בני יששכר מאמרי חודש תמוז - אב מאמר ב - בין המצרים
ב) בשנת קביעות הש״א פשוטה חקת ובלק נפרדות ומטות ומסעי מחוברות ]טור או״ח סי׳ תכ״ח[, ולמה לא בהיפך, ונ״ל משום דמהדרינן כל מה דאפשר לקרות הפרשיות שמבואר בהם חלוקת הארץ בימי בין המצרים, דהנה פרשיות מטות מסעי הדברים, יש בהן חלוקת הארץ, לזה קורין אלו הפרשיות תמיד בימי בין המצרים להורות הבטחה לישראל, לאלה תחלק הארץ ג״כ, והנה גם בפרשת פנחס מבואר חלוקת הארץ, על כן מהדרינן כל מה דאפשר שיקראו גם פרשת פנחס בימים האלה, וגם בפרשת פנחס נאמרים כל המועדים, הנה יתנחמו ישראל בהוסיף להם מועדים ב״ב שעתידין הימים האלה להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קיז עמוד א
דתניא, ר׳ יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנא׳: לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה? לאלה - כאלה להוציא את הטפלים; ר׳ יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה, אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם - חיין יורשין מתים, וכאן מתים יורשין חיין.
רש״ר הירש במדבר פרק כו פסוק נג - נה
נמצא שהארץ תיחלק כך שכל שבט, ובשבט כל משפחה, ובמשפחה כל יחיד - כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה - יטול את נחלתו הניכרת לעצמה. וכך אנחנו מוצאים אחר כך בשעת חלוקת הארץ על ידי יהושע )יהושע טו(: הכלל של ״למשפחתם״ נשמר בכל שבט. ואין שמיטין ויובלות נוהגים אם הארץ רק נכבשה דרך כלל, אפילו נתחלקה לשבטים, אלא יש צורך שחלוקה זו תושלם עד למשפחות ולראשי משפחות וליחידים: ״מנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמטה ת״ל שדך, שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כרמך, שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו״ )תורת כהנים בהר, כה, ב(. יש בכך משום הגשמת האופי היסודי של עם ישראל, שכבר עמדנו עליו פעמים אחדות: רב - גווניות של השבטים והמשפחות - תוך שמירת האחדות הרוחנית והמוסרית - היא מהותית לייעוד העם של תורת ה׳ )ראה פי׳ בראשית לה, יא - יב; מח, ג - ו(. כל שבט, כל ענף, כל בית היה לו ייחוד משלו, וייחוד זה ימצא את המקום הראוי לו ויתפתח על הקרקע המשותפת של התורה…
הם, האבות האלה, שכבר היו בני עשרים בשעת יציאת מצרים, היו אמורים לרשת את הארץ בפועל ולהם ניתנה ההבטחה: ״ונתתי אתה לכם מורשה״ )שמות ו, ח(; אלא שהם, האבות האלה, חטאו ומאסו בארץ וכך קיפחו את זכותם לזכות בה בפועל, ובניהם ירשו את הארץ במקומם.
מה שהובטח בידי ה׳ עתיד להתקיים בודאי, ולפיכך גם בטרם נתקיימה ההבטחה רואים אותה כאילו כבר נתגשמה. לא רק אלה שכבר נגאלו, אלא גם הדור הנאנק תחת עול המצרים נחשב כבעלי האדמה המובטחת - על כל התוצאות המשפטיות ביחס לצאצאיהם. וכן מצאנו שארץ ישראל נחשבת ״מוחזקת״ בידי האבות בפועל, ולא רק ״ראויה״ להם על פי זכות משפטית גרידא, ולפיכך בשעת חלוקת הארץ היו הבכורות נוטלים חלק בכורה )ראה פי׳ להלן כז, ו; דברים כא, יז(.
גדול ההישגים של ההורים הם בנים ונכדים הנוהגים כשורה, כי הבנים מעידים על זכות האבות ומכפרים על חולשותיהם. כדרך שיעקב קרא את בניו - על פי פירושנו )בראשית מח, כא - כב( - כיבושים שכבש מיד האמורי, שלל הניצחון של חייו, כן אנחנו מוצאים כאן: מספר הבנים והנכדים בני החיל נזקף לזכות האבות והסבים. כששים רבוא גברים היו ראויים לגאולה, מוכנים ללכת אחרי ה׳, אחרי שנבחנו בכור ההיתוך של מצרים השובר רוח ונפש. וכששים ריבוא גברים היו ראויים לרשת את אדמת התורה אחרי כל החטאים וכל התלאות של נדודי המדבר, ומשה היה יכול לומר אליהם: ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום״ )דברים ד, ד(. וכל זה לא היה אלא בזכות הרוח שהאבות טיפחו בלב בניהם בעיצומו של לחץ עבדות מצרים. וכל פיסת אדמה, שהנכדים זכו בה מאדמת ה׳, הם הניחו לרגלי אבות אבותיהם, והם חזרו וזכו בה רק מתוך עזבון הסבים - בתיווך האבות שאף הם כבר הלכו לעולמם… והנה בנים אלה שנמצאו ראויים לרשת את הארץ נטלו את חלקם רק ״לשמות מטות - אבתם״, כיורשיהם וכנושאי שמם של אבותיהם; ועובדה זו מוכיחה שאותם אבות, שקיפחו את זכותם לארץ, ידעו לחנך את בניהם במשך שלושים ושמונה שנות נדודיהם ורוח נכון חידשו בקרבם. כך נמצאו עתה כששים ריבוא גברים הראויים להמשך הנהגת ה׳ בארץ, ועובדה זו מוכיחה שהאבות ידעו לכפר על עוונם בבניהם, ודור המדבר היה - כלשון חז״ל - ״דור דעה״ )במדבר רבה יט, ג(. וגם דבר הנביא זוכר בחיבה את דור המדבר: ״הלך וקראת באזני ירושלם לאמר וגו׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ )ירמיה ב, ב(; ואמרו על כך חכמים: ״ומה אחרים באים בזכותם הם עצמם לא כל שכן״ )סנהדרין קי ע״ב(. נמצא שהסיכום הכללי של נדודי המדבר נותן תמונה המעוררת כבוד, למרות כל החטאים החוזרים ונשנים.
קדושת לוי בראשית פרשת לך לך
ועל פי זה ביארתי מאמר חכמינו ז״ל שאמרו )ב״ב קיז, א( משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה, שבכל מקום החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים. כי בכל מקום חי יורש מת, שבן הוא ענף האב, והאב הוא הנותן השלימות בבן, ומהאי טעמא יורש. מה שאין כן כאן ׳המתים יורשים את החיים׳, דהמתים הם דור שיצאו ממצרים, ירשו את הדור הבאים לארץ, כפירוש רש״י )במדבר כו, נה(, דהשם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים כדי שיבואו לרשת את הארץ, דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה )ויקרא כה, לח( ׳אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען׳, דפירש רש״י על מנת ליכנס לארץ, דשם יהיה שלימותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז״ל )ב״ב קנח, ב( ׳אוירא דארץ ישראל מחכים׳. ואמרו חכמינו ז״ל ׳כל ההולך בארץ ישראל׳ כו׳. ואחר כך שהיה הסיבה שדור שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל רק בניהם, קנו האבות שלימות, דהיינו דור יוצאי מצרים שלא באו לארץ ישראל המתים, על ידי בניהם החיים שנכנסו בניהם לארץ ישראל, ושם עבדו ה׳ בשלימות, ועל ידי שלימות בניהם זכו האבות, כמאמר חכמינו ז״ל )סנהדרין קד, א( ברא מזכה אבא. זה שרמזו חכמינו ז״ל ׳המתים יורשים את החיים׳, דדור יוצאי מצרים זכו בעולם הבא על ידי בניהם שבאו לארץ, דביאתם גורם שלימות, וכשהבן שלם זוכה האב, כנ״ל:
בראשית רבה )וילנא( פרשה ג סימן ה )פרשת בראשית(
ה א״ר סימון ה׳ פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, ויאמר אלהים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות, מתיבין חברייא לרבי סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות, אמר להן אף הוא שנה בו דבר.
שפת אמת במדבר פרשת פינחס שנה תרמה – תרמו - תרמח
והענין הוא דכתיב חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי. כי מתנת א״י העיקר בשורש העליון שיש לכל בנ״י חלק בשורש א״י למעלה ולמטה. ולכן המנין שהי׳ קודם כניסתם לארץ ישראל להעמיד כל אחד על שורשו כמו שהי׳ המנין מקודם. והיינו תורה שבכתב ושבע״פ. ובב׳ אלו יש לכל בנ״י חלק כמ״ש שיבנה ביהמ״ק ותן חלקנו בתורתך. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב דכ׳ ועמך כו׳ לעולם יירשו ארץ. והגם דפי׳ ארץ כפשוטו בא״י. מ״מ זה הוא הסימן שיש להם חלק לעוה״ב במה שזוכין בעוה״ז להתדבק בארץ ישראל שהוא השורש של נפשות בנ״י וכתוב ששם עלו שבטים כו׳ עדות לישראל שבעלייתן לביהמ״ק הי׳ עדות שיש להם דביקות בשורשם. וזהו השם שמעיד עליהם ועל יחוסם עי״ז שיכולין לעלות לביהמ״ק. וזה הי׳ השיר שלוים מזמרים בביהמ״ק על ט״ו מעלות והמה הט״ו מעלות מיצ״מ עד ובנה לנו בית הבחירה והמה ט״ו בחי׳ ודרכים להתקשר עד השורש ]וי״ל שהם בכח הג׳ אבות וי״ב שבטי עליון כנ״ל[:
כן יש לכל א׳ חלק בארץ ישראל כמ״ש לאלה תחלק הארץ. כי הנה א״י הוא בחי׳ התורה שבע״פ דהתורה כולל כל הג׳ בחי׳ עולם שנה נפש. וכמו שנבחרו בנ״י להיות נפשותם מוכנים אל מצות התורה כמו כן א״י כדאיתא מצות התלויות בארץ שאין נוהגין בחו״ל. והיינו שאין הארות מצות אלו יכולין להתגלות רק בארץ ישראל. וכמו כן בזמן יש מ״ע שהזמן גרמא שא״י ג״כ להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים. וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבנ״י.
כי בזכות הברית שהוא לשמור כל אחד מקום הראוי לו שלא להתערב במקום שאינו שייך לו. ולכן ירשו כל א׳ מקומו הראוי לו. ומצד זה הי׳ אהבה ביניהם וזכו לבנין ביהמ״ק. מכלל שחרב ביהמ״ק על ידי שנאת חנם משמע שמכח השלום שהי׳ בבנ״י שלא הי׳ בהם קנאה ושנאה שהכיר כל אחד מקום הראוי לו זכו לבנין ביהמ״ק:
ערבי נחל במדבר שלח - דרוש ב
והנה נודע )ע׳ זח״ג עג א( דאורייתא וישראל כולא חד, כי ס׳ ריבוא אותיות לתורה הם ס׳ ריבוא נשמות, וכל נשמה יש לה אחיזה בחלק התורה המתיחס אליה, ומטעם זה נחלקה הארץ לאנשים בגורל ברוח הקודש, כי כל אחד מישראל לפי חלק חיות התורה שיש בו לקח חלק הארץ המתיחס לאותו חלק התורה, ולבאי הארץ נתחלקה, שמיד בהגיע האדם בחיותו ונשמתו לארץ ישראל זכה תיכף בחלקו בארץ ישראל שהוא מתיחס לנשמתו.
ספר תפארת ישראל פרק סט
ודבר זה גם כן הוא בשביל סכלות דעתם. כי כבר התבאר לך )פס״ח( דברים עמוקים ומופלגים בענין תורה שבכתב והתורה שבעל פה, שכל אחת לפי מה שראוי היא. ואם קטן שכלם להכיל הדברים אשר התבארו למעלה, הרי הדבר הזה מחייב השכל, שכך ראוי גם כן לפי דעת הראשון, עד שאי אפשר שיהיה בענין אחר אצל כל בעל דעת. האחד, כמו שאמרו חכמים ז״ל )פסחים ג ב( לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם כתב הכל בתורה, אף דברים שבעל פה, והתורה היא נתנה לכל אדם, קטן וגדול, לא היה אפשר לאדם ללמוד - מי שאינו משיג כל כך - אם נכתבו כל הדברים שבעל פה בתורה. ולכך כתב בתורה עיקרי המצות, ודבר זה ילמוד קטן וגדול. ותורה שבעל פה נתן לחכמים הגדולים, ולהם ימסרו לכל אחד ואחד כפי חכמתו; לרב תרבה, ולמעט תמעיט. כי אין ראוי דבר זה שיהיו כל בני אדם שוים בחכמה, מי שהוא חכם גדול, ומי שהוא קטן השכל. הנה זהו טעם האחד.
שפת אמת במדבר פרשת פינחס שנה תרלז
בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כו׳. לכאורה מיותר הסיפא למעט תמעיט. וי״ל כי יש ב׳ בחי׳ מרבה וממעיט כי מצינו מדת הענוה כמ״ש אתם המעט שממעיטין עצמיכם. ומצינו ג״כ ויגבה לבו בדרכי ה׳ שיש מי שחפץ להרחיב לבו בהשגת התורה וכוונתו לשמים ג״כ אם כי הענוה עלתה על כולם. וע״ז כ׳ אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים ר״ל אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ״ל. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה הקדוש ברוך הוא מזמין לו הכל באופן שיומשך לו ענוה גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה. וכן הבוחר בבחי׳ המרבה הקדוש ברוך הוא מזמין לו לבוא ע״י ההשגות להתרחבות הלב.
נשלח על ידי: אריאל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה