ב״ה כסלו תשע״ה
נשאלתי בשיעור בישיבת מעלה אליהו בת״א מה דעתי ביחס לעלייה להר הבית
תשובתי:
א.
באגרות חלק ב, אגרת תרע״ז, מתייחס הראי״ה קוק לעליית הברון רוטשילד להר הבית.
"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון. אף על פי שלבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים. ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג, או בדרך מי שהכל הוא בשגגה, בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר וייקח טוב".
בביקורו של הברון בירושלים הוא נכנס למקום המקדש. ועל זה "נמחץ ליבו" של הרב "מאוד". ובמיוחד על זה ששום איש לא העיר אותו שזה דבר אסור. הברון ודאי לא היה תלמיד חכם – העובדה שעלה להר הבית מעידה על כך. אך ודאי שלא היה בעל עמדה עקרונית נגד התורה. הוא פשוט לא ידע שהדבר אסור, ומשום כבודו ויראתו אף אחד מהסובבים אותו לא העז להעיר לו בעניין. ומזה הרב מזועזע וכואב.
המשפט העקרוני בדברי הרב למענו הובאו כאן הדברים הוא: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים". הרב קוק אומר שמיליוני התיישבויות בארץ ישראל לא שווים לנו פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו.
הנה כי כן, אם היו שואלים את הרב מה עדיף: שיעלה הברון להר הבית, ויבנה את ארץ ישראל; או לחלופין, שלא יעלה להר הבית ולא יבנה את ארץ ישראל?
הרב היה מכריע שלא יבנה ולא יעלה.
צריך לשים לב ממי יוצאת הקביעה הזו. הלא הרב קוק הוא שלימדנו את חשיבותה העליונה של מצוות יישוב ארץ ישראל, ושכל תקוות ישראל תלויה בזה. הוא זה שבגלל אהבתו המופלאה ומסירותו המוחלטת לחיזוקה וישובה של הארץ, עמדתו בכל תוקף לימין הציונות, ותמיכתו ביישוב ובמתיישבים, בפסיקותיו בסוגיות "שמן שומשמין" ו״היתר המכירה" בשמיטה, סבל רדיפות וצרות. והוא כותב את השורה הזו: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים". זו אינה התבטאות אמוציונאלית, הביטוי מחושב ומדויק מאוד, מתאים לעיקרון יסודי בתורה המוסבר בהגותו של הרב: לכמות (בלא איכות) אין משמעות במקום של איכות. זה נכון בחיים, במציאות, ונכון גם במציאות הרוחנית. למשל: ההשלכות של טעויות בטיפול רפואי בשאר אברי הגוף אינן כ״כ נוראיות כהשלכת טעות, ולו קטנה, בניתוח מוח. לפגימה באברים שהנשמה תלויה בהם, יש משקל שונה לחלוטין מקלקולים באברים אחרים. כך גם בענייננו: אין ערך למעשים ישוביים לעומת פגימה בקדושת מקום בית חיינו. כי זה מקום לב ומוח חיינו, זה המקום בו תלויה הנשמה, נשמת האומה.
"ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב" מכל מקום, זכותו של הברון עומדת לו. הברון תרם מיליונים ופעל רבות למען הישוב. ישיבתנו בארץ היא לא מעט בזכות נדיבותו. עם ישראל כולו חב לו תודה גדולה. את זכותו זאת לא הפסיד. ועבירתו זאת, של העלייה להר הבית, בשוגג הייתה. ואולי כל העבירות נחשבים אצלו לשוגג, משום שהוא כ״כ רחוק מתורה, עד שאין אצלו "מזיד". ומכל מקום, הפגימה במקום בית חיינו היא חמורה ומכאיבה, בחילול השם שבה, על אף שבשגגה בא מעשה לידו וד' הטוב יכפר וייקח טוב.
לא נדרש הרב קוק כלל לשאלה מהו המקום המדויק אליו נכנס הברון, האם עלה ממש למקום המקדש או רק להר הבית, האם פסע במקומות המותרים בלבד או גם באסורים. לא זה העניין. בזמנו, לפני כל חג ומועד, הייתה יוצאת כרזת "אזהרה לרבים מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". על הכרזה הזאת, שנוסחה ע״י הרב, חתמו במרוצת הדורות כמעט כל רבניה הראשיים של המדינה, בלא להיכנס לחשבון של מקום מותר ומקום אסור. ומדוע? משום שברור ופשוט שההיתר להמון הרחב לעלות למקומות המותרים יוביל לכך שתיגרם, על ידי מאן דהוא, "פגימה קלה במקום בית חיינו". לכן באופן מסורתי פרסמה הרבנות הראשית לדורותיה את ה״אזהרה לרבים מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". "כרת תכרת הנפש ההיא ועוונה בה".
שאלה: אבל ישנם רבנים אחרים החולקים שאין דעתם כדעת הרבנים הראשים, והם אינם מקבלים את קביעת הרבנות הראשית.
תשובה: מי שזכה להיות תלמיד נאמן לרוחו של הרב צביהודה, יודע וזוכר את תוקף עמידתו של רבינו על כבודם של הרבנים הראשיים, אצלו, דעתם של החולקים עליהם בטלה בעניין. האין דברי המשנה בר״ה פרק ב, מחייבים בנידון דידן כדין גמור? וגם אם תאמר שלא. מ״מ, לכה״פ רוח המשנה שם, ודברי הראשונים והאחרונים מלמדים שאין זכות לרב, גדול ככל שיהיה, לחלוק בהלכה למעשה במקום שישנה פסיקה מפורשת של הרבנות הראשית.
שאלה: האם זו רק בעיה של אי־טבילה?
תשובה: לא. הבעיה היא שאנחנו טמאי מתים, להיטהר מזה אנו צריכים אפר פרה אדומה. במאמרי הראיה עמ' 458 אומר הרב: "אסור לנו להיכנס למקום המקדש, כי לפני הכניסה למקום הקדוש זקוקים אנו לטהרה מיוחדת, שיכולה להיות רק בידי־שמים".
סיפר לי חבר, איש השב״כ, שפעם קבלו שם דיווח על מחבל שהוגדר כ״פצצה מתקתקת" המסתתר על הר הבית בתוך מסגד עומר, היה זה קרוב לכניסת השבת, הוא התקשר לרב מרדכי אליהו ז״ל לקבלת הדרכה. הרב שלח אותו לטבול במקווה, והורה לו שיכנס להר עם מינימום הכרחי של בגדים, משום שכל תוספת בגד זו תוספת טומאה. – התבונן והבן את הבעייתיות שבעלייה להר.
ב.
אומרת הגמרא כשנחרב הבית יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחנת".
– "היכל שרוף שרפת".
מדוע מקדש שרוף? והרי ישנם תיאורים אחרים שבשעה שנחרב בית המקדש כוהנים היו בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם הכל היה שם על מכונו, כלומר לא רק שהבניין היה בנוי אלא אפילו העבודה לא שבתה?
אלא, שבית המקדש בעיקרו, כפי שחז״ל הבינו את המושג הזה, הוא אינו מבנה־העצים־והאבנים, ואפילו לא עבודת הקודש שהייתה בו. משום ש""ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", המקדש הפיזי הוא אינו אלא שיקוף ומִבטא של עצם עניינו של בית המקדש, ו״ירושלים של מטה היא כנגד ירושלים של מעלה".
אין עניין ואיננו רוצים לחזור ל׳מקדש שרוף'. אם כן הבה ונברר, מהו בית המקדש עליו אנו חולמים ונלחמים?
בית המקדש הוא בראש ובראשונה קדושת החיים הכללית של כלל ישראל. את מעמד החיים הקדושתי של כלל ישראל, אותו צריך לבנות. הרוח הזו, התודעה הזו היא החייבת להופיע.
מקובלים אנו שבית מקדש של אש ירד לעתיד לבוא מהשמים בנוי ועומד, כמו שכותבים רש״י ותוס', וסביב מקדש־האש נבנה אנחנו מקדש מעצים ואבנים.
בית המקדש 'של אש בשמים' עומד מוכן תמיד. את תפילת "ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון" מסביר התוס' בסוף מנחות שעל מזבח הגדול שבשמים מיכאל שר הגדול מקריב נשמותיהם של צדיקים, שהם "אישי ישראל". במקדש־האש שבשמים נמצא מזבח הגדול עליו מוקרבים אישי ישראל ותפילתם, שם יוקדת אש התמיד, "אש תמיד תוקד על מזבח לא תכבה". זו אש שלהבתיה, עליה מדבר הרב באורות. יקוד אש קודש העולה שרשפיו מתגברים בלב הצדיקים, ובלב כל ישראל הוא יוקד מימים ימימה. אש תשוקת נשמת־האומה. התשוקה לגלם את רוח־ד' רוח־ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך הכלים הרבים המיוחדים לה. להביע את הביטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה מעשית ואידיאלית, שזהו תוכן החיים של המצוות, תשוקת החיים היותר מהותית לנשמת כנסת ישראל. זו האש שעל המזבח בשמים, ומסוג אש זו עשויים גם המזבח והמקדש השמימיים.
כאשר אש מקדש זו תלך ותופיע במידה הנאותה לכך, אז, ורק אז, ימצאו גם ה׳עצים והאבנים', וימצא 'שלמה המלך' שיבנה, כמו בעבר כך גם בעתיד, את בית ד' ממש. אבל כאשר הספירה הנשמתית הכללית הזאת חבויה, כשהמקדש הזה חסר באופק החיים שלנו, חסרות המערכות הממשיות כשלעצמן כל ערך. ובלשון חז״ל זה נקרא "בית שרוף", ואין לנו בו שום עניין. אין זה עצם האסון במה שהוא נשרף, ולא זו מהות השמחה אם רק זה ייבנה. א״כ, לא כדאי להתאמץ כ״כ לכיוון הזה.
לעומת זה, מסביר האלשיך הקדוש שאת מקדש־האש שירד בנוי מן השמים, אותו אנחנו אחראיים לבנות:
"כי בנין בית העתיד ב״ב יבא מהשמים בנין של אש וזה נעשה מרוחניות התורה ומעשים טובים שעושים ישראל מעת שנחרב בית המקדש, וכמו בנין גשמי שנעשה מאסיפת אבנים שמשימין אבן אל אבן עד שנגמר, ויש מקומות שדי באבנים קטנות כגון באמצע הכותל, ויש מקומות שצריך אבנים גדולות כמו בפינות הבית ויסודותיו כך הוא בנין הרוחני חומת אש, כי המצות מאנשים פחותי הערך אשר אינם כ״כ חשובים הם כענין אבנים הקטנות, והמצות מאנשים צדיקים הרמים הם כענין אבנים גדולות, ומכולם נגמר הבנין, וכל ישראל יש להם חלק בו, ומי שאין לו חלק בו לא יראנו".
ובאמרי אמת:
"ביהמ״ק שלעתיד ירד מהשמים בנין של אש אין הכוונה לבנין של אש ממש אלא הכוונה שהנקודה תתברר, שתתיישר הנקודה שבלב".
ב״מאחר כתלנו", בלנתיבות ישראל א ממשיך הרב צביהודה אל מעבר לדברים אלה של האלשיך והאמרי אמת, ומעלה אותם לשורשם, כשהוא מצביע על התנאים שרק לכשימלאו נוכל לעלות להר:
"זקופים וחזקים עומדים פה טורי האבנים האלה (של הכותל), וכמצבת־חיים מודיעים הם: פה חי עם ישראל, פה גנוז אור־חייו, עז־כחו וגאון־קדשו, ומופיע ועולה, מתוך שארית פליטת הגלות, בדבר ד' אשר בקרבו לכל העמים, לכל האדם, לכל באי־עולם.
עומדת ומסוככת היא מצבת־חיים זו בפני הר־החמדה, ואסירי־תקוה, חלושי־גולה וצופי גאולה עומדים הבנים ומתדפקים על מסך האורה, מיחלים להטהרם מטומאת גלותם ומגיעולי אויר ארצות העמים, בהגלות האור הבהיר, בקום החיים השלמים, בהבנות העולם־המלא עם השם־המלא, אשר אך אז ימלאם לבם, תשאם נפשם ותכשירם רוחם, וכל הגויים יביאום אז, לעלות ההרה ולבוא אל המקום פנימה בהנשא פתחי־עולם להדר מלך הכבוד, חי־העולמים, אשר ימלא את כל הארץ.
שומרים הם על טורי חומת הר ירושלים זאת, הר היכל ד' זה, אלהי אבותיהם, אשר את שמו הנקרא עליהם יזכירו תמיד, שומרים ומייחלים, ובגבורת תוחלתם ובעז שמירתם את חומתם, ואותם עצמם, ליום היותם ראויים לעלות בה ולהיכנס לפנים ממנה, בהופעת אור טוהר הקודש הישראלי האלהי".
הלומד את לנתיבות ישראל בעומק העיון הנצרך, ועומד על תביעתו החוזרת ונשנית של רבינו הרב צביהודה, ברוב מאמריו הגדולים שם – להתמלא בהבנה ובתחושת האחריות לבניית התודעה הלאומית בישראל והעלאתה לרום קודש מעלותיה; ידע ויבין שאנו נקראים בציפייתנו לבניין בית המקדש, לעדור בלא לב ולב, במסירות ובתמידות, ביצירת מכלול הגורמים שילכו ויבנו את תודעת הקודש הפנימית כתודעה לאומית בישראל. כי תודעה זו היא היא רוח־ד' השורה בתוכנו, מקדש־האש שבשמים, שכאשר יהיה בנוי ומשוכלל על ידינו, ירד וישרה על מעשה ידינו הפרקטיים כאן עלי אדמות. ובזאת תחזור השכינה לציון, "ועינינו תיראנה מלכותך" במלוא שיעור קומתה במקדש מלך שבעיר המלוכה.
א״כ, בבואנו לקדם את עניין בניין בית המקדש, עיקר מעיינינו אמור להיות לבניין התודעה הפנימית הקדושה של כלל ישראל ותודעתו הלאומית.
ומכאן מחאה ותוכחה גלויה:
הסבת תשומת הלב הציבורית לממד החיצוני של בית המקדש בהר הבית במקהלות רבבות עמך ישראל, שחלק ניכר מהם הם "רחוקי תורה" אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם בסוגיה זו, בלא כל ניסיון לבנות את התובנות הקריטיות והיחס למהותו ועיקרו של העניין, זו הקדשת אנרגיות רבות לטפל והזנחת העיקר החשוב באמת, היוצרת תודעה שטחית ומעוותת. זו איננה רק טעות חינוכית חמורה, כי אם הסחת־דעת ממהותו ועניינו של בית המקדש שמהווה הפרעה חמורה המעכבת את בניינו.
פעילות ליצירת תודעה ציבורית לעניין בית המקדש, חייבת לשלב מאמץ חינוכי והסברתי שירומם את הצבוריות הרחבה בישראל להכרה בצורך של נטילת האחריות למילוי התנאי המוחלט לבניין עצם המקדש, הקודם לבניין הבית הממשי – בניין קדושת החיים הלאומית שתאפשר את הופעת הקודש במדינת־ישראל. הופעת שכינה עליונה זו מותנית במעמד החיים הלאומיים, הקהילתיים, המשפחתיים והאישיים שמוכרחים להתעלות, להתקדש ולהתרומם לאצילות יעודה של מדינת ישראל כ״ממלכת כהנים וגוי קדוש".
גם ייצור דגמים של בית המקדש, וספרים יפיפיים ששם אפשר לראות את בית המקדש בימי חול ובחגים השונים, ואת עבודת הכהן הגדול; ידיעות תורניות הלכתיות, משולבות באסתטיקה רבה; מכון שמזמין לבוא ולראות איך הכל היה נראה ואיך יראו הדברים… והמנורה – שכבר בנויה… כל זה, בלא עבודה תרבותית רוחנית גדולה, כלומר, עבודה שכלית ומוסרית עצומה לרוממות קדושת החיים הכללים של מדינת ישראל ואנשיה, מהווה הסחת־דעת הצבור והפרעה לבניין המקדש. כי ע״י זה התשוקה והכימהון לבניין בית המקדש, המצויים בכמיסה בנשמות כל ישראל, מוסטים לכיוון לא נכון – כאילו בית המקדש אינו אלא של "עצים ואבנים", מבנה ארכיטקטוני מקסים, עם המון מעשים הלכתיים אקזוטיים – ותו לא. אך "אלקים דגדלות" אינו שורה על "מוחין דקטנות". "דלית שכינתא שריא לא באתר פגים ולא באתר חסיר". "שם מלא על עולם מלא". ואיך תחזור ותופיע השכינה בתרבות חסרת פיתוח שכלי ומוסרי שכזו?
צריך לבנות באומה את התודעה הנכונה הישרה והאמיתית ביחס לבית המקדש, ולא רק בהמון ובעמי הארצות אלא גם בבני תורה ובבחורי הישיבות, ולצערנו הרב, ניכר שיש לבנות את התודעה הזו גם ברבנים תלמידי חכמים, וזה הדבר החמור מכל.
רב, תלמיד חכם, שחושב שעל ידי 'אומץ הלב' התורני שלו כשהוא מתיר לעלות אל מקום הקודש הוא מקדם את העניין, ראוי שישאל את עצמו לאן ובמה הוא מקדם את העניין? האם במעשיו הוא מקדם את הקדושה הכללית של האומה, את מדרגת החיים הצבורית הכללית, לכזו הראויה להיות בזמן בית המקדש?
את הקדושה הכללית של האומה יוצרים על ידי לימוד "אורות" ו״לנתיבות ישראל". לי ברור שלפני שתיבנה בציבור הרחב אוריינטציה רוחנית כללית ברוח ה״אורות" – לא יהיה בית מקדש. על כל פנים לא של אש. "אורות" זה התוכן של מקדש־האש שירד מן השמים. בסוף הוא ירד מן השמים. כי, כדברי הרמח״ל, "קדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה". כשיהיה כאן צבור, מקהלות רבבות עמך ישראל, שיחשבו ברוח "אורות" ו״לנתיבות ישראל", בית המקדש יבנה. זו עבודה של שנים, אולי עשרות שנים ואולי אף יותר, מ״מ, בה צריך לעבוד. זה תפקידנו. העבודה הזו זה מה שנקרא 'להניח אבנים', זה מה שנקרא 'לקדם את העניין'. זה מה שנקרא 'לבנות'. ומי שאינו מתעסק אלא רק ברבדים הטכניים החיצוניים, אף אם הוא אינו מתכוון לזה, מ״מ, הוא מסיח את הדעת לכיוונים אחרים מן הכיוון היסודי והיותר עיקרי, זה מזיק מאוד למטרתנו הכללית, זה מזיק לבניית בית המקדש.
מציאות של תלמידי חכמים כאלה היא העדות לעומק החורבן בו אנו עדיין נמצאים, ונתינת יד להארכת המצב הזה. אין לך ביטוי בוטה יותר לדלדול הרוח הפנימי באומה. בזאת ניצב חזיון חורבן הקדושה הכלל ישראלית, זהו חורבן המקדש הפנימי, מקדש־האש, בכל מוראו המחריד. "כי רוח האומה יתגלה בגדוליה", ואם תלמידי חכמים, שהם אישי השורה הפנימית של האומה, אינם מבינים את מהותו ועניינו של בית המקדש, צפיית הישועה והתובנה הרוחנית הכללית שלהם לא יכולה להיות מאוד רחוקה מרמה ילדותית גסה.
אך כל תקוות ישראל נעוצה בגודל הרוח של תלמידי החכמים. הם אנשי הרוח, האמונה והקודש, אשר מהם יש לצפות לתחיית הקודש בשדרות התרבות הרחבות של האומה. הם אמורים להיות לא רק מגדלי האור והרוח, אוצרות המכמנים הרוחניים של האומה, אלא גם המחנכים ודמויות המופת. "האנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם". התודעה החייה הנכונה ביחס לבית המקדש המצויה אצל גדולי תלמידי־החכמים, עיני כל ישראל נשואות לכך שתושפע מהם אל כלל תופסי־התורה ומשם להמון הרחב. אך כאשר הרוח של תלמידי חכמים מגדולי הדור היא קטנה, והצפיות הרוחניות שהם מקרינים ומשדרים על סביבם הן נחשלות שכלית, מוסרית ורוחנית, כיצד יעוררו את הגדלות הפנימית של הדור? כיצד יוכלו להיות המנהיגים הרוחניים שלו? וכיצד תופיע האיכות התרבותית הרוחנית, שהיא המצע ההכרחי להופעת הרוח הגדולה של החיות הנשמתית של ישראל, שתשחזר בתחייתה הרוחנית את הגדולות והנפלאות של אומתנו? כיצד יבנו הם את מקדש־האש? כיצד יבנה המקדש?
וכאשר כאלה הם מגדולי הרוח של הדור, כי אז זו האינדיקציה הבוטה ביותר לריקנות הרוח. זהו עומק החורבן. מציאות זו מבטאת אולי יותר מכל את חורבן המעמד הרוחני של האומה ושממון מקדשה הפנימי. מהלכי המחשבות העומדים ביסוד הנהגה רוחנית זו הם השועלים הקטנים המהלכים בהר ציון ששמם, המחבלים את כרם בית ישראל…
המסגרות ביחס לבית המקדש שאינן נותנות דעתן ומאמציהן הרוחניים לבניית הקדושה הרוחנית השכלית והמוסרית של האומה במערכותיה המדיניות הממלכתיות, שילכו ויקיפו את כל השדרות החברתיות עד הפרטיות האישיות, הן נכנסות, כהתארגנויות לעלייה להר הבית, בקטגוריה של – "פגימה במקום בית חיינו". ישנן כל מני פגימות, וזו אחת מאפשרויות הפגימה, והיא חמורה ביותר משום שהיא הורסת את היחס הנכון והאמתי למקום בית חיינו.
ג.
טוענים: השתנו הנסיבות מאז ימי הרב קוק והרב צביהודה. ועל אף שידועים חוסר העניין והדחיה שהיו לרב צביהודה מהתארגנויות הר־הבית למיניהם, מכל מקום גם הוא ודאי הסכים שלצורך כיבוש, אם יש צורך לעלות להר הבית – עולים. לא הייתה לו שום ביקורת על המדינה ועל הצנחנים כשעלו על הר הבית לצורך כיבושו, כי צריך להיות כיבוש. וגם כאן – כל מטרת העלייה, והקריאה לעליית ההמונים להר, אינם אלא לצורך כיבוש ההר מידי המוסלמים.
תשובה: כאן מוכרחים להבין מושג פשוט: מה פירוש המילה "כיבוש"? ע״י מי מתבצע "כיבוש"? האם אדם יחידי יכול לכבוש? האם כאשר יהודים מסתובבים על הר הבית זה נקרא "כיבוש"? קבוצות תיירים הם "כובשים"? כך אתם מתכוונים לכבוש גם את עבר הירדן או את עזה? – כיבוש צריך להיות על ידי עם, על ידי מדינה – "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". דבר זה יכול להיעשות רק ע״י נציגי המדינה. הגורם הכובש והריבוני צריך להיות הצבא והמשטרה ולא תלמיד חכם פלוני, שאולי סיים כמה פעמים את הש״ס, אך זה עדיין לא נותן לו ייפוי־כח להיות נציג רשמי של כלל ישראל להחלת ריבונות על הר הבית. על אף שגם דבר זה צריך שיקול דעת, אך אם יעלה להר ראש ממשלה או שר בביקור ממלכתי – זה יוכל להיחשב כאקט ריבוני, ביטוי של כיבוש, ובזה יש מה לדון. וכמו כן ששוטרי המדינה, אנשי יס״מ או משמר הגבול יסיירו שם – זה אמנם ראוי שיתבצע. אך הזכות הפרטית של איזה יהודי להתפלל על הר הבית כמו לכל מוסלמי – זה אינו נוגע לעניין, זה לא כיבוש. הכיבוש מתבטא בזה שממשלת ישראל עושה מה שברצונה, "כבתוך שלה", על הר הבית.
על פי דברים פשוטים אלה, הבה נתקדם ונבדוק – במה הר הבית איננו כבוש?
לפעילי הר הבית יש טרוניות כלפי משטרת־ישראל שלא נותנת להם לעלות להר־הבית, ומונעת יהודים מלהתפלל על הר הבית. משמע שהעלייה או אי־העלייה, ומה שנעשה שם על הר הבית הינם פועל יוצא של רצונה של המשטרה. היא הקובעת אם אפשרית העלייה להר או לא, זה הסדר הקבוע שם. אך משטרת ישראל היא "ידא־אריכתא" של מדינת־ישראל. א״כ, מדינת־ישראל היא בבחינת 'ברצותו מאריך וברצותו מקצר' בכל הנוגע להר הבית. א״כ, ממשלת ישראל היא הריבון שם. א״כ, המקום כבוש ע״י ממשלת ישראל!
שאלה: אבל אנשי החמאס משתוללים שם על ההר, יורים זיקוקים וזורקים אבנים, ויד רכה ננקטת כלפיהם. ילדי הערבים משחקים שם כדורגל והמשטרה אינה מונעת את זה.
תשובה: נכון, זה באמת נורא. "על זה היה דווה לבנו על אלה חשכו עינינו". אך נתונים מכאיבים ומקוממים אלה אינם משתנים ע״י סיורים של יהודים על הר הבית. סיורים אלה רק מוסיפים לחילול־השם ולדאבון הלב. כי מי שצריך לחזק את הריבונות שלו על ההר הוא מדינת ישראל, וסיורים על ההר אינם מקדמים דבר בכוון זה.
זה נכון שזה מזעזע וזו היא חולשה שערורייה וחרפה של ממשלת ישראל. זה גם חמור מאוד שיש הסכמים עם הירדנים ביחס למקום הקודש. אך הפעילות למניעת התופעות האלה ולתיקון המצב צריכה להיעשות במישור אחר לגמרי. ועם כל זה ואחר הדברים האלה, עדיין, הריבון על ההר הוא – המדינה.
שאלה: אבל הלוא ישנה שם אפליה כנגד היהודים.
תשובה: זה וודאי לא בסדר שבמדינה ישנה אפליה וצריך החוק להיות שוויוני – אך לא עתירות לבית המשפט העליון ברוח ארגוני זכויות אדם למיניהם, יפתרו את הבעיה. הפעילות לזכויות האזרח וכבוד האדם וחירותו, אינם שייכים לעניין ואינם מקדמים את הריבונות שלנו על הר הבית. נוסח של: 'כמו שיש למוסלמי זכות, כך ליהודי', האם זהו המאבק? האם זה נקרא כיבוש? ! שוב, גם כאן, יש במעשים אלה את אותו קלקול שתואר כאן בפרק ב, הפרעה לבניין התודעה הנכונה בעם ע״י הסטת והסחת הדעת לכיוון הלא מהותי ולא ענייני־אמתי. "זכויות האזרח" שבעניין אינם מועילים לכלום, מלבד לבלבול עם ישראל וטשטוש מושג ה״כיבוש" בהפיכתו לעניינו הפרטי של הרוצה להתפלל על הר הבית. כאשר בג״צ מקדם בשם חופש הדת והעיסוק וכו' את 'זכותם של יהודים לעלות להר הבית', זה לא מקדם אותנו לשום דבר טוב. לדעתו של בג״צ זכותם של יהודים לחלל שבתות, לבעול נידות ולאכול נבלות, לנאוף, לעבוד ע״ז, לחיות חיי תועבה, ולעבור על רוב דיני השו״ע; ובאותו אופן – זכותם לעלות על הר הבית. כל זה לא מקדם את כיבוש ההר אלא את הבלבול של האומה. בלבול בכל המושגים ובראש ובראשונה – בלבול של ה״שכל הישר". "כיבוש" הוא אינו קבוצת אנשים העושה ככל העולה על רוחה בלי שהמשטרה תפריע לה, זה לא מקדם את הכיבוש. ולחשוב באופן מעוות שכזה – זה "שכל עקום". אם ישנם תלמידי חכמים שמה שאני אומר כאן לא ברור להם, אזי הוויכוח שלי אתם אינו ויכוח בסברות של תורה, כי הדברים כאן הם אינם אלא תביעה ל״שכל ישר" פשוט. זה לא תורה, זה בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה". "שכל ישר" הוא קודם לתורה. אם ישנה אי־הבנה מהו "כיבוש" ומהי "מדינה" – אז אפילו שכל־ישר אין כאן.
אני מניח ומקווה שאין באמת שום תלמיד חכם החולק עלי במה שאני אומר עכשיו, כי אם ישנו כזה, כי אז, מבחינה מסוימת, ההאשמה שלי כאן כלפיו חמורה מכל האשמות שהעליתי לעיל, משום שזה יסודי יותר. ליקוי בשכל־ישר משמיט את האפשרות לכל דבר, אפילו ללמוד תורה. הרמב״ם מסביר את דברי המשנה "כל מי שאינו חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם", ש״כבוד קונו" הוא השכל. אדם המפעיל את שכלו בצורה עקומה, זה אבדן האנושיות, זה זלזול בכבוד קונו, וזה חמור ביותר. חבל שאדם כזה בא לעולם.
המשטרה כשהיא מונעת עלייה של כל מי שהיא רוצה שלא יעלה, למשל – שהיא מונעת עליית יהודים להר הבית, זה בעצם "כיבוש"! משטרת ישראל שאין רוחה נוחה בעליית יהודים להר, כנראה רוח ד' נוססת בקרבה, שורה עליה גם שלא מדעתה. אמנם היה ראוי שתאסור על כולם לעלות להר הבית, זה מה שצריך להיות.
שאלה: אולי כדאי לעלות להר הבית ועל ידי כך למשוך ולעורר את רוח העם?
תשובה: ודאי שצריך למשוך ולעורר את רוח העם אבל לא זו הדרך! מה אתה מתאר לעצמך במושג כיבוש? אנשים פרטיים שמסתובבים מתוך מחשבה של "אני הולך בשם כל ישראל" – מי שַׂמך?
"אבל אני חושב ככה, ואני אעלה, והוא יעלה, והחבר׳ה והנוער מהישיבה התיכונית ומהישיבה הגבוהה והחרדים יעלו – ויהיה כיבוש!"
– זה לא כיבוש! גם בכבוש של עזה "כולנו נעלה ונסייר שם"? "אני אבוא ואתה ונערים מהישיבה התיכונית יבואו ביחד", זה כובש? זו גלותיות שנכנסה עד מח העצם – פרטיות הזויה וגסה ואבדן השכל הישר והפשוט.
ממשלת ישראל היא הריבון, ומשטרת ישראל היא ביטוי הכיבוש. באותו רגע שהמשטרה מחליטה מי נכנס ומי לא נכנס זה כיבוש!
שאלה: לא התכוונתי לומר שהעלייה של ההמונים היא כיבוש באופן ישיר, אלא שעצם העלייה להר הבית תעורר את רוח העם להתעניין בהר־הבית. וזה טוב. וכאשר יתעורר העם לעניין הוא ילחץ על הממשלה שתחיל את הריבונות ביתר שאת על הר הבית, ובאופן זה העלייה גורמת לכיבוש.
תשובה: לא זו הדרך לעורר את העם לעניין הר הבית. לא ע״י מעשים שאין בהם פנייה אל השכל, ואין בהם פעולה הסברתית תרבותית רוחנית. "מעשים סתומים" שכאלה הם אינם מרוממים ומקוממים את רוח העם, וממילא הם אינם מקדמים אותו לכוון האמתי של עניין הר הבית. וכמו שהרחבתי לעיל בפרק ב. את העם הזה לא "דוחפים" את העם הזה מושכים, "משכני אחריך נרוצה". את זה לא עושים ע״י פעילות שתוקית, אלא בהסברה רחבה המאמינה בעם הזה, ביכולתו השכלית והרוחנית, ובצימאון הפנימי שלו לאמת, לגדלות ולתורה. זו שיטתנו, על פי מאמר הדור.
ואם תאמר שכוונתך בזאת ליצור "טריגר" להסברה לעם. זה יכול להיות לגיטמי? האם באמצעות "פגימה בקדושת מקום בית חיינו" אתה רוצה ליצור "טריגר"? ! אתה רוצה לרומם את העם, הקם תנועת הסברה. הצטרף למאות ואולי יותר אנשים העוסקים בחינוך העם, לקרב אותו להכרת זהותו היהודית ללימוד תורה, תורת חייו. ישנו צימאון עצום בעם בכל השדרות לכך.
שאלה: הרב דוד חי הכהן שליט״א כותב: "איסור ברור וחותך של רבנים על כניסת יהודים להר הבית מביא לסכנת מסירת המקום לידי שונאינו. וכו' ושמעתי באוזניי מפי גורמי ביטחון מוסמכים שאמרו לי אתם הרבנים האוסרים את העלייה להר הבית מסכנים את יהודי ירושלים ועל אחריותכם יהיו כל המעשיים הרעים שיעשו ע''י שונאינו, ואם לדברינו תשמעו (כך אמרו לי) עליכם לכל הפחות מסיבות ביטחון לא לאסור את העלייה ליהודים כדי לא לתת חרב ביד שונאינו. ומאז ששמעתי דברים אלו הנני שיניתי את הנהגתי, ואם קודם לכן גערתי בכל החפץ לעלות אל ההר אפילו במקומות המותרים כדי שלא לסור מדברי רבותינו, אחר ששמעתי את גורמי הביטחון אינני מוצא לנכון למחות בידי היחידים העולים למקומות המותרים על פי הפוסקים הנזכרים שמתירים, בתנאי שישמרו מכל משמר שלא לצאת מאותם גבולות ולא להיכנס בלי טבילה או בנעליים".
תשובה: גם אם נקבל את דעתם של גורמי הביטחון המוסמכים כנאמנים (שאני לכשעצמי אינני בטוח כלל בשיקול דעתם ושאפשר לסמוך עליהם בעניין זה) מ״מ, אין זה גוזר כלל את הצורך לעלות ההרה, וכלל לא ברור מדוע לא להמשיך לגעור בכל תוקף בפוגעים במקום הקודש.
מי שחושש מאזהרותיהם של גורמי ביטחון אלו, שיארגן הפגנות ליד הכנסת, או מסביב להר הבית, ב״סיבובי שערים", פעילויות פוליטיות, כתבות בעיתונים, מופעי אומנות וכו' וכו' – בקריאה לממשלת ישראל להחיל את ריבונותה על הר הבית בצורה תקיפה וחד משמעית. את כל האנשים הנלהבים לעלות ההרה אפשר להפנות להפגנות ולפעילויות אלו.
שאלה: ישנם אנשים מתלמידי הרצי״ה שעולים להר הבית?
תשובה: כאן מסתתרת עובדה מכוערת: אם הם באמת תלמידיו של הרצי״ה הם ודאי יודעים את דעתו ביחס לרבנות הראשית ואת עמידתו בכל התוקף והמסירות על כבודה, וכבוד הרבנים הראשיים. העמדה של רבנים, תלמידי חכמים, המתעלמת מדעתם של הרבנים הראשיים, ומרשים לעצמם לחלוק הלכה ולמעשה על פסיקתם והדרכתם, ובזה להחליש את מעמדה של הרבנות הראשית בכלל ולעשות את הרבנים הראשיים כלא רלוונטיים, שוללת מהם את הזכות להיקרא תלמידים נאמנים לדרכו של הרצי״ה. אינני יודע כיצד הם רואים את עצמם כתלמידיו. אם הם אמנם מצגים את עצמם כתלמידי הרצי״ה יש בזאת הטעייה של הצבור. זהו מעשה שלא יעשה.
שאלה: חלקם טוענים שהרצי״ה מעולם לא אמר בצורה ברורה לא לעלות להר הבית?
תשובה: אם הם לא שמעו את הרצי״ה אומר בצורה ברורה שלא לעלות זה משום שבזמנו של הרצי״ה לא העלה אף אחד על דעתו אפשרות של עלייה המונית, ואף אחד לא רצה בה, ובוודאי שלא חשב אף אחד אז על עריכת תיורים מודרכים על הר הבית. אך את דעתו הברורה בעניין הוא הביע בחתימתו על ההודעה והאזהרה שבראשות הרבנים הראשיים אונטרמן וניסים. – ראה כאן בנספח א, ברשימת הרבנים החותמים מופיע גם שמו צבי יהודא קוק.
על ייחסו המדויק של הרצי״ה לעניין הר הבית אפשר לעמוד ע״י דברים שתיעד הרב אבינר משיחה עמו בעניין.
על פשרם של דבריו אל הרב אבינר אפשר לעמוד עפ״י דבריו ב״מאחר כתלנו", בלנתיבות ישראל א שם כותב הרצי״ה את התנאים שרק כאשר הם ימלאו נוכל לעלות להר. שהבאתי לעיל בפרק ב בין הערות 22-24.
אמנם ביחס לדיבורים על בניין המקדש כיום, שאמנם היו בזמנו של הרצי״ה, יודע כל תלמיד אמת של הרצי״ה את יחסו התקיף. פעם אף הייתי עד כאשר הביאו לו את החוברת של הרב נבנצל שליט״א על אפשרות בניית בית המקדש כיום. משקלט רבינו את הנידון בה השליך אותה בשאט נפש, דפק על השולחן ואמר: "רבי דוד פרידמן אמר שלא למהר עם בניין בית המקדש". "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". בית המקדש זה בסוף, ואנחנו לא הגענו אפילו לשלב הראשון – להמליך מלך.
בלנתיבות ישראל ב: "מצות בנין הבית, בית־עולמים הקבוע למקדש, חלה היא בכניסתם של ישראל לארץ, בכיבושם אותה ובשליטתם עליה, אחרי העמדת מלך והכרתת עמלק". "ובנין בית המקדש שייך הוא לשכלול ערכם הכללי והאיכותי של ישראל בה, בשלמות מלכותם וגלוי השכינה עליהם".
לסכום:
להר אסור לעלות ואת הבית איננו יכולים לבנות עדיין, אך את המקדש אנו יכולים וקרואים לעשות ברגע זה ובכל הרגעים תמיד. חייבים אנו בזה כל הזמן.
את מעמד החיים של האומה כגוי קדוש צריך לבנות. כלומר את תודעת הייעוד והשליחות הזו שאנו גוי קדוש מוכרחים להכניס בכל הלבבות. הרוח הזו, היא החייבת להופיע. תודעה זו היא מקדש האש.
"אמר להם הקדוש ברוך הוא, (מלאכי ג כג) הנני "שולח לכם את אליה הנביא". הנה אחד. והשני (ישעיה מב א) "הן עבדי אתמך בו". לכך נאמר, "שלח אורך ואמתך". כשם שאמר לו, "תביאמו ותטעמו". ולהלן הוא אומר, "יביאוני אל הר קדשך". "ואבואה אל מזבח אלהים" מדרש תהלים מזמור מב מג
ונסלח לכל עדת ישראל… כי לכל העם בשגגה.
נספחות
נספח א.
נספח ב.
שיחות הרצי״ה שנכתבו ע״י הרב שלמה אבינר שליט״א.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה