בין אבל לתקווה, עבר ועתיד
1. רמב״ם הלכות תעניות פרק ה
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: ״והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו׳״ (ויקרא כ״ו)…
אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו…
כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ח׳).
2. תשעה באב כיום תענית וכיום אבלות / הרב סולובייצ׳יק
סיכומו של דבר, לתשעה באב יש זהות כפולה: מחד, זהו יום של תענית ציבור שבמוקדו התפילה והתשובה, אך מאידך זהו גם יום אבלות שבו אנו מנוכרים מבוראינו ונחמה אין. בוקר תשעה באב, משחרית ועד מנחה, מוקדש כולו לעקרון האבלות… ועדיין מצד שני תשעה באב הוא גם תענית ציבור, ואף אלמנט זה בא לידי ביטוי. השינוי מתחולל לאחר חצות…
3. נצח ונחמה / הרב סולובייצ׳יק
האבלות של תשעה באב נועדה לא רק כדי להרהר על העבר, אלא גם כדי לחשב אודות העתיד. במסגרת הנחמה האמורה, יש להעיר שתשעה באב חדור גם ביסוד של ביאת מלך המשיח. זהו יום של חורבן, אך גם יום נחמה… בתשעה באב אנו מקוננים על מאורעות העבר האיומים, אך גם מתמלאים בתקווה לעתיד נשגב… ״אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אורך, וייבקעו עליו שחריך״ — אמן כן יהי רצון.
4. עמודו של עולם, אברהם אבינו כאישיות וכאב טיפוס / הרב סולובייצ׳יק
חוויית הזמן שלנו היא תלת מימדית: העבר והעתיד פונים אלינו במסגרת הרגע בן החלוף של ההווה. אנו חיים כמובן במה שנקרא ההווה, אבל זה יכול להקיף אותנו רק אם הוא שזור בשני הממדים האחרים. ההרהור על אירועי העבר הוא אחד מן המרכיבים המרכזיים של תפיסת הזמן שלנו, והוא הדין במבט שאנו מעיפים במחר חסר הקול, ב״עדיין לא״, במה שהוא צפוי, במה שבלהט רב נכספים אליו או שונאים אותו… את המרחקים המפרידים בין העידנים ובין אלפי השנים אין אנו רואים בצורה כה חדה, שלא כדרך בה הם נתפסים בהיסטוריה הכללית.
5. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר — שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר — שאין גוזרין גזירה על הצבור אא״כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: ״במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו״, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט.
6. תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד ב
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור״ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״ ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ״ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו״, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש״ [וגו׳], בזכריה כתיב: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם״. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה — הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה — בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
7. מי מרום כרך ו׳, חלק א׳, פרק נ״ו
ועל כן כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל: , ב״ב ס:), שעל ידי שהוא מרבה געגועיו אל העתיד המזהיר, הוא מצטייר היטב בדמיונו הטהור וצופה בו בבהירות גדולה, וזוכה להיות מושפע מכל המון ההשפעות שעתידות לבוא בעולם ורואה ראיה שכלית בשמחת ירושלים. וכל מי שמציר לפניו קרבת הגאולה הרי הוא באמת קרוב אליה.
ומכאן הטעם מה שהפליגו חז״ל בלמוד בנין העתיד, שכן מה שמצטיר אצלו בנין העתיד הרי זה עצמו בנין בית המקדש בכח המדמה, שגם זה היא מציאות גמורה.
נשלח על ידי: Netanel Buchs
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה