בס״ד כט תמוז ה׳תשפ״ג
היתר תמוה לרבים
א. לא להתיר דבר שיגרום מכשול לעתיד
כאשר החכם המורה סובר על דבר מסויים שהוא מותר, אך ההיתר הזה נראה תמוה לרבים, אסור לחכם המתיר לפרסמו. על מנת להגדיר את הדבר צריך להבין מהו 'היתר תמוה לרבים' ומדוע אסור לפרסמו.
מקורו של כלל זה, בדברי ההגהות מיימוניות (פ״ה מהל' ת״ת הל' ג):
"אסור לחכם להתיר התמוה שדומה לרבים שהתיר את האסור או טיהר את הטמא כדאמרינן בפ״ק דסנהדרין כי הוה אתי רב לבבל אמר ליה ר' חייא לרבי בן אחותי ירד לבבל יתיר בכורות אל יתיר כו' עד רב פקיע במומי ושרי מומי דלא ידעי אינשי ואמרי כהאי גוונא שרא רב ואתו למישרא מום עובר וכן בשילהי כל היד ר' חנינא פלי קורטא דגרגישתא ובדיק בה לייט עליה ר' ישמעאל בר' יוסי דאם ר' חנינא הוא דחכים כ״ע לא חכימי וכן בריש בכורות וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל מאי טעמא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור כולי עלמא לא ידעי וחזי ליה איניש אחריני ואזיל ועבד ואתא לידי תקלה, ע״כ".
בתחילת דבריו מגדיר ההגהות מיימוניות את האיסור, בהמשך הוא מביא מקורות לזה מחז״ל. עיון במקורות אלו ילמד אותנו את היקף הדין והגדרתו:
1. המקור הראשון הוא הגמרא במסכת סנהדרין (ה א-ב) שמספרת שכאשר ירד רב מארץ ישראל לבבל, ביקש רבי חייא מרבי יהודה הנשיא שיסמוך אותו ורבי סמך אותו להורות ולדון אך לא סמך אותו להתיר בכורות. הסיבה שבגללה רבי סירב לסמוך את רב להתיר בכורות היתה משום "דרב בקיע במומי טפי ושרי מומי דלא ידעי אינשי ואמרי כי האי גוונא שרא רב ואתו למשרי מום עובר", שמחמת נסיונו הגדול של רב בתחום, שבמשך י״ח חודשים הוא היה אצל רועה בהמה ללמוד איזה מום עובר ואיזה לא, יש דברים שהוא יראה אותם כמום לא עובר, אך הם דומים למומים עוברים והוראתו תגרום מכשול לעתיד לבוא כשאנשים יסמכו על מה שראו ממנו ויתירו גם במום עובר.
2. המקור השני הוא הגמרא במסכת נדה (כ א-ב) שמספרת שרבי חנינא היה בודק דמים שבאו לפניו על מנת לדעת אם הם מחמשה מיני הדמים האסורים או שאינם מאותם חמשה מראות. הוא היה לוקח אדמה שמנה מבקעה, וכשהיא יבשה היה שובר ממנה חתיכה ומשווה את הצבע לדם שלפניו (ערוך ערך פל השני). רבי ישמעאל ברבי יוסי קילל את מי שיעשה כמו רבי חנינא באסכרה. לרבי חנינא מותר היה לעשות כך מפני שהוא היה חכם ובקי במראות דמים יותר מהשאר, אך השאר שאינם חכמים כמותו יטעו ולכן אסור להם לעשות כמוהו.
3. המקור השלישי הוא בגמרא במסכת בכורות (ג ב) שם שמספרת שרב מרי בר רחל היה מקנה את האוזן של החיות שלו לגוי על מנת שלא יצטרך לתת בכור לכהן, מאידך את הבכורות הוא אסר בגיזה ועבודה ונתנם לכהנים, ומת המקנה שלו. הגמרא מראה שרב מרי נהג כדין, ומקשה- אם כן למה מתו החיות שלו? ומשיבה על זה (בתירוץ השני) שרב מרי בר רחל ידע אמנם להקנות לקוי בקנין שמועיל אצל גוי, אבל אנשים אחרים לא ידעו לעשות זאת ויקנו לגוי בקניין שלא מועיל ויבואו מחמת זה לתקלה.
הצד השווה לשלשת המקורות הללו הוא שבכולם מדובר על היתר או הוראה שעלולה להוליד מכשול עתידי. נמצא לפי זה, שכוונת ההגהות מיימוניות היא שלא להתיר דבר שהרבים לא יכולים לעמוד על יסודו היטב, מפני שהם ילמדו מזה ויטעו להתיר בעתיד דברים אסורים.
ב. התרת דבר תמוה פוגעת בכבוד התורה
השו״ע (יו״ד סי' רמב סע' י) פוסק את דברי ההגהות מיימוניות, אך יש להסתפק בכוונתו.
"יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור".
השו״ע לא ציין טעם לדין זה. גם בבית יוסף כשהביא את דברי ההגהות, לא ציין את טעמו אלא כתב שההגהות הביא ראיות לדבריו. ויש לשאול האם לדעת השו״ע יש סיבה נוספת מחמתה צריך להמנע מלהתיר דבר התמוה לרבים?
החיד״א (שיורי ברכה ס״ק ו) מביא את דברי התפארת למשה שהבין שיש שתי סיבות לדין הזה. סיבה אחת היא חשש המכשול, כמבואר בהגהות מיימוניות. אך יש סיבה נוספת והיא שיחשדו במורה ההוראה שהתיר דבר אסור. לטעם הזה אסור להורות דבר תמוה לרבים גם כשאין חשש מכשול.
החיד״א דוחה את דבריו ומראה שהחשש היחיד שהוזכר בהגהות מיימוניות, וממילא בשו״ע הוא חשש מכשול.
אולם, הש״ך (ס״ק יז) מסייג את האיסור וכותב:
"אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר".
הדבר הפשוט ביותר לומר הוא, שבאופן זה בוטל החשש ממכשול. אלא שאפשר לומר גם שבאופן זה מסלק המורה מעצמו את החשד שמא הורה שלא כהלכה.
מקור להבנה זו נמצא בשו״ת הרשב״ש (סי' תקיג, ב) שדן בהיתר יבמה ובתוך דבריו כתב חמש סיבות לבאר את צדדי ההיתר:
"האחד, לפי שיש בני אדם שלא שמעו ולא [ראו] כזה להיתר אבל אולי שמעו בזה לשמע אוזן שחולצת ולא מתיבמת וצריכה שלשים יום, ומאהבת המורגל ימהרו לתמוה ולהכזיב מי שאומר כנגד דבר המורגל אצלם, ואהבת המורגל יש לו רושם בנפש הסכלים אך לא בנפש המשכילים וכ״ש [בנפש] אוהבי האמת.
והשני, שמא ברוב הימים או בערים הקרובות והרחוקות כשמעם את הדבר הזה יחשבו שהתרתי את הערוה, על כן אני רוצה להראותם לדעת כי האיסור הגדול הוא למי שרוצה לעגנה, אבל המתירה קיים מצות חכמים, ואם יש מי שרוצה להטיל מום בקדשים כאשר הורגל בעונותינו באומתינו ימצא תשובתו בצדו.
והשלישי, להועיל לאורך ימים אם יזדמן מעשה כזה לבל יצטרכו הבאים אחרי לבקש דבר ה' ולא ימצאוהו וישוטטו בגדרות אולי יוציאוהו.
והרביעי, שמא יזדמן דבר שאינו כנדון הזה, ומי שאינו בן תורה ידמה לעשות מעשה להיתר ויתלו בי בוקי סריקי, וכשיהיה על הספר יראו אם הדבר דומה בדומה או לא.
והחמישי, לקבל שכר על הדרישה להוציא מה שהוא בכח אל הפועל ולטרוח לכתבו ולחוק על ספר, והקב״ה אינו מקפח שכר כל בריה וכ״ש לעושים לשמה, ויודע מחשבות אדם הוא ראה כוונתי ויודע תומתי כי לא נתכוונתי אלא
שתי הסיבות הראשונות שכתב הרשב״ש מתאימות לטעם השני לא לפרסם היתר תמוה לרבים – חשש לכבוד התורה ולכבוד מורה ההוראה. הסיבה הרביעית (ובאופן מסויים גם השלישית) מתאימה לטעם הראשון לא לפרסם היתר תמוה לרבים – חשש מכשול לעתיד לבוא.
ג. היתר שיגרום לזלזול באיסורים
החשש ממכשול אינו רק מכשול בדין דומה, אלא – על המתיר לחשוש שמא מהיתרו ילמד הציבור לזלזל באיסורים. לכן, גם כאשר ההיתר מבוסס ויש לו טעמים כפי שכתב הש״ך, ואין חשש למכשול עתידי באותו עניין ואף לא לכבוד התורה - יש מקום להימנע מלפרסמו אם הוא עלול לגרום לזלזול באיסורים אחרים.
את העקרון הזה כתב החיד״א במחלוקתו עם הנודע ביהודה בסוגיית גילוח בחול המועד. הנודע ביהודה (או״ח קמא סי' יג) התיר להתגלח חול המועד במקרה בו אדם התגלח בערב הרגל ושהספר הוא פועל שאין לו מה לאכול. החיד״א (ורוב גדולי דורו של הנודע ביהודה) חולק בתקיפות על ההיתר הזה, במספר מקומות. באחד המקומות (שו״ת יוסף אומץ סי' ז) הוא מעיר שמההיתר הזה עלול להגרם מכשול:
"והגם שהרב המתיר יש לו טעמים לסמוך על פי הדין מכל מקום ודאי יצא תקלה מזה שהדור פרוץ ביותר ונאחזים בסבך ויבואו להתיר כמה אסורין ביד רמה כנודע לכל עוברי דרך ערי אירופה ונראה דזה בכלל מ״ש בהגהות מיימוניות דאין לחכם להתיר דבר התמוה לרבים והגם שהרב שפתי כהן כתב בי״ד סימן רמ״ב סקי״ז דהוא דווקא אם מתיר בסתם אבל אם נותן טעם לדבריו שרי ע״ש, מכל מקום בנידון דידן אפילו יתן טעם לדבריו וידפיס הפסק יצא תקלה ומכשול כאשר שמענו כן ראינו בפסק הרב נודע ביהודה שנדפס. ובכהאי גוונא יודה הרב ש״ך דאין להתיר דבר התמוה לרבים ובפרט שנתפשט אסורו בכל ישראל זה כמה מאות שנים. ועוד אם הרב הזה יתיר. כל רבני ישראל לא יאבו שמוע לו ותגדל צעקת ריב״ה וחילול ה'".
כלומר, החיד״א סבור שבמקום בו ההיתר יגרום למכשול אחר – אף על פי שהוא מבוסס אין להתיר ולפרסם בגלל התקלה הרחבה יותר שהיתר זה עלול לגרום.
בהשקפה ראשונה נראה שהנודע ביהודה חולק על היסוד הזה, שהרי פרסם את היתרו. אלא שמהתבוננות ועיון בהיתרו של הנודע ביהודה, מבואר שהוא לא חולק על החיד״א בעקרון הזה, אלא רק בישום שלו במקרה שנידון אצלו.
בתשובה אחרת (נוב״י תניינא או״ח סי' צט), מבאר הנודע ביהודה מפני מה הוזקק להתיר את הגילוח בחול המועד ומדבריו שם עולה בבירור שהוא מסכים עם העיקרון של החיד״א, אלא שסבר שבמקרה הזו שמירת התורה והרמת המכשול היא דווקא בפרסום:
"ומה שכתב בפרטות בדור פרוץ שבימינו שפושעים יכשלו גם בכמה ענינים אחרים בזה שום מורא לא יעלה על ראשו וכי מדמין באיסורין זה לזה. אבל אהובי הואיל ודפק על פתחי אגיד לו האמת בזה וזמן רב הייתי פוסח על שתי השעיפים אם לפרסם דברים אלו בספר או לא. ואגיד ליה גופא דעובדא:
זה שנים רבות כמו י״ב או ט״ו שנים נשאלתי דין זה הלכה למעשה לאחד שהיה נחוץ לו הגילוח בחוה״מ. ובררתי אז דין זה ורשמתי לעצמי ולהנשאל הסתרתי הטעם ותליתי לו כאילו הוא הוראת שעה. ואמרתי לו מה שהתרתי לך היה לי טעם שהיה שייך רק בפעם ההיא ולא לעתיד והעלמתי ההיתר ממנו. ואמנם טעמי היה לא בשביל חשש של מעלתו שיקילו גם בענינים אחרים אבל היה טעמי הואיל במקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער שהוא חמשה לאוין ולמה אפתח להם שערי ההיתר בחוה״מ ומי יתן למצוא מקום להחמיר בכמה זמנים. וכמו שנה קודם שהתחלתי להדפיס ספרי והתחלתי לסדר ולחפש באמתחות הכתבים שלי את כל התשובות גמרתי בלבי להעלים תשובה זו ושלא להדפיסה מטעם הנ״ל. אבל כאשר עיינתי בזה ראיתי בלבי אדרבה לאידך גיסא בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ״ל טוב יותר לפרסם היתר הנ״ל והטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב. ואני שוקל הדבר בדעתי כמאמר ריב״ז אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר ושום אחד מהקדמונים לא עלה בלבו דבר זה וצריך אני ג״כ להעלים מה שהעלימו הם. אבל עכ״פ הכרעתי שפרסום היתר בחוה״מ יש בו מצוה רבה וגדר ומשמרת לתורה לפריצי הדור".
הרי לנו דברים ברורים ומפורשים, שהשיקול אם לפרסם את ההיתר או לא צריך לקחת בחשבון את חשש המכשול העתידי מפרסום ההיתר, ויחד עם זאת את החשש מאי פרסומו.
החת״ס (שו״ת או״ח סי' קנד) ביאר את שיטת הנוב״י בגילוח בחול המועד כפי האמור, שהנוב״י סבר שאם לא יתיר יהיה מכשול גדול יותר, ועם זאת הדבר צריך שיקול דעת וזהירות:
"וראה והביטה כי הגאון נודע ביהודה המתיר לא כתב אלא להוראת שעה לההולכים בין השרים ולפני מלכים יתיצבו, אלא שכתב שהיה ראוי שלא להדפיס ולפרסם היתר זה ברבים שלא ילמדו להקל לולי שחשב שקולא זו הוא גדר תורה לדעתו ומ״מ לא כתב פסק להחליט גילוח היתר בחה״מ בזה״ז, וטעם בזה כי נהי אם יראו ת״ח וגודרי גדר להפר תורה לפי הזמן והמקומות, יתקבצו וישאו ויתנו פה אל פה או במכתבים ולכשיסכימו יפרסמו במכתבים ויחתמו תחתיו גדולי פארי הזמן כך עלתה במחשבתינו להתיר איסור דרבנן פלוני מטעם כך וכך, וכעין תקנת הקהלות ור״ת בסוף ספר תשו' מהר״מ בפראג וכהנה, אבל יחיד בדורו אפילו הוא חסון כאלונים וכגובה ארזים גבהו ודבריו כראי מוצקים לא יכין להתיר אפילו מנהג קטן ממנהגי ישראל, היום יאמר הוא כך וידפיסנו ויפרסמנו ומחר יאמר אחר כך בסברות חלשות צנומות דקות עד שיתירו איסור דאורייתא, כאשר אירע בעו״ה בזמנינו כי רבו פריצי הדור והעמידו חזון לומר הלא גילוח חה״מ כמה מאות שנים נהגו אבותינו איסור ונצטערו ונתנוולו ועתה התירו פרושים את הדבר, כן נמי נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסיא בעו״ה, והקולר תלוי אח״כ בהגורמים, ומשו״ה לא התיר הגאון נב״י בפרהסיא ומ״מ נכשלו בה, ע״כ שומר נפשו יזהר וישמור ה' רגלי חסידיו מלכד".
שיקול הדעת הזה צריך להיות לפני מורה ההוראה ועליו לשקול בפלס ובזהירות את הוראתו שלא תצא ממנה מכשול.
ד. חילוק בין היתר ליחיד להיתר לרבים
יש שעשו חילוק בין הוראת היתר ליחיד להוראת היתר לרבים – שליחיד, אם מסביר את טעם ההיתר יכול להורות גם אם הדבר תמוה, אך לרבים צריך זהירות יותר מאחר ולא כולם יעיינו במקורות ובטעמים של המורה ויהיה מזה מכשול.
בתרומת הדשן (ח״ב סי' נב) נשאל על מעשה תמוה שעשו כמה ישובים כדי לצאת ידי חובת אתרוג:
"אשר שאלתני על עובדא תמיהא דאיתעביד מקרוב בסמוך לך, שהיו כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג א' למצוה בחג, והיתה להם שעת הדחק שלא היו יכולים להוציא להם יותר, והיו רוצים כל הישובים לצאת ידי חובה, ועמדו וחתכו האתרוג לכמה חתיכות, ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת. וקודם שהגיע מקצת חתיכות לישובים כבר נצטמקו ונתמעטו לפחות מכביצה, ואף על פי כן ברכו עליהם ביום ראשון. ודרשתני אי שפיר למיעבד הכי הלכה למעשה"
התרומת הדשן אוסר את הדבר, למרות שהמקלים סברו לעשות כך על פי סברת הראבי״ה והאו״ז שמברכים על אתרוג חסר בשעת הדחק אפילו ביום הראשון. בתשובתו, התרומת הדשן מצרף כמה סברות לאסור, כאשר אחת מהן היא שיש הבדל בין לכתחילה ללכתחילה – יש מקרה בו נחסר האתרוג וכעת זה שעת הדחק ואפשר לסמוך לכתחילה לברך על הראבי״ה, אך להתיר מלכתחילה לגרום לחסרון באתרוג, כמו במקרה הנידון שהתירו לחתוך אותו אי אפשר להקל כי:
"איכא למיחש לחורבה, דסבר אי לאו דאין פסול כלל באתרוג חסר לא שרו רבנן כל כך לכתחלה גמור".
בהמשך דבריו התרומת הדשן מוכיח את העקרון שיש הבדל בין סוגי לכתחילה שונים. ומסיים וכותב:
"ואף אם תימצי לומר דאין הראיות ברורות לגמרי, מכל מקום הרואה תמיה זאת להתיר. וכתוב בהגה״ה במיימון בה' ת״ת שאסור להתיר דבר התמוה לרבים".
מדברים אלו של התרומת הדשן, הקשה בשו״ת משנה הלכות (ח״ג סי' קיא) על הש״ך שכתב שאם מבאר את ההיתר מותר להתיר גם אם הוא תמוה לרבים:
"עפר אני תחת כפות רגליו אמנם מדברי תה״ד לכאורה לא משמע הכי… ואם כדברי הש״ך התם נמי הרי אפשר היה להם להראות פנים ולהביא ראיות מתוך הספר ולא הי' לו דין דבר המתמיה".
תירוצו של המשנה הלכות ממשיך את אותו קו של זהירות ממכשול בהוראת היתר התמוה לרבים:
"ולחומר הנושא נלפע״ד דהש״ך ס״ל לחלק דבמקום שההיתר הוא לרבים אסור אפילו כשמראים טעם לדבר דלרבים אי אפשר לברר היטב ויתירו אפילו דבר האסור אמנם ליחיד שאפשר להסבירו הענין הדק היטב ולכן מותר והתם גבי אתרוג לרבים הוי ודו״ק".
לאור האמור לעיל ביסוד האיסור להתיר דבר תמוה לרבים, חילוק זה של המשנה הלכות מסתבר והגיוני. לרבים קשה הרבה יותר לברר את טעמי ההיתר ולמנוע חשש מכשול עתידי.
ה. חילוק בין היתר מבוסס לאינו מבוסס
חילוק נוסף בכלל זה בהוראה, נוגע לרמת הביסוס של ההיתר. כלומר, אף אם נאמר כדברי הש״ך שכאשר מראה את טעמי ההיתר מותר להורות דבר תמוה לרבים, יש מי שאומר שזה דווקא כאשר ההיתר מבוסס ואינו חולק על גדולי הדורות.
הנקודה הזו נוגעת גם לגדלותו של הפוסק המיקל. לא דומה כוחו ומשקלו הציבורי של גדול הדור, לכוחו ומשקלו הציבורי של מרא דאתרא. יש בהבחנה הזו צד חמור וצד קל. מצד אחד, כלפי הנושא של כבוד התורה והחשד שיחשדו במתיר שהתיר שלא כדין, מסתבר לומר שבגדול הדור החשש הזה מועט מאשר במרא דאתרא. מאידך, ביחס לחשש המכשול מסתבר להיפך, דבריו של הגדול מופצים ונשמעים בכל מקום ועלולה לצאת מהם טעות ומכשול.
אמצעי התקשורת והפרסום בימינו גורמת לזה שגם פסקים של תלמידי חכמים שאינם מגדולי הדור מופצים לרבים, לפעמים אף בתפוצה רחבה משל פסקי הגדולים, משכך גם לגבי תלמידי חכמים שאינם מהגדולים חוזר ומתעורר החשש לטעות ומכשול.
עקרון זה ניתן להלמד מדברי הראשון לציון הגר״ע יוסף זצ״ל (שו״ת יביא אומר ח״ז יו״ד סי' מא) שכתב:
"והנה הגאון מהר״ש קלוגר בשו״ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח״א סי' ס) כתב, בדבר עגל שנשחט תוך ח' ימים, והבשר נאכל, והרה״ג רבי אהרן שמואל אסאד הורה להתיר הכלים, וכתב אליו, ולא ירד ביני עמכם. כי מה שסמך על תשובת הגר״ח כהן רפפורט להקל, הרי הוא נגד משמעות הש״ע ונושאי כליו, שפסקו שאין עכו״ם מסל״ת נאמן לומר שעברו עליו ח' ימים וכו', גם נעלם ממנו מ״ש בש״ע יו״ד (סי' רמב) שאין לחכם להתיר דבר התמוה לרבים. ואף על פי שהש״ך שם כתב, שאם מראה שכן הורה באיזה ספר מותר, זהו דוקא בספר מפורסם מהראשונים, וגם אינו נגד הש״ע והרמ״א, אבל לא על ספר של זמנינו, וגם הוא נגד הש״ע והרמ״א והאחרונים שכל ישראל נמשכים אחריהם, הילכך לא יפה עשה להתיר בזה. ע״כ. נראה שכל זה כשאין סברא להתיר, והוראת הספר האחרון אינה מיוסדת ע״ד הפוסקים, ובפרט כשהיא נגד הש״ע והרמ״א, וכנ״ל".
כלומר, גם כאשר המתיר מראה פנים לסברתו ומבאר אותה, עליו להיות בר הכי ושהפסק לא יהיה מנוגד לקו הכללי בהלכה הבא לידי ביטוי בשו״ע ונושאי כליו.
ו. שלא יראו דברי חכמים כי חוכא ואיטלולא
מלבד שלשת המקורות בחז״ל, שהובאו בהגהות מיימוניות, מהם נלמד שאין להתיר דבר תמוה לרבים – יש עוד מקומות בחז״ל בהם מופיע עקרון דומה ויש בו כדי ללמד על ענייננו.
במסכת עירובין (עו א) הגמרא מבחינה בין סוגי חילוקים מציאותיים שונים. יש חילוק שחז״ל מקבלים אותו וקובעים הלכה על פיו, ויש חילוק שהם דוחים. כאשר יש ספק ברור במציאות והדבר לא ניכר, אפשר לחלק בין שני אנשים שעשו מעשה דומה ולומר שלגבי אחד הדין יהיה כך ולשני אחרת. אך כאשר כל מי שיראה את שתי המציאויות לא יבין את החילוק שיש ביניהם, מחילים את אותו דין על שניהם אף על פי שיש ביניהם חילוק.
רש״י (ד״ה לא מינכרא) מבאר את שורש ההבדל בין הדברים. לדבריו כאשר הספק המציאותי ברור, "לא הוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא". אבל כאשר המציאות נראית זהה במקרה א ובמקרה ב, צריך להחיל על שניהם אותו דין, גם אם באמת יש שוני שאם לא כן: "הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות".
אילו היו חכמים עושים הבחנה, דבריהם לא היו מובנים והיו הופכים ללעג וקלס בעיני ההמון וכך ינתן לצדוקים פתחון פה לחלוק על חכמים.
דברים דומים לזה כתוב בגמרא במסכת יומא (מ ב):
"תא שמע שאלו תלמידיו את רבי עקיבא עלה בשמאל מהו שיחזור לימין אמר להן אל תתנו מקום לצדוקים [השמטת הצנזורה: למינין] לרדות"
רש״י מפרש:
"אל תתנו מקום לצדוקים [השמטת הצנזורה: למינין לתלמידי ישו הנוצרי] החולקים על התורה לרדות ולמשול בהן, לקפח אתכם בדברים, שיאמרו: לפי רצונם הם עושים הכל".
כלומר, כאשר רבי עקיבא הורה הלכה, הוא התחשב גם בשאלה מה יאמרו המינים. מהר״ץ חיות (יומא שם) לומד מגמרא זו את העקרון שכתב ההגהות מיימוניות:
"וכוונתם על כת צדוק ובייתוס אשר הכחישו הקבלה ותורה שבע״פ. שטענו על עדת הרבנים כי הנקל אצלם לעקם המקראות כטוב בעיניהם. ולהוציא דרשות שונות לעשות במצווה התורה כחפצם. וחז״ל היו עושים מעשה להוציא מלבן של צדוקים כמו שמצינו לעיל (ב' ע״א ממשנה דפרה) דמטמאין היו את כהן להוציא מלבם של צדוקים. ובכל זאת אם לא ראו הכרח גדול לא רצו להורות דבר התמוה לרבים למען לא ימצאו הצדוקים מקום ללעוג עליהם. ואמרו חז״ל לא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות בנו. ומכאן הוציאו הפוסקים הדין דאסור לחכם להורות דבר התמוה לרבים (יו״ד סימן רמ״ב סעיף ו')".
נמצא שכאשר באים להתיר (וגם לאסור) צריך להתחשב גם באיך הציבור תופס את הדברים.
במילים אחרות, המושג של כבוד התורה וזילותא, מביא בסופו של דבר לחשש מכשול. כך ששני הטעמים לא להתיר דבר תמוה לרבים מתחברים יחד – אם בעקבות פסקים מסויימים יגרם זלזול בתורה זה יביא בסופו של דבר לעזיבתה וממילא למכשול.
ז. בעניין חידושי הלכה ומקום הניחו לי להתגדר
מעניין לעניין באותו העניין, יש להעיר שהדברים האמורים עד כאן מעוררים לתשומת לב ביחס לביטוי השגור בפי רבים מהמחדשים הלכות: "מקום הניחו לי להתגדר". לפעמים אנו מוצאים חידושי הלכה, לאיסור או להיתר שמבוססים על סברות חדשות, שלפעמים הם באמת מבריקות – אך צריך לבחון אותן היטב.
מקור הביטוי הוא בגמרא חולין (ז א-ב) שם מסופר:
"העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו".
מסיפור זה מוציאה הגמרא עקרון:
"מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין כדכתיב ולא יזח החשן ומאן דאמר אין מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה' ומאן דאמר מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל".
דברים אלו של הגמרא צריכים הבנה, שכן שני הביטויים הראשונים הם ביטוי לכבוד ומעלה, לא יזח החשן, לא יזנח לעולם ה'. לעומת זאת הביטוי האחרון הוא ביטוי למידות רעות, לגאווה – זחוחי הלב.
החת״ס (חידושים לחולין שם) מבאר את הדברים ויוצא מדבריו שלא משתמשים ב׳מקום הניחו לי' על מנת להתיר איסור מוחזק וברור בידינו. דברי החת״ס הללו "חוצבים מלהבות אש" (שבט הלוי ח״ב סי' קיג) וכך כתב:
"לב' הלשונות לא קאי אלא את״ח המעיד בשם רבו שמאמינים קבלתו. אך הני תרי לישנא אין אחד מהם קאי אהא דמקום הניחו לי דודאי לאו כל הרוצה ליטול השם ולהגיד חדשות מסברא דנפשי' ולומר מקום הניחו וכו' דהרי ממרע״ה עד חזקיה לא מצינו זה ומחזקיה עד רבנו הקדוש והבו דלא לוסיף. ואתי לישנא בתרא ואמר אין מזחיחין אותו שאפילו לפעמים יכול אחרון לומר כן ומ״מ מייתי עלה מתניתין משרבו זחוחי לב האומרים מקום הניחו לי וכו' רבו כמו רבו וכל אחד נוטל שם לעצמו משרבו כן רבו מחלוקות בישראל. ואמרי אינשי כל עושי חדשות בעל מלחמות כי מרבה מחלוקת בתורה וכל אחד בונה במה לעצמו באומרו מקום הניחו לי עד שהגיע הענין הזה לשיעור כך כי בעלי התשובות אינם משיבים אלא מגידי חדשות להרוס דעת הראשונים ולחדש דבר מלבו וכשאדם מורה הלכה כפשוטה כמו שהשיבו הראשונים אומרים אין בתשובה זו חידוש עד שכל חלקה טובה סקלו באבני פלפוליהם והכל בנוי על מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו".
לכן צריך להיזהר בזה ולא להתיר דבר תמוה לרבים גם אם למתיר הדברים נראים ברורים ופשוטים.
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה