קרח תשפ״ו: בין פופוליזם של בחירות לאמת המוחלטת
קרח מגיע למשה רבנו להתווכח על המנהיגות. הוא אינו מגיע לבד; מלווה אותו קבוצה קולנית של מאתיים וחמישים איש מחשובי הקהל – אנשים חשובים ללא ספק, ״נשיאי עדה״, ״קריאי מועד״, ״אנשי שם״. בפיהם טענה ערכית, נוקבת, שנשמעת צודקת להפליא על אופייה של ההנהגה: ״רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳״.
מה היה תורף טענתם? הדבר נלמד מתגובתו של משה, ששיקף להם את כוונתם האמיתית תוך כדי הצבת מבחן הקטורת: ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה? ״ (במדבר טז, י). מצד אחד, הם מתייצבים כלוחמי צדק חברתי המשתלחים בנפוטיזם השלטוני; מצד שני, הם דורשים את הכהונה לעצמם. קרח סחף אחריו המונים בטענה שכולם צריכים להיות כהנים, שאין מקום למשפחה מיוחסת אחת. מודל הבכורות, מבחינתו, היה הדגם הנכון – אלא שהקב״ה זנח אותו בעקבות חטא העגל.
מה קרה בחדרי חדרים?
חז״ל במדרש תנחומא (קרח סי׳ ו׳) בחרו לקלף את המילים הגבוהות של קרח, והבהירו מה באמת עמד מאחורי האידיאולוגיה הגדולה הזו באופן אנושי ומשעשע למדי.
המדרש מספר שקרח חזר לביתו מיד לאחר טקס הקדשת הלוויים, ואף אחד ברחוב לא זיהה אותו. מדוע? על פי כללי הטקס, הלויים נדרשו להעביר תער על כל בשרם. והנה מסתובב לו קרח ברחובות המחנה – ראש ביצה חלקלק, ללא שערה אחת לרפואה, אפילו ללא זקנו המפואר. מי שהכיר אותו קודם לכן עצר והשתומם: ״קרח? זה אתה? מה קרה לך? ״.
קרח, פגוע ומתוסכל, השיב בעצבים: ״משה אשם בזה! הוא דרש מאיתנו להתגלח באופן טוטאלי, ולא עוד אלא שאחז בידיי וברגליי, הניף אותי מצד לצד ואמר שאני טהור. ואילו אחיו אהרון? בטקס ההקדשה שלו הוא לא נדרש לעבור את הביזיון הזה. להפך – משה קישט אותו כמו מלך, והציף אותו בעשרים וארבע מתנות כהונה! ״.
בקיצור – הוא נעלב. הוא חווה פגיעה אנושה באגו, והוא רצה נקמה. זו האמת הפשוטה שהסתתרה מאחורי הרטוריקה המפוארת.
המטבע של תקופת בחירות: סכנת הפופוליזם
הטקטיקה הזו של קרח אינה זרה לנו. למעשה, אם נפקח את עינינו, נראה שהיא המטבע העובר לסוחר החזק ביותר בימים אלו. אנחנו נמצאים בתקופת קדם-בחירות, תקופה שבה הפופוליזם הופך לתוכנית העבודה הרשמית של כל מי שמחפש קולות.
שימו לב למניפולציה המתוחכמת של קרח: הוא אינו מדבר בשם האינטרס הצר שלו. הוא לא בא למשה ואומר ״אני רוצה תפקיד״. הוא משתמש במילת הקסם ״כולנו״: ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״. הוא לוקח את הערכים הרגישים, המוצדקים והמקודשים ביותר של הציבור – שוויון, שותפות, דאגה לכלל – ועוטף בהם את האגו הפגוע ואת שאיפת הכוח האישית שלו.
זוהי ההגדרה המדויקת של פופוליזם: למכור להמונים את מה שהם רוצים לשמוע, לדבר בשם ה״כלל״, בזמן שבחדרי חדרים המניע האמיתי הוא קנאה, כבוד או כיסא. קרח מציג את עצמו כלוחם שוויון נגד התנשאות הממסד, אך האמת המוסרית היא שחברה שבה אין סמכות, אין חלוקת תפקידים ואין היררכיה מקצועית – סופה להתפרק לאנרכיה. משה ואהרון לא חיפשו ״להתנשא״; התפקיד שלהם היה עול, אחריות ושירות למען הכלל.
הפרשה הזו באה לפקוח לנו את העיניים, במיוחד בעת הזו. היא קוראת לנו להיות צרכנים נבונים של מנהיגות, ולא להיסחף אחרי סיסמאות מפתות. כשמישהו מנסה למכור לנו משהו בשם ״כולנו״, תוך כדי שהוא מפרק את המערכות ומערער על כל מוסכמה, עלינו לבדוק היטב: האם זו דאגה אמיתית לציבור, או שמא זהו ניסיון לקדם את עצמו על גב הכלל?
חוקי הטבע של עולם הרוח
האם היה טעם לומר את כל הדברים הללו לקרח? משה הבין שקרח נפגע עד עמקי נשמתו ושהקנאה אכלה אותו, אך הוא ציפה ממנו להרבה יותר. בסופו של דבר, המבחן המוסרי והרוחני של האדם הוא היכולת להכניע את עצמו לרצון האל ולייעוד הספציפי שניתן לו, גם כאשר האגו שלו פגוע.
כדי להבהיר לקרח את העיתוי למבחן הקטורת, אומר לו משה: ״בֹּקֶר וְיֹדַע ה׳ אֶת אֲשֶׁר לוֹ״ (במדבר טז, ה). על מילה זו כתב רש״י, בהתבסס על חז״ל:
״אמר לו משה: גבולות חלק הקב״ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו! ״
המציאות נקבעת על ידי ריבונו של עולם, והיחס שלנו אליה צריך להיות בהתאם. הדימוי של חז״ל כאן הוא מרתק: בוקר וערב הם מציאות פיזית ברורה, עובדות טבע שאינן ניתנות לערעור. לעומת זאת, הקביעה מי יהיה כהן ומי לוי אינה עובדת טבע אלא קביעה ערכית-רוחנית, שלכאורה ניתנת לוויכוח ולמשא ומתן. חז״ל מלמדים אותנו שבעולם האלוהי – שתי המערכות הללו דומות לחלוטין. בדיוק כפי שאנו מתייחסים לחוקי הטבע כמציאות מוחלטת שלא ניתן לשנותה בהצבעה דמוקרטית, כך עלינו להתייחס לקביעות הרוחניות והערכיות של התורה.
רעיון זה בא לידי ביטוי מופלא בנוסח ההבדלה שאנו אומרים בכל מוצאי שבת: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה״. אנו כורכים יחד הבדלות ערכיות (קודש וחול, ישראל והעמים) עם הבדלה קשיחה מעולם הטבע (אור וחושך).
במסכת פסחים (קד, א) מוסיף רבי יהושע בן לוי דוגמאות נוספות לרשימה זו:
״בין טמא לטהור, בין הים לחרבה, בין מים העליונים למים התחתונים, בין כהנים ללוים וישראלים״.
השילוב המכוון הזה בין קביעות פיזיקליות (ים וחרבה, מים עליונים ותחתונים) לקביעות רוחניות (כהנים, לויים וישראלים) נועד ללמד אותנו את אותו עיקרון: המבנה הרוחני של העולם אינו חומר ביד היוצר של גחמות אנושיות.
סוף דבר
בדורנו, הנטייה לערער על הגבולות הגיעה לשיאה. אנו חיים בעידן שמקדש את הנזילות – עידן שבו גם על עובדות הטבע הבסיסיות ביותר מערערים בטיעונים משונים, וכל היררכיה או סמכות נחשדות מיד כמניפולציה של כוח, בדיוק כפי שקרח חשד במשה ואהרון.
אך משה רבנו מציב מולנו תמרור אזהרה: ״בוקר! ״. כשם שלא ניתן להפוך את הבוקר ללילה, כך לא ניתן לשנות את יסודות המציאות הרוחנית. המטרה שלנו היא לחשוף את העומק שבקביעות הללו, להבין את הרעיונות הרוחניים שהן מבטאות, אך הניסיון לטשטש את הגבולות ולשנות את המציאות מתוך מניעים פוליטיים או אישיים הוא בלתי אפשרי, ולעתים – כפי שראינו במקרה של קרח – הוא גם מסוכן ומביא לאסון.
חופש אמיתי ורוחניות צרופה אינם נובעים מהניסיון להיות ״הכל״ ולפזול בקינאה אל תפקידו של האחר, אלא מתוך הכרה במקומנו הייחודי, וקבלה מתוך ענווה של המציאות המוחלטת שקבע הבורא.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה