קביעת רגע המוות – רקע היסטורי-הלכתי
בבואנו לעסוק בשאלת קביעת רגע המוות מצידה ההלכתי, שומה עלינו לברר ולהציג את הרקע ההיסטורי שהינו מצע מוכרח לדיון ההלכתי. כשם שבכל תחום הלכתי על הפוסק להכיר את המציאות היטב בטרם יגש למלאכת העיון ההלכתי ולפסיקה שבסופו, על אחת כמה וכמה בשאלת הרת גורל זו שיש בה דיני "לא תרצח" ומאידך באותה נשימה דיני "לא תעמוד על דם רעך". בשאלה כזו של חיים ומוות ממש, ההבנה של המציאות — כולל הרפואית, המדעית, האתית, הציבורית וההיסטורית — הכרחית לעיון, דיון ופסיקה המתיימרת להגיע לחקר האמת ההלכתי.
במאה הי״ח התעורר פולמוס נרחב בנושא זה ובהשלכה המיידית של קבורת הנפטר. בשנת 1772 הוציא הדוכס ממקלנבורג פקודה האוסרת קבורה מהירה ומוקדמת, ודרש שיעברו שלושה ימים בין הקביעה הקלינית של המוות לקבורה. סימן המוות שנדרש היה עיכול הבשר והופעת כתמי המוות. המטרה הייתה למנוע קבורת אנשים חיים.
קוריוז בהקשר הזה הוא הביטוי המוכר לנו כיום בהקשרים אחרים ממקורו, והוא הביטוי ״הצלצול הגואל״, שמשמעותו המקורית הייתה הנוהג לקבוע עמוד בסמוך לקבר המת, לתלות עליו פעמון ולחבר חוט מן הפעמון אל ידו של המת, על מנת שבמידה והמת יתעורר יוכל לצלצל בפעמון כדי שיוציאוהו.
פקודה זו עוררה התנגדות עזה בין הרבנים, שראו בכך פגיעה בחוקי הדת היהודית. שהרי לפי ההלכה ישנו ציווי לקבור את המת קרוב ככל האפשר לרגע פטירתו ולא להלינו שלא לצורך. לעומתם, היה משה מנדלסון (1729–1786) בין התומכים בהוראת הדוכס והצדיק פקודה זו בנימוקים הלכתיים.
אם כי פרסם את דעתו בעילום שם, רבי יעקב עמדין כתב איגרת תשובה למנדלסון ביום ב׳ תמוז תקל״ב, ובה דחה את כל ראיותיו להצדקת הפקודה, ועמדתו זו שיקפה את דעתם של הרבנים בדורו. הנושא התעורר מחדש בתקופתו של רבי משה סופר, הידוע בכינויו החת״ם סופר, עד שנזקק האחרון להגיב בעקבות המנהג להשאיר את הגופה כמה ימים, שהפך למנהג, כדבריו:
״וכמדומה לי, הואיל במדינת קיסר הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו, נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין. ״
אי לכך, בירר הוא מחדש את היסודות ההלכתיים לקביעת רגע המוות, דחה את כל ראיותיו של מנדלסון והכריע לקבור את המת סמוך למותו הקליני. הוא עמד בתוקף על הכרעתו זו וכתב:
״וע״כ כלל הוא לכל המתים, שזהו השיעור המקובל בידנו מאז הייתה עדת ה׳ לגוי קדוש, וכל רוחות שבעולם אם ימלאו חופניהם רוח, לא יזיזונו ממקום תורתנו הקדושה״ (שאלות ותשובות חתם סופר, חלק יורה דעה, סימן שלח).
עד כדי כך הגיעו הדברים שהחת״ם סופר כתב את הדברים הבאים:
״כתברי רמ״ד (רבי משה מנדלסון) אל תיגע בו יד. ״
והנה אם במאות הי״ח–י״ט קמו מחדשים שרצו לאחר את זמן המוות מתוך קביעה מדעית (בזמנם), שאין דרך לקבוע סימנים ברורים ומובהקים לרגע המוות, הרי בשנים האחרונות קמו מחדשים ודורשים להקדים את המוות, תוך קביעת קריטריונים מדעיים שלדעתם מספיקים הם מעל לכל ספק להחליט על רגע המעבר מהחיים למוות.
שאלת קביעת רגע המוות הינה שאלה שנידונה במגוון היבטים כגון זה הרפואי, המדעי וכן האתי, כאשר הדיון בעת החדשה מתנקז לשאלה האם המוות מתרחש כאשר המח חדל לתפקד — מה שמכונה מוות מוחי — או בשלב מאוחר יותר כאשר הלב חדל לפעום, מה שמכונה מוות לבבי.
יש לציין שמבחינה רפואית, להכרעה בשאלה זו ישנה השלכה קריטית על תחום השתלות האיברים. משום שבמידה והקביעה ההלכתית היא שמוות מתקיים אך ורק בהיעדר פעילות לבבית וממילא נשימתית, באותה השעה הרבה איברים ובראשם הלב מאבדים את חיוניותם, וממילא הלכה למעשה אין שום אפשרות להשתיל לב למשל במסגרת ההלכה. ואכן כך הייתה ההכרעה בתקופה הראשונה להתפתחות נושא השתלות הלב בכלל ובארץ בפרט.
נקודה זו קיבלה מפנה כאשר יותר פוסקים משמעותיים הכריעו שרגע המוות מתרחש קודם לרגע שבו הלב חדל מלפעום, וממילא סללו את הדרך ליהודי האמון על ההלכה לתרום את איבריו (מציאות שעוד זקוקה הייתה לכברת דרך מפאת חששות נוספים כגון התקומה בתחיית המתים, כבוד המת ועוד). כמו כן הכרעה זו אפשרה למנתח האמון על ההלכה לבצע השתלות לב מבלי לחשוש שעובר על איסור ״לא תרצח״ בכך שנוטל לב מאדם חי.
דיון הנגרר מדיון זה הוא הדיון בדבר נשימה המתאפשרת בסיוע מכונת הנשמה — האם נאמר שהאדם חי, או שמא בהיעדר נשימה עצמאית, או במינוח המקצועי ״נשימה עצמונית״, אין האדם נקרא חי. וממילא האם נתיר לנתק את מכונות ההנשמה במישרין או בדרך של גרמא, וממילא נתיר לקחת את האיברים באותה שעה.
הסוגיות הללו נידונו בין גדולי הדור הקודם כהרב משה פיינשטיין, הרב שלמה זלמן אויירבאך, הרב אליעזר וולדנברג, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו זצ״ל ועוד.
כמו כן, כאז כן היום, בצד הדיון ההלכתי מתקיים דיון ציבורי סביב הסוגיא בכלל הלכה למעשה, וסביב שני כרטיסים: כרטיס ״אדי״, שהוא כרטיס המעיד על כך שאדם מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו, כאשר בכרטיס הנ״ל ישנה אפשרות לציין שהתרומה מותנית בפיקוח הלכתי של רב. בנוסף, כרטיס ״לבבי״, שבו הליווי ההלכתי אינו אפשרות אלא חלק אינטגרלי והוא בגדר חיוב.
הדיון ההלכתי והציבורי נמשך עד ימינו אנו, ומסתמא ימשך הן מצד מורכבות הנושא והן מצד הגילויים המדעיים בנושא המתחדשים בכל יום.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה