צפייה לישועה / לשבת 'חזון'
חובת הציפייה לישועה
שבת לא ע״א
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?
חידושים המיוחסים לר״ן, שם
צפית לישועה. פי' רש״י ז״ל לדברי הנביאים ע״כ.
ועוד צריך לבאר: צפית לישועה - בימיך. ולא אמר צפית שתבוא ישועה לישראל, דמי שאינו מאמין זה אפיקורס הוא, שהאפיקורסים אינן מאמינין שתבוא ישועה לעולם לישראל. כן פירשו בתוספות.
סמ״ק, מצוה א
לידע שאותו שברא שמים וארץ, הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות, כדכתיב אנכי ה' אלהיך וגו', וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ודרשו חכמים: אפילו באוויר. לידע – פירוש, לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות, ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף וכל הנפלאות שנעשו, במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקב״ה מנהיג את העולם כולו ברוח פיו, והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר מצעדי גבר כוננו.
ובזה תלוי מה שאמרו חכמים, ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו "ציפית לישועה", והיכן כתיב מצוה זו. אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם, ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב ושב וקבצך מכל העמים.
ספר העיקרים, מאמר ד פרקים מז-מח
התקווה והתוחלת הוא דבר הכרחי אל המאמין, כדי שיימשך אליו החסד הנמשך אל הבטחון…
התקוה והתוחלת בכל אחד מאלו הפנים שזכרנו, הנה היא אם כללית ואם חלקית. והכללית, הנה היא שראוי לאדם שיקוה אל השם תמיד שיושיע את כלל אומתו ויפיל בנעימים חלקם, וזאת היא התקוה שעליה אמרו רבותינו ז״ל (שבת לא ע״א) שבתחילת דינו של אדם צפית לישועה, וזו היא ישועת כלל האומה.
והחלקית היא שיקוה אל השם שיישר לפניו דרכו כרחמיו וכרוב חסדיו, ויצילהו מן הדבר שהוא רע אליו ויבחר לו מה שהוא טוב ונאות לו.
'לישועתך קווינו כל היום'
שערי גאולה (הרבי מליואבוויטש), ד
חובת הצפייה לגאולה
מבואר בכמה וכמה מקומות בדברי חז״ל שהצפייה לגאולה, והבקשה והדרישה על הגאולה, ממהרת ומזרזת את הגאולה בפועל ממש, כלשון חז״ל "צפית לישועה". ויש להדגיש בעניין זה דבר שלא כל אחד ואחד שם לב אליו, ולא עוד, אלא שיש כאלו שרוצים להתעלם ח״ו מזה:
הרמב״ם (בהל' מלכים פרק יא הל' א) כותב פסק דין ברור: "כל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו, לא כשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא כתורה וכמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו וכו'".
וההדגשה בזה - בשתיים:
א) האמונה בביאת המשיח היא לא רק מהעניינים שנאמרו על ידי הנביאים, דברי קבלה - אף שזה קבלה מהוי' נותן התורה - אלא גם דבר המפורש בתורת משה. ולא רק במקום אחד, אלא בכמה מקומות (כפי שהולך ומפרט), שלכן, הכפירה בדבר זה, ר״ל, היא לא רק "בשאר נביאים… אלא בתורה ובמשה רבינו". רחמנא ליצלן.
ב) ועוד ועיקר: לא רק "מי שאינו מאמין בו" כופר בתורה ובמשה רבינו, אלא אפילו מי "שאינו מחכה לביאתו", היינו, שמאמין בביאת המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו - הוא כופר בתורה ובמשה רבינו!
ולכן, יש צורך "להרעיש" על דבר החיוב וההכרח לחכות לביאתו, "אחכה לו בכל יום שיבוא", וכהודעת כל אחד ואחד בתפילתו לפני השם "לישועתך קוינו כל היום", לא רק בכל יום, אלא גם "כל היום".
לאחרונה הנני מדגיש ומכריז שביאת משיח צדקנו צריכה להיות "היום" - "משיח נאו".
ישנם כאלו שבאים בטענות אודות ענין זה… באמרם שאין לדחוק את הקץ וכו'. והתשובה לדבר – אין זה חידוש שלי: כל יהודי אומר בתפילת שמונה עשרה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ולאחרי זה מסיימים: "כי לישועתך קוינו כל היום". ויתירה מזו: למרות שבתפילת שחרית אמר כל אחד ואחד מישראל "כי לישועתך קוינו כל היום", הנה לאחרי כמה שעות בלבד, בתפילת המנחה, אומרים שוב "כי לישועתך קוינו כל היום".
[בנוגע לנוסח ד״אני מאמין כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" - ישנם הטוענים שהתיבות "בכל יום" קאי אדלעיל: "אחכה לו בכל יום" (ולא "בכל יום שיבוא"), ואילו בנוגע לתיבת "שיבוא" – הרי זה עניינו של הקב״ה, ו״בהדי כבשא דרחמנא למה לך". אבל בתפילת י״ח אומרים בפירוש: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ומסיים: "כי לישועתך קוינו כל היום"].
…עיקר הראיה היא מנוסח התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קוינו כל היום", "ותחזינה עינינו", שהכוונה בתפילה זו אינה לישועה שתבוא בעוד שנים, 1900 שנה… כי אם באופן ד״ותחזינה עינינו", ובזה גופא – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, והרי "מהרה" פירושו - באופן של מהירות, ובוודאי לא מדובר אודות כמה שנים, כמה חדשים, כמה שבועות, כי אם "מהרה" כפשוטו, וכפי שממשיכים בתפילה: "כי לישועתך קוינו כל היום", ביום זה ממש! וביום זה גופא - תיכף ומיד, ולכל היותר - שיעור הילוך מיל (י״ח או כ״ד רגעים), שלכן, אפילו לאחר אמירת תפילה זו בשחרית ובמנחה - חוזרים ואומרים תפילה זו גם בתפילת ערבית, תפילת רשות, שמזה מובן עד כמה נוגע למהר זאת ככל האפשרי, עד שאין יכולים להמתין עד לתפילה הבאה! …
"סתם מקשן עם הארץ" טוען שגם כאן הפירוש הוא שהתקווה היא "כל היום" – ואילו הישועה – מתי שירצה הקב״ה… ובכן, נשאל את אותו "מקשן", האם כאשר מתפלל על חולה בקשתו היא שהקב״ה ישלח את הרפואה מתי שירצה, לאחר 1900 שנה… או שמבקש שהחולה יתרפא תיכף ומיד! ?
והגע עצמך: אם בנוגע לרפואתו של יהודי פרטי מבקש הוא שהרפואה תבוא תיכף ומיד - כיצד צריכה להיות איפוא הבקשה בנוגע לגאולה לכלל ישראל? !
אלא מאי - כאשר מדובר אודות עניין פרטי שלו - מרגיש הוא את הצורך שבדבר, ולכן מבקש שיתנו לו זאת תיכף ומיד, ואילו כאשר מדובר אודות הגאולה ובניין בית המקדש - אינו מרגיש שזהו ענין שנוגע אליו!
כיצד מצפים לישועה?
כף החיים (פלאג׳י), סימן טו, אות לד
באמירת קוינו וצפינו כל היום יכוין לישועת ה' על כל צרותיו בכל עת, והיא סגולה נפלאה, (כמו שכתבו בספר נגיד ומצוה, והשלמי ציבור, והקיצור של״ה), והעיקר הוא ענין צפית לישועה כאשר יעויין שם.
טעמי המנהגים (שפרלינג), קונטרס אחרון, סימן פ, אות ה
כתב בשו״ע האריז״ל… באמרך 'לישועתך' וגו' תכוין למה ששואלין לאדם לאחר מיתתו "צפית לישועה", וכן בברכה זו תכוין שאתה מן המקווים ומצפים לישועתו ית״ש, ולכן אנו מכוונים כי גם כן השי״ת עושה עמנו כמה ישועות, ואני בעצמי ראיתי תועלת גדולה בכוונה זו להינצל מכמה צרות ע״כ:
יסוד ושורש העבודה, שער ה (הקרבן), פרק ד
לכן יכוין מקירות לבו עד מאד בזו הלשון: אני מחכה ומצפה בכל יום לישועת השכינה הקדושה שתצא מהגלות, ותגאל אותנו גם כן בביאת משיחך, ותצמיח קרן דוד.
ובוודאי הבוחן לבות וכליות הוא רואה החיכוי והקיווי של כל אדם, באיזה תשוקה היא בלבו, לכן חכה בתשוקה גדולה ועצומה עד מאד, בכדי שלא ייבוש ולא ייכלם ליום הדין כשישאלו אותו צפית לישועה.
עין אי״ה שבת ב, קסד
ציפית לישועה. האדם באשר הוא אדם פרטי, הוא מוגבל בהגבלה צרה, בכל ישותו ומציאותו, נגד אותו הערך שצריך הוא להשכיל בנפשו במה שהוא אבר מן הכלל הגדול של כלל האומה, שהיא גם כן מסתעפת לכלל המציאות, ושכל פרט מפרטי הטוב והאור המה הולכים ומצטרפים אל החשבון הכללי, באין השקף אם הפעולות נראות לשעתן או יבואו לאחר זמן, אבל נדע נאמנה כי בוא תבואנה. וכל חלק מן הטוב שבאוצר כל איש פרטי מצטרף הוא עם החיים הכלליים, ההולכים לכונן את ישועת ד' הכללית בבא עתה.
על כן התביעה היותר שלמה היא על כל מהלך החיים של האדם, אם ניתן לו ערכו הכללי בתור צפייה לישועה.
והצפייה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו.
ועוד כלול בזה, שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבאה שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב וכאלה, עליו החובה לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת הנכון, בלא איחור רגע וזמן.
על אלה שתי התכניות הנראות כמתנגדות זו לזו, ההתמדה בצפייה מחשבית והזירוז בעת הכושר, הוא הדבר הצריך להתרומם בעומק העיון של צפייה לישועה.
'צפית לישועה (ה׳חפץ חיים'), פרק ג [בדילוגים]
ועתה נבאר החיוב ממאמרי חז״ל דהלא אמרו בשבת (דף ל״א) ששואלין לו לאדם בשעת הדין צפית לישועה. מכל זה נראה שרצון השי״ת שנחכה למלכותו בכל עת (ונראה שזהו שאחז״ל צפית לישועה, שלשון 'צפיה' הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתכונן לראות איזה דבר חדש, כך צריך איש הישראלי לחכות על מלכות שמים שיתגלה בקרוב).
והנה ידוע שנזהרנו בתורה להרחיק מדברי שקר כמו שכתוב: 'מדבר שקר תרחק', והיינו אפילו אם הדבר הזה איננו שקר גמור רק שיש בו קצת תערובות שאיננו אמת גם כן הוזהרנו בזה, וק״ו בן בנו של ק״ו אם הוא מדבר עם השם יתברך בוודאי יש ליזהר מלהיות דובר שקר לפניו.
ועל כן ייפלא מאוד איך אנו אומרים ג' פעמים בכל יום 'עלינו' ומסיימים 'על כן נקוה לך ד' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך', והלא אם היה מקווה באמת על כבוד ד' שיתגלה במהרה היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה, כל ההלכות השייכות לעניני קרבן והמקדש (ודוגמא, אם מצפין שיבוא המלך בהעיר אפילו באיזה ספק ספיקא, מקשטין כל הרחובות לכבודו אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר, מספק פן יסע דרך רחוב זו), בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה, ואם תלמידי חכמים לא ידעו בהם הלא לביזיון יהיה לו. אין זאת כי אם שבפינו לבד אנו אומרין לפני ה' דבר שאיננו כן.
והנה על כלל ישראל יש לדון לכף זכות, דהם סומכין עצמן על הכהנים שעליהם מוטל ענין המקדש ועבודתו, אבל על הכהנים בודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתיאשין מללמוד דיני עבודה, הלא בם בחר ד' לשרתו, ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו, וכמה יגדל הכלימה כשלא ידעו מה להשיבן.
ובאמת מוטל גם כן על כל תלמיד חכם שבישראל לקבוע עת מעתותיו לידע דינים השייכים לעניני הקודש והמקדש, דהלא בודאי צריכין ללמוד עמהם [עם הכהנים] דיני עבודה, ואם כן צריך על כל פנים כל תלמיד חכם לידע בעצמו מתחילה דיני עבודה.
וכן בוודאי בעת הגאולה, כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה, או על חולה שנתרפא שמצוי אצל כל אדם, או חייבי חטאות שיימצא לאלפים שעברו על חילול שבת בשוגג וכהאי כוונא, וירוצו הכל אצל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה בזיון וכלימה יגיע אז לכל אחד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב וידיעה בענייני עבודה לידע כל פרטיה למעשה, נצרך לזה כמה שבועות או חדשים.
ועל כן כשאנו אומרין 'נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך', צריכין אנו להתחזק שיהיה שכיחי כהנים להקרבה, והיינו שכל מי שהוא בן תורה, ובפרט כשהוא גם כן כהן, ייקבע עת מעתותיו ללמוד ענייני הקודש והמקדש, ובזה יהיה היכר שאנו מחכים ומצפים על התגלות כבודו בעולם, ונעבוד עבודתו בכל אשר יצוונו.
ציפייה לבניין המקדש
הראי״ה קוק, שמונה קבצים א, קמד
בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החיזיון המורגש המרהיב עין ביופיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו, צריך הוא להיבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלוא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם.
אז ישובו להיחיד כוחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד.
תעודה זו מתכוננת בפועל על ידי סדר היום של הקורבנות הנאמרות לפני התפילה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת.
זורעים הם את הגודל האלוהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למידת השיגוב שהייתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה.
גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתייחשים לתכונה המרכזית הזאת.
וכנסת ישראל נבנית ברוח בניין איתן בכוחה לאלהים, אשר ייתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאווייה, יותר מהמון בניינים חומריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה.
אהבת אלהים התמימה והנישאה מתעוררת ומתייצבת, חיה בעוז גדול בנשמת האומה, על ידי זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה.
והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה