חכמי ספרד על עצמאות

פרקים ממשנתם של

חכמי ספרד

על הקמת המדינה,

יום העצמאות ויום

שחרור ירושלים

תוכן העניינים

הקדמה

פרק א

חכמי ספרד. ג׳רבא. טוניסיה

חשובת מרן הרב עוזיאל לחברת "דבר עברית" מג׳רבא טוניס תשובת מרן הרב עוזיאל למרן הרב רחמים חי חויתה כהן.

פרק ב

חכמי מרוקו

מרן הגאון רבינו שלום משאש שליט״א דברי מרן הרב עוזיאל אינם צריכים חיזוק.

מרן הגאון רבינו יוסף משאש זצ״ל.

מרן הגאון רבינו עמרם אבורביע זצ״ל.

"מגדול" בברכת המזון ביום העצמאות.

חישובי קיצין ונבואתו על שחרור ירושים (תשכ״ח).

שביעי של פסח כנגד יום העצמאות.

מרן הגאון הרב יצחק אבוחצירא זצ״ל. תחיית ישראל ועצמאותו וזמננו זה, זמן אתחלתא דגאולה,

מרן הגאון רבינו רפאל עבו זצ״ל

מרן הגאון רבינו משה מלכה שליט״א

מרן הגאון רבינו דוד שלוש שליט״א

פרק ג'

חכמי לוב. טריפולי

הוצאות ספר תורה ביום העצמאות תשובת מרן הרב עוזיאל לגאון הרב פריג׳א זוארץ זצ״ל.

פרק ד'

חכמי תימן

מרן הגאון הרב יוסף קאפח שליט״א.

מרן הגאון הרב יוסף צובירי שליט״א.

מרן הגאון הרב שלום יצחק הלוי זצ״ל.

הבריונים בזמן החורבן והחלוצים בדורנו.

פרק ה'

חכמי פרס (תלמידי מרן הרב עוזיאל זצ״ל)

הגאון הרב פרופ' עזרא ציון מלמד שליט״א

הגאון הרב יחזקאל כהן זצ״ל

פרק ו'

חכמי כורדיסתן

פרק ז'

חכמי אלג׳ריה

מרן הגאון ר' דוד אבן כליפא זצ״ל:

הקמת מדינת ישראל: שעה היסטורית יחידה במינה בעולם.

מצות פתיחת ההיכל לכבוד מדינת ישראל.

מרן הגאון ר' דוד הכהן סקלי זצ״ל

פרק ח'

חכמי סוריה

מרן הגאון הרב מרדכי עטיה והרב עוזיאל.

נספח

חישובי קיצין בדורינו

חישובי קיצין בדורנו

"יפח לקץ" – נבואתו של מרן על שחרורה של ירושלים (= שנת תשכ״ח )

חשבון הקץ של יעקב אבינו

שמונה נבואות מהתורה, נביאם וכתובים וחז״ל על שנת תשכ״ח

רבינו החיד״א: משנת תשכ״ח: קר״ע שט״ן

שמונה האמנים שבקדיש מרמזים על שנת תשכ״ח

מרן הגאון הרב עובדיה הדאיה זצ״ל: על התמעטות כוחות הטומאה בדורות האחרונים

הקדמה

מן המפורסמות שלכאורה אין צורך להביא להן ראייה. תודעתם הלאומית הגבוהה, הישרה והבריאה של יהודי ספרד. זו באה לידי ביטוי באופנים שונים: בלהט העלייה לארץ ישראל ובגינה, וביחסם לצה״ל ולמדינת ישראל, יחס של חיבה גמורה למרות כל הצללים הרבים בשמי מדינתנו.

כמו כן מן המפורסמות היא שגישתם זו אצל יהודי ספרד נבעה מתורתם ומגישתם של חכמיהם בכל ארצות פזוריהם, שהרי:

"המשל והדמיון בגדולים יפעל כח בקטנים מהם יראו וכן יעשו" (מאירי משלי כ״א א').

"והעם תמיד ידרוך הגדולים" (זבח פסח. י״ב ב').

מעולם לא נמצא ולא יימצא* חכם מחכמי ספרד האמיתיים, מגליות: מרוקו, טוניס, טריפולי, אלג׳יר, תימן, טורקיה, עירק, סוריה, פרס, כורדיסטאן וכו' שכתב נגד העלייה לא״י ובגינה או נגד הקמתה של מדינת ישראל ואף לא תמצא באף אחד מכתביהם של חכמים אלו דברי זלזול ולעג על הימים הגדולים הללו שזכינו להם בדורנו בחסדי ה' יתברך, ה' אייר – יום העצמאות, וכ״ח באייר – יום שחרורה של ירושלים בידי אויבנו.

פרק א'

חכמי ג׳רבא טוניסיה

תחילת דברינו בחכמי ג׳רבא וטוניסיה משום שנתשמרו בידינו חליפת מכתבים בין קהלות אלו לבין מרן הגאון, רבינו הגדול, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ״ל.

מסורת בידם של חכמי ג׳רבא דור אחר דור.

"שאבותיהם היו מבני צדוק הכהן. כאשר נחרב הבית הראשון עלו לאפריקה. ובראשית הבית השני הגיע עזרא הסופר, אשר הלך למסעו לקבץ את נדחי ישראל, וביחוד את המיוחסים שבכהונה ושֶבָּלְוִיה, עד האי ג׳רבא. ויעורר את הכהנים כי ישובו לירושלים אבל אלו סרבו לו, כי לא האמינו, כי מאת ה' יצא בנין הבית השני. אז קלל עזרא אותם ואת בניהם, כי לא יזכו לעמוד לפני ה' ולשרתו בכל הימים שהבית יהיה קיים ועד אחרית הימים. . א

על מסורת זו כתב גם הגאון הרב רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל שהיה רבה הראשי של ג׳רבא ולבסוף ימיו רבה של (המושב) ברכיה (הספר עדיין בכתב יד והועתק בשבילי על ידי ארגון עולי ג׳רבא). ואלה דבריו שם:

עזרא קרא רק ללויים לעלות. ואחרי שעזרא קילל אותם, הם גם כן קיללו אותו וקללות שניהם נתקיימו: עזרא נפטר בדרך טרם הגיעו לא״י, והם מתו על יד על יד, ולא נותר מהם איש (תוך שנה) ועד הזמן האחרון לא היה – שם לוי בג׳רבא. והלוי אשר יבוא לדור הג׳רבא היה חושש לקללתו של עזרא ולא היה דר בג׳רבא שנה אחת תמימה אלא. . נסע חודש אחד בשנה לעיר אחרת, כדי שלא ישב בג׳רבא שנה תמימה…"1ב

זכתה יהדות זו, יהדות ג׳רבא וטוניס לתקן את חטא המרגלים, הקשה שבחטאים, המאיסה בארץ חמדה.

ובימי שיבת הציון השלישית, עלו לארץ שיראל באהבה וחיבה, בחריצות ובמסירות, ורבה היתה שמחתם של יהודי וחכמי טוניס וג׳רבא, כשזכו לראות בתקומתה של מדינת ישראל, בה' אייר תש״ח. מספר שנים לאחר הקמת המדינה, התעוררה השאלה כיצד לחוג את יום העצמאות בתלמודי התורה, תשב״ר, ועל כך נשתמרה בידינו שאלתם המעניינת של חברת "דבר עברית" מג׳רבא, טוניס, לרבינו הראשל״צ, הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ״ל: האם מותר לבטל תינוקות של בית רבן מהתורה ביום חג העצמאות?

על כך ענה מרן הראשל״צ זצ״ל (השאלה מתאריך כ' אייר תשי״ב):

"יום העצמאות במדינת ישראל הוא אחד הימים הגדולים בתולדות ישראל שיש בו משום גאולת ישראל מסכנת כליה ודאית ח״ו… ומצווה לנהוג בו פרסום של הודיה למושיעם של ישראל, בבתי הכנסת ובבתי הספר ותלמודי תורה, למען יכירו התלמידים את חסדי ה' עם עמו ישראל ביום זה".

ומסיים הרב את תשובתו:

"ומצוה על ההורים להביא את ילדיהם איתם בבית הכנסת, להודות לה' על חסדו ולהתפלל לביצורה ושלומה של מדינת ישראל שבשלומה יהיה שלום לכל ישראל.

כשנתיים קודם לשאלותם של חברת דבר עברית, פנה הגאון העצום רבינו רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל, "רב ראשי בק״ק ג׳רבא", במכתב למרן הרב עוזיאל זצ״ל וביקש ממנו שישלח לו את "סדר היום של חג העצמאות" כפי שתוקן על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וכמו כן שאל לדעתו האם אפשר להתיר תספורת ביום זה.

להלן תשובתו של מרן הרב עוזיאל זצ״ל לגאון הנ״ל וכן סדר יום העצמאות של שנה זו (תש״י).

תשובה זו נתפרסמה בירחון החשוב "אור תורה", שנה י״ג, חוברת ח', תשמ״א, עמוד שס״ז, סימן ע״ד.

בן ציון מאיר חי עוזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי ליארץ ישראל – ירושלים

ב״ה. ירושלים. א' סיון תש״י.

לכבוד

הרה״ג מעו״מ סבא דמשפטים

כמוהר״ר רחמים חי חויתה הכהן

רב ראשי בק״ק ג׳רבא.

שלום וברכה,

בתשובה למכתבו מיום כ' אייר דנא, הנני ממציא למעכ״ת רצוף בזה סדר היום של חג העצמאות.

לא התרנו תספורת ביום זה, הואיל ואין דינו כיום טוב שהתגלחת מחוייבת בו משום שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, הלכך אין צריך להתיר התגלחת ביום זה.

בארץ ישראל רוב ככל הספרדים נוהגים כפסק מרן ז״ל שכתב: ואין להסתפר עד יום ל״ד בבקר, והאשכנזים מסתפרין ביום ל״ג, ורק חסידים ואנשי סגולה אינם מסתפרין עד ערב שבועות, והמנהג נשאר בתוקפו לכל אחד כמנהגו. בכבוד רב וביקרא דאורייתא

(וחתום)

בן ציון מאיר חי עוזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

פרק ב'

חכמי מרוקו

בדרך זו, הנ״ל, חינכו חכמי ספרד בכל ארצות פזוריהם את צאן מרעיתם ודקדקו ביותר ונזהרו לא להיות כפויי טובה לקב״ה, האל המושיע.

וכדי להינצל מכפיות טובה, עלינו להודות לקב״ה וכפי שמובא במדרש תהילים "שוחר טוב", פרק כ״ב:

"אמרו ישראל לפני הקב״ה, כבר עשית לנו ניסים הללו. אף אנו לא נהיה כפויי טובה! ומה יש לנו לעשות? (= כדי לא להיות כפויי טובה)? שירות ותשבחות. אז ישיר משה".

וחטא זה של כפיות טובה הוא מהקשים ביותר, המעיד על מידותיו הנפשיות של האדם, וממנו מגיע האדם לכפירה בעיקר, וכפי ששנינו (ירושלמי, ברכות ט'):

"אשר לא ידע את יוסף" והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף?

אלא שהיה יודע וכפה טובתו ולבסוף כפה טובתו של הקב״ה. הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר."

וכן במדרש "משנת רבי אליעזר", פרק ז' (הובא בתורה שלימה שמות פ״א, אות פ״ח):

"מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בקב״ה. אף הכופר בהקב״ה כופה טובה הוא, האדם הזה כופה טובתו של חברו למחר הוא כופה טובתו של קונו".

מרן הגאון רבינו שלום משאש שליט״א

לאחר הקדמה זו נבין היטב את דבריו הנמרצים של מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, גאון רבני המערב בדורנו ורבה שלירושלים דדהבא, הגאון העצום מרן הרב שלום משאש שליט״א שכתב על המנהג והתקנה שתיקנו הרב עוזיאל והרב הרצוג:

"ומיהו זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה ולהיות כפויי טובה להקב״ה האל המושיע, הגואל, שהראנו דברים שלא חלמנו עליהם".

וז״ל מרן הרב שלום משאש בהסכמתו לסידור "בית מלוכה":

"… לחזק ולקיים תקנת רבנות הראשית לישראל הא'(חד) מהרה״ג בנצמ״ח עוזיאל ומהרי״א הרצוג זצ״ל אשר תקנו לומר הלל שלם ביום העצמאות. והמחבר האריך ליישב מה שהקשו עליהם קצת חכמים בסברות נכונים וראיות חזקות ומוכיחות. יישר חיליה. אף שדברי הגאונים זצ״ל אינם צריכים חיזוק. ומי יבא אחרי המלכים האדירים את אשר כבר עשוהו ותיקנוהו לדורות. וכבר נמשך הדבר הזה, זה מ״ג שנים. ומיהו זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה. ולהיות כפויי טובה להקב״ה האל המושיע, הגואל, שהראנו דברים שלא חלמנו עליהם. וזיכנו לראות בממשלת ישראל ובריבוי התורה. הישיבות הגדולות והכוללים והדת השוררת והולכת מיום ליום.

וכבר הבטיחנו השי״ת:

"וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם", (יחזקאל פרק ל״ו, פסוק כ״ד).

ואחר כך:

"ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתם בקרבכם". (שם פסוק כ״ו).

ועד עתה בכל עת וזמן מתרבים הניסים, גלויים ונסתרים, נס בתוך נס. וכמעט בכל הצרות, מבני ישראל לא מת אחד, ושפך אפו על העצים והאבנים… ואנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח ולפאר וכו' למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו, והקב״ה מצילנו מידם.

אמנם לענין הברכות… נראה לי שאלו שהנהגו לברך ישארו במנהגם לברך. ומי שלא נהגו לברך לא יברכו. ואין בזה משום אגודות אגודות. שהרי בראש חודש הרבה נהגו לברך… וגם הספרדים שעלו ממדינות מרוקו וממדינות שנהגו לברך שכולם נשארו במנהגם לברך על ההלל בראש חודש. בבקעה ובקרית מנחם וקרית יובל ועיר גנים ובערים אחרות בארץ ישראל… ואותה ברכה נותנת חשיבות וערך גדול להלל ובלאו הכי (= דהיינו, אם לא מברכים על ההלל) הוא ליה כקורא מזמור תהילים בעלמא ורק בבית הכנסת אחת אין ראוי להפרד ולעשות אגודות…

ולענין ברכת שהחיינו, לצאת מכל ספק המברך שהחיינו בביתה כנסת ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין על שניהם וכל העם יענו אמן…"

הבאתי תחילה דבריו של מרן הרב שלום משאש שליט״א, משום שתשובתו נכתבה סמוך ונראה אלינו, בשנת תשנ״א. וזאת כדי להוציא מליבם של החכמים בעיניהם שדוחים בקלות ראש דברי חכמיהם ומוסיפים: אילו חיו בדורנו, ודאי היו משנים דעתם.

ודברינו בכל מאמר זה מכוונים רק כלפי הרוצים באמת ובתמים לברר את דעתם של חכמי ספרד ורוצים לברר ולדעת את האמת, משום שכלפי אחרים: "אף בת קול שתרד מן השמים לא תועיל להם להחזירם מדעתם". (לשונו של מרן רבינו יוסף משאש זצוקללה״ה בספרו "אוצר המכתבים", חלק ג' עמוד קע״ד).

מרן הגאון רבינו יוסף משאש זצוק״ל

מרן הגאון העצום רבינו יוסף משאש זצוק״ל שהיה:

"משיירי כנסת הגדולה כמלאך האלקים זיו פניו ותוארו… החריף. הפסקן. הלמדן. . תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל". נשאל:

"עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות וכו'", (אוצר המכתבים". חלק ג', עמוד קס״ג).

ועל כך השיב:

"אין לך לסכסך דעתך בענינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים".

שוב הרחיב את הדברים על יום העצמאות בספרו "נחלת אבות", חלק ששי, עמוד י', דרוש תמ״א.

יום העצמאות באותה שנה חל בשבת ולכן רשותיו באתה שבת, פרשת אמור, הוקדשו לנושא זה:

"ודרושנו בשחרית היה, כי תארנו להם מעט קט ממצבנו הקדום בארץ טרם צמיחת הציונות… והיהודים התושבים בדלותם ושפלותם ומלבושיהם וקדרות לבם הנראית על פניהם, כולם מעידים על חורבן העם… אמנם חורבן העם לא ייבנה (רק) בבנין הארץ, כי בנינו תלוי בהתעוררות העם לצקת בקרבם רוח גבורה ורוח חכמה ודעת. . ואמנם זאת נחמתנו. . שעמדו גבורי כח בהשגחת המקום ב״ה ועזרתו, ונלחמו בשכניהם והרעים מלחמת תנופה ומגן. . עד שהרימו דגל ישראל… ורואים בעינינו יום אתחלתא דגאולה הולך ואור… והטפנו מעט מוסר ברגש על שמירת שבת כי היא גבר הגאולה ועשינו השכבה למתי מלחמה ומי שברך לשרי ישראל ולמנהיגיו ולכל הקהל, וסיימנו בשירי זמרה למלך הכבוד ברוך הוא… ויהי בעלות המנחה… כן הדבר, אנחנו עתה בעוצם גלותנו ועוניינו ולחצנו, כיבדנו, המקום ברוך הוא, בתשורה של אתחלתא דגאולה… ובכן עלינו לשבח לאדון הכל על כל הטובה שעשה עמנו, וחייבים לשמוח שמחה של מצוה ביום זה, ומה גם כי מצינו קביעות היום הזה ליום טוב נעשית בהשגחה אלקית להשותנו עם שאר מועדי ה' הקדושים בסימן טוב שקבעו רז״ל לקביעות המועדים בסדר א״ת ב״ש, עד ו״פ (כמו״ש בשו״ע או״ח סימן תכ״ח סעיף ג') ועתה ראינו כי נרמז יום טוב זה בסימן ז״ע, דהיינו ביום שיחול ז' של פסח יחול חג העצמאות…

נאה דורש ונאה מקיים גם ביום שחרורה של ירושלים, וכך כתב בהקדמתו לספרו "נחלת אבות", חלק ב':

"ובאור כ״ח באייר תלב״ש, אשר כובע ישועה חבש, בכיבוש ירושלים, מקור מים חיים, בחסד חי העולמים, במלחמת ששת הימים, שנת ל״א תשכ״ח, באייר ביום כ״ח, אשר הוקבע במדינה, ליום חג בכל שנה ושנה, בתפילות חגיגיות, בבתי כנסיות, עם נאומים והרצאות, על הניסים ועל הנפלאות ונקרא בלב ובשפתיים, יום ירושלים.

וגם אני, העני, עניתי חלקי בעזרת עוזי ומעוזי, בבית הכנסת המרכזי, פה עיה״ק חיפה חיפה, היפה, ומשם הלכתי הביתה, ואכלנו סעודתא דמהימנותא, בחדותא, ובשירתא תשבחתא, לאל אשר אויב מארצנו עיקר, ויהי ערב ויהי בוקר, השכמתי בשמחה ובששון, ונפל בפי פסוק בזה הלשון: רבי אומר: שמחו את ירושלים…"

פיוטים נפלאים, מחורזים, חיבר מרן הרב זצ״ל לכבוד יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, שבחסדי ה' יתברך, כבר החלו מספר בתי כנסיות בחיפה ו בירושלים לשיר פיוטים אלו בימים הנ״ל וכך ראוי לנהוג בכל ארץ ישראל להודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו.

הפיוט ל״יום ירושלים" הוא על משקל "מי כמוך ואין כמוך" לרבינו יהודה הלוי זיע״א (הפיוט שכל כך נתחבב על קהילות הספרדים ומושר בפרשת זכור ברוב חיבה). פיוטו של ר' יוסף כולל 160 שורות ב-40 בתים מחורזים.

מרן הגאון רבינו עמרם אבורביע זצוק״ל

ידוע ומפורסם כוחם של חכמי ספרד בפסיקת הלכה בכוחא דהיתרא ובעיקר בדורנו שבו נוהג הכלל לקרב ולא לרחק כי:

"עם ה', כעת, לא במקל חובלים יטהר, ורק במים חיים נובעים מאהבה לבבית, ומכונסים במקווה החברה והאגודה… כמאמר התלמודי האלוהי: "לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כי ממנו תוצאות חיים, גשמיים ורוחניים…" (מדבריו של ר' יוסף משאש זצוק״ל בספרו "אוצר המכתבים", חלק ב' ירושלים תשכ״ט, עמוד ק״ט, אגרת תשע״ו).

ונמנעו, עד כמה שניתן הדבר, מחומרות יתירות ומיותרות ומרן הגאון רבנו יוסף משאש זצ״ל היה נוהג להמליץ כלפי המחמירים, את הפסוק: "ויצברו אותם חמרים חמרים ותבאש הארץ" כשצוברים חומרות רבות כלפי הציבור – סופו של דבר – "ותבאש הארץ". (= מתרחקים מתורה ומצוות).

והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו בביתו ובחומותיו: "אתה לך בתם לבבי בקרב ביתי", ומעניין הדבר שבעניין הלאומי, ביחס ליום העצמאות שיסודו בהכרת הטוב כלפי הקב״ה על כל הטוב אשר גמלנו וזיכנו אחרי אלפים שנות גלות ל״אתחלתא דגאולה". החמירו ביותר, וחידשו מספר חידושים הלכתיים מעניינים שלא מצאנו אצל אף חכם אחר.

"מגדול" בברכת המזון ביום העצמאות

מרן הגאון הרב עמרם אבורביע זצ״ל שעלה ארצה מתיטוואן שבמרוקו, שימש כרבה של פ״ת (הסידור "רינת ישראל, , לעדות המזרח מיוסד על פיו) כותב בספרו על דברי ה״בן איש חי" שהביא שגם בסעודת מילה על פי הסוד יש לומר בברכת המזון "מגדול" ולא "מגדיל" וכן בסעודת פורים.

"בשביל אותה הארה המתגלית ביום ההוא".

ועל זה כתב מרן הגאון הרב עמרם אבורביע:

"ולפי זה נראה דגם בסעודת פדיון הבן, או בסעודת יום העצמאות שהיא שמחה כללית לכל האומה הישראלית ודאי שיש הארה וראוי לומר כן, וכן סעודה שעושים בהילולה דרשב״י עכ״ל. ("נתיבי עם" סימן קפ״ט סעיף א').

חישובי קיצין ונבואתו על שחרור ירושלים

זכותה של ארץ ישראל עמדה לאותו יחיד ומיוחד מגדולי "רבני המערב" מרן הגאון רבי עמרם אבורביע זצ״ל שבדרשתו שנשא בשנת תרע״ו "ניבא" על שחרור ירושלים (1916. כחמישים שנה לפני כיבוש ירושלים (!) ושנה לפני הצהרת בלפור, כשעדיין לא זכינו להכרת האומות בדבר זכותנו על ארץ ישראל. עיין "קול התור" עמ' קע״ד מכתבו של הגאון בעל ה״אור שמח") שעליה חזר לפחות שלש פעמים:

בפעם הראשונה כנ״ל בשנת תרע״ו (1916).

בפעם השניה בשנת תשכ״ד.

בפעם השלישית מספר חדשים לפני מלחמת ששת הימים (חנוכה תשכ״ז), ובה חישב והכיח כי הגאולה תחול אלף ותשע מאות שנה לאחר החורבן, דהיינו בשנת תשכ״ח (!) שבה נגיע: "לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים" ("נתיבי עם" ח״ב עמ' קמ״ו).

וכך אמר בדרשתו בשבת הגדול תשכ״ד.

"וזכורני שבשנת תרע״ו (1916) שהיתה שיא של הצרות הצרורות, מלאה וגדושה מכל מיני פגעים ומרעין בישין בארץ ישראל בכלל ובירושלים עיה״ק בפרט, בדרוש שדרשתי ברבים, הבאתי דברי מרן החיד״א זצ״ל ב״יוסף תהלות" על הפסוק (תהילים מ'): "כי אפפו עלי רעו״ת עד אין מספר", שכתב משם גדול שבתוכחות שבפרשת כי תבא ישנן: תרע״ו אותיות וכנגדן ישנן כ״ו הויות שהן בגימטריא גם כן תרע״ו, (676 = 26X26) והוא יום הדין הגדול והנורא, ש כ״ו פעמים כ״ו עולה בגימטריא תרע״ו, וזהו "כי אפפו עלי רעו״ת" שהתוכחות הן רעו״ת אותיות. וכדאמרן. ובשנה ההיא נקצבו כל הקללות שבמשנה תורה ובאו על יושבי ירושלים בפרט, רעב שומרו, נפוחי כפן, דבר טיפוס, ומכל העברים נשמעים קול שברים ותרועות שהיו הדינים מתוחים, ובדרשה אז בא ברעיוני, שבעוד ב״ן שנה תהיה תשועה שלמה, שיתקיים מקרא שכתוב "ועתה יגדל נא "כח" אדני" (דאע״פי שכתוב בא –ד-נ-י מרמז לשם הויה) שיתמתקו הדינים, ובא לציון גואל, ש-כ״ח פעמים כ״ו הם תשכ״ח (3828 נוסיף למנין זה 1900 (190x10) נקבל את המנין הנ״ל תשכ״ח)

ועוד בה, שהקץ שדלג הקב״ה עליו בגאולת מצרים, שלמנו תמורתו במיטבא, פי עשר, ובמקום ק״ץ שנים עברו בגלותנו 1900 שנה לפי החשבון שאנו מונים לחרבן… (חורבן הבית השני אירע בשנת ד' תתכ״ח).

ויוצא בדיוק ששנת תשכ״ח היא שנת 1900 לחרבן לקיים מה שנאמר "ועוד בה עשירייה" (ישעיה ו', י״ג), ואחרי שפרענו החוב של הק״ץ טבין ותקילין חוזרת השין לאיתנה. . לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים, שידוע שם ירושלים הוא שם זוגי כמו עיניים, ידיים, רגליים, וכל זמן שירושלים בחרבנה אין הקב״ה נכנס בירושלים של מעלה… והיינו דכתיב "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" שחוברה אליה זו בזה… וירושלים היתה, והיא ג״כ בהווה ותהיה גם בעתיד, כאבן שואבת שמושכת אליה אלפים ורבבות מ בניה בוניה שלש פעמים בשנה לחוג מועדי ה'… "(נתיבי עם", ח״ב עמ' קמ״ה קמ״ו).

צדיק גוזר והקב״ה מקיים, דברי רוח קודשו המפליאים, ונבואתו התקימה במלואה וזכינו ל״יום ירושלים" ביום כ״ח אייר תשכ״ז.

וכשזכינו ל״התחלת הגאולה", "לראשית תקומת מלכות ישראל" ביום ה' באייר תש״ח,

נשא דרשה ליום זה, וכך כתב בספרו:

"דוד המלך צפה ברוח הקודש על יום חג העצמאות ועליו אמר הפסוק הזה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהילים קי״ח).

שהתכוון במילים אלה על הפסוק הכתוב בתורה: (דברים פרק כ״ז פסוק ט') "היום הזה נהיית לעם" ומצוה אותנו לגיל ולשמוח בו שזו היא מחובתנו להודות ולשבח לה' שזכינו לראות במו עינינו חסדים גדולים שהפליא לעשות לעמו ולארצו.

תיכנון המדינה ובסוסה, ומימוש חזון התקוה שפעם בלב כל יהודי בכל שנות חייו ובכל תקופות נסיונותיו, וידוע לכולנו שזה התחלת הגאולה היא אבן היסוד לגאולה השלמה, שגם בכיבוש יהושע לא בבת אחת כבשו את כל הארץ, ועל כל פנים מה שנכספה נפשנו מזה כמה דורות השגנו זה עתה חופש גמור ודרור וחרות וממשל גמור של ישראל בכל החוגים של המדינה, ונצחון צבא הגנה לישראל.

ועלינו כיום הזה לברך את שם ה' והודות לו על הנס שעשה עמנו, ועל ידי כך נזכה לנס אחר כמימרת רז״ל: מי שמודה על הנס – נעשה לו נס אחר:

"זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים", (תהילים נ' נ״ג) שע״י שמודים ומשבחים לה' על הנס שאנו הכרנו בו – שמים דרך לישע אלקים – לישועה השלמה.

וכתב האר״י זצ״ל דבכל שנה כאשר משבח ומהלל לה' על הנס שנעשה לו בו יורד שפע רב וגילוי אורות עליונים מלמעלה למטה.

יש שינוי בישועה. (= דהיינו, ישועת ישראל כתובה ומאוזכרת באופן שונה, פעם ביחיד ופעם ברבים וכו' במזמורי התהילים וכדלהלן)

דבמזמור י״ד כתוב: "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל".

ובמזמור נ״ג כתוב:

מי יתן מציון ישעות ישראל בשוב אלקים שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל" והענין הוא כך:

דכשהישועה היא בשם ה' במדת החסד והרחמים היא רק ישועה אחת, וכשהישועה היא בשם אלקים, במידת הדין הן שתי ישועות זו אחר זו, וכן:

במזמור נ״ג שכתוב אלקים כתוב ישועות ישראל, דכאשר לא פגעה בשום אחד מבני ישראל היא במדת החסד בשם ה', וכאשר נפגע מי שהוא הוא, במדת הדין, אשר על כן מאחר שבמלחמות השחרור היו כמה נפגעים היא תשועה באלקים, הגוררת אחריה ישועה אחרת הגאולה השלמה העתידה לבא בקרוב בעהי״ת.

ורמו ז במקרא יום חג העצמאות.

"אלה מועדי ה'… אלה הם מועדי", במלת: אלה רמוז בראשי תיבות: ה' לחדש אייר.

לכן: השמחה גדולה היא לעם היהודי בכללו בכל מושבותיו בבית הכנסת וברחובות, בבית ובחוץ, שמחה לגדולים ולקטנים, לגברים ולגברות, כולנו יחד נשיר זמירות ונזכה לשנים רבות נעימות וטובות". עכ״ל הטהור. ("נתיבי עם", חלק ב' חלק הדרושים, עמ' שט״ז שי״ז).

ג. שביעי של פסח כנגד יום העצמאות

מרן הגר״ע אבורביע זתע״א, שהיה בקי בחישוב "תקופות ומזלות" זיכנו בחידוש נפלא: מרן הבית יוסף, ר' יוסף קארו זצ״ל בשלחן ערוך, או״ח סימן תכ״ח סעיף ג' הביא שכל חגי השנה נקבעים עפ״י ימי הפסח בא״ת ב״ש, דהיינו לדוגמא באותו יום שחל בו יום א' של פסח – בו יחול תשעה באב.

וכן על זה הדרך:

א-ת תשעה באב.

ב-ש שבועות.

ג-ר ראש השנה

ד-ק קריאת התורה, שמחת תורה בחו״ל אסורחג בארץ.

ה-צ צום יום הכיפורים.

ו-פ פורים החל לפני הפסח.

על היום השביעי של פסח, יום קריעת ים סוף, לא הובא סימן בשו״ע ועל זה כתב בספרו "נתיבי עם", סימן תכ״ח סעיף ג'.

"ובימינו זכינו לדעת ז״ע שיום שביעי של פסח הוא יום העצמאות"

לב מלכים ביד ה', וקורא הדורות מראש, נתן בליבם לקבוע את יום העצמאות לפי התאריך העברי (ולא הלועזי) דווקא בה' באייר, שלעולם יהא כנגד גאולת מצרים, שביעי של פסח, וכימי צאתנו מארץ מצרים, יראנו נפלאות, אמן.

מרן הגאון רבינו יצחק אבוחצירא זצ״ל:

חובה גדולה מוטלת עלינו להאריך ולהרחיב בדבריהם של רבים מחכמי מרוקו נוספים שכתבו דברים תקיפים ובהירים ביחס לימים גדולים אלו שזכינו אליהם בחסדי הי״ת, וחובתנו להכיר טובה להי״ת על כל הטוב אשר גמלנו ובפטר לקבץ את דבריו ומשתנו של גאון וחסיד, משלשלת יוחסין, זרע קודש האדמו״ר רבינו יצחק אבוחצירא זיע״א שהשמיע דבריו הנמרצים על תקופתנו: "אתחלתא דגאולה", בכל עת, בגאון ובהדר, ולא חת מפני כל.

ואחד מחכמי ישראל כהיום הזה שזכה להכירו מקרוב וזכה להשתתף בהלויותו של רבינו יצחק אבוחצירא זצ״ל, הגדיר את ההלויה:

"תמה תקופה מפוארת של חכמי מרוקו שהשפעתם היתה גדולה בכל הארץ, ושהשמיעו דברים ברורים ובהירים על יום העצמאות תקופתנו המיוחדת שזכינו לה בחסדי הי״ת".

לעת עתה אצטט שני גרגירים מתורתו של רבינו יצחק אבוחצירא זצוק״ל.

תחיית ישראל ועצמאותו וזמננו זה, זמן אתחלתא דגאולה

במכתב ברכתו לקרן הקיימת כותב רבינו זיע״א, בין היתר:

"חובה גדולה על כל יהודי בארץ ובגולה לעזור לקרן הקיימת… החלש יאמר גבור אני ותמיד ישנן לעצמו שכל מי שעוזר לקרן הקיימת בכל כוחו נקרא מסייע לקב״ה במעשה בראשית, כי הרי ידוע שארץ ישראל נבראה תחילה…

בזמננו זה, זמן אתחלתא דגאולה, אם יסתכל האדם מסביבו ויראה את פריחתם ושגשוגם של ישובי העולים בנגב ובגליל. . והכל בעזרת ה' וידו הטובה עלינו.

חיזקו ואימצו וה' יהי בעזרכם, ואני תפלה שמדינת ישראל תפרח כשושנה ונזכה כולנו בביאת הגואל אמן".

במכתב תשובתו ההלכתי לשר הדתות הגאון הרב יעקב משה טולידאנו זצוק״ל, בענין חידוש הסנהדרין בדורנו (המכתב משנת תש״י) כותב, בין היתר, רבינו יצחק אבוחצירא זיע״א.

"ומה גם אחר שזכינו בחסדי ה' ברוך הוא לתחיית עם ישראל ועצמאותו בארצו המעטירה, החובה מוטלת על כל הרבנים בא״י בחו״ל להשתתף בשמחה של מצוה רבתי זו, רבת הכמות והאיכות…"

(נדפס בתוך החוברת "קובץ נר יצחק" מספר 4, אדר שני, תשנ״ב עמוד ו'.)

מרן הגאון הרב רפאל עבו זצ״ל.

מרן הגאון רבינו רפאל עבו זצ״ל זכה למיתת נשיקה וכך הוא עובדא ביום פטירתו: מרן הגאון זצ״ל, בחסידותו, נהג להתענות בה״ב שאחר הפסח, ואחר חג הסוכות כדברי מרן בשו״ע סימן תצ״ב, ביום חמישי, ט״ו באייר תשמ״ג, היה רבינו רפאל עבו שרוי בצום. היה זה היום האחרון מבין השלשה של בה״ב כהרגלו נסע באותו יום לבית הדין הגדול שבירושלים. אחר כך יצא להתפלל, בכותל ואח״כ שב לביתו שברמת גן, לאחר תפילת מנחה העביר את שעורו הקבוע במשך שלשים ושלש שנים רצופות בביהכ״נ "מקור חיים" שבנחלת גנים. לאחר השיעור התפללו ערבית ובאמצע קריאת שמע לאחר שהמליך עליו את ממ״ה ב״שמע ישראל… ה' אחד", נשמט ראשו של מרן הגאון זיע״א על השולחן וכך נפטר במיתת נשיקה.

ומדוע צם באותו יום? לכאורה היה צריך לסיים את תענית הבה״ב באותה שנה ביום שני י״ב אייר?

אלא שבאותה שנה היום הראשון לתענית בה״ב חל ביום שני ה' באייר – יום חג העצמאות – והיות ואותו היום נוהגים חכמי ספרד ומכללם מרן הגאון ר' רפאל עבו זצוק״ל להרבות במשתה ובסעודת מצווה ובהודאה לה' יתברך לא צם אותו היום הרב זצ״ל, ודחה תעניתו, סיום הבה״ב נדחה ליום חמישי ט״ו אייר שבו השיב נשמתו הטהורה מתוך תענית, תפילה וקריאת שמע, לבורא.

מרן הגאון הרב משה מלכה שליט״א.

מרן הגאון הרב משה מלכה שליט״א ראב״ד ורבה הראשי של פתח תקוה וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, נשאל בספרו:

האם מותר להעמיד דגלי ארץ ישראל בבית הכנסת? ועל זה השיב:

לא ידעתי במה נסתפקת, ומה הוא האיסור שיכול להיות בדבר, אמת היא שישנם אנשים קיצונים המתנגדים למדינת ישראל ולכל הקשור אליה, והם רואים בדגלה כפירה וסטיה מדרך התורה, אבל אנשים אלה הם מעטים מאוד ונער יכתבם, ודעתם לא מעלה ולא מורידה והעיקר הוא שכל מה שקרה וקורא כאן במדינת ישראל הכל בהשגחה אלוהית ויש לי כאן אריכות דברים, רק שאין העת והזמן מוכשרים להעלותם על הכתב, ועוד חזון למועד, באופן שלפי דעתי אין חשש כלל של איסור להעמיד דגל המדינה בבית הכנסת, אדרבא זהו כבודה ותפארתה של מדינת ישראל שיתנוסס דגלה על גבי ארון הקודש כדי להוכיח קבל העמים והעדות שתורת ישראל וארץ ישראל היינו הך, וכי דגל ישראל צריך שיהיה קשור לתורת ישראל…"

ומדברי תורה לשירה ופיוט.

רבות הן דרשותיו ומאמריו של מרן שליט״א על הימים הגדולים שזכינו להם בחסדי ה' יתברך, יום העצמאות ויום שחרור ירושלים ועוד חזון למועד לסכם את עיקרי דבריו ומשנתו בענין זה.

לעת עתה אביא את דברי עט״ר שליט״א על כשהיה בתוך הגולה, גלות מרוקו, בזמן הקמת המדינה כששמע את הבשורה, לא הסתפק בדברי התורה כחזקיה המלך שהיה סבור "תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה" (מדרש שה״ש, ז': "תשורי מראש אמנה"), אלא פרצה מתוך גרונו שירה, להודות לה' על כל חסדיו ובזה להוסיף נדבך בגאולה הנכספת ההולכת קמעא קמעא ובבנין ירושלים, שהרי:

"כשם שהקב״ה מלך בהלל ובזמירות, כך ירושלים אינה נבנית אלא כהלל וזמירות". (מדרש תהילים קמ״ז).

ודבר נורא מצאנו במדרש קדמון:

"אלמלי אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב״ה. לא גלינו מארצנו, אלא היה מוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו", (אגדתא דבני משה, בית המדרש, חדר שישי עמוד 15).

להלן מקצת מרחשי לבו של מו״ר ועט״ר שליט״א בהיותו בגולה בהקמת המדינה:

"את אשר נדרתי לה', הגיע הזמן לשלם, בזמן מלחמת הקוממיות, חודש אייר שנת שבו״ת (תש״ח) יעקב, בשוב ה' שיבת ציון, ואני עדיין בתוך הגולה, עברה הרינה במחנה העברים, לאמור: "קמה ממשלה יהודית בארץ ישראל", הבשורה הנעימה הקיפה את כל הערים, והדה הכה גלים ברחבי המדינה, רגשי השמחה מילאו את כל הלבבות ולפעמים חדרו גם אל הרחובות. ולמרות השמועות על פלישתם של צבאות "שבעה עממין" למדינה למחרת לידתה, היינו בטוחים שלא תעשינה ידיהם תושיה, תוצאות הלמחמה היו מעודדות, ולבסוף נמסר על תבוסתם השלימה של הפולשים, ויציאתם מן הארץ בבושה וכלימה. הדברים השפיעו עלי במידה מרובה והשאירו אותי תחת רושם חזק משעשע ומפליא, כי ראיתי חלום דורות מתגשם לפני, ולו היו לי כנפיים הייתי טס בהם מיד לראות אדמת הקודש, באשר תמיד לקחה את ליבי ומשכה אותי באהבתה, כל רעיונותי היו נתונות אליה וכל מחשבותי הגו רק בה, ליבי היה מלא רגש חם וסוער וכמעט היה יוצא לשמע כל ידיעה מענינת וכל דבר משמח מארץ האבות, ולמרות שאיני משורר ולא בן משורר, פרצו מליבי כמה מילים בצורת שירה, שאותם חרזתי מיד על הנייר ועליהם נדרתי שאם אזכה ביום מהימים לעלות ארצה, אפרסם ברבים…"

מרן הגאון הרב דוד שלוש שליט״א

בענין זה האריך בספרו "חמדה גנוזה" ותמצית דבריו הובאו במכתבו ברכתו לסידור "בית מלוכה":

"אילו זכה דורנו היה עושה אותו ליום ששון ושמחה כי בו גאל אותנו ה' משעבוד מלכויות ונסללה הדרך למימוש מקצת מהבטחת ה' ומנביאי האמת על קיבוץ גלויות ובנין הארץ, ושיבת התורה לעמה לארץ הקודש.

אף על פי שצללים רבים מעיבים על האור, ראוי להבדיל בין האור ובין החושך ולהיות כאורח טוב שרואה את הצד החיובי והטוב.

[הרב שליט״א רומז לדברי הירושלמי ברכות פרק ט' סוף הלכה א'.

"וכן היה בן זומא אומר. אורח רע מה הוא אומר וכי מה אכלתי משל בעל הבית וכי מה שתיתי משל בעל הבית? חתיכה אחת אכלתי לו כוס יין שתיתי לו, וכל טורח שטרח – לא טרח אל בשביל אשתו ובניו.

אבל אורח טוב אומר: ברוך בעל הבית זכור בעל הבית לטובה כמה יין הביא לפני. כמה חתיכות הביא לפני. כמה טורח טרח לפני. כל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי". ]

לא כאן המקום להרחיב את היריעה בנדון, כדי להוכיח את צדקת הדרך הזאת. אודות ההלל ביום העצמאות כתבתי בהרחבה בספרי: "חמדה גנוזה" שאין לומר הלל גמור כי אין אומרי אלא על יציאה ממות לחיים וזה לא היה ביום העצמאות, אבל ראוי לעשותו ליום ששון ושמחה והודיה לה'.

אילו איכשור דרא (= אליו היה ראוי דורנו) היה ראוי להוציא בו ספר תורה ולקרוא בו ג' עולים… ולברך ברכות התורה ואין איסור בכך, שאפילו עשרה שקיבלו על עצמם תענית מוציאים ס״ת וקורין בו ויחל… ובימי הגאונין היו נוהגים להוציא ס״ת מיוחד לכבוד החתן בשבת חופתו וקורין בו פרשת ואברהם זקן ומברך עליו (כמה קהילות ישראל ממשיכים במנהג זה) ואם בשביל יחיד התירו, כל שכן לציבור גדול ולקהילות רבות בישראל שמותר. ואף ראוי להנהיג הוצאת ס״ת ביום העצמאות ולקרוא בו בברכות התורה לכבוד ספר התורה.

ותקנת הנביאים ראשונים לקרוא בתורה בשבת ובשני ובחמישי, הוא חובה כדי שלא ילינו שלושה ימים בלוא תורה (ב״ק פ״ב ע״א) אבל אם רוצים לקרוא יותר בציבור לא אסור…"

פרק ג

חכמי לוב (טריפולי)

מבין קהילות ישראל בספרד יש לציין במיוחד את יהודי לוב אשר במשך כמאתיים שנה שמרו בדביקות נפלאה על מסורתם בימים כ״ג וכ״ט בטבת להודות לה' על חסדיו, על הניסים שעשה עמם בימים אלה.

ימים אלה נקראים "פורים אשריף" (כ״ג טבת ה׳תס״ה) ו״פורים בורגול" (כ״ט טבת ה׳תקנ״ה) שנתקנו על ידי גדולי הדור (יהדות לוב עמודים 41-47)

כל המתבונן בניסים שבעקבותם קיימו את ימי הפורים האלה, אשריף ובורגול יקבע בודאות, ואין זו הגזמה, שהם באמת כ״משחק פורים" לעומת את אשר אירע בהקמת מדינת ישראל לאחר השואה הנוראה והאיומה וכל המלחמות שליוו את הקמתה, ואף על פי כן נקבעו ימים אלה כימי שמחה והודיה.

לדוגמא, בפורים אשריף, היה רק חשש קרוב שיערכו פוגרומים בתושבי טריפולי (ובכללם היהודים, והדבר לא היה מכוון רק אליהם) בעקבות כעסו של מושל תוניס על המושל בטריפולי, אך בקרב שהחל נחל זה האחרון תבוסה "וילך לו אל ארצו בבושה וכלימה". ועל פוגרום שלא נערך (!) נקבע כ״יום פורים" ועשו אותו יום משתה ושמחה וכו', כנ״ל.

וכי אין זה כאין וכאפס לעומת אשר אירע בהקמת המדינה?

אמור מעתה, לאחר שראינו את התודעה העמוקה הישרה והבריאה שפיעמה בקרב יהדות זו להודות לה' על חסדיו, לא יפלא שלאחר שראינו את התודעה העמוקה הישרה והבריאה שפיעמה בקרב יהדות זו להודות לה' על חסדיו, לא יפלא שלאחר שקמה מדינת ישראל ידעה להודות לה' על חסדיו, לא יפלא שלאחר שקמה מדינת ישראל ידעה להודות לה' על חסדיו עד כדי.

"הוצאת ספר תורה ביום העצמאות ה' באייר, בכל שנה ולקרוא שלושה עולם בשחרית. ."

וזאת משום:

"נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל שהביאו את הדור לכך ואשרינו אנו שזכינו לכך".

כדי להבין מדוע זכתה קהילה זו להיות היחידה (!) מבין קהילות יהודי ספרד שהנהיגה, הלכה למעשה, הוצאת ספר תורה ביום העצמאות עלינו להתבונן היטב בתיאור ימי השמחה וההודאה בימים הנ״ל (כ״ג וכ״ט טבת) שלכבודם אף חוברו פיוטים יפים ומחורזים במתכונת הפיוט "מי כמוך" לר' יהודה הלוי. הפיוט חובר על ידי הרב שבתאי ב״ר דוד טייאר ז״ל ונהגו לקרותו בשבת שלפני פורים אשריף.

הפיוט הנוסף שנוסד לכבוד פורים ברגול, נתחבר על ידי הרב אברהם בן רפאל כלפון ז״ל ונהגו לאומרו ביום שבת שלפני הפורים הנ״ל.

תקופה ארוכה זו של ימי פורים אלה [פורים אשריף – 288 שנים (עד שנה זו תשנ״ג) ופורים בורגול – משנת תקנ״ה עד שנה זו: תשנ״ג – 198 שנים]. העמיקו את הכרת הטוב להי״ת על חסדיו עימם, ולכן, לא לחינם תוארה עליה זו:

כ״עלית נשמה… שכל כולה נדלקה והוצתא באש הגאולה 16. "ומי שלא ראה שמחת יום העצמאות בלוב כאשר נשתלבו שמחת העליה בשמחת הגאולה של האומה כולה, לא ראה בשמחת גלות שלימה המתנערת מעפרה הצועדת לקראת תקומה…"

קהילה זו היתה בקשר הדוק עם מרן הראשל״צ רבינו בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ״ל ולאחר עלייתה ארצה, פנה בשאלה אחד מטובי בניה, החכם הגדול, חסיד וענוו באמת ובתמים הרב פריג׳א זוארץ זצ״ל לרב עוזיאל בשאלה, האם עליהם להמשיך במנהגם זה, חגיגת ימי הפורים האלה, ואלה דבריו של הרב זוארץ זצ״ל.

"בשנה הראשונה לבואנו ארצה כתבתי אני החו״מ למעלת מו״ר הרה״ג עוזיאל זצוק״ל, הראשיל״צ דאז, ושאלתי אם אנו צריכים להמשיך במנהג חגיגת שני הפורימים גם כאן בארץ, ותשובתו היתה שאנחנו צריכים להמשיך בזה ולהודות לא להי מרום על הניסים שנעשו לאבותינו, והם שעמדו לנו להגיע עד הלום.

וב״השומר אמת" [עמוד קכ״ה, במהדורה שניה] הביא משם המר״מ אלשקאר דחובה חלה עליהם ועל זרעם אפילו שלא קיבלו עליהם בחרם, וחל החיוב גם על העוקר דירתו, עיי״ש.

להלן צילום המסמך שהוצא על ידי בית הדין בטריפולי לכבוד יום העצמאות ובו הנחיות הרבנות הראשית לחגיגת יום העצמאות.

על המסמך חתומים:

ראב״ד ורבה הראשי של טריפולי הרב שלמה ילוז זצ״ל. והדיינים: הרב חי גאביזון זצ״ל, הרב יששכר חכמון זצ״ל 20, הרב כמוס נחאיסי זצ״ל.

מעניין ביותר סיום דבריהם בתקנות ליום העצמאות:

"ותקנות אלו כיתר נטועים ולא ימוטו לעולם".

מצורף בזה מסמך נוסף שהתחבר על ידי ועד הקהילה העברית בטריפולי בית דין הצדק והרבנות הראשית.

במיוחד לזה היום על ידי בית דין הצדק והרבנות הראשית בטריפוליטניה ואחרי זה תפילה לשלום מדינת ישראל ומי שברך לצבור.

ט. החזן או רב בית הכנסת ידרוש לפני הצבור ויעורר אותם לחזור בתשובה, מחזירים הס״ת למקומו, ויראו את המזמורים "שמחתי באומרים לי" ו״בשוב ה' את שיבת ציון" כרגיל.

מנחה

י. במנחה אומרים "ובא לציון גואל", מוצאים ס״ת – קוראים בו שלושה עולים בפרשת "קדושים" מתחילת הפרשה עד שני, קוראים את ההפטרה בזכריה סימן ח' פסוק ז': "כה אמר ה' הנני מושיע את עמי", עד סוף הפרק, קוראים תפילת הודיה של שח2רית וכן גם התפילה לשלום מדינת ישראל, אומרים השכבה לקרבנות הקדושים שנפלו במלחמה למען חירות ישראל, אומרים "מי שברך" לצבור, מחזירים ס״ת למקומו, אומרים מזמור "בשוב ה' את שיבת ציון" מתפללים כמו ביום חול, ואומרים קדושה בניגון חגיגי.

התקנות האלה לא יבוטלו לנצח, ודברי חכמים נטועים ואתם שלום.

ועד הקהילה בית דין הצדק הרבנות הראשית

פרק ד'

חכמי תימן

קבלה בידם של חכמי תימן:

"… מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני, כי מגלות הראשונה נגלינו… ועוד קבלנו כי אנו מן הכת ששלח להם עזרא לעלות בבנין בית שני ויתנו כתף סוררת… ובעוונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון לתפארה… כי הדלות הדביקתם והרעב. באופן ששתי קללות עזרא נתקיימו בנו…"

מסורת זו הובאה בהרחבה גם עלי ידי ר' יעקב ספיר בספר מסעותיו לתימן "אבן ספיר":

"קבלה בידם שאבותיהם באו לגור בארץ הזאת ארבעים ושתיים שנה קודם חורבן בית ראשון… והיו שם לממלכה עצומה והצליחו בעושר ובגדולה. וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם, ולא באו. ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו לעלות עמו, באומרם מראש שאין זאת גאולה שלימה, כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים מירושלים ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמיתי. וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה, ואף הם הפכו עליו את הברכה, שלא יקבר בא״י וקללת שניהם נתקיימה, הם אין להם שלוה ומנוחה. מנוי וגמור ששלותם והצלחתם אינה מקיימת ומתמדת בידם, וכמה עשירים, גבירים ושרים לא ימצאון אצלם בכל דור ודור, ואל יניחו יתרם לעולליהם וגדולתם לבניהם אחריהם, ואף לאורך ימיהם, כעוף יעופף כבודם ומאומה לא ישאר בידם. וגם הוא לא נקבר בארץ הקודש, ומנוחתו כבוד במדבר בצרה".

[מסורת זו נכתבה לפני כ 130 שנה בספר "אבן ספיר", במהדורות הראשונות נמצא הדבר בפרק מ״ג. במהדורה החדשה, תש״ן, בעמוד 210 ועיי״ש בעמוד 218]

דברים אלו נכתבו על שיבת ציון השנית וברוך ה' בדורנו עם גילויי סימני התחייה הראשונים של עם ישראל בשיבת ציון השלישית, חכמי תימן ובעקבותיהם: יהודי תימן, היו מבין הראשונים שגאלו את אדמותיה של ארץ ישראל בחריצותם ובמסירותם, בעבודת כפיים. וזה היווה תשובת משקל למחלה ולחטא של מאיסת ארץ חמדה בימי עזרא הסופר.

וכל זה ללא תנועה ציונית מאורגנת בתימן שתזרז, תעורר ותסביר את חשיבות בינינה של ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל ולא מפאת עצלות, בטלנות או אי יכולת להתארגן ולפעול אלא משום שלא היה צורך בתנוה כזו משום:

"שהציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעלייה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה…"

[מדברי מרן הגאון הרב יוסף קאפח שליט״א בספרו כתבים עמוד 906]

מרן הגאון הרב יוסף קאפח שליט״א.

והרחיב את הדברים בעניין זה מרן הגאון העצום הרב יוסף קאפח ישצ״ו, לשעבר חבר בית הדין הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, וכה דבריו:

"הזכירו כאן כמה פעמים א המושג "ציונות", בתימן לא היה קיים המושג הזה כמונח לתנועה או לקבוצה פנימית מוגדרת כל הפזורה היהודית בכל רחבי תימן היו שם כזמניים, ראו את עצמם כבמלון אורחים, אף שזה נמשך אלפיים שנה, לפיכך כל קבוצה או יחידים שעלו לארץ ישראל במשך הדורות, לא היו חריגים מן הכיוון הכללי. לכן לא צוינו עליות שלהם. מה שאין כן עליות ממקומות אחרים, כגון עליית תלמידי ר' יהודה החסיד, תלמידי הגר״א. בשל חריגתם מן הרוח השוררת בסביבה, היתה עלייתם מאורע חריג, מאורע נפלא שאר רוח. היה צריך להיות חסיד, או מתנגד למוסכמות, כדי לעלות לארץ ישראל. בתימן לא היה צורך בכך. העלייה הטבעית נמשכה באופן טבעי ורגיל, כי הרי כולם מעומדים לכך, כל אחד מצפה לשעת כושר, לסילוק המעצורים המיוחדים לו.

הציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעליה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה.

ההתנגדות באירופה לעלייה לארץ ישראל החלה בדורות קדומים ומנימוקים שהלכו והתחדדו מאיש לאיש ומתקופה לתקופה.

תחילה:

"העלייה לא״י אינה נוהגת בזמן הזה מפני סכנת דרכים" [תוספות כתובות דף ק״י ע״ב].

ואח״כ באותו דיבור:

אין מצווה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים ליזהר בהן ולעמוד עליהם".

התוצאה: המצוות שרצה הקב״ה לזכות בהן את ישראל בארץ, הן הן המשחררות אותנו מלבוא לארץ, כיון שאין אנו יכולים להיזהר בהן ולקיימן. משל, הציב הקב״ה ארי בפתח ארץ ישראל כדי להבריחנו ממנה.

מאוחר יותר הבליטו את נקודות שלושת השבועות [שנזכרו בכתובות דף קי״א ע״א], ואמרו:

"אסור לעלות לארץ ישראל"

פתחנו "אינו נוהג" המשכנו: "אין מצווה". סיימנו "אסור".

אותן שלושת השבועות לדעת הרמב״ם הן לפי שיטה דחויה… והחובה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה קיימת ושריריה במשך כל הדורות, מאז אברהם אבינו, ועד עתה ולעולם.

מרן הגאון הרב יוסף צובירי שליט״א

כשבעים שנה לאחר ראשית עלייתם ארצה זכו לראות, יהודי תימן, בתקומתה של מדינת ישראל, ובעקבות כך פסקו חכמי תימן:

"ביום העצמאות הנהגנו בקהלנו לומר ההלל בדילוג דווקא, דלא כאלו שאומרים כולו בלא ברכה… ובזמננו שהוסיפו עוד קריאת הלל ביום העצמאות להודות לשם יתברך על הניסים שעשה לנו והצילנו מידי אויבנו ממות לחיים, אין לאומרו אלא בדילוג וכן נהגנו בקהלנו".

[מדברי מרן הגאון העצום הרב יוסף צובירי שליט״א, רבם הראשי של יהודי תימן בת״א יפו והסביבה, בספרו "סידור כנסת הדגולה", חלק א' עמוד תקנ״ג]

גאון זה, הרב יוסף צובירי שליט״א לא הסתפק באמירת הלל ביום העצמאות פעם אחת בשנה אלא הוסיף ותיקן תפילה לאומרה בכל שבת ושבת: "לנשיא ולשרי ממשלת ישראל".

והיות ויש בהם קרובים יותר לקיים תורה ומצוות ויש גם רחוקים מקיום תורה ומצוות, הוסיף בתפלתו:

"מלך מלכי המלכים, ברחמיו, יתן בליבם ובלב כל הנסיכים והיועצים עצה נכונה לישוב הארץ ותקומתה, על פי תורת ישראל".

והרי לפני נוסח התפילה במלואה כפי שהובאה בספרו: "סידור כנסת הגדולה" [חלק א' עמוד תע״ו]:

נוסח הנותן תשועה, החזן אומרו בקול רם, והקהל עונים אמן על כל פסקא ופסקא

הנותן תשועה למלכים, ממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל עולמים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה. הנותן בידם דרך ובמים עזים נתיבה. הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה למעלה לנשיא ולשרי ממשלת ישראל, מלך מלכי המלכים ברחמיו ישמרם ויחיים: מכל צרה ונזק יצילם: מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלבם ובלב כל הנסיכים והיועצים עצה נכונה לישוב הארץ ותקומתה, על פי תורת ישראל: מלך מלכי המלכים ברחמיו ישפיל ויכניע צריהם ושונאיהם לפניהם: מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלב מלכי העמים, שריהם ויועציהם, לעשות טובה עמנו ועם כל בית ישראל אחינו: בימיהם ובימינו, תבנה ארצנו ובית מקדשנו, וישראל ישכון לבטח, ובא לציון גואל. וכן יהי רצון ואמרו אמן:

באחת הפעמים שזכיתי להיות בביתו של מרן הגאון הרב יוסף צובירי ישצ״ו לשוחח עמו בדברי תורה, ולברר מנהגים הקשורים ביהדות תימן, שאלתיו, כתלמיד הדן לפני רבו, כיצד זה אפשר לומר את ההלל, בימינו ביום העצמאות, כשישנם תופעות כפירה וריחוק מתורה ומצוות אצל רבים מעם ישראל, ועל כך השיב לי [ולאחר נטילת רשות נתן הסכמתו לפרסם את הדבר ברבים, בספר]:

"קבלה בידי מזקני חכמי תימן, דור אחר דור, שנשמותיהם של אלה שיבנו את ארץ ישראל יהיו גלגול נשמותיהם של הבריונים שחיו בימי חורבן בית שני שהיוו את אחת הסיבות לחורבן הארץ ובית המקדש. וכעת מתקנים הם את אשר קלקלו בבנין הארץ, ולכן, נפלאים דרכי ה' ואיננו יודעים את נסתרותיו וצריכים אנו ליזהר מלדבר נגדם ונגד מעשיהם בבנין הארץ וכו' כי כך רצונו של ה' יתברך.

ולכן אין זה סותר את אמירת ההלל, להודות לה' על הניסים שעשה לנו והצילנו מידי אויבנו והרבה שלוחים לו למקום…"

רבים מיהודי תימן נוהגים על פי הוראתו של מרן הגאון ר' יוסף צובירי הי״ו וכמותו, רבים מחכמי תימן מורים הלכה למעשה, בעל פה וחלקם בכתב.

מרן הגאון הרב שלום יצחק הלוי זצ״ל

מרן הגאון העצום הרב שלום יצחק הלוי זצ״ל, אב״ד, ראש רבני ויהודי תימן בארץ ישראל, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל נשאל בספרו "דברי חכמים" [ספר זה נדפס בחייו, בשנת תשל״ב]על ידי הרב ראובן נדאף, רב לעדת התימנים בחולון על סדר יום העצמאות ועל כך השיב [המכתב מתאריך א' בסיון תשי״ב]:

"לדעתנו… אם כי הנס גדול ועצום… דבר זה לקבוע ברכות ביום זה קשה להחליט עליו בחיוב… אחרי כנסת הגדולה לית מאן דספין למיקבע ברכתא כמבואר זה ברמב״ם ז״ל [פ״א מהלכות ק״ש והוא מגמרא ברכות ל״ג] והא לך הוכחה שעד היום לא קבעה הרבנות הראשית לישראל שום ברכה על זה באופן רשמי…

[ובהערה הוסיף: בזמן האחרון למען האורע החשוב שחרור ירושלים עיה״ק וגאולתה מידי זרים, דנה מועצת הרבנות הראשית לישראל וקבעה שביום כ״ח באייר יקראו ההלל בברכה, תחלה וסוף, דבר זה יוצא מהכלל, ואין כאן ברכה חדשה. ]

מלבד הלל ותודה לה' יתברך על ההצלה ועל הפדות שהוציאנו ה' מיגון לשמחה כמו שמצינו זאת גם בתענית על הגשמים כשנענין אומרים הלל ושבח…" [שו״ת "דברי חכמים, סימן נ״ז עמוד כ״ו].

חסרים סימונים להערות

כמו״כ נשאל מרן הרב שלום יצחק הלוי בעניין קריאה בתורה ביום העצמאות בברכות כשחל ביום ה' ועל כך השיב:

"והלום שמעתי מפי מגיד אמת ששמע מפה קדוש, איש אלוקים, הגאון הגדול בנגלה ובנסתר, האדמו״ר מויז׳ניץ… שאמר שלא רצה להשתתף ולאסור הציונים, מפני שלדעתו הוא סיבה מן השמים שתבנה הארץ על ידיהם, מפני שהבריונים החריבו את ארצנו ואת בית מקדשינו, על כן הם יבנו ארצנו כעת, ובזה יתקנו את אשר קלקלו, עכ״ד הקדושים. ועין לעיל ברבינו בחיי שהבאתי שכתב כעין זה".

ומי הם אותם בריונים?

מעשיהם מבוארים בגמרא [גיטין דף נ״ו ע״א] כשצרו הרומאים על ירושלים היו בירושלים, "הנהו בריוני", אותם ביריונים (= וברש״י שם אנשים ריקים ופוחזים למלחמה). אמרו להם חכמים: בואו ונעשה שלום עם הרומאים ומנעו מהם זאת הבריונים ולא עוד אלא, להיפך, אמרו להם אדרבה בואו ונעשה עמם מלחמה וכדי שהחכמים לא יוכלו לעשות עמם שלום עמדו ושרפו את "אוצרות התבואה והעצים כדי שילחמו" [רש״י שם]. ועיי״ש המשך הסיפור.

פרק ה'

חכמי פרס

מסורת בידם של חלק מיהודי פרס שעזרא הסופר בא אליהם לזרזם לעלות לארץ ישראל אך הם סירבו באומרם "שארץ ישראל מלאה מלחמות וכאן בארץ החדשה הם יושבים בשקט".

בעקבות חטא זה של מאיסה בארץ חמדה, עברה עליהם גלות קשה ביותר, ולפי המסורת שבידם, עד כדי דך שלא נשאר אפילו מנין תפילה באחת הערים.

מסורת אגדה זו הגיעה לידינו בהרחבה מהנשיא המנוח יצחק בן צבי ז״ל, ואלה דבריו (בספרו "נדחי ישראל", ירושלים תשכ״ז עמודים 128-129):

"בביקורי בטהראן נתקלתי במסורת הגדה, המתהלכת בקרב יהודי פרס, שהכפר גילראד, הנמצא במחק כ 70 ק״מ מעיר הבירה, שמו העברי: גלעד. והשם הפרסי אינו אלא צורה משובשת של השם העברי.

גלעד זו, כך אומרת המסורת היהודית, נבנתה על ידי גולי גלעד, שהובאו הנה על ידי מלך אשור במספר של ששים אלף איש והתישבו בה ובנו עיר גדולה וכפרים רבים מסביב. דורות רבים עסקו בני גלעד בחקלאות ושכנו לבטח בין ההרים, חפשיים מעול הגויים, אף הפילו חיתתם על השבטים אשר מסביב.

האגדה מוסיפה ומספרת שבזמן שיבת ציון שלחו עזרא ונחמיה שליחים לכל יהודי פרס ותבעום לעלות לארץ ישראל. אל העיר גילעד שלפרס בא עזרא הכהן בכבודו ובעצמו וידרוש מצאצאי גולי הגלעד שיעזבו את שדותיהם ואת בתיהם יצטרפו לקהל עולי הגולה. אולם הגלעדים סרבו ללכת, באומרם: שארץ ישראל מלאה מלחמות, וכאן בארץ החדשה, הם יושבים לבטח ונהנים מחרות, ויש להם די אדמה, מים ואויר - ולמה יעזבו את מקומם לנוע למרחקים?

ענה להם עזרא הסופר ואמר:

כי המצב הטוב הוא כצל עובר וכי הוא צופה מראש, שעתים רעות נכונות להם: כל אשר להם יישמט מידם, רכושם ילך לטמיון וגלות קשה צפויה להם, אם לא ישמעו לקול הקורא אותם לשוב לארץ אבותיהם.

אולם אנשי הגלעד הקשיחו את ליבם ולא נענו לקריאת עזרא ולתוכחותיו.

ועזרא הסופר הוסיף ואמר:

אף כי מרובים הם היו, אל נא יחשבו שיהיו מרובים לעולם.

"כי הנה ימים באים, נאם ה'. ולא יישארו מהם עשרה אנשים יחדיו" הקהל התרגז ויקלל את עזרא, שלא יזכה לשוב לירושלים.

אומנם, הוסיף המספר, נתקיימו שתי הקללות, עזרא מת בדרך ולא זכה להגיע לירושלים ובגלעד של פרס לא נשאר אף "מניין לתפילה".

מרן הגאון הרב פרופ' עזרא ציון מלמד זצ״ל

זכתה יהדות זו לתקן את חטא המרגלים במאיסת ארץ חמדה ולא רק שעלו ארצה בימי שיבת ציון השלישית באהבה אלא לאחר שזכו לראות בהקמתה של מדינת ישראל, סברו חכמי פרס.

"שכל מאורע לאומי בתולדותינו מצא ביטויו גם בתפילה אם בתוספת או בשינוי". 36

כך גם:

"הנס הגדול. שעשה לנו ה', בזכותו אותנו בשחרור לאומי ובמדינה עצמאית, עדיין לא הטביע את חותמו על תפילותינו,

לפי עניות דעתי אין להסתפק בסדר תפלה חגיגי ביום העצמאות ובאמירת הלל גמור (בברכה), אלא יש לציין את המהפכה הגדולה הזאת, שחולל צור ישראל וגואלו בחיי העם, בהוספות ושינויים בתפלת יום יום. . והבלטת נס זה צריכה להיעשות בייחוד בתפילה (בה״א הידיעה) היא תפילת שמונה עשרה. ואם ליחיד מתירה ההלכה להוסיף בברכות, ובלבד שלא ישנה ממטבעה של ברכה, לציבור כולו, על אחת כמה וכמה! 36

ספריו הרבים על המקרא והתלמוד שנכתבו מתוך היקף ידיעות רחב ומדהים ומצטיינים בבהירות המחשבה, צלילות הדעת ועיונם הזך, מעמידים את מורינו ורבנו הגאון הרב עזרא ציון מלמד שליט״א בשורה של גדולי תלמידי חכמים שבדורנו. את מאמרו הנ״ל, מסיים הרב שליט״א, כאיש חזון, ועל תפקידה של הרבנות הראשית בדורנו כותב:

"מתפקידה של הרבנות הראשית לעורר משוררים בעלי אמונה טהורה, שחשים בתחיית העם, שיתנו את דעתם למצוא הבעה לרגשי התודה של בית ישראל לאביו מושיעו בצורה המתאימה". 36

נאה דורש מאחרים ונאה מקיים בעצמו:

"כהצעה אני מביא בזה כמה דברים שסדרתי בעזרת החונן לאדם דעת. ואולי תינתן בזה דחייה לגדולים וטובים ממני, שיגשו ליצירה הראויה לשמה". 36

להלן אחת התפילות שחיבר מרן הרב שליט״א כפי שהובאה בספרו "פרקי מנהג והלכה", עמוד 192.

על הניסים ליום העצמאות

על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשית לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה.

אתה האל עוררת את לב אבותינו לשוב להר נחלתך לשבת בה ולקומם את הריסותיה ולעבד את אדמתה. ובעמוד עלינו שלטון רשע ויסגור את שערי ארצנו בפני אחינו הנמלטים מחרב אויב אכזרי וישיבם באניות לאיי הים ולחופים נדחים, אתה בעזך מגרת את כיסאו ותשחרר את הארץ מידו. ובקום עלינו אויבים מבית ויתנכלו לנו להשמידנו, אתה בגבורתך הפלת עליהם אימתה ופחד ויעזבו את כל אשר להם וינוסו בבהלה ובחפזון אל מחוץ לגבולות ארצנו. ובבוא עלינו שבעה גויים לכבש את ארצנו ולשומנו למס עובד, אתה ברחמיך עמדת לימין צבא ההגנה לישראל ומסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים. ובזרועך הנטויה עזרת לבחורי ישראל להרחיב את גבולות מושבותינו ולהעלות את אחינו ממחנות ההסגר.

על הכל אנחנו מודים לך ה' אלקינו בכפיפת ראש.

וביום זה, יום חגנו ושמחתנו, אנחנו פורשים את כפינו לפניך ומתחננים על אחינו הפזורים ואומרים: אנא, אבינו רענו, קבצם במהרה לנווה קודשך והשכן אותם בו בשלום ושלוה ובהשקט ובטח.

הרחב נא את גבולות ארצנו כאשר הבטחת לאבותינו לתת לזרעם מנהר פרת ועל נחל מצרים.

בנה נא את עיר קודשך ירושלים, בירת ישראל, ובה תכונן את בית מקדשך כימי שלמה. וכאשר זכייתנו לראות את ראשית גאלתנו ופדות נפשנו כן תחינו ותחזינה עינינו בגאלת ישראל השלמה וחדש ימינו כקדם, אמן!

הגאון הרב יחזקאל כהן זצ״ל

הגאון הרב יחזקאל כהן זצ״ל נולד בפרס בשנת תרע״ד (1914). בגיל שבע זכה לעלות לא״י. תולדותיו ופעלו הובאו בהרחבה בחוברת "קול סיני" (אדר ה׳תשכ״ג, עמוד 143) ובין היתר נכתב שם שזכה:

"לשמש את הרב הגדול, מופת הדור, הנודע בשערים הלא הוא האדם הגדול בענקים לישראל כמוהר״ר בן ציון מאיר חי עוזיאל זצוק״ל. הורה בישיבתו "שערי ציון" בירושלים, במשך שמונה שנים תמימות. נוסף על כך נשא ונתן אתו בהלכה ושו״ת הכמוסים עמו. תקופת זמן כהן כחבר בית דין הצדק הספרדי בירושלים… בראשית שנת תש״כ נתמנה כרבה הראשי של רחובות".

כתלמידו המובהק של מרן הגרב״צ עוזיאל זצ״ל, אך טבעי הדבר שילך בדרכו וילמד מאורחותיו וכך גם הדבר ביחסו לכל מאורע הפלא הגדול שזכה לו עם ישראל בהקמת מדינת ישראל.

מיותר לציין שיום העצמאות ויום שחרורה של ירושלים היו בעיניו ימי שמחה והלל לה', על החסד הגדול שעשה עמנו בימים אלו.

להלן גרגיר אחד מתורתו, מספר שורות מתוך מאמר הגדול על "זכר עמלק" וחובת מחיתו:

"…אמרו חז״ל (במסכת סנהדרין דף כ' מד״ר פרשת שופטים) שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:

להעמיד להם מלך.

להכרית זרעו של עמלק.

לבנות בית הבחירה.

מצוה זו, מחיית עמלק חלה גם עלינו ביחוד בתקופתינו זו שזכינו ונכנסנו לארץ ובחסדו הגדול זכינו לאתחלתא דגאולה וזו מעין העמדת מלך עלינו שזכינו לעצמאות ואם אין ביכולתינו להלחם בעמלק לכל הפחות נלחם בכל עוז להעביר את רעת ומחשבת העמלקים ושאיפתם וזממם, ויחד עם זה להתפלל לה' שלא יתן מאויים… ועוד, יש נגע גדול מכל הנגעים המושרש גם בלב הדתיים והוא שנאת חינם שהחריבה את ביתינו וגלינו מארצנו. . שבגללה בא עמלק ונלחם עם ישראל וכמ״ש חז״ל: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". – אל תקרי "ברפידים", אלא "בפרידים", שהיו בפרוד לבבות… ההסטוריא חוזרת על עצמה וכאותו הנס נעשה גם לנו.

כשם שבזמן מרדכי נהפך להם החודש מיגון לשמחה ונהפוך הוא שביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם קמו היהודים ושלטו בשונאיהם, כן במלחמת השחרור שארצות ערב שיברו לשלטו ולהרוג, וה' הפר עצתם וישלטו בהם וגירשום…"

פרק ו'

חכמי כורדיסתן

הרה״ג הרב יצחק אליהו נח זצ״ל

והרה״ג הרב יצחק יעקב ברזני זצ״ל

אחד מתלמידיהם של החכמים הנ״ל הוא הרב ניסים אליהו שליט״א, רבה של מושב שתולה יע״א בגליל המערבי, ממנו בקשתי לכתוב על חייהם, פעלם והנהגתם של הרב יצחק ברזאני זצ״ל ושל אביו הרב יצחק (אליהו) נח זצ״ל.

ואלה דבריו, במכתבו אלי מתאריך: "אך טוב לישראל", מרחשוון תשנ״ב.

"כולנו אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו כל תפילותינו ומאויינו וכיסופינו וגעגועינו היו שהקב״ה יזכנו לעלות ארצה לבנות ולהבנות בה ולחונן את עפרה. הרבנים והשו״ב בחו״ל עשו מאמצים עילאיים וסיכנו את נפשם להגיע לכל כפר נידח גם אם היתה שם משפחה אחת יהודית, בכד להאכילם בשר כשר. וזה היה התפקיד החשוב והנעלה מכל. ובזכות זה ב״ה זכינו ה' להגיע לארץ ישראל.

בא״י אדוני אבי זצ״ל (הרב יצחק [אליהו] נח) שימש כרב במושב אלקוש וסביבותיה.

והרב יצחק ברזאני זצ״ל שימש כרב במושב עין העמק וסביבותיה.

שני הרבנים הנ״ל היו מגדולי רבני יהדות כודיסתן העירקית והעמידו עשרות ומאות תלמידים.

חלקם הוסמכו לרבנים ושוב״ים וחלק גדול היו תלמידי חכמים, חסידים ולומדי תורה, נחבאים אל הכלים.

וכולם – הם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עלו לא״י מתוך ציונות ואהבת הארץ. וגם אם בשנים הראשונות סבלנו הרבה מחסור ועוני. קבלנו את הכל בשמחה וששון ומייחלים לחסדיו של הקב״ה שיגאלנו גאולת עולם וישלח לנו את משיח צדקנו ויבנה לנו את בית מקדשנו ותפארתנו בב״א.

הרבנים הנ״ל הם ובניהם ותלמדיהם ולתלמידי תלמידיהם כולם יחד היו ששים ושמחים ביום חג העצמאות, ה' באייר, של מדינת ישראל. קראו הלל ועשו משתה ושמחה ויום טוב.

היו מברכים את מדינת ישראל ואת מנהיגיה וצבאה וחייליה בפתיחת ארון הקודש והוצאת ספר תורה. וב״ה שגם אנחנו עושים כמותם וממשיכים את דרכם בקודש.

פרק ז'

חכמי אלג׳יריה

רבם הנערץ של יהודי אלג׳ריה בזמנו, רבינו יהודה עייאש זיע״א, מעיד על ארצו.

"ומיום שנגה עליה אור שני המאורות הגדולים, הלא המה הרבנים הידועים מורינו הריב״ש זצלה״ה ומורינו הרשב״ץ זלה״ה – לא פסק אור התורה בכל דור ודור".

ואכן, עד הדור האחרון נגה אור ה' ותורתו על י ושבי ארץ זו. ולמרות הגזירות הקשות שניתכו עליהן מיום פלישתה של צרפת לאלג׳ריה, והפיתויים הרבים שהציעה, שמרו חכמי אלג׳יר בחרוף נפש לבל תדלדל ותכבה גחלת התורה שם.

1. מרן הגאון ר' דוד אבן כליפא זצ״ל

לאחד מיוחד מאחרוני חכמי אלג׳יר שזכה לעלות לארץ הקודש, ולהתיישב בעיה״ק ירושלים תובב״א הוא הגאון ר' דוד אבן כליפא זצ״ל (נתבש״ם בכח מרחשוון תשנ״ג).

גאון זה שימש כרבה של תמושנת באלג׳ר ובמארסיי בצרפת על עלותו לא״י. והיה חתנא דבי נשיאה של הגאון המופלא וכבוד ה' מלא. צדיך וחסיד ר' דוד הכהן סקלי זצוק״ל. (עיין לקמן עליו)

כחמיו וככל חכמי אלג׳יר, אהבת ארץ ישראל היתה בוערת ויוקדת בלבם, ולאחר שזכה לראות בתקומתה של מדינת ישראל כתב הגאון ר' דוד זצ״ל בהקדמת ספרו "דרכי דוד":

"אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימים אלו בהקמת מדינת ארץ ישראל, מדינה עצמאית בשריה וממשלתה, בחייליה וצבאיה, ודגל המולדת על ראשם וחכמיה רבניה בראש… ובתי מדרשות למאות ונתרבו ארבע אמות של הלכה".

את ברכת הטוב לצור ישראל וואלו על שהציל את עמו מגיא התופת "ממחנות ההשחתה והשואה" וזיכנו להגיעה "לשעה היסטורית יחידה במינה בעולם", בהקמת מדינת ישראל, נותן מרן ר' דוד זצ״ל בהרחבה בספרו "מכלל יופי" (על התורה, ירושלים תש״ל, פרשת מסעי, עמודים: שס״ג שס״ד) ואלו דבריו:

"אשרינו שזכינו לראות אותות ומופתים, ניסים ונפלאות, אשר עשה, שארית ישראל, נחלתו הפליטים שנצלו ממחנות ההשחתה והשואה שהעמידו אויבי ה' שונאי ישראל האגגי המודרני מזרע עמלק, בעת צרה, להשמיד ולאבד עם רב מישראל בערי גרמניא יש״ו וזכר הנאצי הבהמי המתועב והמשוקץ, ישחקו עצמותיו, היטלר הרשע וחבורתו, חבורת פעולי און, קטיעי ראש, בימי המלחמה העולמית השנית, וה' השיב גמולם בראשם, והגינו לשעה היסטורית יחידה במינה בעולם, בשוב ה' את שיבת ציון, מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, וזיכנו ה' לראות הגשמת הבטחתו לאבותינו בחזון נביאי ישראל על תקומת ישראל בארץ אבותיו בהקמת מדינת ישראל ובקיומה ובהתחלת הגשמת קיבוץ גלויות… והקים לעמו מדינת ישראל עצמאית ועברית שלטון וממשלה עברי… ועל ראשה נשיא ישראל ודגל מצוין לבן רומז ללבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, אשר קמטיו מלטפים עיני הרואה… זכותו ההיסטורית על המולדת העתיקה הוכרה בפומבי על ידי האומות מאוחדות (או״ם), שנחתמה בברית הדם של בנים יקרים שחירפו נפשם למות על קידוש ה' וקדושת הארץ והפליאו את העולם בהקרבתם ובגבורתם ובעוז נפשם עד שבע״ה ובישועתו נצחו האויב אשר מסביב…"

מעניינת ומאלפת היא תשובתו ההלכתית בעניין "מצות פתיחת ההיכל לכבוד מדינת ישראל" (דרכי דוד, סימן י״ג), שבה אנו רואים את חיבתו העמוקה למדינת ישראל. הספק הנדון בתשובה הוא:

מקדמת דנא מי שקונה מצות פתיחת ההיכל, כשמה כן היא, הוא הפותח את ההיכל והוא המוציא את הס״ת וכעת נהגנו מחדש.

"אחרי שזכינו בימינו אלו שנתייסדה ארץ ישראל בעצמאותה וקהילות קדושות שבגולה תורמין וגובין כסף מידי שנה בשנה. . למכור בכלל מצוות עליות לתורה ופתיחת ההיכל וכו' מצווה הנקראת מצוות ארץ ישראל והזוכה בה. . יש לו רק לפתוח דלתי ארון הקודש ומוכרין אח״כ הוצאת ס״ת מן הארון והוא מצווה בפני עצמה.

לאחר שהוכיח בראיות הלכתית מהאור זרוע (ח״א סימן קט״ו) שנשאל בעניין דומה, ועוד, הסיק שודאי כשר ומותר הדבר, והוסיף:

"ומה גם שכסף המצווה הזאת מייחדים אותו לבנין וישוב א״י משום חבובי מצוות ומשום חיבת ארץ ישראל יש כאן… שמזכירין בכל שבת ארץ הקדושה ומתעוררין לאט לאט משינתם ולאט לאט תכנס בליבם להבת ארץ ישראל ותורמין… עד שרבים עלו להתיישב בארץ המולדת, ורבים מבקרים בה בכל שנה.

והגם שהיו קצת מרננים מעיקרא נתקבל המנהג הזה לרצון וישראל קדושים וזריזים במצוות, וקונים אותה מצווה בדמים יקרים לכבוד ארץ ישראל…"

ומסיים הרב זצ״ל את תשובתו שאמנם המנהג הזה מצוי רק בקהילות מסוימות אך:

"ראוי לכל קהילות ישראל בארץ ובגולה לעשות ולהתנהג כך, ולמכור מצווה זו בדמים יקרים מידי שבת בשבתו בחגים ובמועדים כדי לשים תמיד זכירת ארץ ישראל בין עינינו לפיתוח המדינה…" (שם עמוד ל״ט).

אחר הודיענו אלוקים את כל זאת, דברים מרוממים ונשגבים אלו, מיותר יהי לציין שיום העצמאות של מדינת ישראל – ה' באייר, ויום שחרורה של ירושלים היו בעיניו ימי משתה ושמחה וסעודת מצווה וקריאת הלל בתפילה להודות לה' חסדו על שזיכנו לראות את "השעה ההיסטורית היחידה במינה בעולם", ולראות בתקומת מדינת ישראל.

2. מרן הגאון ר' דוד הכהן סקלי זצ״ל

אנו חתמים מאמר זה ופרק זה בדבריו של גאון וקדוש אשר לשמע מעשיו, קדושתו וחסידותו יזדעזע כל גופינו.

מרן הגאון העצום רבה של ירושלים דדהבא רבינו שלום משאש שליט״א כותב עליו (במקדמתו לספרו: "קרית חנה דוד", שו״ת שני חלקים לרבינו זצ״ל שנדפסו מחדש, ירושלים תשמ״ט):

"הרה״ג הגדול מוהר״ר דוד הכהן הגדול זצ״ל. המפורסם בדורו, בחכמתו הגדולה, בחריפותו הנוראה. ביראתו וצדקתו העצומה. וענותו הטהורה. ושמחתו בחלקו בתורה… זיויה דמי לבר אלהין. המקובל האלהי. זכורני משאר בשרי הרה״ג רב הוד יוסף משאש זלה״ה. שהיה מזדעדע הרבה כאשר היה מזכיר אותו ואת קדושתו…"

על פטירתו ביום רביעי כ״ד (= ר״ת כהן דוד) אייר, סיפר לי ידי״ן הרב מנחם שוראקי הי״ו.

החסיד הקדוש רבינו דוד הכהן סקלי זצוק״ל, ידע בדיוק את יום וזמן פטירתו. בהגיע היום, אסף את כל בני ביתו בחדרו, וביקש מנוות ביתו הרבנית שמחה ז״ל שתביא לו מים ליטול את ידיו, ותיכף לנטילה ברכה – שם ידיו על ראש תלמידו חתנו הגאון ר' דוד כליפא (זצ״ל) ולבש את התכריכים המיוחדים לו. כל בני ביתו החלו למרר בבכי על מעשיו, אך הוא בשלוות נפש הסביר להם שהגיע זמנו להסתלק מן העולם ואל להם לבכות.

לאחר מכן עלה על מטתו וקרא קריאת שמע בקדושה וטהרה וכוונה עצומה וכך השיב את נשמתו לבוראו לעיני כל בני ביתו עכ״ל גדולים צדיקים במיתתם זיע״א.

להלן, אחד החשבונות המפורטים והמופלאים ביותר על זמן הקץ, המובאים באחד בספריו של מרן ר' דוד זצ״ל.

חשבון נורא זה, מעיד כמאה עדים על חסידותו וקדושתו הנוראה שלולא הם – לא היתה מנצנצת בו רוח הקודש לכתוב חשבון זה שנכתב עשרות שנים לפני התגשמותו. החשבון "יפיח לקץ" הובא בספרו "לך דוד", על התורה, פרשת ויחי החל מדף ע״ד. הספר הנ״ל נדפס בירושלים תרצ״ו (1936) ומסקנתו היא שבשנת תשכ״ח יחל זמן: "באחרי״ת הימים", שעליה נאמר "ורוח אלקים מרחפ״ת על פני המים".

ובליקוטי האריז״ל אמרו מרחפ״ת גימטריא תשכ״ח שאז "רוחו של משיח" תתחיל להתגלות בעולם

בסוף מאמרו ציין את זמן כתיבת החשבון הנ״ל:

"יום שני בשבת שלשה ימים לחדש שבט. שנת "ופועל ידיו תרצ״ה לפ״ג (=1935) פה אוראן יע״א".

דהיינו שלשים ושלש שנים לפני שנת תשכ״ח.

ואכן, זכה ודברי נבואתו הולכים ומתקיימים לנגד עינינו ומשנה זו מתחיל להתקים בנו הפסוק שהביא בחשבונו יפיח לקץ (ישעיה פר ב' פסוק ב')

"והיה באחרי״ת הימי״ם (=בגימטריא תשכ״ח, עם הכולל אם נוסיף את שתי המילים = (728) נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים".

ואכן, בשנה זו, ירושלים החלה ליפדות מידי הס״מ, הסט״א, מרשות הגויים ועברה לרשות ישראל, ולפי דבריו הנוראים שם, בשנה זו יתחיל תהליך שבו:

"אנחנו מתישים כח הסט״א לכלות פשע – ת״ש כ״ח, ואז תמצח הישועה".

להלן תמצית החשבון "יפיח לקץ" וחלוקתו לנושאים. (השתדלתי במקומות רבים להביא את לשונו של הרב זצ״ל, אך כדי שהענין יתבהר לקורא בן זמננו הוספתי מקורות, תומצתו, חולקו, ועובדו פסקאות מדבריו).

פרק ח

חכמי סוריה

המקובל האלוהי הרבי מרדכי עטיה והרב עוזיאל

(תרנ״ח – י״ד תמוז תשל״ח. מייסד ישיבת: "החיים והשלום", ירושלים)

הגאון המקובל הרב מרדכי עטיה זצ״ל נולד בארם צובה בשנת תרנ״ח. בגיל רך עלה עם הוריו לירושלים, שם למד על ברכי החכמים בישיבותיה של ירושלים בעיר העתיקה.

בגיל שש התייתם מאביו וימי ילדותו עברו עליו תוך עוני וצער רב. למד תורה בדוחק רב בלחם צר ומים לחץ.

בימי מלחמות העולם הראשונה גייסו את האח הגדול ר' (יצחק) ז״ל לצבא התורכי. האמא הצטערה מאד על כך ומאוחר יותר היתה סכנה הגדולה שגם רבי מרדכי יגויס לצבא התורכי והחליטה לעשות מעשה: הלבישה אותו בתחפושת של בת בשמלה ובלבוש של בנות וכך ברחה אתו לארם צובא

בתרפ״ב היגר למקסיקו שם שימש ברבנות ובשיקום חיי הרוח של הקהילה. הקהילה היתה מורכבת ברובה מיוצאי ארם צובא.

כל ימי שבתו בעיר רחוקה זו זכר בלבו את ירושלים מרחוק וציפה ליום בו יוכל לחזור אליה. במסירות נפש יוצאת מהכלל, זכה בשנת תרצ״ו, כך שלא יכול היה למצוא שום מקור פרנסה. לאחר שכלו כל הקיצין ופרנסה לא נמצאה הוכרח לקחת מקל נדודים ולצאת שוב לגולה למקסיקו. שם שהה עד שנת תשי״ג.

באותם ימים הדפיס אלפי עותקים של פרק ל״ד מישעיהו הנביא המתחיל בפסוק: ס' קרבו גוים לשמוע". והיה נקרא פרק זה בציבור בהתלהבות רבה.

באלול תש״ח פרסם חוברת בשם: "מחשבות שלום", כולה ליקוטי ומאמרי חז״ל:

"להראות שכל המאורעות העוברים על עם ישראל בכלל ועל הארץ בפרט לא במקרה, כי אם הכל בשגחת ה'".

וכן:

"גאולתנו העתידה תלויה רק בנו בחזרתנו אל ארצנו ובהטבת דרכינו בה בשנים שלאחר מכן, הדפיס חוברות דומות ברוח זו, כולם מלאות דברי חז״ל הקדושים בש״ס, במדרשים, בזוהר הקדוש ועוד, המראים על חוברת העליה לארץ ולהתיישב בה.

החוברות הם:

"שמחת עולם", (מכסיקו תשי״א), "ארצות החיים" (מכסיקו תשי״ב) "מקור חיים" (מכסיקו תשי״ג) "מחסה ועוז" (ירושלים תשט״ו) "לך לך" (ירושלים תשכ״ג) "סוד השבועה" (ירושלים תשכ״ה)

בדרשותיו ובשיחותיו היוצאות מהלב, שנאמרו בבטחון גדול ובאמונה חזקה בבורא יתברך, השפיע הרבה על שומעין ורבים זכו לעלות לארץ ולהתיישב בה בהשפעתו.

באחד מביקוריו בארצות הברית בשנת תשכ״ו, ביקר אצל אחד האדמורים הגדולים שם, ולאחר שיחות רבות, השפיע עליו לעלות לארון יחד עם רבים מחסידיו.

הרב מרדכי עטיה זצ״ל היה גדול בקבלה וכשזכה לחזור לירושלים להתיישב בה בקביעות הקים את ישיבת: "החיים והשלום".

מסירותו וחיבתו הגדולה לארץ ישראל הביאה אותו באופן טבעי לבקש את הסכמתו של מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ״ל לספרו השני: "ארצות החיים", שבין יתר הדברים הובאו הדברים המאלפים הבאים:

"ומובטחני שכל חובבי ארץ ישראל נחלת ה'

לאבותינו ולנו יביאו ספר זה לביתם, להגות

הם ובניהם ויזכו על ידי כך לעלות ארצה לארץ ישראל ולהתאחז בה אחוזת עולם, בחסות דגל ישראל המפואר.

להלן מאמרו הנפלא של המקובל האלהי, ראש ישיבת: החיים והשלום, הרב מרדכי עטיה זצ״ל (י״ד תמוז תשל״ח) שנתפרסם בקול סיני תשכ״א.

חטא הדיבה ומצות העליה

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת

ביתו אחריו ושמרו דרך ה' " (בראשית)

כתוב בהקדמת ספר: "רנו ליעקב" הרב יעקב צמח1 ז״ל

עוד נראה לי כי גילוי החכמה הזאת (= חכמת הקבלה) בדורות הגרועים הוא, כדי שיהיה לו מגן לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים כי באותם הדורות היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים (שלהם) היו מצילים אותם מפני המקטרגים.

ועתה רחוקים משורש העליון כמו השומרים בתוך החביות2, מי יגן עלינו אם לא קריאתנו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה?

ובפרט על דרך שכתב הרב ז״ל שהנס תרות נעשו עתה כמו הנגלות"

כי בדור הזה מושל הפריצות ומלשינות ולשון הרע ושנאה שבלב.

הרב יעקב צמח

כל הנשמות שעתידים היו להיות בכל הדורות היו כלולים בקומת גופו של אדם הראשון. יש נשמות שהופיעו במהלך הדורות שהם מבחינת הראש ויש מבחינת הלא ואלה הם דורות התנאים, האמוראים הנביאים וכו'.

בדורות שלנו שאנו "בעקבתא דמשיחא" הגענו לשלב הנשמות שמבחינת העקב. והיות וכל הדור בבחינת העקב לכן אנו רחוקים מאוד מהשורש העליון.

מאידך יש בזה דבר חיובי – שזהו סופה של הטומאה שעומדת להתבער מן העולם וכל הכפוכה והרחוק מתורה ומצוות הם פרפורי גסיסתה האחרונים.

ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי החסידות, וה' יגן עלינו וימחול לעוונינו אמן כן יהי רצון.

(כתבוה בסוף הקדמת מורנו הרב חיים ויטאל ז״ל עיין שם בערך)3

והנה ענין החסידות צריכה ביאור היות כי למגינת לב יש שהפכו את הקערה על פיה וחושבים כי החסידות היא להיות קצוני ושונא הבריות ולהתרחק מהם לקללם וכו' ולא בזה בחר ה'

זה יצא ראשונה (= ראיה ראשונה לכך) בזוהר (בראשית דף ק״ה עמוד א', מדרש הנעלם):

א״ר מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגיהנום. דכתיב: "ואני בחלותם לבושי שק".

וא״ר אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלי סלקו הקדוש ברוך הוא לתרח מן העולם כשיה עובד עבודה זרה לא בא אברהם אבינו לעולם.

[ושבטי ישראל לא היו. והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא ניתנה.

וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם.

ועוד (= ראיה נוספת) בזוהר אמור (דף ק״ו עמוד ב') על הפסוק:

"איש איש כי יקלל אלוהיו ונושא חטאו", (עיין שם בעורך).

ועוד (ראיה נוספת) שם (דף ק״ז) על הפסוק:

"וירא אלוהים את כל אשר עשה": סתם, אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאיתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב: "והנה טוב מאד", כלהו שמשי עלמא, מדברי עלמא, ובני נשא לא ידעי עיין שם.

תרגום:

עוד (ראיה נוספת) בתלמוד ערוך (מסכת בבא בתרא דף ג' ודף ד'):

הורדוס אפילו שפשע הרבה שהרג כל חכמי ישראל, בבא בן בוטא לא קלל אותו (עיין מהרש״א בחידושי אגדות ובחידושי הגאונים בעין יעקב)

מלבד כל האמר עוד יש איסור נוסף והוא לשון הרע.

וכתבו בזוהר (פרשת שלח לך דף קס״א בתחילת עמוד א'):

"אמר ר' שמעון ועל כלא מחל קודשא בריך הוא בר מן לישנא בישא (= על הכל מוחל הקדוש ברוך הוא חוץ מלשון הרע).

בגין דכתיב: "אשר אמרנו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" וכו', עין שם.

ולדאבוננו יש המטהרים את השרץ במ״ט פנים להתיר (49 טעמים כדי להתיר את השרץ) לשון הרע ולשונם תהלך בארץ בגדול החל ובקטון כלה לדבר לשון הרע וזהו שכתב הרב ז״ל:

"שנתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות".

פירוש הדברים:

שמתביישים להגיד להם שעושים איסור כי הלא הם מחזיקים עצמם חסידים ושהם הם עיקר בית ישראל והשאר לא נחשבים בעיניהם לכלום ולא בזה בחר ה'.

כי החסידות האמיתית היא לדעת ר' שמעון בר יוחאי ז״ל בתיקוני הזוהר: איזהו חסיד? המתחסד עם קונו.

ודברים אלו הם מעטי הכמות ורבי האיכות צריכים הבנה גדולה וצריךלחבר ספר שלם עליהם.

אבל בקיצור נמרץ החסידות האמיתית היא:

לעורר את כל אחינו היושבים בגולה לעלות לארץ ישראל כי לפי דעת הרשב״י ז״ל בזה מחזיר העטרה לבעלה. ועל זה כתב הזוהר - ויקרא (ס״ט עמוד א'):

בכה ר' שמעון ואמר מלכה בלא מטרוניתא (=)לא אקרי מלכא וזה סוד הפסוק "שאג שאג על נוהו", והמשכיל יבין.

והמבין בזוהר הקדוש ילמדו לשם שמים ידע בידייעה נאמנה כי כמו שהעליונים שלימותם ויחודם בירושלים העליונה כן ישראל שלימותם ויחודם בירושלים התחתונה [ולכן "מקבץ נדחי ישראל", מקב״ץ עולה בחשבון כמספר ארבע שמות שהם: ע״ב, ס״ג, מ״ה, ב״ן שמספרם עולה רל״ב. ועין בזוהר אמור דף צ״ג רי״ש עמוד ב']

ועל אלו החושבים עצמם עיקר והשאר לא נחשבים בעינים לכלום, הרי נגד פניהם דברי מורנו הרב חיים ויטאל בעץ חיים, שער השלישי, פרק ב':

"ואין בריה דומה לחבירתה וכל הנבראים כולם לצורך גבוה".

ועוד בנהר שלום (דף ג' ע״ג):

"וזהו גודל חיוב מצות התפילות והמצוות וכל אחד מתקן ומעלה כפי בחינה הראויה אליו ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה ולכן הכל צריכין זה לזה ולא יוכל שום אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו.

והיות שיש מעטים בין בארץ בין בחוץ לארץ אשר דעתם שכדאי לחרדים להשאר בחוץ לארץ ולא לשבת תחת שלטון ישראל. הנה מלבד ישיבת חוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה (כתובות דף קי״א עמוד א' וכל הזוהר מלא מזה) עוד עליהם להשים בין עיניהם מאמר הזוהר (בפרשת לך לך דף צ' עמוד ב'):

דוד מלכא אמר האי קרא: "כי מי אלוה מבלעדי ה' מאן הוא שליטא או ממנא דיכיל למעבד מידי מבלעדי ה' אלא מה דאתפקד מעם קודשא בריך הוא בגין דכולהו לא ברשותייהו קימי ולא יכלי למעבד מידי"

[תרגום]:

וזהו שכתב רבינו משה חיים לוצאטו, הרמח״ל בספרו (קל״ח פתחי חכמה א' ב'):

"יחוד האין סוף ברוך הוא הוא שרק רצונו יתברך הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט ולא רצון אחר ועל יסוד זה בנוי כל הבנין. רצונו של המאציל יתברך שמו הוא רק טוב ולכן לא יתקיים שום דבר אלא טוב, וכל מה שהוא רע בתחילה אינו יוצא מרשות אחר חס ושלום שיוכל להתקיים נגדו, אלא סופו טוב ודאי ואז נודע שלא יש רשות אחר אלא הוא, לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהיג בה, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו ובסוף, הכל כבר, כל קלקול ונתקן, כל רעה חוזרת טובה ממש, עין שם.

וסוד זה יסודתו בהררי קודש (בזוהר שמות דף י״ב עמוד ב') על פסוק":

"ויפן כה וכה" דאמר רבי אבא כמה חייבין אינון בעלמא דמפקי בני מעלי יתיר מאינון זכאין וההוא בהא מעליה דנפק מן חייבא איהו מעליא יתיר למהוי טהור מטמא, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ודא איהו מעליא מכולא".

[תרגום]:

ופירש אור החמה ז״ל:

הטעם כי ענין זה הוא השבתת הקליפות והכנעתם שמהם ובהם יצא מבטלם (=) ולכן אין ישראל מבטל עבודה זרה וכן: עובדיה יצא מאדום ודוד מצד רות, הוא מהם (וכל זה) כדי להשביתם (= את הקליפות) והכל הוא לדרך זה, עיין שם.

וזה סוד גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור (רעיא מהימנא ויקרא קי״א עמוד א'), אחרי הדברים והאמת האלה תדע ותבין כמה אנחנו רחוקים מדרך האמת והצדק כי נתקיים בנו מאמר הנביא (ישעיה ג' י״ב):

"עמי מאשריך מתעים ודרך אחרתיך בלעו".

לא מבעיא מצד שמואל, אלא גם מצד ימין: כי האושר שלהם על ידי השפלת הפרט והכלל וחרופים וגדופים וכו'. ומתוך כך השומעים לומדים לשנוא הבריות ופירוד לבבות ולשון הרע החמור יותר משלשת עבירות החמורות שהם: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, ובמקום לתקן את התועים מקלקלים אותם וגורמים להם עוונות ופשעים, כמו שכתוב (בזוהר נשא קכ״א עמוד ב'):

"וכד ההיא מלא לאו איהי כדקא יאות ואיהי מילה ממילין בישין, מלישנא בשא, ההיא מלה סלקא לאתר דסלקא וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובה עליה דבר נש, עיין שם.

[תרגום]:

ועוד בזוהר (ויקרא נ״ג עמוד א'):

תא חזי כל חובי דעלמא קודשא בריך. הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא בישא דאפיק שום על חבירה, עיין שם.

[תרגום]:

וכל שכן המדבר לשון הרע על רבים, רחמנא ליצלן, ולפי דעתם שכל זה מותר וגם מצוה כדי להרחיק את קהלם או תלמידיהם כדי שלא ילמדו ממעשיהם, אבל לפי האמת לא בזה בחר ה' כי זו מצוה הבאה בעבירה והיא לא תצלח ולא עוד אלא שדרשותיהם ודבריהם מכריזים עליהם בקולי קולות וגם מדברים עליהם ספרים להרעיל ולהשמיע את שם ארץ ישראל.

[עיין בספר "שער החצר" דף פ״ח עמוד א' ודף קכ״ז עמוד א' וזה לשונו בקיצור:

"האיש הנלבב ישים משמרת למשמרתו ויחסום פיו ושפתיו ואל יפן אל און לדבר סרה ותועה על אנשי אדמת הקודש ומכל שכן וקל וחומר להוציא הדברים לחוץ לארץ, חלילה בל יראה ובל ימצא, עיין שם באורך".

ואומרים שהם אוהבי ישראל אבל לפי האמת הם הם שונאי ישראל ושונאי ציון כי בזה מונעים רבים מלעלות לארץ ישראל ודבר זה עוון חמור מכל עבירות החמורות [עיין בספר: "פרדס רימונים" לרבינו משה קורדובירו ז״ל דף מ״ד עמוד ב' ובספר: "שפע טל" בסופו ענין גלות השכינה].

כי הדברים פועלים למעלה בעלמות העליונים כידוע בכל ספרי הקבלה ובפרט בספר הזוהר:

"כי באתערותא דלתתא אתער לעלא"

וידעתי שיש להם אלפי טענות לחזק סברתם ודרכם, אבל ידוע כי דרך האמת אחת היא ולא יותר והדרך האמת היא דרכו של אברהם אבינו עליו השלום שאפילו על אנשי סדום השתדל לחפש עליהם זכות.

כי זו היא דרך ה' רב חסד, מטה כלפי חסד, ואוהב המלמד זכות על ישראל, וידעתי את מיעוט ערכי כי מי אני אני לדבר בזמן שנמצאים גאונים גדולים אדמורי״ם וחסידים, גדולה תשובה מה שכתב הרב כי בדור מושל הפריצות ומי יכול להעיז להגיד פעולם ולהוכיח אותם כי אז יתנפלו עליו כנשר יטוש עלי אוכל לבולעו חיים ולרדפו עד החרמה לקפח פרנסתו, אבל אני זקנתי ושבתי ואין לוי שום משרה ותפקיד לפחד עליו.

זאת ועוד כי זה דרכי בקודש להגיד מישרים ולהוכיח בשערי בת רבים משך עשרות בשנים לכל בני עדתנו בני ארם צובא הדרים במקסיקו הבירה קהל קדוש: "רודפי צדק" ו״צדקה ומרפא" וגם בניו יורק בקהל קדש "מגן דוד" ושערי ציון" ינון בצדק וכולם יודעים כי לא דרכי להחניף כי: "את האלקים אני ירא" ולכן לא אירא מרבבות עם ולכן אמרתי עת לעשות לה'. מצוה וחובה עלי להודיע את האמת בשעריך ירושלים וכל אחד יקיים: "אשמרה לפי מחסום" בלי לדבר לשון הרע לא על הפרט וכל שכן על הכלל ואם כדי ללמד לישר את העם דרך הצדק והיושר עלינו ללמוד בחכמת האמת לשם האמת ולהבין את האמת כמו שכתב הרב המקובל בספרו כתם פ״ז דף רפ״ח עמוד א', אזי נוכל להגיע למדרגת ועומק כולם צדיקים ברואתם את תפארת התורה ובא לציון גואל בעגלא ובזמן קריב, אמן.

נספח

חישובי קיצין בדורינו

יפח לקץ

חישובי קיצין

ישראל השואל, כיצד מחשב הוא את הקץ רבינו דוד הכהן זצ״ל, והלא בגמרא אמרו (סנהדרין צ״ז ע״ב):

"תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא".

ועוד אמרות נזכרו בדברי חז״ל: "הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא" (מסכת דרך ארץ פרק א'). "שלשה באים בהיסח הדעת ואלו הן: משיח…" (סנהדרין צ״ז ע״א). וכן נפסקה הלכה ברמב״ם:

". . וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקיצים" (הלכות מלכים פי״ב, ה״ב).

שאלה זו נשאלה על ידי רבנו זצ״ל (שם, עמוד ע״ו עמודה ב') ותשובתו בצדה:

"סמכנו על מאמר רשב״י בזוהר הקדוש פרשת וירא (דף קי״ח ע״א וז״ל):

אמר לו רבי שמעון לית רעותא דקב״ה בדא… וכד יהא קריב ליומי משיחא, אפילו רביי דעלמא, זמינין לאשכחא טמירין דחכמא ולמנדע ביה קיצין וחושבנין…"

[תרגום: אמר להם ר' שמעון אין רצונו של הקב״ה בזה… ושכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תינוקות שבעולם, עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות (של הגאולה)…]

הרי מאמר הפורש… מהרשב״י ע״ה כי כאשר יקרבו הימים לימות המשיח יתגלה הקץ לקטני קטנים".

רבים וטובים עסקו בסוגיא זו ובספרי "שירת הגאולה" (מהדורה שניה, כת״י) הבאתי דבריהם. והכלל העולה מדבריהם שכל התאריכים שבאו בדבריהם, שמותר בדורנו לחשב אותם חשבונות המציינים שהיהיו מאורעות גדולים לעם ישראל בתאריכים אלו, ומה יהיה טיבם של אותם מאורעות? ומה בדיוק יתרחש באותם זמנים? על כך אנו מביאים את דברי הרמב״ם שאין לזוז מהם (הלכות מלכים פי״ב הלכה ב'):

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם, איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הם אצל הנביאים".

וכזה הוא חשבונו המופלא של המקובל האלהי הרב יצחק אלפייה זצ״ל בספרו "קונטרס היחיאלי" (צ״ז ע״ב, "רמז הגאולה") על שנת תש״ח, שנת הקמת המדינה. חשבון זה נכתב עשרות שנים לפני הקמת המדינה, (תרפ״ח 1928). ושם לא צוין מה יקרה בדיוק, אלא שאז "יתגלו רחמים גמורים… ואז התחיל להתגלות הארת קדושת השבת, אשר על ידה מתבטלין הדינין".

וכך הוא גם חשבונו המופלא על שנת תש״נ, עיי״ש (צ״ח ע״א).

וכן חשבונו של החסיד הקדוש ר' אברהם אזולאי זצ״ל בספרו "חסד לאברהם" על שנת תש״ס (מעיין ב' נוהר נ״ט, "בסדר המקוה") שאז יתקיים הפסוק "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

וכך הוא חשבונו כאן, של רבנו דוד הכהן סקלי זצ״ל שנכתב בשנת תרצ״ה (1935). בחשבון זה לא כתב מה יקרה. אלא שאז תתחיל רוחו של משיח להופיע בעולם וכו'

חשבון הקץ של יעקב אבינו

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". (בראשית מ״ט, א').

הנה אמרו רז״ל שיעקב אבינו:

"ביקש לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים".

וכמו שהביא כל זה רש״י ז״ל בפירוש על התורה בפרשה זו עיין שם בדבריו.

ונראה לי שכוונתם של חז״ל הוא על קץ של "גלות אדום", שאנחנו בו, שנסתם בו החזון ולא רצה השם לגלותו עד שיעלה ברצונו… ולדעתי אף שלא נגלה הקץ כמו בגלות בבל (= שנאמר במפורש, שבעים שנה) מכל מקום נרמז בדברי יעקב אבינו במילים אלו: "אשר יקרא אתכם באחרי״ת הימי״ם" שהמילים "באחרי״ת הימי״ם", עולים בימטריא 2+726 הכוללים, 2 מילים, יחד עולים ל728. שנת תשכ״ח של האלף הששי. ומדוע באלף הששי?

על פי הגמרא במסכת ראש השנה (דף ל״א ע״א): אמר רב קטינא ששת אלפים שנה קיום העולם וחד חרוב.

ובמסכת עבודה זרה (ט' ע״א) התפרש יותר מה הן אותם ששת אלפים שנה:

"תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה היו העולם. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. בעוונותינו הרבים יצאו מהן מה שיצאו".

[עיין בדבריו הנפלאים של הרמב״ן בפירושו לתורה (בראשית פרק ב', פסוק ג'): …"כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם: כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה, שלכך אמרו (ב״ר י״ט, י״ד) "יומושל הקב״ה אלף שנים" ועיי״ש בהסברו הרחב לגבי שאר הימים.

ובביאור הגר״א מוילנא זצ״ל ל״ספרא דצניעותא" בפרק ה' כתב:

". . ודע שכל אלו הימים, הן רמז לששת אלפים שנה שהם ו' ימים וכו'. וכל הפרטים שהן בששה ימים אלו, הן מתנהגין בששת אלפים שנה, כל אחד ביומו ושעתו. ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח״ו, כשלא יהיו זכאין, שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא, בה' אלוקי ישראל, שלא יגלה זה וכו', ויום השביעי, רומז על האלף השביעי עולם הבא כידוע].

ולפי זה, אומרו: "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" באחרית – היא אלף הששי שהוא נגד יום אחרוןשל שבוע שהוא: יום הששי. וקאמר שבחשבון ומנין וגימטריא ומספר מלות אלו (=2) "באחרית הימים" הוא הקץ שהוא גימטריא תשכ״ח של האלף הששי, שהוא אחרית הימים, הוא זמן הקץ.

שמונה נבואות מהתורה, נביאים וכתובים וחז״ל על שנת תשכ״ח – באחרי״ת הימי״ם

נבואת בלעם…

והיא הנבואה גם שנאמרה מפי אותו… (במדבר כ״ד י״ד):

"ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך "באחרית הימים"

ונבואה זו נתנבא על קץ המשיח כמו שכתוב אחר כך [שם, פסוק י״ט]:

"וירד מיעקב והאביד שריד מעיר".

ופירשו רז״ל והביאו רש״י בפירושו על פסוק זה, וז״ל.

"ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו (תהילים ע״ב ח') "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".

[פרק ע״ב בתהילים, בעיקרו אמרו דוד על שלמה בנו אך חז״ל פירשוהו גם על מלך המשיח]

נבואות דניאל

והחוט המשולש בזה הוא מחזה דניאל [פרק י' פסוק י״ד]:

"ובאתי להבינך את אשר יקרא לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים".

שלזה נתכוון במלות אלו: "באחרית הימים", שבגימטריא תשכ״ח הוי.

ועיי״ש שהאריך בחשבון מופלא רבינו הגדול זצ״ל וביאר את הנבואה בדניאל (ז' כ״ה)

"… עד עדן ועדנין ופלג עדן", וכן הנבואה הנוספת של דניאל [י״ב ז']: וישבע בחיי העולם כי למועד מועדים וחצי…" על שנת תשכ״ח. לפי החשבון הבא:

מזמן חורבן בית המקדש השני עך סוף האלף הששי – 2172 שנים (2172= 3828 – 6000) נחלק זמן לארבעה חלקים. שהם: [עדן (1) ועדנין (2) ופלג עדן (2\1) וכן: למועד (1) מועדים (+2) וחצי". ] 543 שנים כל חלק.

את החלק הרביעי נחלק לשנים [כפי הנבואה "ופלג עדן", "וחצי"] נקבל שנת תשכ״ח, של האלף הששי, 543 + 543 + 543 + 271 = 1900 מזמן החורבן (3828) נוסיף מנין זה (1900) שהוא מועד (1) מועדים (1 + 2 = 3) וחצי (= 3. 5) ונקבל ה' תשכ״ח (= 5728)

ובלשונו של רבינו הגדול זצ״ל:

"ואם כן נמצא שמספר "עדן ועדנין ופלג עדן", מכון ומשולב עם חשבון: "באחרי״ת הימי״ם" כמו שכתבנו ואז יגיעו הימים שיש לנו בהם חפץ שהם ימות המשיח וישאר בשנות עולם כמנין ער״ב (272 שנים. משנת תשכ״ח = (728) = עד סוף האלך הששי) שהוא ער״ב שבת של ימות המשיח. ועין בזוהר (חלק א' דף קפ״ב) שכתוב שם שכאשר ישאר בשנות עולם חשבון ער״ב שנים, באלף ששי, הוא זמן גאולת עולם, עיין שם.

נבואת ישעיה:

"הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים. והיה באחרי״ת הימי״ם נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא בגבעות ונהרו אליו כל הגויים. . כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ". (ישעיה פרק ב' פסוקים א' ג').

ואכן, זכינו, ורוח הקודש שנצנצה בו, נתקיימה ובשנת תשכ״ח זכינו וירושלים חזרה לבעליה, לעם ישראל וירושלים הופכת להיות מרכז התורה בעולם, וממנה יוצאת הוראה ותורה לעולם.

נבואות הושע

"אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם נחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים (הושע ג', ה')

נבואת מיכה

כנבואותו של ישעיה (מיכה פרק ד' פסוק א'):

"והיה באחרית הימים ויהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים".

ר' שמעון בר יוחאי בזה״ק:

בפרשת פקודי סוף דף רל״ב ע״א:

"…והיה באחרי״ת הימי״ם, כד יפקוד לה' קוב״ה לברתא דיעקב, ויקים לה מעפרא, ויתחבר שימשא בסיהרא, כדין: "נכון יהיה הר בית ה", דא ירושלים לעילא, דתהא מתתקנא בתקונהא לאתנהרא בנהורא לאתנהרא בנהורא דלעילה, דכל נהורהא לאו איהו מתתקנא, אלא בנהורא דלעילא. ובההוא זמנא יתנהיר עלה נהורא עילאה על חד שבעה ממה דהות מקדמת דנא, כמה דכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה ל' כ״ו).

[תרגום: והיה באחרי״ת הימי״ם, היינו כשיפקוד הקב״ה את בת יעקב, ויקים אותה מעפר, ויתחבר השמש עם הלבנה, אז נכון יהיה הר בית ה', זה הוא ירושלים שלמעלה. שתהיה מתוקנת בתיקוניה להאיר באור העליון, כי כל אורותיה אינם מתתקנים אלא באור העליון, ובזמן ההוא יאיר אליה אור העליון על אחד שבעה ( = דהיינו פי שבעה) ממה שהיא מקודם לכן, כמו שכתוב: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא"]

זוהר פרשת ואתחנן (דף ע״ד ע״א)

"וזמין קוב״ה בסוף יומייא, לאחדרא לישראל לארעא קדישא, ולאכנשא לון מגלותא. ומאן אינון סוף יומייא ההוא דהיא: "אחרי״ת הימי״ם". . ובכל אתר דא היא, וקוב״ה זמין לאתבא לה לאתרהא, הה״ד: "והיה באחרי״ת הימי״ם נכון יהיה הר בית ה' … ודא הוא יום".

[תרגום (על פי הסולם): ועתיד הקב״ה באחרית הימים לחזיר את ישראל לארץ הקדושה, ולקבצם מן הגלות. ומה הוא סוף הימים? היינו, אותה שהיא אחרי״ת הימי״ם… והקב״ה עתיד להשיבה למקומה, וזה שכתוב: (בישעיה ומיכה, הנ״ל) והיה באחרי״ת הימי״ם נכון יהיה הר בית ה'… וזו היא שנקראת יום דהיינו יום האחרון…" ועיי״ש עוד בזוהר הקדוש דברים נוראים ונפלאים. ותמצית הדברים:

כמו בזמן חורבן המקדש "שהיה נוטה הצל להאסף" כמאמר הכתוב: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". (ירמיה ו' ד'). כך תהיה הגאולה בזמן שהצל יתחיל לצאת, דהיינו שיהיה יום וצל.

[וזה עולה בקנה אחד עם פירושו של רבינו הגדול זצ״ל לעיל, שישארו ער״ב שנים (272) עד סוף האלף הששי. שהוא זמן: ער״ב שבת של ימות המשיח].

ומסיים הזוהר הקדוש שעל הזמן ההוא נאמר: "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה (דברים ל', ג') "שאז הקב״ה משיב את כנסת ישראל מן הגלות…"

זוהר פרשת כי תשא (דף קמ״ט ע״ב)

ועיין עוד פרשת כי תשא בזוהר (קפ״ט ע״ב) אמר רבי חייא ודאי הכי הוא וכו' ובהאי אחרי״ת הימי״ם יעביד לון ניסין.

ועיין בספרי הקטן "ילקוט דוד באהל דוד", על הזוהר בפרשת כי תשא מה שכתבתי שם.

ועיין עוד בזוהר פרשת וירא (קי״ו, קי״ז, ע״ב) ובגין כך היא שכיבת לעפרא וכו'.

מרן רבינו החיד״א זצ״ל

הלא כתבתי לך… שבע שבלים מלאות וטובות (דהיינו: שבע ראיות ועוד ראיות מהכתובים הנ״ל)… המורים על מספר ומנין זה: "תשכ״ח עוונינו ולחצנו"

יהי רצון שנזכה למש״כ: "זכו – אחישנה" (סנהדרין צ״ח ע״א) בקרוב במהרה בימנו אמן. אחר כך מצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו ברבינו הרב חיד״א בספרו "נחל קדומים", פרשת בראשית, על הפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א' ב' ), שדרשו רז״ל (בראשית רבה פרשה ד' ב'):

"ורוח אלקים מרחפת – זה רוחו של מלך המשיח."

ורבינו החיד״א ז״ל כתב שם:

"ובליקוטי גורי האר״י ז״ל כתוב מרחפ״ת גימטריא תשכ״ח 44 כמספר קר״ע שט״ן.

והנה רבינו האר״י חי באלף הששי (משנת ש' ואילך) ודאי כונתו על שנת תשכ״ח לאלף הששי שהם אחרי״ת הימי״ם.

שמונה האמנים שבקדיש מרמזים על שנת תשכ״ח.

עוד נראה שלכונה זו תיקנו לפני אנשי כנסת הגדולה בקדיש: "תתקבל" ובקדיש "על ישראל" שמתפללין ומבקשים ומרצים "שיתגדל ויתקדש שמו בעולם וימליך מלכותיה… ויקרב משיחיה". דהיינו אנו מבקשים על הגאולה העתידה.

ולכן תקנו לנו לענות שמונה אמנים שעולה מספרם גם כן תשכ״ח [אמן = 91X8 = 728] ורומז ל״תשכ״ח עונינו ולחצינו". – בענית אמנים אלו שעולים למספר תשכ״ח - אנו מתישים כח סט״א לכלא פשע – ת״ש כח – ואז יצמח פורקניה (= יצמיח ישועתו) ויקרב משיחיה (= ויקרב משיחו) בשנת תשכ״ח וכמו שכתב בזוהר פרשת תרומה (דף קכ״ט ע״ב) בענין קדיש דתברא מנעולין וגושפנקין וקליפין בישין (= שובר מנעולים וטבעות ברזל וקליפות רעות)… דיתבר חילא דסט״א ויסתלק קוב״ה ביקריה (= שישבור כח הסטרא אחרא והקב״ה יתעלה בכבודו) עיי״ש.

וז״ל הרב בעל "סדר היום" (ר' משה בן מכיר זצ״ל):

"והעונה אמן מגדיל וממשיך כח הקדושה והטהרה ומתיש ומשבר כח הטומאה ולזה תיקנו קדיש על המתים", עיי״ש.

ונראה לי דזהו כונת רבותינו ז״ל שאמרו (שבת קי״ט ע״ב): "כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו מקרעין לו גזר דינו" ויש מפרשים דצריך לענות: "אמן יהא שמיה רבה מברך… - עד – דאמירן בעלמא" שהם: כ״ח תיבות, ולזה נתכוונו רז״ל לעות בכ״ח (= כל העונה איש״ר בכל כוחו) ולומר כ״ח תיבות אלו בכונה – כדי להתיש כח הסטרא אחרא, לתקן עולם במלכות שדי.

***

והנה רבינו הגדול ר' דוד הכהן סקלי זצ״ל לא זכה לראות בהתגשמות נבואתו, שחרורה של ירושלים אך זכה לראות בתקומתה של מדינת ישראל.

ואמנם, לא הותיר לנו בכתובים מאומה: דעתו הטהורה על הזכות הגדולה והחסד העצום שעשה עמנו ה', משום שנפטר 19 ימים לאחר הקמת המדינה (כ״ד אייר תש״ח), אך נאמנים עלינו דברי תלמידו חתנו הגאון ר' דוד אבן כליפא זצ״ל ששמח שמחה גדולה לשמע הבשורה וכך המשיך את דרכו של חותנו – רבו הקדוש – כפי שרואים אנו בספריו (ציטטנו מדבריו לעיל).

וסיפר לי ידי״ן הרב מנחם שוראקי הי״ו:

באחת הפעמים, שהוזמן הגאון ר' דוד כליפא זצ״ל לערוך חופה וקידושין, והיה זה באמצע מלחמת שלום הגליל והיתה עת צרה ליעקב בשיאה של אותה מלחמה, והנה ר' דוד זצ״ל לפני עריכת החופה החל לומר את הברכה לשלומם של חיילי צה״ל ורק אח״כ החל את החופה.

***

ולא נותר לנו לסיים אלא במשאלת הלב יהי רצון שנזכה לראות אל כל אור תורתם של הגאונים והקדושים שהוזכרו לעיל, יוצאת לאור, תורה שבכתב ותורה שבעל פה שכולה רצופה לימוד זכות, אהבת ישראל עד מיצי הנפש, תודה של חסד במלוא מובן המלה, וזכות זה נגאל גאולה עולמים בב״א.

***

והתמעטות כוחות הטומאה בדורות האחרונים –

המקובל הצדיק הגאון הרב עובדיה הדאיה זצ״ל.

כדי לא להשאיר את הלומד והקורא תמהים כיצד רבינו דוד הכהן סקלי זצוק״ל כותב שמשנת תשכ״ח – תחל תקופה שבה יותש כוחו של הס״מ (= דהיינו כוחות הטומאה) וכן: בשנה זו יתחיל להתגלות "רוחו של מלך המשיח" וממילא: קר״ע שט״ן, והרי בעינינו רואים אנו הפוך שהרי משנה זו מתגברת הכפירה והטומאה בעולם?

על שאלה זו עונה בבהירות יתירה מרן הגאון המקובל האלקי רבינו עובדיה הדאיה בספרו [ספר דרשותיו "ויקח עובדיהו", ת״ד עמוד קי״ד] ומצית דבריו הם שדוקא התגברות זו של הטומאה ביתר שאת וביתר עוז מראה ומעיד שהיא עומדת להתכלות מהעולם.

דרך משל

אחרי שחיטת עוף, כבש, או עגל וכו' בפרפורי הגסיסה האחרונים עושים הם מאמצים עליונים להיאחז בחיים ודוקא לאחר שחיטתם, לאחר שחיטת קנה וושט, קופץ ומקפץ התרנגול לגובהי מרומים.

וזכורני שפעם אחת לאחר שחיטת עגל, במאמציו העילאיים להיאחז בחיים, הצליח, אחרי השתוללות מרובה, לפתוח בריצה קצרה שלאחריה נפל, כרע ומת.

וכך הוא בענין הטומאה בעולם:

וז״ל מרן זצ״ל בספרו הנ״ל:

"לא כן עתה בזמן האחרון הקליפות הולכות ומתמעטות והגיעו לבחינת העקביים, בבחינת: "בעקבות משיחא חוצפא יסגי" (סוטה מ״ט). וכמובא בזוהר הקדוש (באדרא): "דמטו רגלין ברגלין", כי הבירורין נתחלקו למשך "שיתא אלפי שנים דהוי עלמא", ועתה בסוף הזמן נשאר דבר פעוט ולכן לרגלי ראותם כי כלתה אליהם הרעה והזמן הולך ומתקרב זמן כלייתם, על דבר מאמר הכתוב [ישעיה נ״א ו']: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", ואז מתגברים ביותר, על דבר מאמר הכתוב (תהילים ק״ד כ״ט) "תוסף רוחם – יגועון".

[= ולפי הסברו של מרן הרב הדאיה זצ״ל פירוש הפסוק הוא: "תוסף רוחם" – כשנראה שיש תוספת כח ועוז לרוחם – רוח הטומאה, זה סימן שהגיעה זמן של: "יגועון – מיתתם]

ולכן לרוב מיעוטם מתבטלים בקל, על ידי אויר ארץ ישראל הזך והקדוש ואמנם בחוץ לארץ שהוא אויר עכור, אויר ארץ העמים, שהוא טמא… לכן צריך רחמים גדולים להצליח בהתעוררות וצריך מלחמה גדולה נגד הקליפות להכניעם ולשברם…"

ועיין ב״חסד לאברהם" לרבינו אברהם אזולאי זצ״ל מעיין ראשון נהר י״ז:

בסוף גלותינו זה קרוב לזמן הקץ (!) יתחזקו צרות לישראל תכלית החיזוק ויצר להם שישנאו בחייהם… מפני הצרות הגדולות שיסובבום מכל צד ופנה ויתרבה הצער… ויהיו אז הניסים וגילוי השכינה אל ישראל בהפלא ופלא. ולכן מי ומי הזוכים לזה באותן הימים יראה הרבה צרות וכל זה לצרף ולזכך את ישראל כפי הראוי והוא העניין אשר הגיע את ביטול הקליפות מן העולם".

(= דהיינו: הצרות הגדולות הם הסימן לביטול הקליפות מן העולם וזה סופם).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות