצות רוחניים של חיות. ביום הכיפורים אין צורך לזה משום שאז המלכות עולה עד הבינה, כלומר ביום זה יש ביכולת המציאות בכללותה והאדם בפרט להתנהג ולחיות על פי האידיאל והרעיון האלהי בטהרתו, שזהו יסוד התשובה של יום זה. עליה זו מאפשרת את החיבור למקור ההזנה הרוחנית גם ללא צורך באכילה ממשית של האדם, וכך הנשמה "אוכלת" ביום זה מן הקולות הפנימיים ביותר, מן החיות האלהית העמוקה ששופעת ביום זה. זהו ניתוק של עולם החומר – מדת המלכות המסתירה את האור האלהי במסווה של החומריות – ממקומו, מצורת ההתנהגות הרגילה שלו, ומתאימה אותו לעולם רוחני לחלוטין, שבו האור האלהי גלוי ואינו מוסתר. על כן ביום זה אנו שובתים מכל גשמיות וגופניות בחמשת העינויים: מאכילה ושתיה, מרחיצת הגוף וסיכתו, מנעילת הסנדל על רגליו, ומהנאתו מתשמיש.

ביום זה אנו חיים את עולם הבינה – עולמה של התשובה, שעליה נאמר בזוהר (ח״ג רפ, א) ש״חמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני החמה." על כן אנו מתפללים חמש תפילות ביום זה:

ולכן ביום הכיפורים שאז נגמר כל תכלית השלימות מהווית אדם, וזה נקרא במדרש רבה יום גנוסיא של אדם, צריך האדם לברר את עצמו בחמש תפילות ובחמש העינויים, כדי שיגיע חזרה בהשורש נוכח השי״ת פנים בפנים.

בחמשת העינויים והתפילות שבהם בוחר האדם בנשמתו ומחבר אליה את גופו, עומד הוא נוכח ה' ומודה שכל אשר לו מאתו ית'. וכפי שנתבאר זו עבודת היום המיוחדת בבחירה בה' ובניתוק מעולם החומר והתנהלותו. אלא שאז, בהיזון חוזר מסתבר שעולם החומר גם הוא מאת ה', וממילא גם דרכיו מאתו ית', וגם הם שייכים לעולם הקודש. עולם של חומר זה – עולמנו – נקרא אצל רבנו "לבושים":

וממילא נתבררו מחמת זה כל הלבושים הנשארים אצלו שהמה רק רצונו ית'. לזה אומרים בזה היום ה' הוא האלהים, והאר״י הק' ז״ל הקשה מי נתלה במי, הוי אומר הקטן נתלה בגדול, והיו צריכים לומר האלהים הוא ה'? אמנם אחר שישראל מצמצמים את עצמם כפי כחם באלו החמש עינויים עד שנכללים בשורש רצונו ית', נתברר מזה כל הלבושים שלהם, שכל קיום הוייתם בזה העולם הוא רק רצון השי״ת, כי מאחר שמצדם מסרו ישראל את עצמם במסירת נפש לגמרי להשי״ת, אם כן מהיכן נשאר עוד קיום הויה להלבושים שלהם, אלא על כרחך שכל החיים הנשאר גבי ישראל הוא רק מזה הרצון ית' שחפץ דווקא בקיום הוייתם. הרי שכל החיים מלבושי ישראל הוא עצמות רצונו הפשוט ית' שהם לבושים לאור רצונו ית'. וזהו ה' הוא האלהים – שהלבושים של ישראל המה התלבשות אורו ית', וכיון שהלבושים בעצמם המה כל רצונו ית' ממילא נקראו הלבושים נמי גדול.

אולי זו הסיבה שאנו מסיימים את היום הקדוש באמירה זו, וממנו יוצאים והולכים מחיל אל חיל, לשמוח בשמחת חג הסוכות, חג שבו אנו משתפים את כל לבושנו בשמחה, גם את גופנו, "והיית אך שמח".

ואכן כך ממשיך רבנו בתורתו לחג הסוכות (סי' לב) בהסבר דברי חז״ל (תנחומא פרשת אמור סי' כב) שיום הראשון של חג הסוכות הינו "ראשון לחשבון עוונות". מסביר זאת רבנו בכך שישראל עלו במחשבתו של ה״אחד" ברצונו לדור בתחתונים, וזה מתבצע בבחירתם של ישראל בו ית':

היינו שישראל עלו במחשבה בהרצון עליון הנקרא אחד, שהוא למעלה הרבה מתפיסת הבריאה, כי כל ההעלם הנמצא בלבושים של ישראל עד שיש להם מקום לבחירה, זה הוא רק כמבואר בתקוני זוה״ק (תיקון סז) ובחרת בחיים וכו', אבל מצד עצמות ישראל אין שום מקום אצלם לבחירה, כי המה דבוקים בשרשם ברצון העליון הנקרא אחד – חד ולא בחושבן.

עם ישראל מורכב משני בחינות: מהות ולבוש, המהות היא שורש נשמתנו והלבוש הינו ההתגלות שלה בעולם החומר וחוקיו, ומצד זה של ההופעה בעולם החומרי שייכת הבחירה בו ית', אך מצד המהות והנשמה אנו דבוקים בו ית' ללא כל יכולת של פירוד. זוהי בחינה הנקראת בלשונו "חד ולא בחושבן" אחד שאין אחריו המשך של חשבון; לעומת זו יש בחינה נוספת של ראשון – חד בחושבן, היינו ראשון שיש אחריו המשך, ומבחינה זו הציב הקב״ה את עולם החומר, עולם המסך שיוצר את התחושה שהחומר מנותק ממנו ית', והוא המאפשר את הבחירה החופשית:

ועל זה אמר השי״ת 'ואנכי הסתר אסתיר' כלומר שאנכי הצבתי זה ההסתר למען שיבקע האדם את ההסתר ויחזור וישוב לשורשו ע״י יגיע כפו. הרי שההסתר בעצמו נכלל נמי בהחשבון של הרצון ית' הנקרא חד בחושבן.

הארת יום הכיפורים היא הארת "חד ולא בחושבן" ומשום כך אנו מתנתקים מהחומר, הארת "חד בחושבן" מתאפשרת לאחר יום הכיפורים ועד לחג הסוכות – ושוב במשך חמשה ימים, ומשום כך ימים אלו אינם בחשבון עוונות, כי כל מה שיפעל האדם בהם בכליו של החומר הוא מואר מאותו אור עליון.

הוסיף רבנו ביאור עוד (סי' לד הראשון):

ואחר כך ביום הכיפורים אז הוא כמבואר בזוה״ק ביה נפקין לחירות, ביה נפקין משלשלהן וכו' ובגין כך תקינו לומר ביה כל נדרי ואסרי וגו', היינו כי בו מתחיל לבנות תקוה שיתגלה ההתחלקות כדי שיהיה מקום לעבודת אדם. ואז מתחיל במלולא – שישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואחד מורה על חד ולא בחושבן. ולזה הוא אז כל עבודת ישראל יותר בשב ואל תעשה, כי החמשה עינויים הם בשב ואל תעשה, ורומזים שישראל עוזבים ומסירים הלבושים של זה העולם, והגם שמצדו ית' יש אז עיקר התקיפות. כו'. ואח״כ בחמשה עשר לחודש מתחיל להאיר הרצון ית' שנקרא ראשון, ראשון מחייב שני, היינו חד בחושבן, להורות שמתחיל הרצון ית' לבא בהלבושים של ישראל וכו'.

ע״ש שהסביר בזה את עניינם של ארבעת המינים והאריך בזה.

בחג הסוכות, לאחר שהעלנו את קומתנו אל עולם התשובה ביום הכיפורים, והתנתקנו לחלוטין מהחומר, והיינו כמלאכים, ואחר כך הארנו בהארה עילאית את כל מערכי החומר, ביום זה שהוא ראשון לחשבון עוונות, אנו מתחילים לשמוח במעשה ידינו המקודשים ומבוררים שעניינם לשם שמים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הלכות מנגל יום טוב חג

בס״ד אש צלי

הכנת הלכות

ה" מנגל " טוב ביום

הרבים לזיכוי יו״ל התשע״ג השבועות חג ערב

לפנות: ניתן הקובץ עניני בכל

052-769-9595

: עימוד ספרגרף ספרגרף ספרגרף ספרגרף 052-764-7844

מבוא

נצטוו מצרים, בארץ ישראל כשהיו עוד ה' ורצון הפסח, קרבן את להקריב הגבורה מפי אל התורה שאמרה כפי אש", "צלי ודוקא מישראל, ואחד אחד כל ע״י יאכל זה שקרבן היה המצריים יריחו למען היתה בזה יתעלה השם וכוונת במים, מבושל ובשל נא ממנו תאכלו

מש גדול הצלי ריח כידוע שהרי שיניהם. ותקהינה אלוהיהם, צלי מריח, המאכלים1 ריחות אר

שמו ויתקדש יתעלה וכך זרועו. בגבורת המלכים מלכי מלך של המזבח, על העולים ה' מקדשי ביומו יום דבר היה הצלי ריח המקדש בבית ואכן,

והחטאות2 השלמים זבחי מבשר ה' כהני וממאכל הוא בריך וקודשא, ניחוח בריח חדי

האישים. מן העולה ישרא תפוצות בקרב והנה לצורך צלי בשר בביתם לעשות טובים בימים הנוהגים ישנם ל ויין", בבשר אלא שמחה "אין כי חכמים שאמרו ממה סמך לכך למצוא ויתכן יו״ט, שמחת היא שמחתינו והיום קיים, שהמקדש בזמן היתה בבשר שהשמחה קט. ( )פסחים שאמרו ואף

) הרמב״ם כתב כבר הרי מ״מ )תקכט(, בשו״ע וכ״פ ביין, רק שמחה שיש הי״ח( פ״ו יו״ט הל'

בבשר3 גם האש ע״ג נעשה שהיה דמקדש דומיא כן עושים ואולי. ,

ו לענין, מענין אוכל כשהיה זצוק״ל הדור מגדולי א' בשם שאמרו אמת ממגידי שמעתי

המקדש, לבנין מתכוננים בזה כי אמר צלי, בשר טעמו ואת ההכנה צורת אנו יודעים שבזה

ג כי נמצא המאכל. של למקדש, הכמיהה את בקרבנו לטפח אנו יכולים אש, צלי באכילת ם

ודפח״ח. רגיל בבישול מצויות שאינם חשובות הלכות וכמה כמה כי לבי, אל ונתון שבתי אך יודעים אינם העם מהמון ורבים זה, כהרי זה הרי ולא גחלים, ע״ג בצליה נאמרו בבית,

וביאורים מקורות 

1 יומא רש״י עי' )כט. ( שמתאוה מאד ריח לו קשה צלי בשר המריח כתובות וע״ע לו.

)סא. ( וכו' משהין הכל.

2 אבות עי' מ״ה( )פ״ה הקודש מבשר אשה הפילה ולא.

3 אין שהיום שס״ל הנ״ל פסחים מגמ' הרמב״ם על הב״י קו' שיישב תקכט סי' ב״ח ועי'

נמי. בבשר יש שמחה אך בכך, חובה

להכ יכולים וח״ו אלו, בהלכות לשמאלם מימינם דאורייתא איסורי שהם ופעמים בהם של דינים ונשתכחו אלו, לדינים ישירות שמתייחס מי שאין כמעט האחרונים, ספרי ובכל ממש, ונו״כ בשו״ע מפורשים דינים הם מהם שרבים ואף הוראה, ומורי תורה מתופשי אף אלו

הפוסקים, רבותינו מספרי יד על יד על ללקט ראינו ע״כ המעיין, יראה כאשר ולערוך עמינו, מדרך מכשול להסיר ועי״כ נפש, לכל ושווה קלה בצורה אלו בעניינים ההלכות

וכהלכה. כדת ה' מועדי את כולם ויחוגו לא כן על הוראה, לשערי לבא עדיין זכיתי ולא היות כי למודעי, וזאת לא כן על הוראה, לשערי לבא עדיין זכיתי ולא היות כי למודעי, וזאת לא כן על הוראה, לשערי לבא עדיין זכיתי ולא היות כי למודעי, וזאת לא כן על הוראה, לשערי לבא עדיין זכיתי ולא היות כי למודעי, וזאת המכשולים על האדם בני ליבות לעורר אלא למעשה, הלכה להורות בזה באתי המכשולים על האדם בני ליבות לעורר אלא למעשה, הלכה להורות בזה באתי המכשולים על האדם בני ליבות לעורר אלא למעשה, הלכה להורות בזה באתי המכשולים על האדם בני ליבות לעורר אלא למעשה, הלכה להורות בזה באתי

העלול העלול העלול העלול א' כל כך וע״י זו, במלאכה לבא ים א' כל כך וע״י זו, במלאכה לבא ים א' כל כך וע״י זו, במלאכה לבא ים א' כל כך וע״י זו, במלאכה לבא ים וא' וא' וא' וא' וישוטטו לרבותיו, ישאל וישוטטו לרבותיו, ישאל וישוטטו לרבותיו, ישאל וישוטטו לרבותיו, ישאל רבים רבים רבים רבים

הדעת. ותרבה הדעת. ותרבה הדעת. ותרבה הדעת. ותרבה

המון על להקל בכדי לבדם, ההלכות פסקי את רק להוציא היה הראוי שמן אף כן, ועל דימינו מקומן ובאיזהו זמנינו, פוסקי בספרי צרכם כל נתבארו לא אלו שדינים כיון אך העם,

מיעוט כפי למילתא, מילתא הבאנו ע״כ השגתינו, למען בהערות, הדינים מקורות את גם

שמעתתא. ולאסוקי לעיין יוכלו מילי ויתבדרון הרבים, ולזיכוי לתועלת יהיו אכן אלו דברים כי ב״ה, היוצר פני ואחלה

יהיו מעשינו שכל ונזכה הלכה, בדבר נכשל ולא מדרשא, בבי לש״ש. ירושת״ו פעיה״ק

התשע״ג לעומר ל״ג ערב

ייב״י

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

הלכות הלכות הלכות הלכות הכנת הכנת הכנת הכנת טוב ביום ה״מנגל" טוב ביום ה״מנגל" טוב ביום ה״מנגל" טוב ביום ה״מנגל"

להבערה עצים איסוף להבערה עצים איסוף להבערה עצים איסוף להבערה עצים איסוף

א. לצורך מסוימות מלאכות התורה שהתירה אף על אסורות שעדיין מלאכות ישנם מקום מכל נפש, אוכל

טעמים, מכמה או שנאסרו מ לעשותן שיכל חמת ל פני

טוב, יום או שאינם אוכל לצורך שהותרו מהמלאכות

ו נפש1, שאסרום הטעם חכמים, יתעסקו שלא בכדי משמחת וימנעו האכילה, בצרכי המידה על יתר העם

התורה. מן איסורם שאף אומרים ויש טוב. יום

ב. לביתו השדה מן זרדים או יבשים עצים לאסוף אסור באם רק להתיר יש בחצירו הם ואם עצמו, טוב ביום

שלש התקיימו יום מערב מכונסים שיהיו א. תנאים; ה מכל בגדר מוקף המקום שיהא ב. כך. לשם טוב יש אשכנז ולבני התחום. בתוך שיהא ג. סביבותיו.

הוא אם להקל התחום בתוך, מוקף אינו אם אף

וביאורים מקורות 

תצה שו״ע עי' 1 מלאכת שהם אע״פ וצידה, וסחיטה ובצירה וטחינה קצירה וז״ל: ס״ב

סקי״ג מ״ב ועי' חכמים, אסרום נפש אוכל.

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

בגדר2.

. ג לא מצויה, ברוח לעוף שדרכם וכדומה, עלים אך כן אם אלא חג, מערב אותם כנס אם אפילו יועיל יתפזרו, שלא עליהם השומר כבד כלי עליהם הניח שהניח אחר אף התפזרו )ואם הנ״ל. לתנאים בנוסף ויש לאוספם, שמותר אומרים יש כלי, עליהם

מחמירים3. (

ד. לקחת מותר בשדה, או בגינה ה׳מנגל' את מכינים אם

וביאורים מקורות 

2 סקט״ו ומ״ב ס״ג, תקא. שו״ע

3 סק״כ שם מ״ב עי' )וסקי״ז( אסור וע״כ מעמר, חשש משום זה דין המבארים שיש

אך יום. מבעוד מוכנים היו ואפילו מפוזרים עצים לאסוף מקרה בכל מרן דעת אין

לפניו השדה מן לאסוף להתיר שכתב כן נראה השו״ע השו״ע, בדעת כן כתב ]ו[ )והמג״א אך עימור, עושה שאינו עליו מוכחת שקדירתו משום שהוא בשדה, הנ״ל ההיתר וביאר

דוחק( שהוא עליו כתב ]יג[ בשעה״צ מוקצה משום שהאיסור וי״א לא. ( ביצה רש״י )עי'

הש בד' לכאורה וכ״מ שלפניו את בשדה לאסוף התיר למה לתמוה יש בזה גם אך ו״ע,

הרמב״ם של שטעמו השעה״צ כתב וע״כ מעריו״ט, ע״כ היתה לא דעתו והרי )והשו״ע( לאסוף מותר יהיה ולכן כך, משום למוקצה עשאוהו וחכמים דחול עובדין משום הוא

לטעמו בין כן ואם בחול. כן לעשות דרכו שאין בשדה, שלפניו את שהוא המג״א של שהתפזרו עלים לגבב אסור יהא דחול עובדין משום המ״ב לטעם ובין מעמר משום יהא כרש״י, ס״ל שהשו״ע ]ה[ מרדכי המאמר לטעם ורק הכינם. אם אפילו ביו״ט

ובכה״ח אלו. עלים לאסוף מותר )סקט״ו( משום שאיסורו והרמב״ם השו״ע שד' כתב

כתב ובסקכ״ט להחמיר, שיש אלא מוקצה לאוספם, מותר שבכה״ג הרשב״א חי' בשם להחמיר יש השו״ע בד' פלוגתא שיש דכיון נראה וע״כ מוקצה. לטעם דהוא שם וכ'

שיסמוך. מה על לו יש המיקל אך הכה״ח, וכמש״כ

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

מקום4 בקרבת שנמצא ממה עצים אך שם. ולהבעיר

לאסור5. יש אשכנז לבני

ה. רק זה וכל לנו ידוע אם בוודאות אלו עצים או שעלים נתלשו אם אך יו״ט, בערב כבר המחובר מן נתלשו בכל לטלטלם אין ביו״ט, נתלשו ספק או ביו״ט

אופן6 היום תלשם ספק )או הגוי אותם תלש ואפילו (.

אסור7. עצמו, לצורך

. ו וכד', בארגז אלו עצים להביא אסור מקרה, בכל

ב כדרכו עושה הוא בזה שהרי חול8.

וביאורים מקורות 

4 ירחיק אם ודאי וע״כ זה, לצורך נאספים שהעצים יראה שהרואה עכ״פ שצריך נראה

האש מקום את משם רואה העין שאין כל מכך. פחות אף ויתכן אסור,

5 דחול עובדין כאן אין שהרי מותר יהא ובזה ס״ג. תקא שו״ע 3( הע' הנ״ל )להמ״ב וכן

עליו מוכחת קדרתו הנ״ל( )להמג״א המ״ב אך. )סקי״ב( ועוד וב״ח ממהרש״ל הביא

גידולו. במקום מגבב שהרי מעמר, חשש כאן שיש משום בזה אף שאסרו

6 שהרי ס״ה. תקא שו״ע לחוש שיש ועוד מחוברים, שהיו השמשות בבין מוקצה הם ספק גבי ס״ג תצז סי' עי' בספק שאפילו ומש״כ האילן. מן עוד ויתלוש יעלה שמא סי' ועי' ס״ג. תקטו סי' וע״ע נולד. ספק בכל שה״ה סק״ח שם ובמ״ב שאסור מוכן

הרחב ולא יעשה. כיצד עצמו, ה׳מנגל' לתוך העצים נפלו באם ס״ב תק״ז בדבר נו

מצוי. שאינו

7 בביה״ש מחובר היה שהרי הוא מוקצה שסו״ס כיון והטעם ס״ב, תקטו. שו״ע

8 סקל״ז שם ובמ״ב סי״א תקי שו״ע. עי'

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

ופחמים עצים ביקוע ופחמים עצים ביקוע ופחמים עצים ביקוע ופחמים עצים ביקוע

. ז בהם, להשתמש ורוצה בבית עצים שברי לו יש אם מוכנים העצים שיהיו א. דברים; בכמה להיזהר יש וכד', מדף או ארון טוב ביום לו נשבר שאם מבעו״י, האש לחיתוי מיוחדת עץ חתיכת לו יש אם הדין והוא

טוב9 ביום שנשברה היה אם אף בו להשתמש אסור,

עומד מעיו״ט10 להישבר שבורים העצים היו ב. . אפשר ואי מידי גדולות חתיכות הם אך מעיו״ט, מהם לבקע מותר שהם, כמות בהם להשתמש

קטנות11 לחתיכות יבקע שלא ובלבד חתיכות, יש ג.

וביאורים מקורות 

9 סקכ״ח תקא סי' ובמ״ב ג. תקז, שו״ע. עי'

10 ס״א תקא שו״ע.

11 הגר״ז בשו״ע שכתב כפי הוא לכאורה בזה והשיעור שם. הט״ז( ע״פ א, אות )קו״א בשם בשע״ת וע״ע סק״ח. במ״ב וכ״מ אש, איתם שמבעירים דקים כקיסמים שהוא טוחן של והגדר טוחן, משום בזה עובר הרי קטנות חתיכות שכשעושה והטעם מו״ק. הראויות דקות חתיכות של בגודל כשיעשה הכא וע״כ דבר, כל של עניינו לפי הוא

להדלקה קיסמים( )כמו שלכאור יל״ע אך טוחן. חשיב בעצים הם השו״ע דברי כל ה כלל, כן לעשות הדרך שאין בפחמים אך להבעירם, וכך דק דק אותם לבקע שהדרך על עובר כבר כן עושה ואם פחם, של והממוצע הרגיל כגודלו הוא תכליתם כן אם

'טוחן' שהוא חלתא גבי עד: שבת מהגמ' מוכח וכן הגרשז״א. בשם ו הערה פ״ו שש״כ )עי'

או ומבקעין קנה סק״ג, טוחן ע״ד סי' ח״ד באגר״מ וע״ע טוחן. התם וחשיב חלקים, וג' לב' תו

עניינו( לפי שכ״א דברים בשאר משא״כ דק, דק שיטחון צריך באוכל דדוקא שכ' נראה וע״כ

בזה. להחמיר דיש

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

בפטיש לא אך בסכין, או בידיים העצים את לבקע

וכד'12.

ח. קצת הגדולים מהם ויש בגחלים, משתמש אם

ורוצ מהרגיל אפילו כלל לבקעם אסור לבקעם, ה

שהם13. כמות להדלקה שראויות כיון ביד,

ט. הבערתם לצורך רק בטלטול מותרים הפחמים אף מתירים ויש לצורך, שלא לטלטלם ואין לאכילה,

לצורך14. שלא

הפחמים סידור הפחמים סידור הפחמים סידור הפחמים סידור

. י המסדרים יש הפחמים; סידור ההדלקה קודם את

וביאורים מקורות 

12 שאומר מי יש בשם כתב אך הקצר, בצידו בקופיץ לבקוע שהתיר ועיי״ש שם, שו״ע

בזה, בקיאין אנו שאין בסכין רק מותר וע״כ סק״ז( מ״ב ביד. )או קופיץ מצוי אין ומ״מ.

ביד. או בסכין להתיר למעלה סתמנו וע״כ כיום

13 הכא אך לבקע, התירו וע״כ ממש גדולים בעצים הוא לעיל שהותר ומה ס״ב. שם

יתירה. טירחא לעשות לו התירו לא שהן, כמות להשתמש שיכול

14 תקב שו״ע עומדים, הם להסקה אלו שעצים כיון ס״ג, כלי לאו דבקעת קכד. שבת )עי'

היא( ובמ״ב )סקכ״א( הרמ״א דלד' שכתבו פוסקים דיש הביא ד( )תצה, מוקצה דשרי

שש״כ ועי' אחר. דבר לצורך לטלטל שרי הכא אף ביו״ט עד( הע' )פי״ג משמיה שכתב

ל טפי דדמיין משום פחמים, לטלטל להתיר דהגרשז״א משא״כ ככלי, ונחשבים פתילה

הוא, מתכלה שאינו דבר פתילה שהרי ויל״ע עצים. ח״ג אהבה במנוחת כמש״כ )ודלא

33 הערה פט״ז ( וצ״ע לעצים, טפי בזה ודומים שמושם בסוף מתכלים הפחמים. ואילו

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

בשביל זה, כעין או 'פירמידה' בצורת הפחמים ביום כן לעשות ואסור הפחמים, בכל האש שיאחוז אותם ישפוך יעשה; כיצד כבונה. שנראה משום טוב, שיבנה דהיינו בשינוי, יבנה או כך, וידליקם בעירבוב

למטה15. מלמעלה

יא. להבעירם מנת על הרשת, ע״ג גחלים להניח מותר

המנגל16. בתוך המונחים בעירה בחומרי

הה דלקה דלקה דלקה דלקה

יב. בי חדשה אש להבעיר אין טוב17 ום ידי על לא ואף,

וביאורים מקורות 

15 ובמ״ב ס״א, תקב שו״ע )סקי״ב( גביהן על ומניח שורות שני כשעושה שאף כתב

המ וכמסק' אסור הפר״ח. וכ״כ וא״ר, ג״א כה״ג נאסר המג״א שלד' כתב סקי״ח )ובכה״ח כן משמע לא אך צדדים. מד' סדורים היו אא״כ בעצים, לא אבל לבנין, יותר דדמי באבנים רק

בזה( גם האוסרים כד' מצדד בכה״ח גם ומ״מ הנ״ל, מהמ״ב להתיר שם שכ' הרמ״א לד' ואף

ל צריך ודאי הכא שתחתיו, לאויר באי״צ להחדיר בשביל כן עושה שהרי שתחתיו אויר

שמז. עמ' הנדמ״ח זצ״ל יוסף להגר״י אחישנה' 'בעתה בס' כתב וכן אש. שם

16 שטו ובסי' סקי״ג. תקז מ״ב עי' כבונה. מחזי משום בזה אין לבד, גג שבהנחת כיון

סקי״ז.

17 ביצה ובגמ' ס״א. תקב שו״ע )לג: ( והרמב״ם מוליד. משום הוא שהטעם אמרו )פ״ד

יו״ט( מהל' כתב שם והמ״מ מעיו״ט, האש להוציא שיכול כיון הוא שהטעם כתב ולאסור להחמיר וס״ל עליו חלק הט״ז אך מותר, בדיעבד והוציא עבר אם שלפי״ז

מ״ב עי' להתיר. כהמ״מ וס״ל עליו חלקו האחרונים אולם בדיעבד. )סק״ד( וכה״ח )תקב,

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

גפרור18 לא אש, לו ואין בשדה נמצא אם אף כן ועל,

וכד'19. בעששית מביתו יביא אלא חדשה, אש ידליק

יג. שלהבת(, בהם )שאין עוממות מגחלים אש הדלקת גפרור לו שכשמצמידים דולק, חשמלי מ׳מנגל' או חם מאפר להדליק אין אך מותרת. מאליו, נדלק הוא

כלל אש בו שאין חמה מפלטה להדליק אין וכן,

וכד'20.

וביאורים מקורות 

(סק״א ובחזו״ע פג( הערה מט עמ' )יו״ט, להקל. בזה האריך ח״ג באול״צ שמשמע )ומה

כנ״ל( דמילתא, לרווחא אלא אי״ז הט״ז, לד' שחשש בביאורים ה״ו כ' פרק.

18 חמר כרם בספר צה( דף )ח״ב פעלים ברב עיין אך בזה, להתיר כתב נח( סי' ח״ב )או״ח

בבא״ח וכ״פ לאסור, עליו שהשיג טו( )במדבר סופר כתב בשו״ת וכ״כ סז( )או״ח ועו ד.

ח״ב יבי״א בשו״ת וכ״כ כז( סי' )או״ח וח״ט ו( אות צא סי' )או״ח ובחזו״ע נא( עמ' )שם, .

19 הברכ״י שהביא ואף א( )אות שאם הנ״ל מהרמב״ם לדייק מועד הבית בשם מזקנו שאין האחרונים כתבו כבר מ״מ ביו״ט, להוציאו מותר מעיו״ט להמציא אפשר היה לא

כה״ח עי' כך, על לסמוך ס )שם, ק״ב( אול״צ בשו״ת וכ״כ לאסור, שלמה מהכרם שהביא

ה״ז( )פ״כ לעשותן שא״א אף או״נ מכשירי לעשות שאין השו״ע ד' דלדידיה ]משום

שבה״ל בשו״ת וכ״כ מעיו״ט[ עא סי' בח״ז לדבריו שציין כהחזו״ע ודלא קכו, סי' )ח״ט

הנ״ל( בח״ט דבריו את שר זכר ולא להתיר, להקל להסומכים ואף. עכ״פ שכ' שם, כה״ח )עי'

פב( הערה מט עמ' וחזו״ע הנ״ל, חמר הכרם בצירוף בגפרור להתיר שבו בכה״ג מילי הני מ״מ כתב ולא מעיו״ט', להוציא יכל ולא במאסר או במדבר שהיה 'כגון מועד הבית דיבר אין כזה גדול אונס לו שאין דבכה״ג משמע שכיח, יותר מקרה שהוא שכבה' 'כגון

להתיר. הנ״ל בחזו״ע וכ״מ נא( )עמ' במנח״י להדיא וכ״כ ב( אות צט סי' )ח״ד לדקדק

שדמ. עמ' הנדמ״ח אחישנה בעתה בספר וע״ע בדבריו.

20 מלובן חם מברזל או חם מרמץ להדליק דאין שהעלה סז סי' סופר כתב שו״ת, עי'

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

יד. 'מנגל' להדליק בכדי מעיו״ט שבת שעון לכוון מותר בהם שיש במכשירים אך מסויימת, בשעה חשמלי מעיו״ט, לכוונם יש להנמיך, או להגביה אפשרות

להנמיכו21 או החום את להגביה אסור עצמו וביו״ט.

טו. הבערת לצורך קרטון( )או נייר לקרוע שלא ליזהר יש בתוך כך ויניחנו כולו הנייר יקח אלא ביו״ט, הגחלים

הערה23 ועיין יו״ט22, מערב יכין או האש, .

וביאורים מקורות 

בגחלת אך )מתכת( בוערת אדום( שנעשה )היינו והביאו מותר. עוממות גחלים או המ״ב

)סק״ד( אגר״מ שו״ת ועי'. עה( סי' יו״ד )ח״ב ועי' אדום, בברזל כנ״ל להתיר שכתב

פסק״ת ה( )תקב, ואול״צ ד( אות )פ״כ וצ״ב בפלטה, שאסר ג לאות בביאורים ]ועיי״ש שתחתיו, אדומה מתכת גחלת מחמת הוא מ״מ חם ברזל הוא העליון שהמשטח דאף

של הזכוכית מראש למדליק דמיא והוא שם שהתיר נפט מנורת ד( )אות ובשש״כ )פי״ג

ס״ג( ובחזו״ע נב( )עמ' ביו״ט בגחלת כלל להשתמש שאסרו ויש דהואיל נ״ל ברם,

שערים בית ]שו״ת רנז( סי' )או״ח בצי״א הביאו כז( סי' )ח״ז רבינו אורחות קד( עמ' )ח״ב

דבילצקי להגר״ש השולחן זה ובס' מא( )עמ' להמתי אף י״ל כן אם ועוד[ בו לך אין רים זה ואולי ממנו. שנתחממה במתכת גם להתיר עלה לוסיף דלא והבו חידושו, אלא

האול״צ[ כוונת.

21 חזו״ע עי' עב( )עמ' וה״ה שבת, שעון ע״י המופעל חשמלי בתנור להשתמש שהתיר עד דלוקים היו שלא גופים שמוסיף מפני אסור, חשמלי בגוף להגביה אולם לנד״ד.

בשו״ת כ״כ עתה, אול״צ א( אות )פ״כ שהתירו מה דכל טעמא, מהאי אסור להנמיך וכן

מתכת בגחלת כיבוי בגרם הוא שם אול״צ ושו״ת שם, ובמילואים ל סי' או״ח ח״ג יבי״א )עי'

יא( אות ממש כיבוי הוי כאן אך הנ״ל( הפוסקים שהתירו גז להנמכת )ול״ד שמוריד כיון

בשש״כ וכ״כ לגמרי. ומכבם מתכת גופי כמה ה״י( )פ״ג.

22 ח״ג אהבה מנוחת וע״ע כלי. כמתקן שהוא משום והטעם סי״ג, שמ סי' שו״ע עי'

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

טז. יש הקוביות, לחיתוך סימנים בו שיש פחמים" "מבעיר

הסימנים24 לפי לחותכו לאסור שיכין טוב כן ועל,

הסימנים25 לפי שלא שיחתוך או טוב, יום מערב

חשש בלא נוזלי פחמים במבעיר להשתמש ומותר.

יז. כן אם אלא בגחלים, לחתות מיוחד עץ לברור אסור באקראי עץ נוטל ואם טוב. יום מערב הכינו זה ועץ פעמי, חד באופן הגחלים לחיתוי בו ומשתמש

וביאורים מקורות 

מלאכת משום עובר אף הדיבוק במקום שחותכו וכד' קרטון הוא ואם ה״ט. פט״ז

שם במ״ב וכ' סי״ד. שם בשו״ע כדאי' קורע, )סקמ " א( אף המידה על מקפיד שאם

בשו״ת ]עי' מחתך. משום מדאורייתא אסור לחתוך לאסור שכ' ו אות פ״מ ח״ב אול״צ מדבריו ומשמע הוא. המידה על דמקפיד משום החיתוך במקום שלא אף טואלט נייר מחתך, נחשב מסוימת מידה לפי חתך שלא אף גדול, שיהא חפץ שאינו מקרה שבכל

בזה[ החמיר אלישיב הגרי״ש שאף ח, דין לא פרק ח״ג האיש אשרי בס' ועי' וצ״ע. .

23 מ עי' אהבה נוחת 33 הערה פט״ז )ח״ג ( בו נתקיימו אם מנא תיקון חשיב שלא שהעלה

ותיקון עשיה צריך שאינו א. תנאים; ב' לנר( פתילה )כדוגמת לקיימא. עומד שאינו ב. .

נייר בקריעת אף להתיר יש לכאורה וא״כ המדה על מקפיד כשאינו עשיה בו שאין כיון,

מיוחדים, ותיקון )ודמיא גחלים( לביקוע טפי לשריפה נועד כן וכמו נייר לחיתוך דמיא )ולא

א( )תקח, השו״ע שאסר בו לצלות )ביצה יהונתן ברבינו וכמ״ש רבים, לימים נעשה דהתם,

עיי״ש לב: ( ויל״ע. כן, שיכתבו לפוסקים ראיתי שלא אלא (.

24 שבת אורחות עי' ס״מ( פי״א )ח״א סימון שיש שכל הגריש״א בשם שכתב מהמפעל מלאכת משום אסור וע״כ מקום, באותו דווקא בקפידה לחותכו הכוונה א״כ כך,

"מחתך" כנ״ל( טואלט נייר לחיתוך דומה )והרי״ז.

25 בידו ביו״ט שהותר עצים לביקוע דדמיא מנא, מתקן משום עובר אינו ובזה )עיין

לעיל(.

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

להקל26 יש יבש, הוא.

יח. שתכבהו חשש שיש במקום אף האש להדליק מותר

ה להניח אין אך מצויה. רוח אחר הגפרור או נר

מצויה27. מרוח להיכבות שיכול במקום השימוש,

הבישול לצורך כיבוי הבישול לצורך כיבוי הבישול לצורך כיבוי הבישול לצורך כיבוי

יט. אש בוערת שעדיין הוא מצוי הפחמים, הבערת אחר עד לכבותה שלא להיזהר ויש הבעירה, מחומרי

הגחלים28 ע״ג הבשר יניחו ואז מאיליה, שתדעך.

וביאורים מקורות 

26 בשעה״צ עי' להקל, שיש ומש״כ ס״ג. תקז סי' שו״ע )כט( בש הפמ״ג. ם

27 ברמ״א עי' ג( )תקיד שהוא פשוט וזה מכבהו, שהרוח במקום הנר להעמיד שאסר זה בכיבוי ניח״ל לא וגם שיכבה פס״ר שאינו היכא אבל בכיבויו, שרוצה בכה״ג דוקא

נח. נז- עמ' חזו״ע ועי' דשרי. ודאי האש בהדלקת רוצה שהרי

28 דינים כמה מצינו נפש אוכל לצורך כיבוי בדין הנה כליו, ונושאי בשו״ע המפוזרים

האומ׳ר. בקצירת בזה הדינים פרטי לברר ראינו ע״כ מעט, עמום זה שנושא וכיון דרבוותא, בפלוגתא תליא או״נ, לצורך ביו״ט כיבוי של זה דין כי לדעת יש דבר, ראשית

הרי״ף דד' וסייעתו. ורש״י וסייעתו, הרי״ף ה״ה מדה״ר( יב. )ביצה לכבות היתר שאין

לצ למתק כדי הגחלים על מוגמר וכמניח הוא, הדלקה צורך זה כיבוי אא״כ או״נ, ורך

הפירות ד( תקיא, שו״ע )עי' הדלקה אלא ככיבוי חשיב ואי״ז, שם( הר״ן )כ״פ ד' ואילו. אלא אחר, בענין אפשר שאי ובתנאי נפש, אוכל לצורך לכבות שמותר וסייעתו רש״י

הבישול. צורת היא שכך ב שם )ונחלקו הו״ד ביאוהגר״א, ע״פ הוא וכ״ז עיי״ש. הגמ', גירסת

כך( ד״ה ד. תקז, בביאוה״ל.

השו״ע וד' ד( )תקז, לאפות שא״א שלנו שבתנורים כתב וע״כ וסייעתו, כרש״י לפסוק

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

. כ רוצה כאשר מקום, ומכל להבעיר להבעיר להבעיר להבעיר מותר הגחלים, אף להבעירם, מנת על )"נפנף"( במניפה להשתמש נכבית והיא מהגחלים אש פורצת הפעולה כדי שתוך

להבעיר- שכוונתו כיון מקום מכל הנפנוף, ע״י

מותר29.

כא. שומן ומחמת האש, גבי על המאכל שהניח אחר מותר האש, שבוערת פעם מידי הוא מצוי הנוטף

כדרכו זו אש לכבות שי ובלבד, לצורך יעשה

ייחרך30. שלא התבשיל

וביאורים מקורות 

בלא אפשר אי כי מכבה, שהוא ואע״פ והגחלים, מהאפר לגרפן מותר גריפה, בלא בהם

גחלים ע״ג בשר המניח וכמו כן, )פי' גורם זה ובזמן הגחלים, על ממש אותם שמניח לא והתורה כך, לאוכלם שרצונו מפני מותר. שיפוד, על להניחם שיכול ואע״פ לכיבויים,

שם( ערוה״ש עי' הבישול. בצורת הגבילה. כן בלא אפשר שאי באופן רק הוא בכיבוי, בשו״ע שנתבאר ההיתר כל כי נמצא,

בתנור( גחלים )כגריפת בש שהוא וגם, המאכל תיקון עת סק״ח, מג״א עי' אגומרי, )כבישרא

ודוק( סק״י. תקב, מ״ב עי' זו, לשעה בסמוך או מעט להמתין שיכול כיון דידן, בנדון וא״כ.

ופשוט. הכיבוי, הותר לא ובכה״ג אחר, בענין אפשר א״כ האש, שתדעך עד ועי'

הבאות. בהערות

29 ב שכ' סק״ו. תקב, מ״ב עי' בהבערה, עוסק שהרי על לנופף שמותר החיי״א שם ולא הגחלים, הבערת צורת היא וכך הואיל הוא וההיתר נוצות, בכלי או בבגד הגחלים נחשב אי״ז א״כ להבעיר שסופו כיון הותר, הנ״ל הרי״ף לד' שאף אגומרי, מבשרא גרע

ככיבוי. יושר שערי בשו״ת כמש״כ ודלא ע״ד( סי' )ח״ד ואכמ״ל. צ״ע, ודבריו הערה )עי'

הב אה(.

30 השו״ע מרן בדברי לכאורה סתירה מצינו, הנה תק״ז דבסי' )ס״ד( לגרוף להתיר פסק

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

כב. כן, כמו לבשל יכול ואינו מדי, גבוה הגחלים חום אם כיון לצננם, כדי מים מעט להזליף מותר כך, עליו

זו31 פעולה בלא לבשל אפשר שאי הוא ההיתר וכל.

וביאורים מקורות 

'וכשם כן, בלא אפשר ואי או״נ, צורך דהוי משום שמכבה, ואע״פ התנור, מן גחלים ע״ג בשר כמניח והרי״ז או״נ, לצורך לכבות מותר כן או״נ, לצורך להבעיר שמותר

כי שהתיר נמצא נהגו'. וכן גחלים, תקיד בסי' ואילו או״נ. לצורך בוי )ס״א( לאסור כתב כד' והוא כן, בלא לו אפשר אי אם ואפילו הקדירה, מתעשנת אם אפי' הבקעת, לכבות דברי ע״פ נראה בזה והיישוב או״נ. לצורך כיבוי הותר שלא ומשמע והרמב״ם, הרי״ף

הר״ן שהביא הרמב״ן תקיד( ריש בב״י הו״ד מדה״ר. יא: )ביצה שחילק רצו תנור דבגריפת בבקעת ואילו יו״ט, משמחת לאימנועי ואתי זה בלא אפשר דאי משום להתיר, חכמים חלק והוא הגחלים לגרוף שצריך טבעי דבר הוא דבתנור בזה, והגדר להתיר. רצו לא משא״כ זה, מחמת יאפה ולא לאימנועי אתי לו, נתיר לא אם וע״כ האפיה, מתהליך

וא מקרה דרך שהוא בבקעת לאימנועי. אתי כאן אין וע״כ מצוי, ינו יצחק בברכת )כ״כ

קלח( עמ' )מועדים, כג, סי' או״ח משפט אוהב בשו״ת וכ״כ זצ״ל. הגרב״צ דמורינו משמיה

לח( סי' ח״א להנצי״ב דבר משיב בשו״ת וע״ע למשה תפילה בשו״ת ליישב וכ״כ כ סי' )ח״ב

ז( אות המ״ב רמז דלזה ונראה. סק״ד( )תקיד, שהבי אלא אי״ז שבבקעת הרא״ה דברי א יותר שקרובין אלו רק שהותרו משום כאן אין או״נ מכשירי דאף וכתב היזק, מניעת

ובשעה״צ המאכל, לתיקון ) סק" ה( אם בנד״ד דעכ״פ נמצא ודוק. הנ״ל, להרמב״ן ציין

הוא מצוי דדבר משום יו״ט, משמחת לאימנועי דאתי ודאי הכיבוי נתיר לא )ובפרט

בבשר וכד'( ככבש שומני דל״ש זה, בלא אפשר אי וגם הבישול, מתהליך חלק והוא יבושל לא והבשר יו״ט, יכלה כן יעשה דאם אש, שפורצת עת בכל המאכל שיוריד

וכנ״ל( שומני, במאכל )ובפרט מ״מ גחלים, לגריפת ול״ד ישיר, כיבוי הוא שהכא ואף.

כיבוי נאסר אמאי ליישב הנ״ל הראשונים מדהוצרכו הכיבוי היה שאם מוכח בקעת,

ופשוט. ישיר, כיבוי הוא זה שכיבוי ואף מותר, היה לאוכל מועיל

31 ו הקודמת. בהערה עי' המכבדת לשרות שהתיר ה. תקז, שו״ע עי' שהיו עץ ענף )הוא

מטאטא( )כעין הגחלים בו גורפים ו אותו ומרטיבים אותו מכניסים לצ ע״מ התנור לתוך נן את

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

כן יעשה לא אך החום, מחמת נשרף האוכל אם רק

יותר32. יפה המאכל שיצא בכדי

כגכגכגכג. בוער גחל ליטול מותר כוונתו אם אף הגחלים, מבין

כן33 לעשות אין אשכנז בני למנהג אך החום, למעט, לצד שמעבירו וכגון יותר, להבעיר כוונתו כן אם אלא

להבעירם34. ורוצה דולקים, הגחלים אין שם אחר

וביאורים מקורות 

(חומו ניצוצות את שמכבה ואע״פ הרב, מחומו לצננו כדי התנור בה ולכבד במים,

בו שנותרו הגחלים ההיתר שכל ממהרי״ל שהביא כאן שכנה״ג ועי' זה, בלא אפשר שאי )כיון אבל יחמיץ, שהבצק כיון להמתין יכול אינו וגם כך, בו לאפות יכול שאינו בפסח, בדוקא הוא

י אלא אסור, טובים ימים בשאר שיצטנן. מתין הכי, משמע לא ושא״פ השו״ע מסתימת אך

שאי״ז וחזינן חשש שיש או הרצוי, לחום יגיע מתי לדעת שא״א מפני או שממתין מה מועיל שצריך יט( )דין לעיל שנת' ומה בכה״ג. לצנן הותר וע״כ אחת, בבת החום יצא שבכה״ג

ימתין וכאשר הפחם, מן היוצאות בלהבות איירי התם להמתין, וליכא מאליהן, דועכות הן לכבות היתר אין וע״כ טפי, הפחמים ידלקו יותר, שימתין ככל אדרבה ותו, הנ״ל, לחששות

האש(.

32 לנאותו דה״מ שכ' הגרשז״א בשם נב הערה פי״ג שש״כ ועי' סקל״א. המ״ב, כ״כ צורך חשיב זה מ״מ תיאכל, החתיכה שיתרת אף על שנחרך, החלק יאכל לא אם אבל

או״נ, ושרי.

33 מ״ב עי' טפי, קיל בזה אשכנז לבני שעליו, התבשיל יחרך שלא כוונתו אם אך )תקיד,

סק״ז( אך לתבשיל. ומקדיח גדול שהאש במקרה משם להסיר שמותר הט״ז בשם שכ'

בדין לעיל וכמשנ״ת אחר, בענין אפשר אי אם דוקא זה יט 28 ובהערה ', .

34 שאינם בעצים שהתיר עיי״ש ב. תקב, שו״ע אגודים לד' אף ליזהר יש המג״א, לד' )אך

סקי״ט( השעה״צ ד' וכ״מ חולק, והא״ר אגודים, אינם אפילו דקים בעצים השו״ע והרמ״א.

לכיבוי. ולא להדלקה כוונתו אא״כ אגודים, באינם אף החמיר סקי״ט( שם מ״ב )עי'.

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

כדכדכדכד. מותר הבשר, את חורכת והאש גז, על הפועל 'מנגל'

גובה את להנמיך הלהבות35.

הבישול הבישול הבישול הבישול

כה. מותרת בשר טחינת ידנית36 במטחנה טוב ביום ויש,

השימוש37 אחר לנקותה מותר שאף אומרים

כו. לחתוך אין מדי, ארוך השיפוד היה אם לשרוף או

ממנו חלק בו38. להשתמש מנת על

כז. לחזור אסור טוב, ביום שהתעקם )ברזל( שיפוד כמו בו להשתמש יכולים אין אם אפילו וליישרו,

וביאורים מקורות 

35 אגר״מ בשו״ת כ״כ קטו( או״ח )ח״א יבי״א בשו״ת וכ״כ, לא( סי' )ח״א בהנמכת להתיר שאול אבא שהגרב״צ ואף המאכל, לצורך והוא שבותים, כמה בו דיש משום האש

אול״צ בספר מ״מ שם, בהערה עליו השיג זצ״ל ה״ט( כ' סי' )ח״ג משום נמי להתיר כתבו

דרבנן. דהוי 31 )הערה לעיל לפמשנ״ת דהא )וצ״ב ( שהרי שבותים, כמה שהוא לטעם אי״צ,

שהוא היכא הותר כיבוי ויל״ע( כן בלא אפשר ואי הבישול דרך נח. עמ' בחזו״ע וכ״כ

36 וע״ע דשרי. פשיטא מאתמול טחנוהו אם טעמו מפיג דבשר וכיון ס״ג. תקד סי' עי' וע״ע דחול. עובדין בכך ואין מותר, בביתו איש כל שריחיים מו״ק בשם סק״ג שע״ת

ביבי״א באורך בזה מה( סי' או״ח )ח״ד.

37 אול״צ בשו״ת כ״כ וכן זבובים לבא יכולים כך ישאירנו שאם משום ס״ה. פי״ט

ובשש״כ רעי. של כגרף והו״ל שם, הבשר שאריות יסריחו ה״ז( )פ״ז כיון בזה, החמיר

יום לאותו צורך לו שאין ויל״ע( הנ״ל, לסברא שם התייחס לא )אך בהערה ושם )כז( התיר

וכ" עכשיו. צורך חשיב דזה חלודה, להעלות שיכול באופן שם. יבי״א בשו״ת כ

38 ב תקט, שו״ע ביו״ט. כלי הוא עושה בכך. שהרי

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

שהוא39.

כח. ל נפשו תאוה כאשר בשר לצלות מותר טוב, יום צורך אין וכן היום, לצורך שלא בצליה להרבות אסור אולם

טוב40 ליום בהם צורך לו שאין שיפודים להרבות אך.

השיפוד בתוך מוסיף אם קודם קודם קודם קודם האש, על הנחתו

מותר41.

כט. משפחה בני לאכילה להזמין שלא להיזהר יש כן, כמו

בפרהסיא42 שבת שומרים שאינם שכנים או )וכ״ש,

ולענין גוים, הערה43 עי' גויה, עוזרת אופנים ויש (

וביאורים מקורות 

39 בשו״ע כ״פ א( )תקט, ביאוה״ל עי' בזה, להחמיר יש אשכנז בני למנהג ואף. ד״ה )שם

אותו(.

40 וכד בקדירה בדוקא הוא בתבשיל להרבות א תקג, בשו״ע שנתבאר ההיתר,'שכל

לחברותיה גם משביחה נוספת בשר חתיכת שכל סק״ה( מ״ב )עי' על בבשר לא אך.

וקרעפלא״ך לחרעמזלא״ך ודמיא עצמו בפני א' כל אותם שמניח האש )- כופתאות

ולביבות( המ״ב שכתב )סק״ח( מחברתה. אחת לחתיכה תועלת שאין מפני לאסור

41 במ״ב להתיר כ״כ )סק״ה( ע״ג שהניח אחר להוסיף אין אך אחת, טירחא דהוי משום

שם. כמבואר האש

42 ש ס״א, תקי״ב סי' ו״ע נכרים( )גבי והתורה בשבילו, ירבה שמא דחיישינן והטעם

"לכם- ואחז״ל, לכם" יעשה לבדו הוא נפש לכל יעשה אשר "אך אמרה לנכרים."ולא

ובמ״ב )סק״ב( בכה״ח וכ״כ זה. בכלל בפרהסיא שבת מחללי שאף הפמ״ג בשם כתב

סק״ד.

43 השו״ע לד' קבע, דרך בביתם שנמצאת גויה, עוזרת להם יש ואם )שם( אסור ולא לכבדה צריך אין שהרי עמו, להאכילה מותר ומ״מ מיוחד, באופן בשבילה להרבות

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

בזה44. להקל שיש

. ל במיוחד להכין אסור הזמנה, בלא מאיליו בא ואם בשיפוד יוסיף או כבר שהוכן ממה לו יתן אלא עבורו,

האש45 על הנחתו קודם עבורו שאפשר אופנים )ויש.

הערה46 עי' בזה, להקל (

וביאורים מקורות 

האש "על בעבורה להכין כלל היתר אין זה ולפי בשבילה. ירבה שמא "חיישינן לק' )ועי'

לזה( העצה להרבות אף מותר הרמ״א לד' אך. שלא יזהרו לכו״ע אך בקדירה. בשבילה מונחת חתיכה שכל כיון האש, על בעבורה לצלות אין וע״כ עבורה, במיוחד להכין

בפנ״ע, וי״ב( סקי״א מ״ב )עי' שלא בצורה עצמה עבור להכין לה שיתנו לזה, והעצה

עבורה. תוספת השיפוד בתוך להניח יכולים הרמ״א ולד' בה, תפגע

44 לקמן עיין 46 )הערה ( כ״ש וא״כ שבת, מחללי בעבור לבשל להקל אופנים שיש להתיר שיש אופן עוד באחרונים שנתבאר ]ומה הללו. באופנים להזמין שמותר

ליהדות לקרבו שרוצה וכד', להכעיס בפרהסיא שבת במחלל אף והוא בהזמנה, )וה״ה

להתגייר( שבא בגוי קרליץ הגר״נ שלד' ד( הערה פ״ג יו״ט שני )חוט ל מותר הזמינו. )ולד'

ו( הערה שלמה )שולחן אויערבך הגרש״ז או במשפחות אולם וכד', בבחורים אלא להתיר אין

לאסור( יש ביו״ט, עבורם אף שיבשל חשש ויש בכבודם הוא רוצה ששם חשובים, אנשים מעיו״ט לו להכין אלא ביו״ט בעבורו לבשל אסור מקרה שבכל כיון לעניינינו, נוגע אי״ז

ל ולהקנות ואסור[ בפנ״ע, חתיכה כל צולים הרי ובנד״ד המאכלים, ו.

45 ממסקנת הוא מאיליו, שבא במקרה יחד הרבה במבשל שהקלנו ומה שם. שו״ע

המ״ב סק״ו( )שם, במחלל וכ״ש בנכרי, אף להקל יש ממון הפסד או איבה שבמקום

שבת.

46 שלצערינ וכיון שבת, במחללי להקל שיש אופנים כמה נתבארו באחרונים הרב ו בתשובה חוזרים ויש אבותם, על בנים לב וישיב ה' ירחם עד בינינו, מצוי הדבר

בקצרה נבאר ע״כ להיפך, או שבו, לא עדיין שהוריהם להיתר שנכתבו האופנים;

. א על עובר אינו וכן אחרים, לדברים מחללה ולא לפרנסתו, שבת המחלל

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

הבישול אחר הבישול אחר הבישול אחר הבישול אחר

וביאורים מקורות 

אחרות. עבירות ובחזו״ע לג, סי' ח״א משה אגרות )שו״ת סו( הע' לט עמ'.

. ב כפרהסיא. חשיב לא שאז גדול, אדם בפני שבת לחלל מתבייש אם סי' )מ״ב

סק״ו( שפה.

. ג גדול[ הדחק ]בשעת בפרהסיא שבת המחלל בנם עבור המבשלים הורים

)סק״ב( שלמה בשולחן )כ״כ משום הוא האיסור שכל והר״ן הרשב״א שי' ע״פ להקל

לאכי ראוי שלא איסור דבר עבורו שיבשלו חשש אין ובכה״ג ביו״ט, לישראל לה

איסור( בנם את יאכילו שהורים.

. ד הנעשות מסויימות מלאכות בה עושה אך בשבת, ומתפלל היין על המקדש

כהיתר. לו שם( בחזו״ע וכ״כ כג, סי' החדשות ציון בנין )שו״ת.

. ה וכד'. העמים מחבר העולים וכמו יו״ט, מענין כלל יודע שאינו מי פי״ט )אול״צ

ה״ג ז( הערה ס״ג פ״ב יו״ט הל' )לקט אלישיב הגרי״ש א, ד. הערה שלמה שולחן.

ועוד(.

. ו י״ג מבן פחות קטן בשם עד, סי' או״ח יוסף ישא סה, סי' ח״י הלוי שבט )שו״ת

הגריש״א(.

. ז ומצוותיה, התורה מעלת כלל יודע ואינו כך, שגדל שבת במחלל מקילים יש

הש לא מ״מ תורה, שומרי אחרים שרואה ואף התורה. מעלת את לבבו אל יב

ד( ענף כ סי' ח״ב )אהע״ז באגר״מ עליו שחלקו ואף שם, ציון בנין )שו״ת ובשבה״ל

להקל( זכות שלימד מח סי' ח״ה ועי' קצח, )ח״ט, ברמב״ם מ״מ ה״ג( פ״ג )ממרים,

אבל וז״ל: שכ' כן משמע בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו

בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו

זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף ואף ואף ואף עלעלעלעל פיפיפיפי ששמע ששמע ששמע ששמע אחאחאחאח כ" שהוא שהוא שהוא שהוא יהודי יהודי יהודי יהודי

וראה וראה וראה וראה היהודים היהודים היהודים היהודים ודתם ודתם ודתם ודתם הרי הרי הרי הרי הוא הוא הוא הוא כאנוס כאנוס כאנוס כאנוס שהרי שהרי שהרי שהרי גדלוהו גדלוהו גדלוהו גדלוהו עלעלעלעל טעותם טעותם טעותם טעותם שם, רדב״ז ועי' ודוק, .

לנד״ד( שייך אם ויל״ע ולכו״ע. בחוצפה ועושה להכעיס שבת מחלל אם, וכ״ש להזמינו שאין ודאי בו, למרוד ומתכוין בוראו את שיודע וכד' גדולה,

ואיבה. איבה ליה ותיהוי בעבורו, להכין שם( )חזו״ע.

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

לא. כן ועל מוקצה, הם הרי אכילתן לאחר העצמות אסור

בהמתו לצורך אף טוב ביום לטלטלן עליהן אין )אם

כלל(47 בשר ומאוסים שולחנו על נמצאים א״כ אלא,

למקומו49 שצריך או לפניו48, יד כלאחר מטלטלן או, ,

ומנערה(50. המפה שמסיר )כגון

לב. אם אך בטלטול. אסורים אפר שנעשו לאחר הגחלים, מותר ביצה, בו לצלות וראוי חם עדיין האפר

בטלט ול51.

לג. בהם שיסתכנו חשש ויש הצליה, אחר שנותרו גחלים או הבית בחצר נמצאים אם או ושבים, עוברים )ואינו הבית בני בהם שיסתכנו וחושש במרפסת, לכבותם אף מותר להרחיקם( או המקום לנעול יכול למקום אותם שיפנה צריך לכתחילה אך טוב. ביום

וביאורים מקורות 

47 וכ״ז לאוכלין. יד היו בעיו״ט שהרי נולד, דהוו משום והטעם סקי״ז. תצה, מ״ב עי'

כמבואר בשר מעט עליהם אין אם שם.

48 ה תקיח, שו״ע עי' רעי, של גרף. דהוי

49 קטו ס״ק מ״ב שח סי'. עי'

50 שם ובביאוה״ל סכ״ז. שח, סי'. שו״ע

51 והטעם טו. תצח, שו״ע ד נולד שהוא משום במ״ב וכ' אפר. ועכשיו עצים מעיקרא

)סקע״ז( שלכו״ע ביו״ט( נולד להמתירים )אף אסור. כזה נולד

צ לי טוב ביום מנגל הכנת הלכות אש

סכנה52. חשש שאין

שונים דינים שונים דינים שונים דינים שונים דינים

לד. לא אך הלילה, לצורך זרוע הסדר בליל לצלות מותר

זה53 בלילה צלי לאכול אין שהרי בלילה, יאכלנו,

טוב54 ביום למחרת לאוכלו שיכוין צריך מקום ומכל

וביאורים מקורות 

52 השו״ע כמש״כ כז( )שלד, והט דרבנן הוא כאן שהכיבוי דכיון עם מלאכה הוא )דהכיבוי

שם( השו״ע שהביא כהרמב״ם ודלא לפחמים. כאן צריך אינו שהרי שאצל״ג, חכמים התירו

הגוף היזק חשש שיש במקום ממון( בהיזק לא )אך או הדלת ינעול שלכתחילה ומש״כ.

שם המ״ב ע״פ הוא אחר, למקום יפנה )סקפ״ב(.

53 ו א. תעו, שו״ע שם מ״ב עי' )ס ק״א( המנהג. והכי לאכול, שלא נהגו אלו שבמדינות

בחולה. הדין מה וייעו״ש

54 במ״ב כ״כ סקל״ב( )תעג, יו״ט. לצורך שלא לבשל אסור שהרי

נתרם זה גליון הי״ו הנכבדים ידידנו ע״י

אסתר בן חיים יוסף הרה״ג א״מ ולרפואת להצלחת

יוצ״ח מכל נחת ורוב שרה בת רות וא״מ

נדרה בן חיים הרב ולרפואת להצלחת

יוצ״ח מכל נחת ורוב עלו בת רחל

כזנה. בת נעמי רימה. בן. יצחק זוהרה בן ממן אהרן לע״נ בן אברהם

ז״ל רוחמה. לכל וכן ממן ואייל לשרה ובגשמיות ברוחניות ולבריאות להצלחה

אמן יצ״ח

הי״ו שרה בן שלום לרפואת

ז״ל יאיר בן איתי הילד לע״נ

הי״ו שושנה בן עזרא ולרפואת

ע״ה ג׳אמילה בת שרינה לע״נ הי״ו גניה בן רחמים והצלחת לרפואת

דליה בן ז״ל אריאל זיו הילד לע״נ ומשפחתו ציון בן ודליה משה ולהצלחת

וב״ב רבקה בן אברהם הרב להצלחת

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

צדיק ורע לו - חדש

בס״ד

**ורע צדיק לו**

לֹא כִּי דְרָכַי דַרְכֵיכֶם וְלֹא מַחְשְבוֹתֵיכֶם מַחְשְבוֹתָי, נְאֻם ה׳.

(ישעיהו פרק נה, ח)

---

״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״, לפי שאל רבנו משה.

אמר לו הקב״ה (שמות ל״ג): ״לֹא תוּכַל לִרְאֹת פָּנַי״, לא כי מלמד שביקש משה לראות מפני, וחי האדם ״יִרְאַנִי״. אמר לו: לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין: מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו.

(מדרש אגדה שמות לג, כ)

יָדַעְתִּי זֹאת כִּי דָבָר גָּדוֹל לַמִּשְׁפָּט.

---

האמת ז״ל במאמר ההוא תלוי בסוד הגלגול, כדעת חכמי האב. צדיק בן צדיק, שקורא הוא כבן מנפשו חלק שזה לו שקדם הגלגול הראשון. ידי על שמתחלה היה צדיק גם עתה הוא, ואז כשהוא בן לו אין עונות למרק בייסורין. אך צדיק ורע לו, למרק אשר חטא בגלגול הראשון שהוא רשע, כי נפשו היתה מטומאה בגלגול ההוא.

(האלשיך — תורת משה ויקרא כג, כה)

---

א״ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

(יבמות סד ע״א)

---

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

(דברים פרק לב, ד)

״מאחר והכל מאיתו יתברך, הכל בודאי לטובה״.

(שיחות הר״ן נג)

---

אמר רבא אמר רב הונא אמר רב: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו — מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נ״ג): ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.

(ברכות דף ה עמוד א)

---

ואמנם על פי זה השרש נסדר שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל היסורים שיזדמנו לו לתועלת דורו, באהבה. ובמעשה הזה מיטיב כמו שהיה מקבל היסורים באהבה עצמו, מצד לו ראויים עליו, שמכפר לדורו ועצמו מתעלה גדול עילוי, שנעשה מן הראשים בקבוץ בני העולם הבא, וכמו שזכרנו.

(רמח״ל דרך ה׳ חלק ב׳ פרק שלישי)

---

רב יוסף ברבי גוריון, ואיתימא שמעיה: בזמן שהצדיקים שבדור — נתפסים על עוונות הדור, אין צדיקים של תינוקות בדור — נתפסים על רבן בית הדור.

(שבת לג ע״ב)

---

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה׳ הִפְגִיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ… עַבְדִּי צַדִּיק יַצְדִּיק לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל… לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

(ישעיהו פרק נג, ו-יב)

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מידת החסד + מתניה אברהם (דו צדדי)

בס״ד

לעני הלוואה מצוות סו מצוה החינוך. ספר ז החסד במדת ומורגלים מלומדים ברואיו להיות האל שרצה

הטובות במדות גופם הכשר, ומתוך משובחת מדה היא, כי והרחמים

והברכה הטוב שחלות שאמרנו, כמו הטובה לקבלת ראויים יהיו

ל חפצו יושלם לטובים יתברך השם, ובהטיב בהפכו לא הטוב על עולם

הוא ברוך הוא הלא זה שורש מצד לאו, . ואם לעולם להיטיב שחפץ

שנעשינו הוא ברוך מחסדו שהיה, אלא זולתנו מחסורו די לעני יספיק לזכותנו. לו שלוחים

ב עמוד מט דף סוכה. מסכת ו דכתיב: מאי אלעזר רבי ואמר

אל) (משלי בחכמה פתחה "פיה

לשונה" על חסד ותורת יש וכי

שאינה תורה ויש חסד של תורה

? חסד של. . ללמדה. תורה - זו

ללמדה, שלא חסד של תורה היא

- חסד. של שאינה תורה היא זו

חסד "תורת חסד" תורת

א-חֵּ יח, פרק. בראשית ד וַי לָיוֵֵּּ רָאֵּא ינָיוֵּ ָאֵּע וֹם: ֵֵּּוַיִּש בֵּפֶּתַחֵּהָאֹהֶּלֵּכְּחֹםֵּהַי אֵּיֹש אֵּוְּהו יֵּמַמְּר לֹנ 'הֵּבְּא

הֵּשְּלֹשָהֵּאֲנָשִּיםֵּנִּצָבִּיםֵּעָלָיוֵּוַיַרְּאֵּוַיָרָץֵּלִּקְּרָאתָםֵּמִּפֶּתַחֵּהָאֹהֶּלֵֵּּ וַיַרְּאֵּוְּהִּנ וַיִּשְּתַחוֵּאָרְּצָה: ֵּוַיֹאמַרֵּאֲדֹנָיֵּאִּםֵּנָאִֵֵּּּמָצָאת עַלֵֵָּּ ינֶּיךֵּאַלֵּנָאֵּתַעֲבֹרֵּמ ןֵֵָּּבְּע יֵּח

עַבְּדֶּךֵּ: יֻקַחֵּנָאֵּמְּעַטֵּמַיִּםֵֵּּ יכֶּםֵֵּּ וְּרַחֲצוֵּרַגְּל ץֵּ וְּהִּשָעֲנוֵּתַחַתֵּהָע: וְּאֶּקְּחָהֵּפַתֵּלֶּחֶּםֵֵּּ

וְּסַעֲדוֵּלִּבְּכֶּםֵּאַחַרֵֵּּ ןֵּעֲבַרְּתֶּםֵּעַלֵּעַבְּדְּכֶּםֵֵּּ תַעֲבֹרוֵּכִּיֵּעַלֵּכ ןֵּתַעֲשֶּהֵּ וַיֹאמְּרוֵּכ

כַאֲשֶּרֵֵָּּ דִּבַרְּתֵּ רֵּאַבְּרָהָםֵּהָאֹהֱלָהֵּאֶּלֵּשָרָהֵּוַיֹאמֶּרֵּמַהֲרִּיֵֵּּ: וַיְּמַה שְּלֹשֵּסְּאִּיםֵּקֶּמַחֵּ

שִּיֵּוַעֲשִּיֵּעֻגוֹתֵּ סֹלֶּתֵּלו ןֵּאֶּלֵּ: וְּאֶּלֵּהַבָקָרֵּרָץֵּאַבְּרָהָםֵּוַיִּקַחֵּבֶּןֵּבָקָרְֵֵּּּרַךֵּוָטוֹבֵּוַיִּת

וֹתֵֵֹּּאֹתוֵּ רֵּלַעֲש הַנַעַרֵּוַיְּמַה יהֶּםֵּ ןֵּלִּפְּנ בֶּןֵּהַבָקָרֵּאֲשֶּרֵּעָשָהֵּוַיִּת: וַיִּקַחֵּחֶּמְּאָהֵּוְּחָלָבֵּו

ץֵֵּּ יהֶּםֵּתַחַתֵּהָע דֵּעֲל אֵּעֹמ וְּהו לו: וַיֹאכ

מ. משנה א מ "ב פ "א אבות סכת

הוא הגדולה כנסת משירי היה הצדיק שמעון

על עומד העולם דברים שלשה על אומר היה חסדים: גמילות ועל העבודה ועל התורה

מ״י פ "ה אבות ג.

מדות ארבע

באדם: שלי האומר זו שלך ושלך שלי

בינונית, מדה ויש

מדת זו אומרים

סדום…

פט, ג. תהלים ב יִּבָנֶה, חֶסֶד עוֹלָם אָמַרְתִּי כִּי תָכִּן שָמַיִּם בָהֶם: נָתְך ָאֱמו

יב-כא כד, פרק. בראשית ה וַיֹּאמַרה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִיאַבְרָהָםהַקְרֵהנָאלְפָנַיהַיּוֹםוַעֲשֵׂהחֶסֶדעִםאֲדֹנִיאַבְרָהָם: וְ הִנֵּהאָנֹכִינִצָּבעַלעֵיןהַמָּיִםוּבְנוֹתאַנְשֵׁיהָעִיריֹצְאֹתלִשְׁאֹבמָיִם: הָיָההַנַּעֲרָאֲשֶׁראֹמַראֵלֶיהָהַטִּינָאכַדֵּךְוְאֶשְׁתֶּהוְאָמְרָהשְׁתֵהוְגַםגְּמַלֶּיךָאַשְׁקֶהאֹתָהּהֹכַחְתָּלְעַבְדְּךָלְיִצְחָקוּבָהּאֵדַעכִּיעָשִׂיתָחֶסֶדעִםאֲדֹנִי: וַיְהִיהוּאטֶרֶםכִּלָּהלְדַבֵּרוְהִנֵּהרִבְקָהיֹצֵאתאֲשֶׁריֻלְּדָהלִבְתוּאֵלבֶּןמִלְכָּהאֵשֶׁתנָחוֹראֲחִיאַבְרָהָםוְכַדָּהּעַלשִׁכְמָהּ: וְהַנַּעֲרָטֹבַתמַרְאֶהמְאֹדבְּתוּלָהוְאִישׁלֹאיְדָעָהּוַתֵּרֶדהָעַיְנָהוַתְּמַלֵּאכַדָּהּוַתָּעַל: וַיָּרָץהָעֶבֶדלִקְרָאתָהּוַיֹּאמֶרהַגְמִיאִינִינָאמְעַטמַיִםמִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶרשְׁתֵהאֲדֹנִיוַתְּמַהֵרוַתֹּרֶדכַּדָּהּעַליָדָהּוַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַללְהַשְׁקֹתוֹוַתֹּאמֶרגַּםלִגְמַלֶּיךָאֶשְׁאָבעַדאִםכִּלּוּלִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵרוַתְּעַרכַּדָּהּאֶלהַשֹּׁקֶתוַתָּרָץעוֹדאֶלהַבְּאֵרלִשְׁאֹבוַתִּשְׁאַבלְכָלגְּמַלָּיו: וְהָאִישׁמִשְׁתָּאֵהלָהּמַחֲרִישׁלָדַעַתהַהִצְלִיחַה' דַּרְכּוֹאִםלֹא: וַיְהִיכַּאֲשֶׁרכִּלּוּהַגְּמַלִּיםלִשְׁתּוֹתוַיִּקַּחהָאִישׁנֶזֶםזָהָבבֶּקַעמִשְׁקָלוֹוּשְׁנֵיצְמִידִיםעַליָדֶיהָעֲשָׂרָהזָהָבמִשְׁקָלָם: וַיֹּאמֶרבַּתמִיאַתְּהַגִּידִינָאלִיהֲיֵשׁבֵּיתאָבִיךְמָקוֹםלָנוּלָלִין:

. ח, יזׁ כ פרק ויקרא

וְאִישׁאֲשֶׁרׁיִקַּחׁאֶׁתֹׁׁ

אֲחֹתוׁבַּתׁאָבִיוֹׁׁאוׁבַּתֹׁׁ

אׁׁ ו…ׁחֶׁסֶׁדׁהו אִמ וְנִכְרְתוׁ

לְעֵינֵיׁבְנֵיׁעַּמָםׁעֶׁרְוַּתֹׁׁ

ָא: אֲחֹתוׁגִלָהֹׁׁעֲוֹנוׁיִש

ע רמו פנחס ג כרך מהימנא רעיא זוהר-. י "ב נוקמא נטיל חסד דדרגיה דאברהם בימינא

{ דיליה. וממנא מישמעאל אברהם של בימינו תרגום:

שמדרגת ינקו חסד ו שלו} ובממונה בישמעאל ה' ם

, ט כא פרק בראשית. ט ר הָׂג בֶן אֶת שָׂרָׂה ָׂוַתֵּרֶא

ָׂרָׂה לְַאב יָׂלְדָׂה אֲשֶר ְהַמִּצְרִּית

{ מְצַחֵּק דבר זרה… עבודה "לשון

לשון אחר אחר דבר … עריות גילוי

רציחה(רש״י)}: "לשון

בס״ד תמורה מבלי נתינה

יר בחוץ הזקנה את ראה בקושי הוא ו גשם, ד עומדת ה

הכביש. בשולי בין שעות של הקלוש באור אפילו אבל

. לעזרה זקוקה היא כמה עד הבחין הוא הערביים, אליה יצא שלה, המרצדס לפני מכוניתו את עצר הוא נראתה הזקנה פניו, שעל החיוך אף על לעברה. והתקרב

מודאגת אף. האחרונה לה. בשעה עצר לא אחד

האם חששה קצת: היא שעוצר הבחור הוא בה? יפגע

ורעב עני. נראה

ה איש היה שה לראות יכול זקנה מפניו. חוששת

בעיניו עוררה, הזה בקור שלה העמידה … רחמים

הוא חש מרגישה היא, איך אימה שרק רעד היה זה

לה להביא. יכולה

", גברתי האיש, אמר לך!" לעזור פה אני אגב ונעים, שם חם באוטו? תחכי שלא,"למה שמי מתניה

." אברהם מבוגרת אישה עבור אבל הסיפור, כל היה בגלגל, פנצ׳ר

רכב ל מתחת זחל אברהם מתניה קשה מספיק היה. זה

בברכיים נשרט הוא הג׳ק, את לחבר מקום מחפש, , שלה הוא קצר זמן לאחר, בשמחה המשיך זאת בכל אך

. כאבו מעט וידיו התלכלך, וקצת הגלגל את, ף החלי

לגלגל, בחזרה הברגים הברגת כדי תוך איתו לשוחח והחלה החלון את פתחה, היא

שהיא לו אמרה היא באזור עברה רק והיא. , מקיסריה

השיחה כל במשך ל להודות הפסיקה לא היא ו על

לעזרתה. . שנחלץ.

אברהם מתניה המטען. שלה תא את וסגר חייך רק

ה זקנה כמה: אותו שאלה" ל"? ך חייבת אני

( בעיניה מקובל היה לה, אומר שהיה סכום, כל שהיו הנוראיים הדברים כל את דמיינה כבר היא שכן

עוצר). היה לא לו לה, לקרות עלולים

אברהם מתניה תשלום קבלת, על לרגע חשב לא

רק הוא מבחינתו לא לסייע עצר ש, במצוקה שה ובשום

כסף כך על לקבל הסכים ל. א אופן לנהוג בדעתו עלה לא פעם ואף חייו, כל חי הוא כך

. אחרת

מתניה ל אמר זקנה לו לגמול רוצה באמת היא שאם

, בחזרה הזקוק אדם תראה שהיא הבאה בפעם אז

לו תסייע שהיא לעזרה ליבה, בכל הוא עלי" "ותחשבי

. הוסיף שה עד חיכה הוא ה אישה. לדרכה ונסעה תניעה

זה היה א ומדכא, קר יום ך טובה הרגשה לו הייתה

וחשוב טוב מעשה. שעשה

מעיני נעלם שלו, הבית לעבר התקדם אברהם מתניה

החשיכה תוך …אל הזקנה

לנסוע והחלה רכבה, את הניעה הזקנה קילומטרים, כמה

הכביש בהמשך רואה היא והנה. קטן קפה בית

הי לאכול נכנסה ו רכבה את עצרה א שם שם לשתות

, מרק קצת האחרונה הדרך כברת את שתעבור לפני

שלה לבית. בדרך ש היו בחוץ ומלוכלכת אפלולית הייתה, המסעדה י ת ולא עבורה מוזר היה הנוף כל ישנות, דלק משאבות

. מוכר נקייה מגבת לה והביאה, באדיבות אליה פנתה המלצרית. מהגשם שלה הרטוב השיער את לייבש

ל היה מלצ רית על עמידה שאפילו כזה מתוק, חיוך האישה למחוק. יכול היה לא היום, כל במשך הרגליים השמיני בחודש כמעט הייתה שהמלצרית בכך הבחינה

לשנות ולמתחיה לכאביה נתנה לא היא אבל להריונה,

את ה. הלקוחות אל האדיב יחס

עובדת שהיא וראתה במלצרית הביטה הזקנה האישה למחיית קשה כ״כ, נפשה שיש אדם איך לעצמה חשבה ו

כל- לו ואז זר. לאדם "נותן" כזה להיות יכול מעט, כך

ב נזכרה היא. אברהם מתניה

של011 שטר עם שילמה היא ארוחתה, את כשסיימה

ש״ח. המגיע העודף את לה להביא מיהרה המלצרית

לדלת מעבר נעלמה הזקנה האישה אך, לה,

ה שבה, וכשהמלצרית נראתה. לא כבר המבוגרת אשה

ואז ללכת, האישה הספיקה לאן התפלאה המלצרית. שלפניה המפית על רשום שהיה מה שדבר הבחינה היא

דברי את קראה היא כאשר בעיניה עמדו דמעות

עמדתי אני גם דבר, לי חייבת "אינך האישה:

במצבך לי סייע, ומישהו לך מסייעת אני בו אופן, באותו

לעשות שעליך מה כל חזרה, ב לי לגמול רוצה את אם על להינתק הזאת האהבה לשרשרת לתת לא הוא

"…ידך. מונחים01 היו למפית מתחת של נוספים שטרות

011 ש״ח…. מהתרגשות בהלם הייתה המלצרית לה היו אמנם

ואנשים למלא, סוכר קעריות לפנות, רבים שולחנות

, לשרת המלצרית אבל הצליחה ו מחודשים כוחות קבלה

. בשמחה עבודתה כל את לסיים

חשבה מעבודתה חזרה בדרכה המלצרית הכסף, על

רשמה הזקנה שהאישה מה. ועל לדעת יכלה היא איך

לכסף זקוקים ובעלה היא כמה כל- מעט עוד? כך היא

בדיוק הזה והסכום ללדת, צריכה יספיק לקניית להם

ועגלה תינוק. מיטת לעצמה לחשה היא תודה תפילת

. 'לה

כמה את לו לספר והחלה בעלה עם ישבה היא ילה בל על לסיפור הגיעה וכאשר היום, במשך קשה עבדה היא

הזקנה היקר, : בהתרגשות״בעלי אמרה היא אוהב ה'

אברהם, מתניה אותנו! ה אבל למה, יודעת לא 'אני

מתנה… לנו שלח! "

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שוני עשרת הדיברות בין יתרו לואתחנן

בס " התשס אב מנחם ד ז"

הדיברות עשרת

ואתחנן לפרשת

1 ואתחנן שבפרשת לאלו יתרו שבפרשת הדיברות עשרת בין. השוואה

כ שמות '

ב )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך

עבדים מבית

פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:

ג) ( פסל לך תעשה לא ו בשמים אשר תמונה כל מתחת במים ואשר מתחת בארץ ואשר ממעל

לארץ ): ד ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא

א ה-להיך ' א - על בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל

ִש לשֹנאי רִבֵּעִים ועל לֵּשִים ): ה ( לאלפים חסד ועֹשה

מצותי ולשֹמרי לאֹהבי:

ו) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך

ה ' לשוא שמו את ישא אשר את:

ז) ( זכור לקדשו השבת יום את:

ח) ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת ): ט ( ויום

לה שבת השביעי מלאכה כל תעשה לא -להיך ' א אשר וגרך ובהמתך ואמתך עבדך ובתך ובנך אתה

בשעריך:

)י( ה עשה ימים ששת כי ' הארץ ואת השמים את

השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את

ה ברך כן על ' ויקדשהו השבת יום את:

) יא ( על ימיך יארִכון למען אמך ואת אביך את כבד

ה אשר האדמה לך נֹתן -להיך ' א:

) יב ( תרצח לא

לא תנאף

תגנֹב לא

עד ברעך תענה לא שקר:

) יג ( תחמֹד לא בית לא רעך אשת תחמֹד ועבדו רעך

ואמתו ו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו:

ה דברים '

ו )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך

עבדים מבית

פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:

ז) ( בשמים אשר תמונה כל פסל לך תעשה לא

בא ואשר ממעל מתחת במים ואשר מתחת רץ

לארץ ): ח ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא

א- ה-להיך ' א בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל ו על

לשֹנאי רִבֵּעִים ועל שִלֵּשִים ): ט ( לאלפים חסד ועֹשה

מצותי ולשֹמרי לאֹהבי ] כתיב מצותו: [

י) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך

ה ' ישא אשר את לשוא שמו את:

) יא ( שמור לקדשו השבת יום את ה צוך כאשר '

א-להיך:

) יב ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת: ) יג (

לה שבת השביעי ויום - ' א כל תעשה לא להיך

ובתך ובנך אתה מלאכה ו ואמתך עבדך ושורך

וחמרך ו כל בשעריך אשר וגרך בהמתך ינוח למען

כמוך ואמתך עבדך: ) יד ( עבד כי וזכרת בארץ היית

ה ויֹצִאך מצרים - ' א ובזרֹע חזקה ביד משם להיך

נטויה ה צִוְּךָ כן על השבת יום את לעשות -להיך ' א:

) טו ( אמך ואת אביך את כבד ה צִוְּךָ כאשר -להיך ' א

ימיך יאריכֻן למען לך ייטב ולמען אשר האדמה על

לך נֹתן ה-להיך ' א:

) טז ( תרצח לא

ו תנאף לא

ו תגנֹב לא

ו תענה לא עד ברעך שוא:

) יז ( ו תחמֹד לא אשת רעך ו לא בית תתאוה רעך

שדהו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו ועבדו:

לעשרת יתרו בפרשת הדיברות עשרת את משווים כאשר

הבאה התמונה עולה ואתחנן שבפרשת הדיברות:

א. ה אנכי הראשונות) הדיברות בשלושת -להיך ' א; לא

פסל לך תעשה; שם את תשא לא ה ' ( אי ן בין הבדלים

הנוסח לבין יתרו בפרשת הכתוב הנוסח ואתחנן בפרשת

למעט ואתחנן. בפרשת הווים תוספת

ב. מופיע השבת על המצווה הרביעי בדבר ה בפרשת

הציווי ואתחנן " " שמור הציווי לעומת " זכור בפרשת "

יתרו. ואתחנן בפרשת ישנה כן כמו תוספת ו" " לפני

, ועבדך תוספת וכן " ושו בהמתך וכל וחמרך רך " בפרשת

לעומת ואתחנן " ובהמתך " יתרו בפרשת. הכל ומעל הטעם

, לחלוטין שונה הוא השבת למצות ויתרו שבפרשת בעוד

הוא הטעם " ה עשה ימים ששת כי ' ואת השמים את כן על השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את הארץ

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את " ואתחנ שבפרשת הרי ן

הוא הטעם " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, עבד כי וזכרת

ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית - ' א חזקה ביד משם להיך

ה צִוְּךָ כן על נטויה ובזרֹע השבת יום את לעשות -להיך ' א "

ג. על המצווה החמישי בדבר ואם אב כיבוד בפרשת ישנה

של תוספת ואתחנן " ה צִוך כאשר -להיך", ' א תוספת וכן

של " לך" יטב ולמען

ד. בדיברות " תנאף לא ", " תג לא "בנ, " תענה לא ", "ו לא

" תחמד תוספת ואתחנן בפרשת ישנה וי של " החיבור. ו

ה. בדבר " תענה לא " ואתחנן בפרשת נאמר " שוא עד "

לעומת " יתרו "בפרשת שקר עד.

ו. בדבר " תחמד לא " ישנו: סדר שינוי יתרו בפרשת

ל הבית את בשמות הכתוב הקדים אישה, וב פרשת

ואתחנן לבית האישה את. ואתחנן בפרשת יש כן כמו

של תוספת " שדהו, " וכן נאמר הדבר של השני בחלקו " לא

תחמד " יתרו בפרשת עומת " תתאוה לא " ואתחנן בפרשת.

לשינויים בהתיחסות העקרוניות השיטות לדיברות בשמות הדיברות שבין ההבדלים בביאור

פרשני בדברי מצאנו בדברים עקרוניות גישות שתי נו.

התלמוד מדברי עולה האחת הגישה:

2 ע נד קמא. בבא ע נה "- ב "א

אבא בר חייא רבי את עגיל בן חנינא רבי שאל: מה מפני

טוב בהם נאמר לא הראשונות בדברות, ובדברות

טוב בהם נאמר האחרונות ] רש י": ואם אב כיבוד גבי,

בהן דכתיב ' לך ייטב למען? [' לו אמר: עד שואלני שאתה

טוב בהם נאמר למה, לאו אם טוב בהן נאמר אם שאלני,

לאו אם טוב בהן נאמר אם יודע שאיני, כלך ]= לך [ ר אצל '

חנילאי בר תנחום, ר אצל רגיל שהיה ' לוי בן יהושע,

באגדה בקי שהיה. לגביה אזל ]= אליו הלך, [ לו אמר:

שמעתי לא ממנו, אחי נחום בר שמואל לי אמר כך אלא

אמ חנינא ברבי אחא רב של ו, רב של אמו אבי לה ואמרי

חנינא ברבי אחי: להשתבר וסופן הואיל. סופן וכי

הוי מאי להשתבר? אשי רב אמר: טובה פסקה ושלום חס

מישראל.

הדיבר לשון שבין להבדל מתייחסת חנינא רבי של שאלתו

יתרו בפרשת החמישי ללשונ ואתחנן בפרשת ו, כמו

רש שמסביר: י"

" נאמ טוב בהם ר – למען בהן דכתיב ואם אב כיבוד גבי

לך ייטב "

ו בר שמואל בשם חנילאי בר תנחום רבי של תשובתו

שלדעתו מלמדת נחום הכתובים הם שבשמות הדיברות

ראשונים בלוחות, הוא שבדברים הדיברות נוסח ואילו

שניים. שבלוחות הנוסח

גם היא נחום בר שמואל של שגישתו ייתכן ש גישתו ל

ראב שמזכיר הגאון " דחייתה כדי תוך ע:

3. ראב "ע

…" כי הגאון אמר כאשר לא ' זכור ' האחד בלוח הוא

ו' שמור ' השני בלוח ".

י הרב אבל ' קאפח מביא:

4 י. הרב ' רס לפירוש במהדורתו קאפח " עמ לתורה ג ' קע

הערה2 ה פרק לדברים ) '(

ר "כתב " בלעם בן י ': הדברו עשרת של השני הנוסח זה ת

השניים הלוחות לפי הם, השינוים מן בהם שיש מה וכל

ה שכתב מה כפי הוא ' בהם. נוסחת היתה והראשונות

שנשתברו הלוחות. אמר גאון סעדיה ורב ה כי ' השמיעם

פעמיים, בשינוי הכפולים במזמורים סובר הוא וכן

לשון … כי מוכיח שזה אמר זו נבואה ניתנה פעמים שתי,

בו שיש ממה וזולתה שנוי. כפי הנוסחות שתי נקבעו והנה

שניתנו ". '

זו גישה, הדרש דרך על מקום ודאי לה שיש, לקבלה קשה

הפשט דרך על, משה מספר כתובים של פשוטם לפי שהרי

סיני הר במעמד שנאמרו הדיברות את דברים בספר, לפני

החטא.

הרמב מקשה כמו: ן"

5. רמב " ן על כ שמות ' 'ז

" תמה ואני ז נאמר אם הגבורה מפי ושמור כור, לא למה

הראשונות בלוחות נכתב. הראשונות בלוחות שהיה ויתכן נאמר שמור כי לישראל פירש ומשה זכור כתוב ובשניות

באמת כוונתם וזה עמו ) פ בחדש למכילתא הכוונה " שבה ז

נאמרו אחד בדיבור ושמור זכור נאמר. ("

האחרת הגישה, בדיב, רואה במפרשים הרווחת והיא רות

ה דברי של מדויק ציטוט בשמות, ' בעוד שבדברים בפני סיני הר מעמד שחזור במסגרת הדיברות נזכרים

המצוות לנאום כהקדמה העם, משה מתיר זה ובשחזור

. והדגשה הבהרה לצורך ושם פה לשנות לעצמו

ראב הוא זו גישה של בולט נציג ע". דבריו את כאן נביא

כ לשמות הארוך בפירושו ', : א

6. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א

הזאת בפרשה הכתובים הדברים עשרת "כי, השם דברי

ומגרעת תוספת בלי, לוחות על הכתובים לבדם והם

הברית … הם ואתחנן בפרשת הכתובים הדברים ועשרת

משה דברי ".

ראב הביא זו לגישה גדולה ראיה: ע"

" פעמים כתיב ששם הגמורה והראיה ' ה צוך כאשר '

-ל א היך ' ".

ראב כלומר " הם ואתחנן בפרשת שהדיברות את מוכיח ע

נ ואתחנן שבפרשת מכך משה דברי וסף הרביעי בדיבר הן

) ( השבת החמישי בדיבר והן ) ואם אב כיבוד הביטוי (

" ה צוך כאשר -להיך" ' א, ו ראב ע", שמשה זה ביטוי מפרש

מתיחס ה לדברי ' סיני הר במעמד שנאמרו.

פירוש אם שגם אלא ראב "ע כמכוון נראה לפשוט ו של

מקרא, הביטוי מוזכר מדוע השאלה על לענות שיש הרי

" ה צוך כאשר -להיך ' א, ". אלו בדיברות דווקא

החזקוני בדברי גם מוצאים אנו דומה גישה:

7 ה דברים על. החזקוני ' ז״י

" מתחילת " אנכי " עד " מצוותי ולשומרי " דברות בין אין

שינוי שום לשניות ראשונות, ל שהקב פי " ופירשם חזר ה

יתרו בפרשת שמפורש כמו, משה רצה ולא בפרשה אפילו

דבר שום לשנות זו, אין ופרשם משה שחזר השאר אבל

בטעם שוות שהם אחרי המילות בשינוי חששא, וזה

הכלל: שונות מלות שנית בפעם תמצא במקרא שינוי כל,

שוה הטעם אך, אין שינוי בה שאין תשא לא ומדברת

להקפיד המקרה היה כך כי. עו שבפרשת הדברות שרת

הקב דברי הם יתרו " ומגרעת תוספת בלי ה, לבד " למען

לך ייטב " שפרשתי כמו ) ט פסוק על החזקוני " פרש ו

השניות בדברות הוסיף שמשה " לך ייטב למען " וא " אין כ

מגרעת בראשונות, ( לוחות על הכתובות לבדם והם

הברית, מ דברי הם הם זו שבפרשה אותן שה "

להבחין ניתן זו בשיטה עקרונית ההולכים הפרשנים בין

גישות שתי בין:

מבקשת האחת הגישה המשמעות את ולעמעם לצמצם

ב הדיברות בין ההבדלים של יתרו ב לדיברות כפי ואתחנן

לעיל שהבאנו החזקוני למשל שסובר, ו של מובהק נציג

ראב הוא זו גישה " הנ בפירושו ע " לשמות ל.

כ למשל כך ראב ותב " שם ע:

8. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א

…"ו' שוא ' 'ו שקר ' הם אחד אב בני, גם ' תחמוד ' 'ו תתאוה '

יצאו אחד מבטן ".

ראב כלומר " ש סובר ע בשינויים כך כל לדקדק מקום אין

משה ששינה, שונות במילים עניין אותו אלא לפנינו ואין.

ראב הצהיר כך הלוא " שם פירושו בפתח ע:

" כי ודע והגוף כנשמות הם והטעמים כגופות הם המלות

כלי כמו לנשמה. לשון בכל החכמים כל משפט כן על

אחר המלות משנוי חוששים ואינם הטעמים שישמרו

בטעמן שוות שהם ".

שיש סבורה האחרת הגישה אחד לכל טעם לבקש

. מהשינויים

המפרשים בעקבות הסברים להציע השיעור בהמשך ננסה

לשינוי לואתחנן יתרו בין אלו ים.

ה שבדיבר הבדלים ' תחמֹד לא. '

ראב כתב ובית אישה שבין הסדר שינוי בטעם " שם ע:

" … אמר והשם ' רעך בית תחמוד לא ', יקנו השכל אנשי כי וחמור ושור ואמה עבד כן ואחר אשה כן ואחר בית

שדהו לחרוש, הזאת בפרשה סדורים הם וככה. ומשה

אחרת דרך על סדרם, אשה חומדים הם הבחורים כי

בית כך ואחר תחלה ".

כלומר ראב לדעת ע", הסדר את משקף בשמות הסדר

הרצוי, את משקף משה בדברי שהסדר בעוד. המצוי

אחר לשון: ה דברי ' מתייחסים, האידאלית למציאות

משה דברי ואילו –. המעשית למציאות

שראב לעיל ציינו וכבר " להבדל משמעות רואה אינו ע

ש בין " תחמד " "ו תתאוה ".

מרדכי הרב מציע זה הבדל להסביר אחרת אפשרות

סבתו, לדע: ות

9 סבתו מרדכי. הרב

ופרט כלל של בצורה בנוי בשמות הכתוב: " תחמד לא

רעך בית " הכלל הוא, "ו ואמתו ועבדו רעך אשת תחמד לא

לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו " הפרט הוא ) ו אין כך משום

וי להוספת מקום " ו לפני החיבור " רעך אשת תחמד לא. ("

כלומר המילה " בית " מגורים בית כאן משמעה אין, אלא

מופשט מושג היא, לרעך אשר כל את הכולל " – אשת

רעך, לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו ואמתו עבדו; " כל

הללו הפרטים, בראשם והאישה, בית המושג את יוצרים.

חכמים אמרו וכבר ב ע קיח שבת: ב" " ר אמר יוסי בי:

אשתי לאשתי קריתי לא מימי … אלא: ביתי לאשתי …".

בדברים, זאת לעומת, רמות לשתי זה דיבור משה מחלק,

הרֵע רכוש תאוות לבין הרֵע אשת חמדת בין ומבדיל. כאן

המילה נזכרת " בית " הרגיל במובנה – מגורים בית. בכך לאין עולה האישה שבחמדת שהחומרה לומר משה מבקש

ערוך הרכוש חמדת על: יילקח כי רכוש, להשיבו אפשר; את הקושרים הדקים בנימים פוגעת האישה חמדת אבל התא את ומערערת חיקו לאשת האדם של נפשו

לתקנו שאין ערעור המשפחתי. אישה חמדת בין ההבדל לגונב נפשות גונב שבין להבדל קרוב ושדה בית לתאוות

ממון. האי חמדת את משה הקדים כך משום לתאוות שה

הרכוש. בדברים משה ייחד כך שמשום גם מסתבר

הרכוש ולחמדת האישה לחמדת שונה מינוחים: אישה

חומדים, מתאווים רכוש. החומרי לצד יותר נוטה תאווה,

והרגשי הרוחני לצד יותר נוטה חמדה. כן על יתר, ייתכן

שבדברים, לשמות בניגוד, ותאוות האישה חמדת מוצגות

ד כשני הרכוש נפרדים יברות. כלל שבדברים אפוא אפשר

את משה ' אנכי ' 'ו לך יהיה לא ' אחד לדיבר, את והפריד

רעך אשת תחמֹד "לא " "ו רעך בית תתאוה לא … אשר וכל

לרעך " דיברות. לשני

בין להשוות נתכוון לא בשמות הכתוב שאף הוא ודאי

רכוש חמדת של חומרתה לבין אישה חמדת של חומרתה.

לדבר רמז, ש הדברים ברשימת שם נכללת שהאישה אף

של כפירוט לרעך אשר " רעך בית, " היא נבדלת זאת בכל

מהם, שכן " רעך אשת " הרשימה בראש לחוד נזכרת,

לעומת " לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו עבדו "

יחד כולם שנכללו. יחד שם הכתוב כללם זאת למרות

של בכלל " רעך בית, " חמדת איסור את להעמיד כדי " כל

לרעך אשר " והעקרוני המשותף בסיסו על: אשר דבר כל

אסור לרעך, לרעך שייך שהוא משום, להבדיל מקום ואין

שונות חומרה דרגות בין כאן.

סבתו הרב דברי על להוסיף )ויתכן, כל האידאי שבעולם

אסורה שלך שאינו דבר חמדת, כולל ביתרו הדבר ולכן

חמדת את תחילה " רעך בית " או ואוסר תה, ואח " יוצר כ

בין המדרש את " רעך אשת " ובין " רעך רכוש ". לעומת להבחין יש ובו המעשי בעולם מדבר בואתחנן משה זאת

בין חריף באופן " רעך אשת " ובין " רעך רכוש " שלא כדי

בינהם להשוות אמינא הוא אפילו תהיה. (

רש " באיסור רואה הירש ר " תתאוה לא " חדש איסור

איסור את המרחיב " לא תחמד הווים את גם ומסביר," הבא באופן האחרונות הדיברות חמשת את המחברים:

10 רש." הירש ר - תתאווה לא " "

" שבין המצוות כל את מחברת הדיברות עשרת על החזרה

החיבור בוו לחברו אדם לרעיון מצרפת היא כך ידי ועל

לחייו להתנכל האיסורים את אחד, לנישואיו, לרכושו,

לאושרו, ולכבו האחר של דו ו דבר לחמוד האיסור את כן

אסור, האחרון האיסור על בהדגשה מצביעה והיא –

התאווה איסור – ללמדנו: רק במשפט יביא לא האלהים תאוה על ואפילו עברה הרהורי על גם אלא עברה מעשי על

, אסור לרכוש גרידא מושחת מקור היא זאת תאוה שכן

פשע ומעשי אוון מחשבות לכל. דין רק לשמים שנמסר זה

הפשע מן החברה את יבטיח, לחברה בטחון יושג לא כי

ושוטרים שופטים ידי על, היראים אזרחים ידי על אלא

האלהים מלפני. החזרה בשעת שדוקא יפה יובן זה פי על

הדיברות עשרת על – הארץ אל המעבר לפני – הרחיב

את הכתוב " תחמד לא " ו ידי על " תתאוה ללא, " ואיסור

התאוה אדם בין מצוות כל את הכולל שיא כעין נחשב

לחברו. של הפיקוח מן לצאת עתה עומדים הם שהרי

הארץ בכל כיחידים ולהתפזר המרכזית ההשגחה, ונמצא

ליבו להשגחת רק מעתה נמסר יחיד שכל. הם וכאשר

הגדול דין ובית המקדש מקרבת משתלחים – וכך

ודם בשר של השיפוט מן מתרחקים – לעורר יש את

יחיד כל בלב המחשבה, ה שעיני ' והוא בכל משוטטות

ולב כליות בוחן, ליבו הרהורי על גם האדם את דן והוא

ורצונותיו."

של לתוספת ביחס " שדהו " יתרו במכילתא ממנה למדו

ח בחדש ' הרמב שמביא " ה בדברים ן ': ז״י

11. רמב " ה דברים על ן ' ז״י

" הפרט מה אי שאי המטלטלים בנכסים מפורש להם ן

אחריות, להם שאין המטלטלין נכסים אלא לי אין אף

אחריות, מה כרחך על שדהו תורה במשנה אומר וכשהוא

ומקנה קונה שהוא בדבר מפורש הפרט, שהוא דבר כל אף

ומקנה קונה."

רש זאת ומסביר " הירש ר על הקודם להסברו בהמשך

מהות " תתאוה לא:"

2 1. המשך רש " הירש ר - תתאווה לא " "

" דברים שבספר הדברות בעשרת, ביאור המוסיפים

הראשונים לדברות, איסור את הכתוב משלים " לא

תתאוה " הפרט ידי על " שדהו, " ויחשב האדם יטעה לבל

ה את אסרה שהתורה " תאוה " מטלטלין לגבי רק, דהיינו

ליד מיד הניטלים נכסים, תאוה מכלל לבוא לאדם לו וקל

עברה לכלל."

)הערה: לת ביחס של וספת " שדהו " בפרשת המופיעה

הבא ההסבר את גרוסמן יונתן הרב מציע ואתחנן: " כעת קרקעות לנחול העומד העם את עיניו לנגד משה רואה

ובתים, . מחייתו תלויה תהיה שבהם ושדות ראוי כעת

לחמוד אסור הזולת שדה את גם כי להדגיש. אם גם

רח זה דבר היה סיני הר למרגלות העם שעמד בשעה וק

מהם, נאמר לא כן ועל, כעת, רלוונטי כשהדבר, מוסיפו

משה (".

ה שבדיבר הבדלים " תענה לא "

שבין בהבדל לדון עתה נעבור " עד ברעך תענה לא שקר "

לבין " עד ברעך תענה לא שוא ". כזכור, ראב " שאין טען ע

, אלו מונחים שני של משמעותם בין הבדל להביא ואפשר

ראב לשיטת ראיה " מ ע בתהילים בהם תקבולות מצאנו

ל המרמזות דומות בין השוואה ' שווא ' ו ' שקר ' כגון: " כי

פסו אמונים אדם (מבני אמת )-דוברי, איש ידברו שוא

רעהו את, חלקות שפת (ג; )-" " ב״י, ב דבר פיהם אשר

, שוא ימין וימינם קמ ד", ח (. " שקר)

ראב לעיל שאמרנו כמו " ע סיבת את להסביר טרח לא

בניסוח השינוי. להסביר מציע סבתו הרב ) שיטת פי על

ראב "ע( הבא באופן השינוי את:

13 סבתו. הרב

במילה השימוש שבאמצעות ייתכן " שוא " משה מבקש

הדיבר בין לקשור " ה שם את תשא לא לשוא -להיך ' א "

הדיבר לבין " שוא עד ברעך תענה לא, " דהיינו: משה

לומר מבקש שם כנשיאת שקולה הרֵע כנגד שווא שעדות

ה ' לשווא. שהמילה בעובדה לדברינו סיוע שיש ונראה

" שוא " בדיבר אלא בתורה נזכרת אינה ' תשא לא ' בשמות

ובדיבר ובדברים ' תענה לא ' בדברים, נוספת אחת ופעם

כ בשמות ג", א, " שוא שמע תשא לא – " היא שם שאף

שקר עדות של בהקשר באה ) שם אונקלוס תרגום וראה,

" דשקר שמע תקבל לא "(

לעו מת, ראב של שיטתו ע", ה רמב " על בפירושו ן דברים

פרק ה ', כתב טו:

14. ה רמב " על ן פרק דברים ה'

" וביאר ' שוא עד ברעך תענה ולא – ' על להעיד לאסור בבית כלום בו יתחייב ולא כלום שאינו דבר אפילו חברו

דין, שיעיד כגון: מידו קנה ולא מנה לזה ליתן פלוני אמר.

כי ' שוא – ' בטל דבר ".

הרמב לדעת כלומר " ן המילה " בכתוב "נזכרת שוא

במשמעות של ' חינם ',) לעומת משמע של ות ' שקר, ' פי על

ראב "ע(, ו פי על הרמב ן", ש בעוד איסור ' ברעך תענה לא

עד ' שקר נכונה שאינה עדות אוסר המזיקה ) או גופנית

מעידים שעליו (לאדם כלכלית, ש הרי איסור ' תענה לא

עד ברעך 'אוסר שוא, נכונה שאינה עדות כל עדות אם בין

לאו אם ובין הנידון באדם ופוגעת מזיקה זו. משה כלומר

העברה מן האדם את להרחיק מנת על, עדות כל אסר

נזק כל בה שאין אפילו שקר.

מפרש זאת לעומת החזקוני " שוא " ואומר שונה באופן:

15. החזקוני

" שוא עד – כגון תענה לא בחינם עדות אפילו, ר יחידי אהו

התראה בלא שנים או."

החזקוני לדעת כלומר, להביא יכולה שאינה עדות

להרשעה, שוא עדות כלומר שהיא אפילו להעיד אסור

אמת.

רש רואה לעומתו " שוא עד בביטוי הירש ר לעדים רמז

מפרש שהוא, כפי זוממים:

16 רש." הירש ר

ה "בדברים ' "י את הכתוב מבאר ז " שקר עד " ידי על

הבי טוי " שוא עד, " של האחד הסוג את במיוחד המטעים

שקר גופם שהם שקר עדי, דהיינו זוממים עדים. עדותם

כשלעצמה היא זוממים עדים של עדות " שוא " ואפילו

עליו להעיד יכולים הם לא, הרי אמת עדותם דבר, יכ לא

. ראוהו"

שבדיבר ההבדלים " אמך ואת אביך את כבד "

בתוספת כעת נדון " ולמען לך ייטב " על בדיבר הנזכרת

ואם אב כיבוד. ההקשר את נבדוק אם הה של ופעות

הרבות ) פעמים מעשר למעלה ( דברים בספר זה ביטוי של,

ש נראה על שכר של בהקשר הזו הטובה נזכרת בכולם

מצוות קיום, למשל:

17. דברים ב״י, כח:

" מצוך אנכי אשר האלה הדברים כל את ושמעת שמֹר

לך ייטב למען הטוב תעשה כי עולם עד אחריך ולבניך

ה בעיני והישר -להיך ' א ".

כלומר להדגיש הכתוב מרבה דברים בספר שקיום

. הטוב אל להגיע היחידה הדרך הוא המצוות

מאידך, היחידה המצווה היא ואם אב כיבוד מצוות הכתוב מפרש שבה הדיברות בעשרת, והן בשמות הן

בדברים, המצווה שכר את – ' למען ימיך יאריכון '. פי על

זה מציע סבתו הרב משה מבקש דברים שבספר לומר

ואם אב כיבוד מצוות של הפרטי לשכר להוסיף – אריכות

ימים – כולן המצוות קיום על הכללי השכר את גם,

ולהפ ו את ך ואם אב כיבוד מצוות ושכרה להיות דגם

המצוות כל של קיומן לשכר.

בהבטחה רואה הספורנו " לך ייטב למען " מיוחד שכר

ואם: אב כיבוד למצות

18. הספורנו

" לך ייטב ולמען – הזה בעולם אפילו, כאמרם ) א פאה '

'א " ( והקרן הזה בעולם פירותיהם אוכל שאדם דברים

הבא לעולם לו קיימת: וכו ואם אב כיבוד."'

רש " של בתוספת רואה הירש ר " לך ייטב למען " בדיב ר

ואם אב כיבוד של חשובה הנחיה לארץ הנכנס לדור, ולכל

רש אומר, כפי בעתיד דור: ר"

19 רש." הירש ר

" התוספת " לך ייטב ומען " מורה ואם אב כיבוד במצות

בארץ חדש דור לכל, בקשר רק תלויה ההווה שישועת

העבר עם והמסור הנאמן, רק וישגשג יפרח צעיר דור וכל

א ובציות בכבוד יקבל אם המסורת ואת התורה ת

אבותיו מידי לו שנמסרו ההיסטורית. "

הרביעי שבדיבר ההבדלים – השבת דיבר

בד כמובן הם ביותר הבולטים השינויים השבת יבר, שבו

אלא לשוניים רק אינם השינויים הוא המצוה טעם גם

לחלוטין שונה. ש בעוד המופיע הטעם יתרו בפרשת

הוא ולשמירתה השבת של לקיומה ב על וארץ שמים ריאת

ה ידי ' שה. מכיוון ימים בשישה ' ביום ממלאכתו שבת

אותו קידש ובכך השביעי, קדוש ביום לעבוד לאדם לו אל

זה ומבורך.

שע הרי פי ל פרשת ואתחנן הנה השבת מטרת משה מטרה

סוציאלית. לפועלים מנוחה לאפשר יש בשבוע פעם

לפ רק לא. וזאת השבוע כל במשך קשה העובדים ועלים

האדם בני, בשדה העובדות לבהמות אף אלא ) כן ועל

מורחב בואתחנן ' ובהמתך ' העבודה לחיות יתרו של:

" בהמתך וכל וחמרך ושורך "(. כן וכמו העולם בריאת לא

השבת ברקע ניצבת, מצרים יציאת דווקא אלא )" וזכרת

ה ויצאך מצרים בארץ היית עבד כי ' אלהיך "(.

נ אלו שבתות אזכורי שני לקיום שונים טעמים ותנים

השבת, גם וממילא שונה אופי בעלות שבתות מתארים:

ה ביתרו ', השבת מקדש הוא אקטיבי- מבריאת כבר

העולם - ה ברך כן על " ' ויקדשהו השבת יום את ", ו על

ממלאכתו ולשבות זו לקדושה להיעתר האדם.

זאת לעומת, בפרשת ואתחנן " עשית " השבת באמצעות

שמירתה מוטל - האדם על ת ה צוך כן על " - ' א להיך

לעשות השבת יום את ". בפרשת כן כמו ואתחנן כמעט

מורגשת השבת של קדושתה ואין, רק אלא האספקט

החברתי, שלה דווקא מיוחד מעמד ישנו ביתרו ואילו

השבת של בהקשר הקדושה למושג.

זה קריטי שינוי להבין ניתן כיצד השאלה נשאלת?

לכאורה, משנה כאשר הוא השבת טעם את משה כביכול

מדעתו ממציא " חדשה שבת ", אידאי עולם המשקפת

אחר, מוסרי לעולם הקשור, שציווה כפי דתי לעולם ולא

ה ' ביתרו! ?

לציין יש הבעיה לליבון שניגש לפני, ממציא אינו משה כי

חלילה מדעתו דבר. ה ' של הסוציאלי הפן את ביטא עצמו

אחר במקום השבת, מ בפרשת שפטים:

20 כ. שמות ג", יב

מעשיך תעשה ימים "ששת, תשבת השביעי וביום, למען

והגר אמתך בן וינפש וחמרך שורך ינוח."

ו ש נראה לב נשים אם השבת של הסוציאלי התוכן רק לא

מופיע זה בפסוק, אלא הניסוח גם )" (" ינוח למען מזכיר

אצלנו הניסוח את מאוד )" ינוח למען, "( כי נראה ולכן

משה בדיבר משפטים בפרשת האמור על מתבסס על

השבת ואתח בפרשת. ןנ

הרמב " ם הבא באופן שתארנו הדואליות את מסביר:

21. הרמב " ם ב לא פרק ב חלק הנבוכים מורה

" לשני שהן מפני שונות עִלות שתי זו במצוה נאמרו וכבר

שונים עלולים. בעשר השבת קִדוש בטעם שנאמר לפי

אמ הראשונות הדברות ר ' ה עשה ימים ששת כי ' ' וגו '

תורה במשנה ואמר ' כן על במצרים היית עבד כי וזכרת

ה צוך השבת יום את לעשות -להיך ' א. ' נכון וזה, העלול כי

שאמר כמו וקִדושו היום כבוד הוא הראשון בדבור ' כן על

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את ', לעִלה השייך העלול זהו

' ימים ששת כי ' וגו '. אבל אנו ונצטווינו בו שנתפקדנו מה במצרים עבדים היותנו לעִלת השייך עלול הוא לשמרו

רוצים שאנו ומתי ברצוננו עובדים היינו לא אשר, ולא

לשבות יכולים היינו. והמנוחה השבת על נצטוינו לפיכך

הדברים שני לכלול כדי, חִדוש והוא נכונה השקפה קביעת

ב הא-לוה מציאות על המורה העולם ראשונה מחשבה

קל ובעיון, ה חסדי וזכרון ' סבלות מתחת לנו שהניח עלינו

מצרים, כללי חסד הוא וכאלו, העיונית ההשקפה באמתת

הגופני המצב ותקינות "

כלומר הרמב לדעת ם", עצם על מדבר הכתוב שמות בספר

ש מכך יונקת זו. קדושה השבת קדושת " עשה ימים ששת

ה ' הארץ ואת השמים את … וינ השביעי ביום ח " – " כן על

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את; "

האדם חייב מכך כתוצאה השבת את לקדש שהקב " ה

"יצר ". בראשית ימי מששת

דברים בספר, זאת לעומת, ישראל עם אל הכתוב מתייחס

מדוע ומבאר קדושת בשמירת המחויב הוא דווקא

השבת: " ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית עבד כי וזכרת '

משם א-להיך … ה צוך כן על - ' א יום את לעשות להיך

השבת; " את מחייבת למנוחה מצרים מעבדות היציאה

ישראל עם לדורות זאת להנציח. שבספר לומר ניתן הישיבות בעולם הרווחים במונחים

ה על מדובר שמות ' חפצא ' השבת של, דברים בספר ואילו

ה על מדובר ' גברא ' השבת את השומר.

ל ניתן קשו ל ר זה הסבר את גם שבין ההבדל " זכור " לבין

"שמור":

"זכור " מוסב: עצמו הדבר על יום את לזכור עלינו חובה

קדושתו מחמת השבת.

" שמור " על מוסב, השבת כלפי האדם חובת על כלומר

האדם " ליצור " ושביתה שמירתה ידי על השבת את

ממלאכה, השבת מקדושת הכובד מרכז מוסט ובכך

אל כשלעצמה לשבת ביחס האדם חובות.

זה עקרון פי על להסביר ניתן כן כמו התוספ את גם ו ת

ב ואתחנן פרשת " כמוך" ואמתך עבדך ינוח למען, ו" שורך

בהמתך וכל וחמֹרך ", ואתחנן בפרשת שהדגש שמכיוון

על הוא כרקע מעבדות ישראל יציאת השבת למצוות, אך

טבעי ה לעב להניח חובה גם תכלול זו שמצווה וא דך

ואמתך ולנוח לשבות, וכן לכל להניח האדם חובת את

ברשותו אשר לשבות ה ידי על לחירות הוצאתו מכוח.'

, ב לסיכום יתרו פרשת על הוא הדגש העצמית קדושתה

השבת של ו השבת ביצירת שותף אינו האדם, ואילו

ב ואתחנן פרשת מודגשת על המוטלת המוסרית החובה

השבת קדושת על לשמור העם, ועם שותף הופך ישראל

ע השבת בקידוש פעיל " שמירתה י.

אולם, ע השאלה נשאלת דיין סיני הר במעמד מדוע

ה החליט ' הדתי הפן את להדגיש, משה החליט ומדוע,

מואב בערבות בעמדו, הסוציאלי הפן את להדגיש.

רש " הבא באופן זאת שאלה על עונה הירש ר:

22 רש." הירש ר

" באי ב עוד יחיו לא הארץ הנהגתו תחת לאומי ריכוז

ה של הישירה ' לעצמם כיחידים יחיו הם אלא, לזכות כדי החברה ועם הטבע עם יאבקו ובמלאכתם

בעצמאות. בחינת את במיוחד להדגיש צורך היה להם

ה" שמירה " השבת של, לה והכניעה ההודאה קרבן את ' על

שעות וארבע עשרים במשך ממלאכה שביתה ידי, שהרי

ת ואילך מכאן להם היה " יד " "ו זרוע ", " כח " "ו עוצמה "

משלהם, שכל מחדש תמיד להודות עליהם חובה ולפיכך

עוצמה של בסיס וכל כח של ניצוץ, שהם מלאכה כל

עושים בעוצמתם צוברים שהם רכוש וכל בכוחם – הכל

לה הוא. '

ה כי ' המצרית המדינה של בעיצומה להם נתגלה

המתפארת " ובעוצמתה בכוחה " הרא והוא להם ה " את

עוצמתו ואת כוחו " העבדים את שחרר כאשר " מחוסרי

והעוצמה הכוח ". מה כל את להם נתן ובעוצמתו בכוחו

ובעומתם בכוחם עושים שהם, מהם מצפה הוא ועתה שביתה של השבת קרבן ידי על ובעוצמתו בכוחו שיכירו

ומהוצאה ממלאכה, ישביתו שעות וארבע עשרים ובמשך

מלא העושה הכוח את השולטת העוצמה ואת כה

בחפצים ומשתמשת. את פירוט ביתר כאן תיאר כך משום

האדם של והעוצמה הכוח תחום כל " וכל וחמורך ושורך

…, האדם עוצמת בתחום הכלולות הנפשות כל ומאידך

החיבור וו ידי על כאן נצטרפו " ועבדך " ולא " עבדך " שכן

לה המשתחווים לבעליהן כולן הושוו בשבת ' א יחד תן.

כאן נאמר לפיכך " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, " שהרי

לה הכניעה את המבטאת השבת שביתת של התוצאה זו '

האדם שלטון את והמשביתה."

גרוסמן יונתן הרב המסר התאמת של בכיוון הוא גם הולך

ו לארץ הנכנס לדור הבא ההסבר את מציע:

23 גרוסמן יונתן. הרב ה למצב קשור הדבר כי דומני העם היה נתון שבו היסטורי

כעת ולמצבו סיני הר למרגלות כשעמד, הכניסה ערב

לארץ. להפנים היה קשה סיני הר מעמד את שחווה לעם

עמם ולהזדהות אדמתו את העובד חקלאי של מושגים.

צחיח במדבר נודדים שבטים היו הם, מעיינם שכל

ואוכל מים במעט התמקד. שדה הייתה לא מהם לאיש

שפועלים בה עובדים, ובחמורו בשורו עבד לא מהם ואיש

וזריעתה השדה חרישת לשם. שכזה במצב, לעם קשה והנשגבה הגדולה המשמעות את ולהבין להפנים

סוציאלית שבשביתה, עומד שבו הקשה הניסיון ואת

ינוחו שפועליו כדי רק עבודה יום להפסיד שצריך חקלאי.

כזה במצב, ה הפן עם להזדהות לעם מתאים שבשבת דתי,

ה בשביתת הנעוצה הדתית קדושתה את להבין ' ממלאכה

זה ביום. לארץ הכניסה ערב אולם, נשואות ישראל של כשעיניהם

ולירושתם לנחלתם, עמידתו את להדגיש צורך יש כעת

פועלים המעסיק שדה בעל של המוסרית. לאחר מיד שאותו המסר עיקר את משה אומר הדברים עשרת אזכור

מבקש הוא נאומו כל לאורך להעביר: " אשר הדרך בכל

ה צוה תלכו אתכם -להיכם ' א, לכם וטוב תחיון למען

תירשון אשר בארץ ימים והארכתם. המצוה וזאת …

לרשתה שמה עברים אתם אשר בארץ לעשות ) " ה ', ל; ו ',

א (. עבר אל מופנות פניו כי משה מדגיש נאומו כל לאורך

בארץ הישיבה תקופת. לכך אי, רו להדגיש לנכון משה אה

סיני בהר הדברים בעשרת נאמר שלא השבת של הפן את,

ויותר יותר לרלוונטי כעת נהיה אך.

הביטוי משמעות " ה ציוך כאשר ' אלקיך "

כאמור לעיל, שב בדיברות פעמיים ואתחנן פרשת ) הן

בדיבר השבת על בדיבר הן ( ואם אב כיבוד הביטוי מוזכר

' ה צוך כאשר -להיך ' א, וכפ ' לעיל שראינו י ראב לדעת " ע

שב לדיברות משה כאן רומז יתרו פרשת. ש אלא נשאלת

השאלה נאמר מדוע זה ביטוי אלו דיברות בשני דווקא.

רש " הביטוי את מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך: "

24 ט פסוק על. רשי " ה בפרק ו '

" צוך כאשר – שנאמר במרה נצטוו ואם אב כבוד על אף:

ו חק לו שם שם משפט ) ט שמות " כ ו ה" ("

רש כלומר " שהביטוי מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך "

במרה נצטווה ישראל שעם במצוות נאמר. רש " למעשה י

נ בסנהדרין הגמרא פי על מפרש " ע ו " נאמר בה ב:

25 נ. סנהדרין " ע ו ב"

" בני עליהן שקיבלו שבע במרה ישראל נצטוו מצות עשר

וכיב ושבת דינין עליהן והוסיפו נח ואם אב וד, דינין ואם אב וכיבוד שבת ומשפט חק לו שם שם שדכתיב

ה צוך כאשר דכתיב ' אלקיך צוך כאשר יהודה רב ואמר

במרה."

רש ומסביר: י"

26 רש." בסנהדרין הגמרא על י

ה צוך "כאשר ' אלקיך – שבת גבי אחרונות בדברות כתיב

ואם אב וכיבוד הוה דמשה למימר ליכא הא צוך והיכן

לה אמר בסיני צוך כאשר מואב בערבות ו דמשה לאו מצוותיה על ומזהירם תורה משנה להם שונה היה מאליו

להם ומגיד חוזר והיה הוא שקבלה כמו אלא מה וכל וכן בלוחות כתוב היה האחרונות בדברות כתוב שהיה

בסיני שמע "

רש של פירושו כלומר " רבי שיטת על מתבסס בפרשתנו י

בסנהדרין בגמרא יהודה ). רש אמנם " ט בשמות י " כ ו " ה

על " לו שם שם " מפרש " ודינים אדומה ופרה שבת " כפי

רמב שמקשה " רש על ן י", היא אדומה שפרה ושמעתי

בשמות ברשי כתוב היה וכנראה סופר טעות כנראה וכ א"

) של קיצור כלומר ו ( אב כיבוד טעה המעתיקים ואחד

וכתב ופ א" התגלגלה מכאן אדומה פרה פירוש של לנוסח

רש " בשמות י (.

רש של פירושו לעומת י", ה פרש רשב: ם"

27. הרשב "ם

ה צוך 'כאשר -להיך ' א – ' הטעם שמפורש כמו כלומר

הראשונים בדברות ' ה עשה ימים ששת כי ' השמים את

הארץ ואת ' וגו '. ובשביל מצות אב וכיבוד שבת ששמירת

בהם נאמר הם עשה ' ה צוך כאשר -להיך ' א, ' בכל אבל

דברות שאר שהן לומר ראוי אין לאוין אזהרת ' כאשר

צוך ' כדכתיב ' לעשותם היום מצוך ', מצוך מצינו לא אבל

לעשות שלא.

הרשב בדברי נתבונן אם " ש נראה ם עולה דבריו מתחילת

שהמשפט " ה צוך כאשר -להיך ' א " למצוות להנמקה רומז

בדברים וחסרה בשמות המופיעה השבת, שמשפט ומשמע

ב רק להיכתב צריך זה בדברים משה החסיר שבו מקום

בשמות המצוי אלמנט. דבריו מסוף, זאת לעומת, עולה

דיבר בכל להיאמר ראוי היה זה שמשפט, דרך שאין אלא

לומר התורה ' צוך כאשר ' לאווין באזהרת.

אחר כיוון מציע סבתו מרדכי הרב:

28 סבתו. הרב

מהותיים שינויים חלו שבהם דיברות שני באותם דווקא

ראה להדגיש צורך הכתוב " ה צוך כאשר -להיך ' א ".

בדברים משה שהחסיר למה רומז אינו זה משפט,

אדרבה, כאן הכתוב שגם להדגיש בא הוא, לכאורה שהוא

משה דברי, בכלל הוא גם " ה צוך אשר -להיך ' א " הוא.

מלמד זה משפט אחר היבט בדברים הציג שמשה שאף

הדיברות של, בכלל הכול מקום מכל " צ אשר ה וך '

א-להיך. " של האחר לנוסח מתייחס זה משפט אין

בשמות הדיברות, ראב כדעת " ורשב ע ם", ה לדברי אלא '

סיני הר במעמד, שבדברים הנוסח שאף לומר מבקש והוא

ה דברי בכלל הוא. ' בדבריה כללה שהתורה העובדה עצם

מלמדת הדיברות עשרת של החוזרת המהדורה את

ני על ידיה את סמכה שהתורה משה של סוחו. זה דבר

הדיברות בסוף מהאמור גם למדים אנו בפרשתנו: " את

ה דבר האלה הדברים ' קהלכם כל אל ".

לסיכום, שני מייצגים אחרונות ודיברות ראשונות דיברות

הא-לוהי הרצון גילוי של פנים. הם פנים ששני ואף, מכל

הוא אחד שורשם מקום. חכמים שאמרו הוא ב מכילתא

ישמעא דרבי ז פרשה דבחדש מסכתא ל:

29 ישמעאל דרבי. מכילתא

אחד בדיבור נאמרו שניהם ושמור זכור … שנאמר

) ס תהילים ב", יב ( ' א דִבר אחת שמענו זו שתים -להים '

תחתון וטעם עליון טעם ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת הדברות בין הנוסח להבדלי מעבר, שגם הרי טעמים מערכות שונות עשרת בפסוקי

הד ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת יברות, לכנותם ורגילים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם. "ד מסביר עופר יוסי ר

ש הכינוי ' העליון הטעם ' של המוסיקלי לייחוד כנראה רומז בו המשמשים הטעמים, הגבוהות הנגינות ריבוי כלומר ) כגון

ותלישא פזר (. א ולם ב הייחוד " העליון טעם " הדיברות שבעשרת בעיקרו מוסיקלי איננו, אלא בו משתקפת חלוקת

מיוחדת פסוקים: פסוקים לעשרה נחלקים הדיברות עשרת, כפסוק נקרא ודיבר דיבר וכל עצמו בפני. החלוקה עצם

כול במקרא דופן יוצאת תופעה יוצרת הזאת ו. מלי שתי בו שיש פסוק המקרא בכל אין ם. ביותר הקצרים הפסוקים

במקרא בני הם שלוש מלים, כגון " בגרר יצחק וישב " ) כו בראשית, ו " ( חֻשים דן ובני " ) מו בראשית, כג (. בעשרת והנה

מלים שתי בן הוא מהם אחד שכל פסוקים שלושה באים הדיברות: " לא תרצח ", " תנאף לא, " תגנב לא. " למעשה גם

של הראשון בחלק מיוחדת תופעה יש הדיברות: 50 בני פסוקים שני תיבות ) דיבר " לא יהיה " ובדברים בשמות, ( פסוק

55 בן תיבות )" השבת יום את זכור " שמות בספר ( 64 בן ופסוק תיבות )" יום את שמור השבת " דברים בספר ו (, אלו

במקרא ביותר הארוכים הפסוקים כולו. לסיכום, פסוקים אפוא יצר עצמו בפני כפסוק דיבר כל לקרוא הרצון חריגים

באורכם ) וארוכים ביותר קצרים ביותר (, ו שהזכרנו המיוחדים הטעמים ריבוי הפסוקים חלוקת של תוצאה הוא קודם

המיוחדת, במיוחד ארוכים פסוקים היוצרת.

הטעמים של השנייה השיטה, המכונה " התחתון הטעם, " לפסוקים הדיברות את מחלקת שרגיל כמו בינוני אורך בעלי

במקרא. הדיבר את מחלקת היא " השבת יום את זכור " לא פסוקים רבעה, הדיברות ארבעת את ומצרפת " תרצח לא, "

" תנאף לא ", " תגנב לא " "ו לא תענה " אחד לפסוק, פיה ועל עשר לשנים הזאת השיטה לפי נחלקים הדיברות עשרת

פסוקים מ השאלה נשאלת החלוקה שיטות שתי של מקורן ה?

הערות לפי בכתבי המסורה הד לפי החלוקה ששיטת בבירור עולה שונים -יד בבבל נהגה יברות. נוהגת הבבלית המסורה

והיא ופסוק פסוק בכל הראשונה המלה את המקרא בכל לפרט במפורש מציינת: " ר -" יי אנכי ופיס פ ' סת ]= ' ראש

סתומה ופיסקא פסוק [… לא-יהיה פ״ר … ר תשא לא " ופיס פ ' 'ס … ר שמור " ופיס פ ' 'ס … ר כבד " פיס פ ' סת ' " הלאה וכך

הדיבר עשרת בכל ות ) גינצבורג, המסורה, ג, עמ ' 254. ( יתרו פרשת של הפסוקים מספרי גם ) עב סימן יונדב 72 =, ( ושל

ואתחנן פרשת ) קיט = 119 סימן, פלט ( הפרשות בסוף החומשים וברוב בכתבי-היד הבאים לשיטת מתאימים האלה

פסוקים לעשרה הדיברות של החלוקה, התחתו כבטעם עשר לשנים ולא ן. כידוע, נה במחזור התורה את לקרוא בבבל גו

חד- בימינו כמו שנתי ) למנהג בניגוד ישראל בארץ שנהג התלת-שנתי, ( בבבל הוא האלה המספרים שמקור מכאן ונראה.

ל זאת עומת, התחתון הטעם פי על הולך במסורה פסוקים של אחר מניין. המסורה רושמת התורה מספרי ספר כל בסוף

הספ שבאותו הפסוקים מספר את ר: ספר - שמות 1209 דברים וספר – 955. לטעם דווקא מתאימים האלה מספרים

התחתון, ישר בארץ כנראה ניתנו והם אל. ודברים שמות בספרי מוזרה לתופעה ההסבר מכאן: בכל הספר פסוקי סכום

פרשות כל של הפסוקים מספרי לסכום מתאים אינו מהם אחד -השבוע שבו, ש מכיוון שהסברנו כפי וזאת המ הכולל ספר

פרשה בכל המספר ואילו התחתון הטעם לפי הוא העליון הטעם לפי הולך ופרשה.

בבלית אפוא היא לעצמו בפסוק דיבר כל של הקריאה שיטת במקורה. מיוחדים בטעמים המקרא את קראו בבל אנשי

להם מיוחד ובניקוד משלהם המוכר הטברניים והטעמים הניקוד מן במהותם וגם בצורתם השונים לנו ים ". הט עם

העליון " בבלי אינו שלנו בספרים הבא, אלא בארץ שנהגה טברנית שיטה משקף הוא לע אימצה אך ישראל את צמה

הבבל הפסוקים חלוקת שיטת ית. שיטת של מעמיק מניתוח ברויאר מרדכי הרב הסיק העליון הטעם של החלוקה

התחתון לטעם מאוחר זה שטעם, כלומר הטעם הטע מן צמח העליון התחתון ם, הנדרשים השינויים בו שהוכנסו אלא

לשיטת להתאימו כדי לעצמו כפסוק בה נקרא דיבר שכל הבבלית החלוקה.

התנ של העתיקים בכתבי-היד " המסורה בעלי של ך, ובראשם בן אהרון המפורסם המסורה בעל של צובה ארם בכתר

אשר, הטעמ של השיטות שתי הובאו ים. מעתיק אינם האלה כתבי-היד פעמיים הדיברות עשרת את ים, אלא הם

שיטות שתי את רושמים האותיות אותן גבי על הטעמים! ו להבחין לדעת כדי בטעמים בקי להיות נדרש הקורא את

מזו זו השיטות שתי. בקיאים היו הקוראים כל לא, במשך נוצרו כן ועל הד השיטו בין ערבוב של שיבושים ורות ת.

לחלק גם חדרו האלה השיבושים ממהדורות הקוראי את היום גם המשמשות המקרא ם ) בכמה שבא מאוד בולט שיבוש

הוא מהדורות אחד בפסוק אתנחתות שתי! (. השיטות שתי בין הפסוקים בחלוקת השוני כי אמרנו לעיל המקרא בטעמי שינויים גורר. שינויים גורמים אלה שינויים

נוספים בניקוד - והרפה הדגש ובסימן התנועות ש - הניקוד ובין הטעמים בין הדוק קשר יש הרי. למשל: בפסוק " לא

פני על אחרים אלהים לך יהיה הנו - " " בטעם בפתח נקודה ן התחתון בטעם ובקמץ העליון; "ב תרצח לא " התי " רפה ו

העליון בטעם ודגושה התחתון בטעם ) תי ובין וקמץ פתח בין השינויים " במבטא רק מורגשים ודגושה רפה ו האשכנזי

ו התימנ במבטא י, הספרדי במבטא ) ביותר היום הנפוץ ( שינוי רק מורגש הכ - אחד " בתיבות ף "-מלאכתך כל " דגושה

בטעם ורפה התחתון בטעם העליון (. עשרת את לקרוא טעם באיזה בימינו הקהילות נחלקו הדיברות. בטעם לקרוא כלל בדרך נהגו הספרדים קהילות

העליון ) שאמרו ויש נית התחתון שהטעם לציבור ולא הקורא היחיד של לשימושו ן (, ו האשכנזים קהילות בין מבדילות

השונים הקריאה מועדי: השבוע בפרשת הדיברות את קוראים כאשר ) יתרו בפרשת ואתחנן ובפרשת ( בטעם קוראים

התחתון, העליון בטעם קוראים השבועות בחג ואילו. הי במאה לראשונה נזכר הזה המנהג " החזקוני בפירוש ג לספר

שמות. ד ומסביר " עופר יוסי ר אפשר לתרגם באשכנז נפוץ שהיה במנהג נעוץ השונים הקריאה מועדי בין ההבדל ששורש

קריאת את התורה פס של ובשביעי השבועות בחג דווקא ח. ומצריך הדיברות לפי בנוי התרגום העליון בטעם קריאה. גם

בטעם בשבועות לקרוא המשיכו התרגום מנהג משבטל העל יון, ושגב הוד למעמד הוסיפה זאת מיוחדת וקריאה.

) הערה: המונחים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם ' מאוד מאוחרים הם, במסורה מקורם ואין. המסורה בעלי

במונחים השתמשו ' טעמא קדמא ' 'ל) התח טעם תון ' ( 'ו תנינא טעמא ) ' העליו לטעם (ן

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות