ט״ו באב – יום החיבורים
החיד״א (מורה באצבע רמב)
יום ט״ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמ״ש בזהר ח״ב דף קל״ה. ויזהר להוסיף בתורה בלילה כמו שאמרו רבותינו ז״ל
א. מהות היום
במשנה
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד ב (ובבא בתרא קכא א)
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היפי אשה יראת ה׳ היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
בגמרא
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? –
1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳ - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
2. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה׳ אלי, אלי היה הדבור.
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: דף לא עמוד א לאיזה שירצו יעלו.
5. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - יאסף. מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.
רש״י מסכת תענית דף ל עמוד ב
שהותרו שבטים לבא זה בזה - דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו׳ (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב. זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳ - זה מיעוט הוא, כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד. לבא בקהל - לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם, כדכתיב בשופטים (כא). ממנו - מיעוט הוא, דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין - לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו. שכלו מתי מדבר - דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב. לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה׳ אלי לאמר - אלי נתייחד הדיבור, ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר, איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום. לאיזה שירצה יעלו - הושע בן אלה רשע היה, דכתיב (מלכים ב׳, יז) ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל, והיינו דקאמר רק - שבטל את הפרוסדאות, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. הרוגי ביתר - בפרק הניזקין (גיטין נז, א). מלכרות - לפי שהן לחין, ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן (מדות פרק ב׳ משנה ה׳). יום תבר מגל - שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים. מכאן ואילך - מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה - יוסיף חיים על חייו. דלא יוסיף - לעסוק בתורה בלילות. תקבריה אימיה - כלומר: ימות בלא עתו.
רבינו גרשום מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד ב
יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה.
ב. ט״ו באב, יום של חיבורים
שאלה:
הרי הסדר הכרונולוגי הנכון של המאורעות הוא לא כמובא בגמרא, אלא כך הוא הסדר הנכון: כלו מתי מדבר, הותרו השבטים, הותר שבט בנימין, פסקו מלחטוב עצים, הושע בן אלה, הרוגי ביתר. אם כן, מדוע בגמ׳ זה לא מסודר כך?
תשובה:
ניתן לראות שיש קשר בין האירועים, ומשמעות דווקא לפי סדר הגמרא:
הותרו שבטים לבוא זב״ז והותר שבט בנימין לבוא בקהל – יש בכך תיקון של אחדות בעם ישראל. בכוח תושב״ע של חכמים בדרשותיהם, הביאו לאיחוד העם.
כלו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה, ביטול הפרוסדיות וחזרה למקדש – ביטול הגזירה מהקב״ה ולהבדיל ביטול הגזירה מבשר ודם. בשני אירועים אלו חודש הקשר הישיר בין רבש״ע לעם ישראל, בחזרת הנבואה וחזרה לבית המקדש.
הרוגי ביתר נתנו לקבורה והפסקת חיטוב העצים למערכה – הראשון, הוא נס מיוחד של הקב״ה לעם ישראל, על אהבתו אותנו מעבר לטבע. השני, תשש כוחה של חמה, כבר לא שייך לכרות עצים למזבח ואנו מראים כלפי מעלה, שכאשר אנו יכולים, מייד בהזדמנות הראשונה אנו מוסיפים בלימוד תורה. הקב״ה מראה אהבתו ואנחנו מחזירים אהבה.
מכל אלו נראה, שיום ט״ו באב התבטא בחיבורים מיוחדים. בתוך עם ישראל, בחזרתו לקב״ה ובאהבה הגדולה ביניהם.
ג. סודו של יום ׳תבר מגל׳
שו״ת הרב״ז חלק ג (חושן משפט) סימן פח
הרב בצלאל זאב ב״ר חנוך הייניך שפרן (שאפראן) נולד בשנת תרכ״ז (1867), נפטר בשנת תר״ץ (סוף 1929).
תשובה מבן המחבר
נדרשתי לאשר שאלני, חכם אחד, משכיל דורש אלקים, ליישב לו את התמיהה במסכת תענית (דף ל״א) ״תניא ר׳ אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין, אמר רב מנשיא וקרי ליה (ליום ט״ו באב) יום תבר מגל״. פירש רש״י: שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים. (ראה בבא בתרא קכ״א ע״ב במהרש״א ח״א ד״ה ולא). הפליאה במאמר הזה נשקפת לעין כל, מדוע ולמה שברו את הגרזן הזה שכרתו בו עצים למערכה ועברו בשאט נפש על לאו ד״בל תשחית״ שאנו מצווים ועומדים שלא להשחית שום דבר שיש בו צורך לבני אדם, הלא כה הגידו חכמים: ״כל המשבר כלים דרך השחתה עובר בבל תשחית ואינו לוקה אלא מכות מרדות מדבריהם״ (רמב״ם ה׳ מלכים פ״ו ה״ט. קידושין ל״ב ע״א. עי׳ שבת ס״ז ע״ב. ק״ה ע״ב. ק״מ ע״ב). וכל כך היו מקפידים על אזהרת ״בל תשחית״, עד כי רבי יהודה החסיד ז״ל היה דורש על הפסוק ״מעדה בגד ביום קרה״ וגו׳ (משלי, כ״ה - כ׳) מי שמשיר בגדים של חמימות בקרה ולובש בגדי משי והשלג מקלקלו עובר על בל תשחית כפול, על קלקול הבגדים, וגם על בל תשחית דגופא שיש לו קרירות (ספר חסידים סי׳ תתרי״ד)?
בטרם אשים למישור רכסי הקושיא הגדולה הזאת, אקדים להביא פה את אשר יסופר באמת בפי נאמני ארץ מהקיסר נאפאליאן, אשר בברחו מפני חמת המציק והסתתר בכפר אחד ולשונו צחה צמא, בא אל בית יהודי אחד בלאט ויבקש לכבדהו בצלוחית מים קרים להשיב נפשו העיפה, ותמהר עקרת הבית ותצבט לו צלוחית מים וישת לרויה, וכאשר כלה לשתות הוסיפה להביא עוד צלוחית מים לפניו, והוא ישב על הכסא להנפש מעט מסערת רעיוניו אשר התרוצצו במוחו השנון והחד כברקים, ולא שת לבו המר לראות את האשה הנצבת אצלו זמן כביר וכוס מים בידה, אך בשמעו קול נחרת האשה ראה והנה עוד בקבוק מים בידה, ״תודה לך עקרת הבית! כבר שברתי צמאוני בכוס הראשון, די! די! ״. אמרה האשה להקיסר בלשון רכה ״מה אעשה עם מים אלו אשר שאבתים בששון מהמעין רק למענך? ואיככה אוכל וראיתי באבדן המים הקדושים האלו? מי ישפוך, מי ישתה המים, אשר דמיתי כי יבואו כשמן ששון בלב מלך אדיר הסוכך בכנפי ממשלתו הנחפות בירקרק חרוץ על כמה אלפי רבואות אדם? ״ דבריה הנעימים אלה מצאו מסלות בלב הקיסר וימלא את רצונה זה כבודה, ויהי כאשר הושיט לה הקיסר את הכוס בחזרה ברגשי תודה, זרקה האשה את הכוס לארץ ותשברהו לרסיסים! והשתומם על המחזה, באין מבין מה זה ועל מה זה? ותען ותאמר: ״אדוני הקיסר! כי עשיתי זאת לא יפלא בעיניך, כי לא יאות שישתמש אדם בכוס זה ששתה ממנו מלך גדול כמותך, אשר כל מצוקי ארץ רוזנים ונסיכי עולם יחילו וירעדו מפני הדר גאונך, אשר על כן זרקתי את הכוס לארץ ושברתיו לעיניך, לאות כבוד המלך כי רב הוא! ״ כן ענתה האשה בצחות לשונה והפיקה רצון מלפניו, והוא שמר את הדבר ויכבדה ברביד זהב טהור.
ועתה, כל מבין יבין הדבר לאשורו, ודעת קדושים ימצא, כי על כן שברו את הגרזן שכרתו בו עצים למערכה, יען וביען הגרזן הזה הוקדש לשם שמים, לא יהין כל איש להרים קרדום זה להשתמש בו לצרכו הוא, כי כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול? לכן שברו את הגרזן הזה למען כבוד מלכו של עולם ית׳, ולא חששו בזה משום ״בל תשחית״, כיון שעשו כן מפני כבוד שמים! הלא מצאנו ראינו כי ״שורפין על המלכים״. שמותר לשרוף תשמישי מלכים, שלא ישתמש בהם אחר, ולא חששו משום ״בל תשחית״, יען שעשו כן מפני כבוד המלך. כמבואר בתוספות עבודה זרה (י״א ע״א ד״ה עוקרין. בבא מציעא ל״ב ע״ב ד״ה מדברי. ובר״ן שם, וברמ״א יור״ד סי׳ קע״ח סעי׳ א׳. ובנושאי כליו ע״ש).
והנה כי כן ישראל קדושים שברו אותו ה״מגל״ שנשתמש בו קודש לשם שמים, לאות כבוד והדרת מלך הכבוד ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה!
הגדתי דבר זה לפני אבא מרי הגאון האמיתי הרב״ז זצ״ל, והודה לי! חנוך העניך שאפראן
נשלח על ידי: נתנאל כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה