ב״ה
לצאת מהמערה אל החיים
על הסבלנות הנדרשת לתיקון העולם
תלמוד בבלי שבת ל״ג ע״ב
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא […] איתבו תריסר שני במערתא אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון אמר לו בני די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד זכור וחד כנגד שמור אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו.
[…]
אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא דכתיב ויבא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם אמר איכא מילתא דבעי לתקוני? אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה [מת] ואית להו צערא לכהנים לאקופי [להקיפו] אמר איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה אמר ליה ההוא סבא כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה עבד איהו נמי הכי כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה.
הרב קוק עין אי״ה שבת פרק שני
יצתה ב״ק וא״ל להחריכ עולמי יצאתם, חזרו למערתכם. הדעה האלהית אמנם הלא היא למעלה למעלה מחכמת כל חכם, היא הסכימה שדוקא מכל הרעות וכל ההשפלות הנמצאות בהוה ומכל סדרי החיים המקולקלים, דוקא כשיצאו אל הפועל עם כל ניוולם וכיעורם, ודוקא כשתנתן להם שליטתם בכל הזמן הנדרש ע״פ חכמתו של יוצר כל ב״ה, דוקא מכל הרע והכיעור הזה תצא האורה היותר שלמה, כשאחר כל הרחבתו יוחזר לטובה וממנו בעצמו יאירו אורים לצדיקים וישרי לב. ע״כ צריך דוקא עם הקדושה העליונה לרדת עד עומק של שפלות החיים, לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד שיעלו אל מה שנועד להם ע״פ חכמת יוצר כל ב״ה. וכיון שעוד לא באתם עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע״כ שונו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב החכמה והקדושה תוכלו דוקא על ידה לרדת מטה מטה אל החיים, לתקנם כפי חפץ השם יתברך, שאמר "עולם חסד יבנה", ו״לא תהו בראה".
הרב קוק עין אי״ה שבת פרק ראשון
עה.
שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב וגו', לא נצרכה אלא לטומאה ישנה כו', מ״ט משום גדר מי חמאת נגעו בה. כלל ענין הטומאה ודרך ההטהרה ממנה, ודאי הם נסמכים אל החסרונות והמגרעות הנמצאים בעולם בכל סוגיו, ובאדם בנפשו גופו ונטיותיו ביחוד. והדרכים שבהם יתעלה הכל ויטהר מכל רע המושם עכשיו עליהם כמשא לעיפה. והנה שני דרכים ישנם לטהרת רע עבר, באשר הרע הנמזג בדרכי החיים הוא הולך ומתפשט לפי ערך החלק שהוא נוטל בהם, ע״כ ישנה השקפה אחת שתסכים לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות מהחומר העבר בנינים חדשים. זה הציור ישנו בעולם בכללו, ומגיע ג״כ עד פרטיותו באדם, כשמוצא בנפשו רעות ומגרעות מושרשות מאד, יש אשר יעלה על לבבו מחשבה לכתת גופו ונפשו, עד אשר כחותיו יחלשו ויצערו, ועם השבירה של הכחות כולם הלא ישברו כחות הרע וההפסד, ושוב ישוב לבנות בנין הגון בסדר נכון ע״פ דרכי הצדק התורה והמצוה. והנה אם היתה המדה הזאת נהוגה ביצירה בכלל, כבר הי' ראוי לאבד עולם מלא בשביל החסרונות הרבים, בשביל העושק והמרוצה והנבלות אשר השרישו שרשיהם בקרב המין האנושי. אמנם אדון כל המעשים הוא אב הרחמים, והוא חס מלאבד כל יציר פחות וכל כח מהמציאות, ע״כ רק במקום שאין דרך אחר נמצא, שם יוצאת המדה של השחת שרוף וכלה, אבל הדרך התמידי הוא לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות, באופן שגם הכחות הרעים לא יאבדו מן המציאות, כ״א ישמשו לטובה. הנטיה הנראית בההנהגה האלהית להשתמש לטובה תכליתית גם עם תכונות היותר שפלות, היא עודדה את לב שמעון בן שטח להשתמש בכח פחות ונקלה לתכלית נעלה ונשגבה. אין לנו באנושיות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנשואין, ע״כ התורה השלמה רצתה להדריכנו שלא ע״י כפיה ואונס יבנה בית ישראל, כ״א ההכרה הפנימית הנכנסת בנפשות קדושות להכיר מה גדולה ונערכה היא הברית הקדושה של הנשואין, "כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך", ע״כ התירה תורה הגירושין. אמנם כאשר נתמעטו הכחות המוסריים וקשר הקדושה של ברית הנשואין התרופף, הנה ראה שמעון בן שטח שראוי להשתמש להעיר את קדושת הנשואין ולחזק מוסרותיה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה, ע״י השימוש בכח גרוע, בכח הקמצנות וחשבון חסכון של כסף, ותיקן כתובה לאשה. אמנם כך היא המדה הנלמדת ממדותיו של הקב״ה שלא לבוז לכל דבר, ושלא להקטין כל כח היותר שפל, ומכ״ש שלא לחפוץ באיבודו כ״א לצפות לזמן אשר יוכל להשתמש לדבר נשגב ונעלה. וזה כבר חקק השי״ת שאח״כ כאשר ע״י הכח הפחות יעשה הדבר הנשגב, ילך הדבר הנשגב בנתיבה הראויה לו. קשר הנשואין שאמנם בהמון נתחזק ע״י האמצעי המגושם הזה של קימוץ כסף הכתובה, מ״מ פועל הוא אח״כ להרשים יפה את תפארת הקדושה הראויה לו כפי מדתו. ע״כ לא להרס ולבלע ראוי שתהי' המגמה של החפץ בתיקון עצמו בפרט ובתיקון עולם בכלל, בסדרי החיים המלאים להם מומין וחסרונות רבים, כ״א לא להיות מהיר במעשה התיקונים, כי בבקשת התיקון המהיר אין דרך כ״א לבלע ולאבד הדרכים הישנים, לאבד הטוב עם הרע, אמנם הדרך הזאת נמצאת היא במקום שאין צד יותר נאות אבל חלילה שתהי' דרך כבושה. טהרת הטומאה שבכלים אמנם אפשר ע״י שבירתן, ודאי כיון שבטל שימושן טומאתן בטלה, כמו כן בכל דרכי השימוש האנושיים שמגרעות וטומאות דבקו בהם, ודאי בשבירה חלוטה יטהרו. אמנם שבירה חלוטה תאבד את הכחות הרעים מהמציאות, ואת הטובים ג״כ תחליש ותקטין. וכן בסדרי החיים של החברה, המאבד ושואף להרס בזעף ע״מ לתקן בחפזון, יאבד רב טובה. רושם גדול בהרחקה מזה הדרך של פחז כמים, נמצא בגזירת טומאה ישנה, למען לא יהי' זה הדרך מורגל להטהר מן הטומאות ע״י שבירת כל הכלי וביטול שימושו אע״פ שיעשהו כלי אחר מחדש, לא טוב הוא לאבד כלים בשביל הטומאה שבהם על הסמך לבנותם בצורה חדשה, כ״א טהרת מי חטאת היא עושה דרכה במתינות בהזאת שלישי ושביעי, מטהרת את הטמאים מצד ההסכמה להכנע לחפץ עליון הגנוז ונעלם מעין כל צופה. המצוה האחת שנאמר עליה ביחוד חקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. מטיפים של אורה בהאמונה האמתית שכל המגרעות עומדות הנה להתקן, גם הרעה היותר כוללת ונוראה, מר המות, הנה הוא עומד להראות כי הוא טוב מאד, ולהתקן כולו, שהוא אות על כל הרעות הפרטיות שהן רק סעיפים ממנה. אמנם דרך התיקון הולך הוא דרכו לאטו, יען שהוא איננו מאבד את הכחות הישנים עם סדריהם כ״א מהפכם לטובה ולברכה, באשר בכל כח היותר שפל הוא משתמש להעלותו להיות לסעד לדברים קדושים ונעלים. זה אנו רואים בטהרת מי חטאת, בהערה שמטהרת אפילו טומאת מת. כלומר שמבארת שיתגלה לפנינו אור עולם כזה וסדרי חיים כאלה, שנשכיל שגם החסרונות הרעים שהם גורמים המות וההפסד גם הם יטהרו, ואיכה זה נרצה בדרך תיקון פתאומי של הירוס ואבדון. ע״כ שמעון בן שטח שמצא לפניו נכון להשתמש בתכלית הפחותה של חשבון אקונומי לדבר נשגב כקדושת הנשואין במה שתיקן כתובה לאשה, הוא מצא ג״כ לגזור טומאה ישנה משום גדר מי חטאת, להשריש בלבבות כי דרך התיקון של השחתה ובילוע, של שבירה ואיבוד, אינו ראוי, גם כי זה הדרך אינו בטוח מטומאה ישנה, ואם יאבד לשעה את הכחות הרעים עוד יתנערו וישאפו להתרומם ולחזור לסורם. אבל התיקון הבטוח והמלא הוא ההחזרה לטובה, שהוא בא בתיקון של מתינות, אותו התיקון שיסד בו צור עולמים לשכלל את הבריאה כולה, לטהרה מכל טומאותיה, להחזיר כל כח רע ומפסיד לטובה מלאה וקיימת. "ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד'". למדנו ממוצא דבר שאין שום כח פחות בעולם שאין משתמשים בו לתכלית הטוב והקדושה, וע״כ אין ראוי למהר(ס) בהירוס ע״מ לתקן. וכך היא מדתו של מקום ב״ה, מאריך אפו וצופה לרשע וחפץ בהצדקו, ומסבב עלילות שהכל יוחזר לטובה ולברכה, ואין ראוי לטהר כלים בשבירה כ״א להזהר בגדר מי חטאת, המטהרת אפילו הטומאה היותר גדולה ומהפכת לטובה. ומה מכוונים הם הענינים שאירע מעשה כזה בבית המלכות, שע״פ הרוח השורר בעת של פרעות ומהפכות כימי שמעון בן שטח, שהי' צריך תיקונים נמרצים כמו בעניני התורה שתלה שמונים נשים ביום אחד להוראת שעה, וכמוהן בהליכות הממשלה כעדות סופרי דברי הימים, היתה הנטיה למהפכה של סדרים כדי לטהר ולתקן נטיה טבעית עד שמצד הרוח השורר בבית המלוכה, שברו את הכלים כדי לטהרם. אמנם חכמים הורו שדרך זה יוכל להחזיר ג״כ לטומאה ישנה, ורק ע״פ דרכה של תורה לטהר ולתקן בהארכת זמן ושמירת הכלי בשמו ושלמותו ילך התיקון הכללי במהלכו, ודרך זה ראוי להרשם בהנהגת הממלכה ג״כ. וכמה מסוכן הוא הדרך של הריסות הסדרים הישנים והחרבתם בשביל להביא איזה תיקונים נחוצים, כי בהתפשט מנהג כזה יקומו ממחבואם כל עז פנים וכל ריק ופוחז, ויתנשא להעמיד חזון במה שישלח יד בכל דבר מתוקן ומקובל, עד שהטהרה הרצויה ההולכת בדרך התורה היא חלילה תבטל מפני פחזות הפוחזים וההדיוטים הקופצים בראש. משום גדר מי חטאת נגעו בה, להשריש יפה יפה כמה אנו חייבים להזהר שיהי' דרך התיקון בשמירת כל דבר העומד, ובהחזרה לטובה ולטהרה כל רע וכל טומאה מצד הכח הצפון והנעלם בעמקי גנזיה של תורה בדרך שלו' ואמת, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
הרב עדין שטיינזלץ, פרקי אבות, עמ' 266
הקנאה שאדם מקנא באדם אחר, התאווה לדברים שונים והרדיפה אחר הכבוד… בכל אחד מהדברים הללו, יש חלק בלתי רציונאלי, שכאשר אדם נתפס אליו אין הוא יכול להגבילו או לקבוע לו מסגרת, אלא הוא נגרר אחריו עד לנקודה של הרס, של עצמו ושל אחרים.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג, ב
ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו.
תלמוד בבלי עבודה זרה ט״ז ע״א
בן בתירא מתיר בסוס:
תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ורבי אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה בשלמא תורת כלי זיין איכא דקטיל בסחופיה אלא תורת בהמה גסה מאי היא אמר רבי יוחנן לכשיזקין מטחינו ברחיים בשבת אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא איבעיא להו שור של פטם מהו תיבעי לרבי יהודה תיבעי לרבנן תיבעי לרבי יהודה עד כאן לא קא שרי רבי יהודה אלא בשבורה דלא אתי לכלל מלאכה אבל האי דכי משהי ליה אתי לכלל מלאכה אסור או דלמא אפילו לרבנן לא קא אסרי התם אלא דסתמיה לאו לשחיטה קאי אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי אפילו רבנן שרו תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל של בית רבי היו מקריבין שור של פטם ביום אידם חסר ארבע ריבבן שאין מקריבין אותו היום אלא למחר חסר ארבע ריבבן שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט חסר ארבע ריבבן שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא לאו משום דלמא אתי לשהויי וליטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא אלא רבי מיעקר מילתא בעי וסבר יעקר ואתי פורתא פורתא וכי משהי ליה בריא ועביד מלאכה אמר רב אשי אמר לי זבידא בר תורא משהינן ליה ועביד על חד תרין:
הרב אלישע אבינר
מהי סבלנות? – זו היכולת להתנהל בהתאם לקצב העצמי של המציאות. סבלנות חינוכית - היא היכולת לחנך בהתאם לקצב הפנימי של החניך. הסבר: כל ההורים מציירים אידיאל חינוכי שהם חותרים להנחיל לבניהם. אף שהמשימה מורכבת זוכים הורים רבים לראות ברכה בעמלם החינוכי ומצליחים להעביר לילדיהם את האידיאל שבו הם דוגלים. הילדים גדלים לתפארת לשביעות רצון הוריהם. אבל יש מקרים לא מעטים שכן מתגלים קשיים חינוכיים: הילד רחוק מליישם את האידיאל החינוכי של הוריו בתחום ההתנהגותי או הלימודי המוסרי או התורני. הציפיות ממנו לא מתממשות או מתממשות באופן חלקי ובאיטיות מרובה. אז קיימות שלוש תגובות חינוכיות אפשריות:
התגובה הראשונה: לנסות להכביד את העול על הבן ולכפות עליו את האידיאל החינוכי על מנת להשיג תוצאות מיידיות. גישה זו הדורשת פתרון עכשווי ומיידי מתעלמת מהקצב הפנימי של הבן וטועה ב״דחיקת הקץ". רגילים לומר שילדוּתיוּת היא מום עובר – אמירה זו היא בשורה טובה מפני שהיא מבטיחה עתיד טוב אבל היא כוללת גם הודאה בחוסר היכולת לפתור את הקשיים בהווה. הניסיונות להילחם בילדוּתיוּת של הבן או הבת ולעקור אותה בכוח ספק רב אם יתרמו לבגרותם אבל כמעט בוודאות יפצעו אותם נפשית. זוהי דוגמה לצורך בהתחשבות בקצב העצמי של ההתפתחות הנפשית של הילדים. על מינויים וקבלת תפקידים" אומרים חז״ל: "כל הדוחק את השעה" שעה דוחקתו" (ברכות סד א). עיקרון זה תקף לכל ניסיון להאיץ תהליכים שלא על פי הקצב העצמי של המציאות.
התגובה השנייה: מכירה במגבלות של המציאות, ולכן היא מתייאשת, מרימה ידיים, ומוותרת על האידיאל החינוכי. היא מנמיכה את האידיאל לגובה של המציאות העכשווית. גישה זו, כקודמתה, מבקשת להשיג פתרון מיידי, אבל בניגוד לקודמתה המנסה לכופף את המציאות כדי להתאימה לאידיאל היא קוצצת את כנפי האידיאל על מנת להתאימו למציאות. רבים מתפתים לתמוך בגישה זו המבטיחה 'הצלחה חינוכית תמידית' ועל כן משנים השכם והערב את האידיאלים החינוכיים בהתאם לחולשות בני הנוער.
התגובה השלישית: איננה מחפשת פתרון מיידי. היא מכירה בקשיים החינוכיים בחולשות של הבנים ובליקויים של החניכים אבל איננה מתייאשת בגללם. היא ממשיכה לדבוק באידיאל החינוכי הגדול ויחד עם זה איננה מנסה להשליט אותו מיד ובכוח אלא מגלה סבלנות חינוכית ומתנהלת לפי הקצב של המציאות. כמו יעקב אבינו בתשובתו אל עשו: "אדני יודע כי הילדים רכים" והצאן והבקר עָלוֹת עלי" ודפקוּם יום אחד ומתו כל הצאן… ואני אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל המלאכה אשר לפני וּלְרֶגֶל הילדים עד אשר אבוא אל אדני שֵׂעִירָה" (בראשית לג יג-יד). יעקב מתנהל לאיטו" לפי קצב ההליכה של הילדים" אבל חותר להגיע ליעד הרחוק. הוא מתחשב ברכּוּתם של הילדים אבל איננו מוותר על האידיאל.
הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. נוח יותר לדבוק ביעד חינוכי קרוב וזמין […] קשה הרבה יותר לחתור בקצב איטי אל אידיאל חינוכי גבוה, לסבול את הפער בין המצוי לרצוי בלא להתייאש ובלא לאבד את העשתונות, להכיר במגבלות החינוכיות העכשויות ולהתנהל בהתאם ולמרות זאת להתמיד בחזון החינוכי.
הסבלנות החינוכית היא אחד היסודות של עבודת החינוך. […] פעמים רבות נתקלים הורים בסרבנות בלתי מובנת של ילד/ה או נער/ה בתחום מסוים. כל נסיונות השכנוע כושלים, הפנייה אל הרגש אף היא כושלת, הבן או הבת מגלים עקשנות שאי אפשר להבקיע. עם כל הקושי שבדבר - צריכים ההורים לזנוח את כל מה שנדמה למראית עין כפתרון מיידי ולהעדיף סבלנות חינוכית.
כיצד מכוּנה הסבלנות במקורות? – היא קרויה "ארך אפיים" או "רחמים". על הכוונה האלוקית בבריאת העולם אומר המדרש "שבתחלה עלה במחשבה לברוא אותו במדת הדין" וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין". מידת הדין היא האידיאל האלוקי. ה' שיתף את מידת הרחמים למידת הדין" מפני שהמציאות מתקשה לעמוד בדרישות של מידת הדין. מהי מידת הרחמים? פירש הרמח״ל (מסילת ישרים ד) ש״לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל" וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תקון לחטא כלל… מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו" דהינו: שיוּתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא" ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכַלֵּה" ושהתשובה תִנתן לחוטאים בחסד גמור". מידת הרחמים היא הסבלנות החינוכית האלוקית" המאפשרת לאנושות להתגבר על כשלונותיה ולהתקדם לפי הקצב העצמי שלה. אין כאן ויתור על האידיאל האלוקי" על "מידת הדין"" אלא סבלנות אלוקית.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה