תפילה לרפואת החולים ליאו ארקוש, פ׳ בהעלותך תשפ״ו
במדבר י״ב: י״ג )יג( וַּיִצְעַק מֹשֶׁה אֶל־ה׳ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ׃ }פ{
ברכות ל״ד א: י״ג אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֱּאֶמַר: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״, וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳: א׳ )א( מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יֹום שֶׁנֱּאֶמַר )שמות כג כה( ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זֹו הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֱּאֶמַר )דברים יא יג( ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זֹו הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זֹו תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה׃
ספר המצוות, מצוות עשה ה׳ )א( הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה׳ אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע״פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד׳, הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה.
השגות הרמב״ן על ספר המצוות, מצוות עשה ה׳ אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו, ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת… אם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה נמנה אותו במנינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה, והבן זה׃
ספר חסידים תשנ״ג )א( יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה…אבל מפני שישראל ערבים זה לזה לכך כשצער בא על אחד חייבים כלם להצטער ולהתפלל. שנאמר )תהלים לה יג( ואני בחלותם לבושי שק וכתיב )תהלים לה יג( ותפלתי על חיקי תשוב. ואם לא היה מתפלל היה חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחוטא ליהוה מחדול להתפלל בעדכם׃
משנה תורה, הלכות אבל י״ד: ו׳ )ו( הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו. אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וּמְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיוֹצֵא׃
שולחן ערוך, יורה דעה של״ה: ד׳ )ד( אין מבקרין החולה בג׳ שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג׳ שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים )וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה( )ב״י בשם הרמב״ן(׃
טור, יורה דעה של״ה ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו׃
מלכים א י״ט: א׳-ד׳ )א( וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב׃ )ב( וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי־כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם׃ )ג( וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ שָׁם׃ )ד( וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יֹום וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם )אחת(] אֶחָד[ וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר ׀ רַב עַתָּה יהוה קַח נַפְשִׁי כִּי־לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃
יונה ד׳: א׳-ט׳ )ג( וְעַתָּה יהוה קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי׃ )ח( וַיְהִי ׀ כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי׃ )ט( וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת׃
תענית כ״ג א: י״ז אֲזַל לְבֵיתֵיהּ אֲמַר לְהוּ: בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל מִי קַיָּים? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ לֵיתָא, בַּר בְּרֵיהּ אִיתָא. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא חוֹנִי הַמְעַגֵּל. לָא הֵימְנוּהוּ. אֲזַל לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא מְרִי: נְהִירָן שְׁמַעְתָּתִין כְּבִשְׁנֵי חוֹנִי הַמְעַגֵּל, דְּכִי הָוֵי עָיֵיל לְבֵית מִדְרְשָׁא — כֹּל קּוּשְׁיָא דַּהֲווֹ לְהוּ לְרַבָּנַן הֲוָה מְפָרֵק לְהוּ. אָמַר לְהוּ: אֲנָא נִיהוּ, וְלָא הֵימְנוּהוּ, וְלָא עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא כִּדְמִבְּעֵי לֵיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, בְּעָא רַחֲמֵי, וּמִית. אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא.
בבא מציעא פ״ד א: חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, חֲלַשׁ רֵישׁ לָקִישׁ. אֲתָאי אֲחָתֵיהּ קָא בָּכְיָא. אֲמָרָה לֵיהּ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל בָּנַי! אֲמַר לַהּ: ״עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה״. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אַלְמְנוּתִי! אֲמַר לַהּ: ״וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ״. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר רַבִּי יוֹחָנָן בָּתְרֵיהּ טוּבָא. אֲמַרוּ רַבָּנַן: מַאן לֵיזִיל לְיַתּוֹבֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ? נֵיזִיל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דִּמְחַדְּדִין שְׁמַעְתָּתֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב קַמֵּיהּ. כֹּל מִילְּתָא דַּהֲוָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ. אֲמַר: אַתְּ כְּבַר לְקִישָׁא? ! בַּר לְקִישָׁא, כִּי הֲוָה אָמֵינָא מִילְּתָא, הֲוָה מַקְשֵׁי לִי עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע קּוּשְׁיָיתָא, וּמְפָרְקִינָא לֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּרוּקֵי, וּמִמֵּילָא רָוְחָא שְׁמַעְתָּא. וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ״, אַטּוּ לָא יָדַעְנָא דְּשַׁפִּיר קָא מֵינָא? הֲוָה קָא אָזֵיל וְקָרַע מָאנֵיהּ וְקָא בָּכֵי וְאָמַר: ״הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא, הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא״! וַהֲוָה קָא צָוַח עַד דְּשָׁף דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
כתובות ק״ד א: הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, גְּזַרוּ רַבָּנַן תַּעֲנִיתָא, וּבְעוֹ רַחֲמֵי, וְאָמְרִי: כֹּל מַאן דְּאָמַר ״נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי״ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. סְלִיקָא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי לְאִיגָּרָא, אָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי, וְהַתַּחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי. יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכֹופּוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן דַּחֲזַאי כַּמָּה זִימְנֵי דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִילִּין וּמַנַּח לְהוּ וְקָמִצְטַעֵר, אֲמָרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכֹופּוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. וְלָא הֲווֹ שָׁתְקִי רַבָּנַן מִלְּמִיבְּעֵי רַחֲמֵי. שָׁקְלָה כּוּזָא, שַׁדְיָיא מֵאִיגָּרָא ]לְאַרְעָא[, אִישְׁתִּיקוּ מֵרַחֲמֵי, וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי.
ר״ן על נדרים מ. נראה בעיני דה״ק, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא )כתובות ק״ד ע״א( דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי
נשלח על ידי: Netanel Buchs
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה