1 ה מָ שְׁ לִ │
גיליון14 | פרשת | לך שלח כ״א תשפ״ו סיון
בעת אסורות מאכלות
מלחמה
חלק: ג עמוד2 | הרמב״ן שיטת
ובחירה ידיעה
חל: ג ק הרלב״ג שיטת ביאור המשך
7 עמוד | הא־לוהית לידיעה בנוגע
בתורת המצוות טעמי
המהר״ל | הגבורה "מפי משמעות ג: "חלק
ד14 עמו
הקוראים תגובות
בעיר בעלה בעניין עמוד16 |
טבדי בנימין הרב שיעורי
רעננה "לשמה" מדרש בית ראש
: ותמיכה תגובות התפוצה, לרשימת להצטרפות
lishma. alon@gmail. com
הורוביץ הלוי יהודה זאב בן מישאל ע״ש
│ ה מָ שְׁ לִ 2
מלחמה בעת אסורות מאכלות │ מאמרים סדרת חלק הרמב״ן: שיטת ג
מדיין מלחמת אחר דווקא נאמרו כלים הכשרת הלכות מדוע במים "תעבירו הפסוק "ביאור מטומאה הכלי את מעלה ההגעלה
ישראל לקדושת איסור בו שבלוע כלי בטבילת והרמב״ן התוספות מחלוקת העממין– שבעת על הניצחון הרמב״ן לדעת מטהר
האסורות המאכלות את הרמב״ן לאור הרמב״ם שיטת בביאור הרדב״ז שיטת
אחר דווקא נאמרו כלים הכשרת הלכות מדוע
מדיין מלחמת
והרמב״ן הרמב״ם שיטות את הצגנו הקודמים, במאמרים את בעיקר ביררנו במלחמה. איסורים אכילת היתר בעניין מלחמה בשעת אמור ההיתר לפיו הרמב״ם, , שיטת בשיטת נעסוק זה במאמר ירעבו. שהחיילים ובתנאי
הגויים– ששלל הטוען הרמב״ן, המאכלים כולל
רעב בלא אף לגמרי, מותר האסורים- עם הלוחמים. של
ארץ־ כיבוש למלחמת ההיתר את הרמב״ן סייג מנגד זאת שאינן אחרות, שמלחמות אומרת, זאת בלבד. ישראל
הארץ– בכיבוש עוסקות הבאים אויבים הדיפת כגון
כלול אינן ישראל– עם ב לפגוע ות. בהיתר
ללמוד עלינו הרמב״ן, שיטת את לאשורה להבין מנת על
מאת הנלקחים הכלים לכשרות וגע בנ הכללית שיטתו את
העולם– אומות במלחמה שלא והן במלחמה. הן
הרמב״ן ובפירוש מדיין, מלחמת בפרשיית בתחילה נעיין
אתר. על
ישראל את הכהן אלעזר ציווה מדיין מלחמת בסיום
להכשיר את ופירט המלחמה, משלל שלקחו הכלים את
השונים1: ההכשר דרכי
ים הַבָאִ הַצָבָא אֶלַאנְשֵי הַכֹּהֵן אֶלְעָזָר ר וַיֹּאמֶ
לְחָמָה. לַמִ וָה׳ה צִ ר אֲשֶ ה הַּתוֹּרָ ת חֻקַ זֹּאת מֹּשֶה. אֶת אֶת זֶל הַבַרְ אֶת הַנְחֹּשֶת אֶת הַכָסֶף אֶת וְ הַזָהָב אֶת אְַך
, ת הָעֹּפָרֶ אֶת וְ יל דִ הַבְ ׇּכ בָאֵש יָבֹּא אֲשֶר בָר דָ ל ירו ּתַעֲבִ
ט וְ ָבָאֵש א. חַטָ יִתְ ה נִדָ מֵי בְ אְַך הֵר, יָבֹּא רֹלא אֲשֶ כֹּל וְ
בָאֵש בַמָיִם ירו. ּתַעֲבִ
לצורך חידושים. שני הרמב״ן מחדש אלו, פסוקים על ולהלן השני, בחידושו דווקא תחילה נעיין כאן דיוננו
דבריו בראשית ונתבונן. נשוב
כלים ה הכשרת אופן על הציווי מדוע בשאלה עוסק הרמב״ן כבר לה קדמה והלא מדיין, מלחמת לאחר דווקא נאמר
סיחון3 מלחמת ולפניה עוג2 מלחמת שגם האמורי, מלכי,
הרמב״ן לשון וזה שלל. נלקח: בהן
הגוים מאיסורי מדין כלי בהגעלת עתה אותם, והזהיר גם שלקחו ועוג סיחון בכלי מתחלה זה להם אמר ולא
…והטעם, שללם הם הם האמורי מלכי ועוג סיחון כי
כא- לא, במדבר 1. כג
לג- כא, במדבר 2. לה
כא- כא, במדבר 3. לב
, שללם כל להם והותר היא, ישראל מנחלת וארצם
דכתיב' האיסורין, : אפילו אשר טוב כל מלאים ובתים
מלאת' לא 4 רבותינו' ואמרו: , אישתרי דחזירי קתלי
להו' 5.
רק ארצם, את לקחו ולא משלהם היה לא מדין אבל נהג ולכך שללם, ולקחו אותם הרגו נקמתם לנקום
האיסור. בכליהם
ארץ־ בגבולות אינה האמורי, לארץ בניגוד מדיין, ארץ נועדה לא במדיינים ישראל שנלחמו והמלחמה ישראל, והנה פעור. דבר על בהם לנקום אלא ארצם, את לכבוש
ישראל– ארץ חבלי את ישראל שכבשו זמן כל כגון
ועוג– סיחון מלחמת הכשר על לדבר צורך היה לא
ארץ־ישראל מלחמת שלל מב״ן, הר לדעת שהרי הכלים, חזיר כותלי ואפילו באכילה כולו. מותר
מלחמת שאינה ממלחמה, שלל שנלקח הראשונה הפעם לא זו במלחמה מדיין. מלחמת זוהי ארץ־ישראל, כיבוש נאסר זה ובכלל המלחמה, משלל איסורים לאכול הותר השתמשו שכן מהגויים, שנלקחו בכלים להשתמש גם
בכלים בלוע האיסור וטעם אסורות, . ות מאכל לצורך בהם ישראל צוו מדיין, מלחמת שלאחר זה, בשלב רק לפיכך
הכלים הכשר. על
הרמב״ן- רבנו של הללו בדברים גדול חידוש עולה כך הרמב״ן שיטת את בפשטות הבנו כה עד שהרי מאוד. מלחמת משלל אסורים מאכלות התורה שהתירה שמה
בשעת ללוחמים ים מותר שהם היינו ארץ־ישראל, חזיר כותלי עמהם ליקח להם שיותר אך עצמה, הלחימה ואף המלחמה, לאחר לאוכלם לביתם הגויים מבתי
ולבניהם– לנשותיהם להאכיל והנה שמענו. לא זאת כבר המלחמה שבו בזמן עוסק הרמב״ן כאן בדבריו שאת הרמב״ן ואומר העם, בין מתחלק והשלל נגמרה,
כיוון להכשיר, צורך אין וסיחון וג מע שנלקחו השלל כלי
ש נמצא. היא ישראל מנחלת וארצם הם ועוג סיחון האמורים בהם שבישלו כלים אותם הרמב״ן שלדעת שנים עוד ישראל בבתי יעמדו וחזירים, וטריפות נבלות
הכשר כל שעברו מבלי המלחמה לאחר. רבות
במים "תעבירו הפסוק "ביאור
בדברי נעיין להלן, הדבר טעם את לברר לנסות כדי בביאור רש״י עם ובמחלוקתו בראשיתם, שם הרמב״ן
4 יא ו, . דברים
5 א יז, . חולין
3 ה מָ שְׁ לִ │
. הפסוקים
דבר על הכהן אלעזר של בציווי לעיל, שראינו כפי כלים בין חילוק יש ממדיין, הבאים הכלים הכשרת
בצונן שתשמישם אלו ובין באש: שתשמישם
כׇ – ש אֵ בָּ בֹא יָּ ר שֶׁ אֲ ר בָּ ָּ ד ל ׇ ה טָּ וְ ש אֵ בָּ ירו בִ עֲ ֵתַּ ר, י מֵ בְ ךְ אַּ
א. טָּ חַּ תְ יִ ה ָּ נִד – ש אֵ בָּ בֹא יָּ לֹא ר שֶׁ אֲ כֹל וְ ם יִ מָּ בַּ ירו בִ עֲ. תַּ
רש״י כתב הפסוק של הראשון לחלק: בנוגע
באש- תעבירו מה הגעלתו, תשמישו כדרך שתשמישו ומה בחמין, יגעילנו חמין, ע״י שתשמישו
באור ילבננו והאסכלה, השפוד כגון צלי, : ע״י
יתחטא- נדה במי אך … שאף מכאן, דרשו רבותינו ומי מתכות. לכלי טבילה הטעין האיסור מן להכשירן בהם לטבול הראוים מים דרשו כאן הכתובין נדה
סאה ארבעים הם, וכמה: נדה.
כלי לגבי הוראות שתי כאן בתורה שיש אומרת, זאת או להגעיל יש א. בחמין: שימוש בהן שעשו הגויים,
לעשות מנת על בכלי), שעשו לשימוש (בהתאם ליבון הכלים את לטבול יש ב. בכלי. הבלוע האיסור את להוציא
כשר. במקווה
נעשה בהם הכלים את להכשיר ציווי ישנו הפסוק בהמשך
רש ומסביר בצונן, "שימוש י:
באש– יבא לא אשר וכל על תשמישו שאין דבר כל
וצלוחיות קיתונות כוסות, כגון: האור, , ידי
איסור בלעו ולא בצונן. שתשמישן במים– תעבירו
ודיין. מטבילן
טעם בולע אינו בלבד בצונן היא שימושו שדרך שכלי והיינו ציווי הכשרה. של תהליך כל לעבור צריך אינו ולכן איסור, האיסור טעם את להסיר עניינו אין במים" "תעבירו התורה
את לטבול שיש פירושו אלא הכלי, מן טהרה במקווה הכלי
הנוכרים6 מן שנלקח כלי כל כדין.
טבילת על פעמיים ציוותה שהתורה יוצא זה הסבר לפי במי "אך באש שתשמישן כלים על ציוותה ראשית כלים: בצונן שתשמישן כלים גבי מכן ולאחר יתחטא", נדה
במים "תעבירו וציוותה: התורה."חזרה
קושיות שלוש הקשה אתר על הרמב״ן ע דברי ל: רש״י
– לשון׳תעבירו' שאין בעיני, נכון: ואינו כי טבילה,
במים' אומר׳תביאו: היה הטבילה לשון שהוא, ,
וטהר'7. הערב עד וטמא יובא: כמו׳במים מן הכשר צריכין בצונן שתשמישן הכלים שאף ועוד, יזכיר לא ואיך הזו, הטבילה מלבד שבהן האיסור
6 קכ סי' דעה, יורה. טושו״ע
7 לב יא, . ויקרא
באש? בבאים עשה כאשר הכשרם
זו, טבילה חכמים וכשלמדו המקרא בה הזכירו לא
' דרשו8: אלא הזה יתחטא– נדה במי אך שהנדה מים
בהן'. טובלת
בה נוקטת שהתורה שהלשון הפסוקים מן מוכיח הרמב״ן ולא במים', 'הבאה לשון הוא כלים הטבלת על לצוות כדי לצוות הייתה הפסוק כוונת לו לכן, במים'. 'העברה לשון
במים "תביאו להיות צריכה הייתה הלשון.", טבילה על
את להסיר צורך אין לפיה הקביעה הרמב״ן, לדעת שנית, נכונה איננה בצונן שתשמישן מכלים האיסור טעם
להלן בדבריו שנראה וכפי. להלכה,
טבילת הלכות את למדו שחז״ל מראה הרמב״ן שלישית,
המילים מן דווקא הכלים " יתחטא נדה במי אך נו היי ", טובלת שהאישה המים באותן הכלי את להטביל שיש במים "תעבירו המילים זאת, לעומת להיטהר. כדי "בהן
כלים טבילת של בהקשר בחז״ל נזכרו. לא
אחר פירוש הרמב״ן מציע קושיותיו: לאור
– במים' 'תעבירו פירוש, אבל אותן ולשפשף לכבסם מן בהן שנדבקה חלודה שתסור עד יפה במים
האיסור האיסור מן הכשרן שזהו בהן, . שנשתמשו
– באש שתשמישו דבר הכתוב: יאמר באש, תביאו
באיסורין. בו התשמיש שהיה כדרך תשמישו אם
באו ממש, ר והנח הברזל ֹּכגון – והזהב הכסף וגם שת
חמין, (=מים ל)די י ע ואם באור, מלבנו הבדיל כגון
בחמין. מגעילו – והעופרת בצונן אלא באש בו נשתמשו שלא ודבר אותו תדיחו
' חכמים9 אמרו וכך ויטהר. שיתמרק עד במים מדיחן
טהורין'… והן ומטבילן לחזור הכתוב הוצרך ולא
אותה' הזכיר שכבר הטבילה ולהזכיר נדה במי אך
יתחטא' בדין שוים כולם האיסור פליטת ואחרי,
. הטבילה
י הציוו על פעמיים לחזור צורך אין הרמב״ן, לטענת יתחטא נדה במי "אך שנאמר כיוון אלא כלים, ,"בטבילת שתשמישן אלו בין הכלים, סוגי כלל על אמורים הדברים מפרש הוא לכן בצונן. שתשמישן אלו ובין בחמין היטב הכלים את לשפשף שיש פירושו במים" ש״תעבירו
מן בהם שנדבקה החלודה שתסור עד במים ולהדיחם בהם שהשתמשו. האיסור
לה ההגע ישראל לקדושת מטומאה הכלי את מעלה
הפסוק בפרשנות אלא ורמב״ן רש״י נחלקו לא. בפשטות, להשתמש לאדם שאסור לרמב״ן יודה רש״י אף להלכה,
8 ב עה, זרה. עבודה
9 ב עה, זרה. עבודה
│ ה מָ שְׁ לִ 4
בו שאכלו האיסור ממאכלי מלוכלך שעדיין, בכלי בו שדבוקות כל בצונן, שתשמישו כלי שאפילו שוודאי
איסור– של וחלודה שאריות עדיין שפשפו ל חובה
צריכה הייתה לא רש״י שלדעת אלא היטב. ולמרקו
, זה דבר על לצוות התורה ש, איסורים לאכול שאסור מכך
לה שיש פשוט אוכלים. שממנו הכלי מן האיסור את סיר
שנעשה כלים הדחת האם והרמב״ן רש״י שנחלקו נמצא שלדעת לא. או התורה מן מצווה היא בצונן שימוש בהם
במיוחד זו הדחה על לצוות, יכה צר התורה אין רש״י, להסיר צריך ממילא איסורים, לאכול שאסור כיוון אלא מן הכלי שטיפת לרמב״ן ואילו האיסור. את הכלים מן
התורה מן ציווי היא. האיסור
ישנו מב״ן הר לדעת מדוע השאלה: נשאלת שמעתה אלא
דב על לצוות לתורה צורך שכן שכזה, פשוט ר אם
דבוקה האכילה מאיסור שמנונית שצריך פשוט בכלי,
היטב הכלי את? לנקות
שמכאן אלא הרמב״ן שלשיטת נראה, הכלי ניקוי פעולת שניקוי והיינו הכלי. מהכשר מהותי חלק הוא ושפשופו,
בצונן- בהם שהשתמשו כלים כלים להגעלת מקביל
הן הפעולות שתי בהם. שבשלו במובן הכתוב" "גזירת
בדרך הכלי את להכשיר עלינו צוותה שהתורה, זה יהיו שלא התוצאה עבור רק ולא ומסוימת, מיוחדת מצד אלא בו, בלועים או הכלי גבי על דבוקים איסורים
ההכשרה תהליך. עצם
רק לא ציוותה שהתורה העובדה עם היטב מסתדר זה הסבר גם אלא שטיפה, או הגעלה ליבון, ידי על הכלי את להכשיר וודאי היא כלים טבילת מצוות במקווה. הכלי את לטבול
ישראל10 לקדושת העמים מטומאת הכלי העלאת לצורך,
כחלק וכדומה, הגעלה ה של ההכשר את לראות ניתן כן ואם
ו הכלים לטבילת וכמבוא ל. עילויים
לטבילת כלים הכשר בין הבדל שיש להעיר, יש אמנם
מהגוי כלי, ישת רכ של עניין בכל היא כלים טבילת: כלים שימוש עדיין בו עשה לא שהגוי באופן. אפילו קל ממילא את להכניס כדי היא הטבילה מצוות מדוע להבין יותר בהגעלה הכלי הכשר לגבי אך ישראל. לקדושת, הכלי באופן אלא הדברים נאמרו לא הלא שטיפה, או ליבון את לייחס מדוע כן ואם אסורות, מאכלות בכלי שבשלו
עכו״ם מטומאת הכלי של ל״עילוי" ההכשר פעולת ישראל? לקדושת
10 לטבילת הטעם שזהו מבאר טו) הלכה ה, (פרק זרה בעבודה הירושלמי
: כלים "," ישראל לקדושת ונכנסו הנכרי מטומאת שיצאו לפי להטביל צריך הוא הכלים הכשר אף אלא הטבילה, רק שלא היא הרמב״ן שדעת ונראה
זה. מטעם
חז״ל11 דברי את תואם הדבר ביאור הרמב״ן ובפרט, טבע מולידות הטמאות והבהמות החיות שאכילת ותלמידיו,
ישראל12 בני של בנפשם רע כמה עד להימנע שהורו כדי עד,
הנכרית13 מן ינק ישראלי שתינוק שאפשר אצל זאת לעומת.
העולם אומות אותן של הרוחני לטבע נפשם בין סתירה אין בין הקבלה יצרו שחז״ל מצאנו כן כמו ובהמות. חיות
מישראל- המלכות שנטלו המלכויות ארבעת ארבעת לבין
בתורה14 במפורש שהוזכרו הטמאות החיות.
או הגעלה ליבון, שלמעשה להבין, ניתן הדברים מכלל
היטהרות ליך תה הינו איסור, בהם שבלוע הכלים שטיפת בכלי הבלוע האיסור מטעם זהירות רק ולא הכלי, . של וצורה "סדר" התורה לנו הורתה זה, רוחני תהליך לצורך ראוי יהיה הוא ידו שעל הוא, באשר כלי לכל מיוחדים
11: ב" סימן יג פרשה (וילנא) רבה ויקרא משל חנילאי בר תנחום רבי אמר
חיים של לזה אמר למיתה ואחד יים לח אחד חולים שני לבקר שנכנס לרופא עובדי כך ליה הבו דבעי כל אמר לחיים ושאינו תאכל לא וזה תאכל זה לכם נתתי עשב כירק ט) (בראשית בהם כתיב העוה״ב לחיי שאינן כוכבים
תאכלו". אשר הבהמה זאת הבא העולם לחיי שהם ישראל אבל כל, את
12 המאכל באיסור חיל להת כשבא: ועתה ל" פסוק כב פרק שמות רמב״ן שיחיה מה כל האדם שיאכל הוא שראוי לי, תהיון קדש ואנשי ואמר פתח שלא נקיים דברים שתאכל בנפש, טהרה רק במאכלים האסורין ואין בו, חפץ אני כלומר לי, תהיון קודש ואנשי אמר כן על בנפש, וגסות עובי יולידו
לפיכך קדוש, אני ש בי לדבקה לי ראויים שתהיו בעבור קדש אנשי שתהיו
." המתועבים הדברים באכילת נפשותיכם תגאלו לא יא פרק ויקרא רמב״ן
: יג" פסוק לעולם הדורס עוף שכל הדריסה, היא בעופות הגדול והסימן וגס ושחור לאכזריותו מחומם שדמו מפני הרחיקתהו התורה כי, טמא,
רמב״ן בלב". אכזריות ונותן השחרחורת, השרופה המרירה ומוליד ויקרא
: יא" פסוק יז פרק לבשר והיו האוכל בגוף ישוב הנאכל כי עוד, הידוע מן בלב לאחדים והיו בדמו יתחבר והוא בשר כל נפש אדם יאכל ואם אחד, אשר הבהמית הנפש לטבע קרוב ותשוב האדם, בנפש וגסות עובי תהיה
ו ב ויתלה בעכולם, שישתנו הנאכלים כשאר עכול יצטרך לא הדם כי בנאכל,
: ג" פסוק יד פרק דברים רמב״ן בהמה". בדם האדם נפש כל תאכל לא
תועבה- תאכל "לא אמר ולכך האסורים, במאכלים ביאור להוסיף רצה הנה תיעוב כל וענין הטהורה. לנפש נתעבים הנאסרים כל כי להגיד תועבה", כל תתעב אכל כל ו), כא (דהי״א המלך דבר נתעב כי כענין ומיאוס, שנאה
ואטימות עובי יולידו גסים האסורים המאכלים כי יח), קז (תהלים ם נפש במקומו." הזכרתי כאשר בנפש,
13:) א" עמוד כו זרה(דף עבודה מסכת הריטב״א חדושי חכמים ומיהו
ישראל, בת בחלב מקום בשום דאפשר היכא כל אסרוהו אוכלין שהן מפני
האיסור ולגזם ת, רעו ומדות אכזריות מוליד שלהן וחלב ורמשין שקצין לך וקראתי האלך דאמרינן רבה בשמות מוכיח וכן טמאה, לבהמה הקישוהו והלא הנכריות מן לינק למשה לו היה אסור וכי העבריות מן מינקת אשה לפי אלא מותר, סכנה במקום שלא הא כו' ישראל את תניק לא נכרית שנינו
פה הוא וך בר הקדוש אמר לינק רצה ולא המצריות כל על שהחזירוהו וגו דעה יורה מי את דכתיב הוא הדא נכרית חלב יינק עמי לדבר 'שעתיד
כדברינו." מבואר זה הרי ע״כ,
14: ה" סימן יג פרשה (וילנא) רבה ויקרא מעלה כי בבל, זו הגמל ואת ד״א מלכות שגררה גרה מעלה כי יון זו הארנבת ואת אחריה מלכות שגררה גרה
כי מדי זו השפן ואת אחריה זו החזיר ואת אחריה מלכות שגררה גרה מעלה
אחריה." מלכות גוררת שאינה יגר לא גרה והוא אדום
5 ה מָ שְׁ לִ │
הטבילה ידי על ישראל לקדושת מכן לאחר להיכנס
. במקווה
בו שבלוע כלי בטבילת והרמב״ן התוספות מחלוקת
איסור
הפלטת לפיה הרמב״ן, סברת את רואים שבו נוסף מקור
בחידושי הוא מטהרתו, חלק היא הכלי מן האיסור ו על
. הש״ס
זרה15 עבודה במסכת הגמרא ההכשרה אופן את מפרטת
תשמישם לאופן בהתאם השונים: בכלים
הגוים, מן תשמיש כלי הלוקח נו: בנן ר ת שלא דברים
טהו והן מטבילן – בהן נשתמש רין.
צונן, ל י די ע בהן שנשתמש דברים כוסות כגון
טהורין. והם ומטבילן מדיחן – וצלוחיות וקתוניות ע בהן שנשתמש דברים יד ל חמין, י היורות כגון
– חמין ומחמי הקומקמוסון והן ומטבילן מגעילן
טהורין. האו, ר ל י די ע בהן שנשתמש דברים השפודין כגון
– והאסכלאות טהורין והן ומטבילן. מלבנן
את ראשית מציינת הגמרא הכלים, מסוגי אחד כל לגבי באמצעות שבו האיסור טעם את הכלי מן להפליט החובה את הגמרא מציינת כך אחר ורק ליבון, או הגעלה הדחה, התוספות שלדעת אלא במקווה. הכלי את להטביל החובה
שם16 מעכב אינו הסדר: ,
יטביל, ר ךכ ואח מגעיל דוקא לאו מטביל אפילו אלא
ברישא, דליהוי טומאה בשביל אינה טבילה דהך
טבילה… צריכין חדשים דאפילו בידו, ושרץ כטובל
ברישא, מגעילן בברייתא דתני והא דחמירא משום
האיסור. מפני
מהכלי האיסור הפלטת עניין התוספות פי על, כלומר,
טבילת וות ממצ במהותו שונה הוא הגעלה, ידי על כגון ומצוות בכלי, הבלוע לטעם נוגעת ההגעלה כלים. חדש בכלי גם אמורה היא שכן בזה, תלויה אינה הטבילה
לפיכך– בו. השתמשו לא שמעולם לחלוטין, טוען
התוספות– לה מכן ולאחר הכלי את לטבול אפשר, געילו הטבילה בכשרות לפגום כדי בכלי הבלוע באיסור. ואין
התקשה שיטתו לפי הקדימו בברייתא מדוע התוספות: ש״מטבילן הזכירו מכן לאחר ורק הכלי הכשר?"את ומבחינת הואיל ההכשר, את שהקדימו זאת, יישב והוא חמור בכלי הבלוע אסורות מאכלות טעם האיסור, חומרת
טבול לא בכלי משימוש. יותר
15 ב. עה,
16 מגעילן. ד״ה
הברייתא שנקטה שהסדר טען שם הרמב״ן זאת, לעומת
מדוקדק: הוא
ומטבילן,' בברייתא׳מדיחן ני מדקת ' מגעילן
ומטבילן' 'מלבנן ומטבילן,' טבילה שאין מינה שמע,
כתיב: , דהכי הכשירן לאחר אלא להם עולה זו
באש' 'תעבירו והדר׳וטהר.' לזה, והטעם שהצריך ונכנסו הגוי מטומאת שיצאו לפי זו טבילה הכתוב
הגוים מטומאת יצאו לא והרי ישראל, לקדושת עד
הגוים גיעולי. שפלטו
הכלי מן האיסור שהפלטת מודגש כאן הרמב״ן בדברי פעולה רק איננה ליבון, או הגעלה הדחה, באמצעות לדעת איסורים. מאכילת להימנע שתכליתה טכנית האיסור טעם את הכלים פלטו שלא זמן כל הרמב״ן,
בהם– הבלוע גם ולכן הגויים, מטומאת עדיין יצאו לא
שייך לא זה בשלב במקווה. להטבילן
כל ראשית להתגייר, הבא גר ש כשם מע להסיר לו יש ליו
א ורק רעים, ומעשים כוזבות ואמונות זרה עבודה כך חר
במקווה– לטבול גם כך את לטהר הרוצה מן שנלקח כלי
ראשית, הגוי בהם הבלוע האיסור את ממנו יסיר, בהדחה
ליבון או, הגעלה כך אחר ורק י במקווה אות. ם טבול הדבק גוי כטבילת היא איסור בהם שבלוע כלים טבילת
מ התנערות שללא זרה, בעבודה לזכות יכול הוא אין נה מ במקווה טבילה ידי על ישראל. לקדושת
העממין– שבעת על הניצחון הרמב״ן לדעת מטהר
האסורות המאכלות את
כלים הכשר שפרשת הרמב״ן, דברי את הבאנו לעיל והנה
וטבילתם ולא הואיל מדיין, מלחמת לאחר דווקא נאמרה במלחמת רק אלא ישראל, ארץ בכיבוש מדובר היה בשלל שיש האיסורים את לאכול הותר לא לפיכך נקמה. האיסורים טעם את להפליט צריך והיה נגדם, המלחמה
בכלים. הבלוע
מאיסורם כלים שהכשרת הרמב״ן בשיטת ההבנה לאור של רוחני תהליך בעיקרו אלא גרידא טכני תהליך, אינו ישראל– לקדושת העמים מטומאת העלאה לומר צריך ישראל ארץ כיבוש במלחמת שכזה בתהליך צורך. שאין העמים שבעת יד מתחת הארץ כיבוש אחרות: במילים ומוציאם המלחמה, שבשלל האכילה איסורי את מטהר
ישראל לקדושת העמים. מטומאת
דרכו פי על הדברים את ביר להס נראה הדבר טעם בביאור
המהר״ל17 של הפסוק18 בביאור העמים: כל את ""ואכלת
הפי ואין רוש יהיו שלא עד כולם העמים שישמיד
17 ב עד, בתרא בבא אגדות. חידושי
טז. ז, דברים 18
│ ה מָ שְׁ לִ 6
דא נשארים, ם־כן לכתוב' לו היה כל את והשמדתם
העמים.' ' העמים כל שאמר׳ואכלת מה אבל - מפני מה ומעלה מה מדריגה לה שאין אומה תמצא שלא
הכתוב' ואמר בה, מיוחדים שהם כל את ואכלת
מיוחדים, שהם מה מדריגתם את ירשו שהם העמים' שהי מדריגה באותה יושלמו וישראל בטלים, ויהיה ה
בעולם. להם
ישראל19 ובתפארת המהר״ל: כתב
כל את "ואכלת יתברך השם הבטיח אשר וזה
ראוי שעתה מצד הרחקה, ראוי היה לא, "העמים לא ולפיכך טוב", כל מלאים "ובתים מקוים שיהיה
אלו דברים התורה. הרחיקה
מלובלין20 הכהן צדוק ר' כתב זה וכעין:
לעומת זה בקליפה הוא עממין שבעה שארץ כידוע בהתגלות שהם שבקדושה מדות השבע נגד זה
נשמה כל תחיה לא המצוה בא ועליהם בפועל, כדי
להקדושה… מדות השבע כל להכניע
משמואל21 ובשם ביותר המפורש באופן הדברים את: כתב
ביצה22 בש״ס דהנה ונראה ' כרגלי והכלים הבהמה
הבעלים' ממקום מושפעים שהם משום והיינו. שורשו הוא תחומו אחד, לכל יש ותחומין הבעלים, וע״כ וכו', מקום לו שאין דבר לך אין כי למעלה
שיצא מפני טבילה צריך הגוי מן תשמיש כלי ח הלוק ישראל… של לקדושתו גוי של מטומאתו הנה וכדומה, במלחמה הרשע מן זוכה כאשר אך לא אשר וממקום הארץ שר ע״י מושפע שהי' זה דבר
הקדושה חיק אל שב. טהור
וע ל־כן להם התיר כנען ארץ את ישראל כבשו כאשר
ואפי השלל משלש מושפע א שהו דחזירי, קדלי לו כל חיות כי והטעם לגמרי. הטמאות הקליפות
ואפי העולמות … הקדושה מפאת היא הכל הרע צד לו חלקי הנה הקדושה יד תחת שבו כאשר ועתה
לטהרה. הטומאה מן עולים הקדושה
הדבר על הבעלות את רק משנה רגיל קניין בעוד כלומר,
הנקנה– על להסתכל יש עם כנגד עם של במלחמה לנצח עניין יש שבמלחמה והיינו, שונה. באופן הדברים והצורות המהויות את אלא הלוחמים, את רק לא "שר שמכונה מה האומה, ביסוד שעומדות הרוחניות
בו תשובה, יך תהל למעשה הוא זה ניצחון האומה".
19 ח. פרק
20 דברים צדיק. פרי
21 תרע״ג לך. לך
22 א. לז,
לחיק הטומאה מחיק הרוחני ה״שר" את מחזירים מחדש "סידור של משמעות מקבל הניצחון,"הקדושה.
ה״נצח- מושג או תזמורת, על ה״מנצח" "כמו הכולל
הזמנים חלקי כל את. בתוכו
כי מובן, ממילא ל י די ע הארץ כיבוש טיהור הוא ישראל
כוחם והכנסת, עממין ז' מטומאת ישראל ארץ של מנת על ישראל, קדושת רשות תחת השורשי את למלא
. מתוקן באופן תפקידם
המלחמה שבשלל לאיסורים אף היתר יש זה: מטעם על המתגלה עממין שבשבעת החיובית הנקודה קליטת
מתוקנת– בצורה שלה והבעה מקולקלת, בצורה ידם היא
ש הרוחני התהליך עצמה שללם כל את מכשיר ו מעלה
בתהליך צורך מבלי ישראל, לקדושת ויים הג מטומאת הכשרה. של אחר
זה לפי התורה יתר ה א. הרמב״ן: שיטת מתבארת דווקא. ב דווקא הארץ בכיבוש שייך אסורות, במאכלות
איסורי ולא האויבים, שלל ג אחרים, . אכילה לאחר אף
מותר. השלל המלחמה
לאור הרמב״ם שיטת בביאור הרדב״ז שיטת
הרמב״ן
של ההיתר אין הרמב״ן לשיטת מדוע רנו שבא אחרי ופיקוח רעב של במצב מותנה טוב" כל מלאים "בתים
הרדב״ז23 דברי את להביא המקום כאן נפש, אף לפיהם,
זה לעיקרון מודה. הרמב״ם
קושיות כמה הרמב״ם על מקשה הרדב״ז דבריו, בראשית
המאמר בתחילת שראינו הרמב״ן להשגות דומה: בסגנון
במלחמת דאיירי דמשמע רבינו, בדברי למידק איכא ראיה דמייתי וקרא עממים, משבעה שאינה הרשות
עממין בשבעה איירי. מיניה שיאכלו– מה להם אין דאם ותו, חלוצי איריא מאי
מותר נמי עלמא כולי. צבא? שהם בזמן אפילו טוב' כל מלאים ד׳בתים דקרא ותו,
דבעי דחולין, קמא פרקא כדאיתא משמע, במחנה 'ר עמהם ישראל שהכניסו נחירה בשר איברי ירמיה דבר השתא שכבשו בשבע אילימא אימת מהו, לארץ כותלי רב אמר אבא בר ירמיה דא״ר להם הותר טמא ושבעת 'ואכלת וכתיב מבעיא. נחירה בשר 'דחזירי, דלא והיינו זמן, בכל להם מותר היה שהכל משמע
כליהם ל הגעלה הצריכו ולא נכרים לגיעולי חששו
מ׳ז היו שלא לפי מדין לכלי הצריכו כאשר. עממים
ממנו הפסוק ראשית, קושיות. ג' מצאנו הרדב״ז בדברי
23 א ח, מלכים הלכות הרמב״ם. על
7 ה מָ שְׁ לִ │
במלחמה אסורים מאכלות לאכול ההיתר את לומדים משמע הרמב״ם מן ואילו עממין, שבעת במלחמת עוסק נתון אדם אם שנית, הרשות. במלחמת אפילו חל שההיתר
לאכול מה לו שאין במצב אסורים– מאכלות מלבד אינו איסור לאכול לו שנתיר כדי צבא מחלוצי להיות, צריך
נפש פיקוח של במצב הוא. שהרי
לעיל התייחסנו כבר אלו קושיות, לשתי שהרדב״ז אלא
שלישית קושיה מוסיף מהפסוקים והן מהגמרא הן ש, פעילה לחימה בזמן רק לא חל המדובר שההיתר, מוכח
בעיה להם ואין במחנה, שוהים כשהלוחמים אפילו אלא נפש פיקוח או רעב. של
פתחה המאמר בתחילת שראינו בחולין הגמרא כזכור, ישראל שהביאו נחירה בשר האם ירמיה רבי של בשאלתו לארץ הכניסה לאחר גם בהיתרו נותר המדבר מן. עמהם ירמיה רבי ששאלת אומרת הגמרא ראשון, ובשלב
שנות ז' לאחר עד שהשתמר ירה נח בשר על רק נשאלה כותלי אפילו להם הותרו הכיבוש בשנות שהרי הכיבוש, לאחר רק כדין. במדבר שננחר בשר שכן וכל חזיר ששייך לבשר הגויים משלל בשר בין מחלקת שהגמרא על אף נשאלה שהשאלה האפשרות מובאת לישראל, לחלק יכלה הגמרא לכאורה והנה עצמן. הכיבוש שנות
שנות ז' על אף היא ירמיה רבי ששאלת בפשטות לפניהם כשאין פעילה, לחימה בעת שרק אלא הכיבוש, ואילו דחזירי, כותלי לאכול להם הותר אז היתר, דבר
במחנה– שחנו בזמן אם להסתפק יש וממילא הותר, לא משמע כן, חילקה לא שהגמרא מכך נחירה. בשר אז הותר
בשעת דווקא או ול במחנה, החניה בזמן גם חל שההיתר
עצמה. הלחימה
"ואכלת אלו: מאכלים גבי אמרה שהתורה מכך כן, כמו רק מוגבל שאינו גורף, בהיתר שמדובר משמע ושבעת", הרמב״ן בדברי ראינו שכבר כפי ועוד, רעב. של, למצב ישראל על ציוותה לא התורה המלחמה, בסיום אף עוד כל המלחמה כשלל שנלקחו הכלים את להכשיר
עוג כמלחמות ארץ־ישראל לכיבוש מלחמה זו תה היי הראשונה הפעם שהייתה מדיין, במלחמת רק וסיחון. הארץ לכיבוש נועדה שלא ממלחמה שלל שנלקח ניצחת ראיה מכאן השלל. את להכשיר הצורך התעורר
הארץ– בכיבוש שמדובר זמן שכל מותנה ההיתר אין
מלחמה ה בסיום אפילו חל אלא נפש, ופיקוח ברעב כלל
בבתיהם בטח יושבים. כשהלוחמים
הרמב״ם שיטת את להסביר הרדב״ז מגיע: מכאן
שאר במלחמת דלעולם רבינו, דברי ליישב לי ונראה הרעב אצל מסוכנים שהם איירי ולא איירי, , העמים כיון היתר, מאכל לבקש לטרוח צריכין שאינם אלא היתר מאכל לבקש ילכו אם העמים, לגבול שנכנסו
על צרין דאמרינן: להא ודמיא העמים. עליהם ו יקומ
שיכנסו קודם אבל. בשבת ואפילו העמים של עיירות
אדם כל כשאר הם הרי. לגבול,
תו מדהתירה ראיה, ומייתי ב׳ז רה מאכל כל עממים
אפ אסור, העמים שאר במלחמות צורך, בלא ילו על אלא להם יותר שלא דרגי תרי דמא להו נחתינן
שאין צורך ידי העכו״ם ובגבול לאכול מה. להם
הרמב״ם אף עממין, ז' כיבוש במלחמת הרדב״ז, לטענת מותר זו ממלחמה הנלקח שהשלל הרמב״ן לדברי יודה ואילו המלחמה. בסיום ואפילו תנאי, שום ללא באכילה וראינו שהואיל היא הרמב״ם דעת מלחמות, בשאר במאכלות גורף היתר יש הארץ כיבוש שבמלחמת
התורה התירה רשות במלחמת ואף והואיל ם, אסורי בשבת– הילחם ל כגון שונים, איסורים יסוד בכך יש
, לחידוש לחלוטין לאסור אין הרשות במלחמת שאף להגביל רק אלא האויב, משלל אסורים מאכלות אכילת
עממין ז' במלחמת שניתן הגורף ההיתר. את טעמו וזה
של הרמב״ם ש התיר פעילה מה לחי בזמן פנים כל על ם
הצורך, ובשעת. כשר אוכל מוצאים שאינם בשעה היינו של למצב להגיע צורך אין הרשות, במלחמת גם אולם, לגבול שנכנסו כיוון אלא הרעב, מחמת ממשית סכנה
העמים– שמא היתר, מאכל לבקש לטרוח צריכים אינם
העמים עליהם. יקומו
ן הרמב על חלק לא הרמב״ם הרדב״ז, לשיטת "כלומר, הרמב״ם זאת, עם הש״ס. וסוגיית הפסוקים בביאור בסוגיה הנידון המיוחד למקרה התייחס לא בהלכותיו התורה לדין רחבה הַּ מסברתו הקיש אלא ובתורה,
מלחמות לשאר עממין ז' כיבוש. ממלחמת
על סופר החתם בפירוש גם מצאנו הרדב״ז, דברי כעין
לשונו וזו, : התורה
הותר ארץ־ישראל כיבוש ן דבזמ מודה ז״ל דהרמב״ם קאמר הכי רק נפש, ופקוח רעבון בלא אפילו, להם הותר נפש פקוח ויהיה לכבוש כשילכו ואילך מכאן ממנה קל אפילו איסור, משאר טפי גוים שלל, להם
אומות ז' במלחמת מכללו הותר שכבר. משום
מחלוקת שאין סבור כאן סופר החתם גם לרדב״ז, בדומה
ההיתר להיקף ביחס הרמב״ן לבין "ם הרמב בין מהותית שפסק אלא הארץ, כיבוש במלחמות אסורים מאכלות של אחר לדבריו, הרשות. למלחמת מתייחס הרמב״ם מאכלות לחלוטין התירה התורה עממין ז' שבמלחמת היא מלחמה בזמן אסורים מאכלות שאכילת הרי אסורים,
ם מסוימי שבמצבים איסור דהיינו מכללו, שהותר איסור קל נחשב מכללו, שהותר איסור לעשותו. התורה התירה אף ממילא, . מקום בשום הותר שלא לאיסור ביחס יותר מאכלות אכילת להתיר יותר קל כביכול הרשות, במלחמת נפש בפקוח צורך ואין אחרים, איסורים מאשר אסורים
להתירו כדי כלשהו ברעב רק אלא. ממשי
│ ה מָ שְׁ לִ 8
ידעתי "עתה המילים סביב והמחלוקת והבחירה, הידיעה שאלת על הרלב״ג של "תשובתו יודע הבורא שאין במה חיסרון זה האם
האדם יבחר? במה ידיעה פרט בדרך ולא כלל בדרך את להבין מחודשת והצעה והרלב״ג, הרמב״ם המחלוקת ידעתי": "עתה
הרלב״ג הקדוש והשל״ה ה' מעשי ספר לשיטת הרלב״ג בין דמיון הרמב״ם על החולקים אבות על הראשונים במסכת הסוגיה
נוספים ופרשנים רש״י שיטת סוטה, בדבריו והקושי הרא״ש הסבר
של תשובתו, והבחירה הידיעה שאלת על הרלב״ג
ידעתי "עתה המילים סביב "והמחלוקת
במאמרים על ובחירה הידיעה שאלת על עמדנו הקודמים
הרמב״ם שיטת. פי
שיבחר מה את כולל העתיד, את יודע הקב״ה, לשיטתו לאחר. המעשה המעשה לפני בין הבדל אצלו ואין האדם, הא־ הידיעה כיצד השאלה: על הרמב״ם עומד זאת לאור היא תשובתו החופשית. הבחירה את סותרת אינה, לוהית השאלה כן, ועל עצמותו, על נוסף דבר אינה שידיעתו כשם ידיעתו, במהות הבנה לנו שאין קשה, לא מעיקרה
ומציאותו בעצמותו הבנה לנו. שאין
על לחלוק המאריך, הרלב״ג דעת את הבאנו זאת לעומת
ולדעתו– הרמב״ם, שלנו ה״ידיעה" מושג בין לנתק אין
הקב״ה של ה״ידיעה" ל. מושג לבאר שהארכנו כפי
היא– הדבר סיבת הקודם, במאמר רבי שמתנסח כפי
ה– מעשי בספרו אשכנזי 'אליעזר להבין תפקיד לנו שיש אומרת זאת שלנו. הקיבול כלי כפי האלוה הנהגת, את
בנוגע כלום להבין יכולת לנו אין האמת מצד ש שהגם כפי דרכיו ולהבין להשיגו תפקידנו מקום מכל לאלוהות,
ההסבר את וא למצ עלינו לפיכך, שלנו. והמושגים הכלים
השכלי־אנושי הא־לוהית הידיעה שאלת את ליישב
והבחירה. האנושית
מלחמות בספרו הרלב״ג פורש זו בסוגיה משנתו את
, השם שליש מאמר י הדברים אריכות מחמת ד־ו. פרקים
נבחרים חלקים אלא לשונו כל את כאן להביא נוכל, לא
. בלבד
הרביעי בפרק שם לשונו: וזה האפשריים הענינים שאלו שקדם במה התבאר שכבר אחר מצד ואפשריים מצד ומסודרים מוגבלים. הם בו ידעם אשר הצד כי מבואר הוא כן, הענין ובהיות
הם אשר הצד הוא הענין כמו ומוגבלים, מסודרים אפשר הצד מזה כי שהתבאר, מה לפי הפועל, בשכל
הידיעה בהם. שתפול מסודרים בלתי בו הם הצד הוא ידעם לא אשר, והצד אי הצד מזה כי אפשריים, בו הם אשר הצד והוא
בהם ידיעה שתפול. אפשר
צדדים שני יש בחירה בהם שיש העתידיים לאירועים
א מצד: שונים לגמרי. מקריים אינם הם חד סדר להם, יש
, שני מצד סיבות מערכת נטייה, . הכנה, אינם הם
על להשפיע החופשית בבחירתו יכול האדם ו מוכרחים,
. העתיד
הרלב״ג קובע זאת: לאור ה קב״ה יודע בעולם דבר כל
ש הסדר מצד ההכרעה מצד אותם יודע אינו אבל, בו יש מוכרחת אינה שעדיין. הבחירית
דבר בפרשנות לראות ניתן לרמב״ם הרלב״ג בן הפער את
א רֵ יְ י כִ י תִ עְ דַּ יָּ ה תָּ עַּ העקדה במעשה לאברהם ה': מלאך "
א־ ה" תָּ אַּ ים לֹהִ 1 משמע אלו מילים של מפשוטן. ידיעה הקב״ה אצל התחדשה העקדה, מעשה שבעקבות
א־להים ירא הוא. שאברהם
הרמב״ם2 פן באו הדברים את לפרש נזקק לשיטתו, הפסוק של הפשוט המובן את המשנה: מחודש,
שבזה ר״ל וגו', ידעתי עתה כי לו המלאך ואמר
ידעו גמור, אלהים ירא תקרא בו אשר המעשה כל
הוא… מה ה' יראת גבול אדם בני
ידעתי "עתה הביטוי הרמב״ם שלדעת אומרת,"זאת
הכוונה– מבטיח המלאך כביכול האדם. בני כל ידעו עתה
לאברהם גבורתו ובזכות להשתדלותו, פרי שיש אבינו
ייווד העקדה, במעשה ע אמתית ה' יראת מהי העולם. לכל
התורה3 על בפירושו זאת לעומת את הרלב״ג מסביר, ההזדמנות את ומנצל מקרא, של פשוטו כפי הדברים והבחירה הא־לוהית הידיעה שבין ביחס עמדתו את לבאר
: האנושית שמה להודיע והוא ת. בדעו הוא הששי התועלת שתהיה מה זולת הוא שיהיה אפשר האדם שיעשהו
יתע השם ממנו הידיעה בו לה במה שזכרנו כמו עניין היה ולזה האפשר טבע יתקיים ובזה שקדם.
. ידעתי' עתה לאברהם׳כי אמר כן גם ולזה הנסיון.
הבורא שאין במה חיסרון זה האם יבחר במה יודע
? האדם
זאת שלאור כמובן לבר יש חלילה זה אין האם, ר האדם יבחר מה יודע אינו שהוא במה בבורא, ?"חיסרון"
זו לקושיה מתייחס: הרלב״ג האפשר חלקי משני איזה יתברך ידיעתו העדר ואין הידיעה כי לחקו, חסרון אפשר שהוא במה יגיע שהוא מה לפי הדבר כשיודע היא בדבר השלמה
שהוא מה זולת על הושג וכאשר עליו, זה הנה עליו,
ידיעה לא. טעות
1 יב כב, . בראשית
2 כד ג, הנבוכים. מורה
3 א כב, . בראשית
ובחירה│ ידיעה מאמרים סדרת חל הא־לוהית לידיעה בנוגע הרלב״ג שיטת ביאור: המשך ג ק
9 ה מָ שְׁ לִ │
שלם היותר באופן יודע הוא הנה כן, הענין ובהיות מצד ידעם הוא כי וזה כלם, הדברים אלו שאפשר מה זה עם וידע והגבלה, בירור בדרך מסודרים שהם
שהם מה לפי הבחירה מצד האפשרות מן בו שהם
מהאפשרות. עליו
הרלב״ג האדם מה יודע אינו הקב״ה אם שגם מסביר,
יבחר- ש" מפני מדוע? כלל. חסרון כאן אין הידיעה
. ” עליו שהוא מה לפי הדבר כשיודע היא בדבר השלמה
, ” יקרה לדעת״מה רק אינה אמיתית ידיעה ומר, כל אלא
לפי הדבר את לדעת הכרחי- הוא דבר אם האמיתי. טבעו
לדעת היא בו השלמה הידיעה דבר אם אבל כרחי. כה ו
אפשרי- הוא כאפשרי לדעתו היא בו השלמה. הידיעה זו אין מוכרח, הוא כאילו אפשרי דבר יודע אדם אם
עליונה ידיעה טעות אלא יותר, . ושיבוש
הדברים את ודע י שהקב״ה מסיק הרלב״ג מכאן
. ” שאפשר שלם היותר העתידיים״באופן שהוא מפני לא
בדיוק אותם יודע שהוא פני מ אלא כמוכרחים, אותם יודע מצד אפשריים. שני ומצד מסודרים, אחד מצד שהם: כפי סיבות מערכת יש ברור. כיוון להם יש שבהם, , הסדר לתוצאה שמוביל וטבעי רוחני מצב מציאות, הנהגה,
אותם" יודע הקב״ה זה מצד. מסוימת בירור בדרך
. ” והגבלה סדר לפי לקרות ראוי מה יודע הוא כלומר,
המ. ציאות
יודע" הוא זה, עם יחד אבל האפשרות מן בו שהם מה
. ” הבחירה מצד הזאת התוצאה שאין יודע הוא כלומר, את לשנות יכול בחירה בעל שהאדם מפני מוכרחת,
דרכו4.
פרט בדרך ולא כלל בדרך ידיעה
השלישי5 המאמר בהמשך שמוכח, הרלב״ג טוען ולא כלל בדרך הדברים את יודע שהקב״ה מהכתובים
מוגבלת ה׳ ידיעת ש מדגיש, הרלב״ג דבריו שבהמשך לציין, יש גררא אגב 4 אלא צדדי פרט אינה הבחירה ש מהטעם האדם, של החופשית הבחירה מצד
מה חלק: המציאות של היסודי מבנה אפשריים שהם הענין מזה ידע ואולם
מה להשלים יתברך השם באדם ם אות שם אשר הבחירה מצד יגיעו שלא במאמר שהתבאר כמו השמימיים, הגרמים מפאת השמירה מן שחסר
הקודם… לבא נכונים הם אשר באנשים נביאיו יד על יתברך השם יצוה ולזה מלך עם להשלים צדקיה כמו שינצלו, בדרך דרכיהם שייטיבו רע עליהם
בבל".
שמימיים" עליונים״גרמים סדרים בעולם, ש י, ועל המציאות על שמשפיעים הם מושלמת. שמירה לאדם נותנים אינם האלה הסדרים אבל האדם. חיי
מסוימות ועתידות מצבים מזגים, סכנות, נטיות, ליצור. יכולים הבחירה משלים אינו הטבעי־שמימי שהסדר מה את להשלים כדי לאדם. ניתנה
יכול הוא ו. עלי הפועלים הכוחות עם להיסחף אמור אינו האדם כלומר, הסדר מצד לו צפוי שהיה ממה להינצל כדי ובבחירתו בדעתו. להשתמש בוראו רצון לעשות לאדם מאפשרת החופשית שהבחירה אומרת, זאת כדי אלא הבא, עולם לחיי לזכות בשביל רק לא אך יצריו, על ולהתגבר
הבחירית בדבקותם תלוי האדם בני של הפיזי הקיום הזה. בעולם לשרוד
החופשית הבחירה מוכרחת זה מצד ולכ. ן ה', ברצון
5 ו. פרק
פרט: בדרך יתברך שהשם הוא התורה שדעת עוד יתבאר והנה ממה פרטי, בדרך לא כולל, בדרך הענינים אלו יודע ר״ל מעשיהם, כל אל המבין לבם יחד היוצר שאמר בשומו ומחשבותיהם האדם בני יחד לב יצר שהוא
לגרמים אשר הסדורים אלו מהם אשר השמימיים מעשיהם כל אל הבין האופן ובזה בכללם, , יסודרו
פרטי בפרטי ידיעתו שתכלה לא יחד, . ר״ל כבר הנה
כולל בדרך הוא מעשיהם כל אל שהבינו. ביאר
היא הדברים, משמעות הבחיריים בעניינים ה׳ שידיעת
כוונת אין פרטי. בדרך ולא כולל, בדרך היא והעתידיים
הדברים אלא מעורפלת, או חסרה ה׳ שידיעת לומר פרטים של אנושית כידיעה נתפסת אינה שידיעתו פרטית פעולה כל של רשימה לפניו יש כאילו מבודדים,
ידיעת הבחירית. פרטיותו מצד אדם כל ידי על שתיעשה
הקב״ה מעשי נמשכים שממנו הכולל הסדר ידיעת היא
אדם. בני
הפסוק" את מפרש הוא כך: לשם המבין לבם, יחד היוצר
” המילה״יחד. ”מ מעשיהם כל אל הש, משמע קב״ה יוצר כללית אחת במסגרת ומחשבותיהם האדם בני לבבות, את השפעת ובכללם במציאות, שהטביע הסדרים ידי על נטיות את בכלל מעצבים אלו סדרים השמימיים. הגרמים עלול הוא שאליהם והכיוונים מחשבותיו מזגו, האדם,
. להימשך
וב שה נאמר אופן אותו: ” מעשיהם כל אל "מבין קב״ה לא פרטיותו מצד בחירי פרט כל של פרטית כידיעה שממנה המערכת של כוללת כהבנה אלא המוכרחת,
מסתדרים. המעשים
מרמב״ם ראיה לכך מביא הוא דבריו: בהמשך העשרים בפרק לברכה זכרונו המורה הרב ספר והנה
מורה הנכבד מספרו השלישי מהחלק שכבר הנבוכים במין נתלית שהידיעה העיון בעלי קצת נטו ואמר אחד, בענין המין אישי שאר על ומתפשטת אליו שהביא מה לפי תורה בעל כל דעת הוא שזה שזה היא שדעתו התבאר כבר הנה העיון. הכרח
תורתנו. לדעת כן גם מסכים הדעת
זאת לפרטים. מהכלל היא הקב״ה שידיעת כותב הרמב״ם
עצמו מצד פרט בכל אינה הא־לוהית שהידיעה, ת אומר כל את זה מתוך הכלל את המקיפה כוללת, ידיעה אלא
האלוהית הידיעה ש הכוונה זו מהכלל. כחלק "הפרטים
במין" נתלית ובטבע המציאות של הכללי בסדר כלומר, היחידים אל מתפשטת היא כך ומתוך האדם, של הכולל
התורה שאין צא נמ סדר. אותו אל השתייכותם מצד כפרטים הבחיריים הפרטים את יודע שה׳ לומר מחייבת הסדר הכלל, ידיעת היא שידיעתו אלא מראש, מוכרחים
מדרגתם. לפי בהם כלולים הפרטים אשר והחוקיות,
ניתן כיצד ומסביר הרלב״ג ממשיך אלו, קביעות לאור
│ ה מָ שְׁ לִ 10
משתנה לא שהקב״ה עולה שמהם הפסוקים את ליישב
על "מתנחם" שהקב״ה נראה ם שמה הפסוקים עם
: מעשיו ישתנה לא יתברך שהשם היא תורתנו שדעת, ועוד שהיה בעת בלעם ואמר שניתי, לא ה' אני כאמרו נמצא וכבר ויתנחם, אדם ובן ויכזב אל איש לא נביא יתנחם יתברך שהשם השלום עליהם הנביאים בדברי אשר הרעה על ה' וינחם כאמרו הדברים, קצת על
הרעה. . על ונחם ה' חנון כי לעמו לעשו. ת דבר מענין שהנחנו מה לפי בקלות יותר הספק שזה ואולם וזה מבואר. הוא הדברים אלו יתברך השם ידיעת ההוא המקרה שיגיע תשפט לא יתברך שידיעתו הסדור זה שסדורו מי כל על תשפט אבל הזה, לאיש יתברך ידיעתו עם מסודרים, בו המקרים שאלו מהצד
הבחירה מצד יגיע שלא אפשרי הוא בר הד שזה. האנושית הפרטי האיש בזה הענין זה ידע שהוא כשנניח ואולם רצונו שישתנה לזה ימשך כבר הנה פרטי, שהוא במה
. יתברך
כך בכוונתו ונראה ביאור. טעונים הללו הרלב״ג: דברי שהיא הכללית, המערכת בין הבדל שישנו מבינים אנו אם
ניתן בחירית, שהיא הפרטית כת המער לעומת מוכרחת, מתייחס פסוק כל אלא סותרים אינם שהפסוקים להסביר
שונה. למערכת
שמתא פסוקים שאותם כלומר, שלא כמי הקב״ה את ים ר
הפסוקים ואילו הקבועים, הדברים לגבי נוגעים, מתנחם לפרטים נוגעים מתנחם שהקב״ה כך על המדברים
והם הואיל מראש ידיעה אין שלגבם, המשתנים,
בעצמם. אפשריים
והרלב״ג הרמב״ם המחלוקת ידעתי": ,"עתה
הרלב״ג את להבין מחודשת והצעה
שכן הרלב״ג. שיטת להבנת לפנינו נוסף קושי ישנו, אמנם הא־לוהית השלמות מצד הקושי על התגברנו, אמנם האדם מה יודע לא הקב״ה אם חיסרון זה שאין והסברנו
לאחר הרי אחר: קושי עם ודד להתמ עלינו עתה אך יבחר. חופשי- באופן בחר שהאדם במציאות משהו השתנה
שעתה– יצא ממילא קודם. לקב״ה ידוע היה שלא לאחר
בבחירה– נעשה שהמעשה ידיעה כביכול לקב״ה נוספה
יוצא– כן ואם חדשה, חלילה- וכיצד שינוי. בקב״ה שיש
הדבר6 את להבין? ניתן
מה את מעשה לאחר יודע "ה שהקב שמה לבאר נראה לכן כחלק אלא הפרטי, במובן ידיעה זו אין בחר, שהאדם שמעתה אומרת, זאת עולמו. את ה' הנהגת, ממעשה
6 יסד שכך אפשר שכן קושי, כאן אין ועונש השכר שאלת שמצד לציין, יש
בהתאם ועונש שכר יהיה מסוימת לבחירה שבהתאם העולם את. הקב״ה
העולם את מנהיג הקב״ה נעשה, שהמעשה לאחר דרך ההנהגה כללי פי על היא זו והנהגה מעשה, אותו
מראש קבע שהקב״ה. הכלליים
העקדה, ון בניסי עמד שאברהם שאחר אומרת, זאת שלו החופשית לבחירה בהתאם פעלה כולה, המציאות ואילך שמעתה זה במובן לקב״ה, ידיעה ו״התחדשה"
לעמידה בהתאם פועלת המציאות ה״תועלת זה "בניסיון.
לומד שאותה "הרלב ג מהתורה– חופשית בחירה שיש
בעולם משהו מחדשת. והיא בלשון מדוקדק גם כך
אלא ידיעה, לקב״ה חדשה שהת הדגיש שלא שם, הרלב״ג האדם בבחירת שתלוי העתיד את הידיעה אי את. בעיקר
מה את שונה קצת בצורה להבין אפשר זו, פרשנות לפי
לעיל הרלב״ג, שכתב כחלק הפרטים את ע יוד שהקב״ה
. מהכלל כיצד ידיעה פירושו כלל, בדרך שהידיעה והיינו אומרת זאת חותרת. היא לאן ואף פועלת, המערכת
את מנהיג הקב״ה ה יד שעל א־לוהית, השגחה שישנה
ודרכה– אחריה הבחירה, לפני פועלת והיא עולמו, כלל זאת בכל החופשית הבחירה השפעות ולמרות
משתנה אינה. ההנהגה
עצמו7 הרלב״ג למעשה הכללית השגחה רעיון בין מחבר
הכללית: הידיעה בדבר תפיסתו לבין השנית הדעת בעלי שהניחו מה כי נאמר וכן
הא שההשגחה האדם מאישי אחד בכל היא להית ־ התורה ומצד והחוש העיון מצד בטל כן גם. הוא מה לפי מבואר הוא העיון מצד בטל שזה ואולם
פשטת מת אינה יתברך השם שידיעת וזה שאומר. ספק בלי שהתבאר כמו פרטיים, שהם במה בפרטים מצד מסודר שיהיה מה מזה ידע אבל שקדם, במה
והכ הגלגלים ומה הפרטים, הדברים מאלו כבים ו בדברים סדור בכאן היה אם אחר, מצד מסודר שהיה מצד יגיע שלא אפשר שהוא זה גם וידע אחר, מצד
האנושית. הבחירה
שיטת את קוק הרב ביאר וכך ו8:
… של המושג עיקר שכל תדין, החודרת ההשקפה האמת עצמו. מצד אמיתי מעמד לו אין הפרטיות אחת בחטיבה הכלל, את לנו מתארת היא, העליונה הופעה אם כי באמת איננו פרטי, לנו שנראה מה כל ברור דבר הוא וזה המאוחד. מהכלל, אחת האמת עם היא מתקשרת האלהית שההשגחה
פרטיות של מושג כלל לנו אין. יסודה וב העליונה, חודרת יותר היא הרי הזאת הכללית ההשגחה אבל מיתארים חשכנו מצד שהם כולם, הפרטים כל אל שאפשר פרטית השגחה מין מכל לפרטיותם,
הדעת… על להעלות
שלישי. פרק רביעי מאמר לרלב״ג השם מלחמות ספר 7 8 תקמט ב, הקודש. אורות
11 ה מָ שְׁ לִ │
של נטיתו הייתה אמתתה בעומק הנטייה וזאת של התוכן את להסביר כך כל בצדדו הרלב״ג,
מעון צדיק אותו הוא ומוצל הכללות, , לצד ההשגחה מפרטים השגחה סילוק. של
וכל כל, מקיפה היא הכללית ההשגחה שלמעשה כלומר, הכללית מהמערכת בניתוק לא אך נידון, כל של, מעשה
ממנה מהותי כחלק. אלא
להפריד אפשר שאי האדם, בגוף חי לתא זאת לדמות ניתן הכללי מהחיוניות אותו יש לאדם אמנם ולו. כ הגוף של ת המערכת מכלל ונפעל נסקר בחירי מעשה כל אך בחירה,
הכללית במערכת ומקומה הפעולה לאופי. בהתאם
והשל״ה ה' מעשי ספר לשיטת הרלב״ג בין דמיון
הקדוש
ה מעשי בספר שמצאנו לדברים מאד מתאים זה 'הסבר
אשכנזי9 אליעזר לרבי חידושים שני מחדש הוא בדבריו.
לענייננו עיקריים. הנוגעים
הנוגעים בדברים היא ה' שידיעת הראשון החידוש להשלימו מנת על הנוכחי, מצבו פי על העולם, להנהגת האדם יבחר מה "לדעת" צורך אין לכן לבא. לעתיד שעתיד מה פי על משתנה אינה ההנהגה שכן בעתיד, במציאות נעשה שכבר מה פי על רק אלא לבחור, האדם
: בפועל והחסרון החסרונות מסולק שהוא ביארנו ש שאחר בענין שהידיעה עוד וביארנו אליו, הנמנע מן הוא התכלית אל צריך דבר שאינו כיון עדיין, נעשה שלא כן אם יתברך, בחוקו חסרון יחשב הנה ההוא, הנכבד זה יחשב לא אותו שידע המעשה נעשה כאשר שלימות שהיא ידיעה שכל אחר ידיעה, התחדשות
הידיעה כי כלל, יתברך ממנו תחסר לא בחוקו אבל שלימות, אינה לעשות האדם שעתיד במעשה על משפטו שאין כיון בשפל, ופנייה וירידה חסרון
שם… הוא באשר שנאמר כמו העתיד,
שלכאורה השאלה, עם אשכנזי הר״א מתמודד זאת, לאור לזה ובהתאם הבחירית, הפעולה את עושה האדם כאשר
ידיעה שינוי של בעיה כאן יש כלפיו, ה:' הנהגת משתנה ידיעתו בענין להאמין שיאות מה לך שביארתי ואחר ומדעו מדעו שעצמו שאמרו מה את אזכירך יתברך, הוא כן אם כי זה על שאמרו מה ידעת ואתה, עצמו, שאל אמרתי אכן העצמות, ישתנה הידיעה בהשתנות שגם לפי זאת, קושייתם מפני רעיונך יתבהלו
בכלל וזהו סוף, ועד מראש הידיעה בכלל תנות ההש אחרית' מראשית י׳מגיד מו, (ישעיהו שנאמר )מה …
כולל שהקב״ה אשכנזי, הרב טוען למעשה, אלו בדברים
9 כא. פרק אבות, מעשי ה, 'מעשי
הקב״ה גם־כן לזה ובהתאם ההשתנות, עצם את בידיעתו מסוימת זמן שבנקודת אומרת, זאת עולמו. את מנהיג
שקיים למה בהתאם עולמו על ומשגיח מנהיג הקב״ה שמצ לאפשרויות ובהתאם בעולם, ויות באופן כרגע
- נעשה הבחירי שהמעשה לאחר ואילו פוטנציאלי,
בפועל כרגע שיש למה בהתאם פועלת הה. שגחה
הקדוש10 בשל״ה מצאנו זה וכעין: רע הן טוב הן ענין, איזה אדם עשיית קודם, והנה
. . הדרכים אלו מוכנים היו. כבר צדיקים דרך יש הרי והיא העליון, הרצון כולם ושורש רשעים, ודרך כל בשרשי רצונו עצמות ידיעת הידיעה, בכח עושה עושה, שאדם מה וכל ההשתלשלות, הקודש הישר בדרך והולך בוחר הצדיק אלא, עליון, אחוזתם כן פעולתם וכפי בתמורתה. והרשע
התחתון בהתעוררות הכל ותלוי. ודבקותם,
כח מתעורר היה ולא ישר, נשאר האדם היה ואם דורות דורי חלציו, יוצאי כל ראויים היו אזי, הרע, נפתח היה כי עכשיו, שהם ממה אחר בענין להיותם מהתפשטות והולך מתפשט והיה הטוב, מקור ופתח שחטא, ולאחר לענף. ומענף להתפשטות, הקדוש הראהו אזי ומרע, מטוב אחר מענין המקור
הוא ברוך לפי ומנהיגיו, וחכמיו ודורשיו, דור דור להיות ראוי איך עתה, שנפתחו המקורות ענין
ענפים וענפי והענפים. התפשטות, שירצה מי כי מוכרחים, אינם זה שבעבור אמת מקור לפתוח וירצה ההתפשטות מזה ולילך להגביר הבחירה כח אז רצונו, כפי וימשיך מהמקורות, אחר
לפי לאדם הראה הוא ברוך וש הקד רק להגביר, בידו להיות ראויה איך עתה, של המקור פתיחת שהיו עניינים, ורבואות אלפים ובודאי ההתפשטות. כך עתה של המקור פתיחת לפי להיות, ראויין כפי נשארים דברים והרבה הבחירה, מכח ונשתנו
ראוין… שהיו ושורש מקור כי ברצון, הוא הכל אבל
משם הדרכים. כל
ר״א של והן הרלב״ג של הן הפילוסופי, הסגנון לעומת
שמדובר מסביר ש הק וד השל״ה ה', מעשי בעל אשכנזי יש דומה: הוא הרעיון למעשה אמנם "מקורות". בפתיחת
הד וכל בתוכה, פועל שהאדם א־לוהית הנהגה כים ר
והידיעה– ההשגחה מראש. נסקרו זה– בהקשר הן. אחת
השינויים עם לתכליתו ותר שח חי, דבר כמו פועלות הן
ו מתו. כם
הרמב״ם על החולקים אבות על הראשונים
על החולקים ה ומעשי הרלב״ג ששיטת כך על לעמוד 'יש
הרמב״ם- עוד מצאנו נידחות. או יחידיות שיטות אינן
הבחירה. בית אדם תולדות 10
│ ה מָ שְׁ לִ 12
אין לפיה, זו בדרך שהלכו הראשונים מגדולי כמה של החופשית בבחירתו התלוי העתיד את יודע הקב״ה
האד ם.
אבות מסכת על רבים מפרשנים מוכח זו, כשיטה והרשות צפוי "הכל המשנה על ואחרונים, ראשונים
"נתונה11.
רש״י: פירש לדוגמא כך צפוי חדרים בחדרי עושה שאדם מה כל צפוי. הכל בידו נתונה. והרשות הוא: ברוך הקדוש לפני וגלוי
את היום יך לפנ נתתי ראה שנא' לעשות אדם של
וגו( הטוב ואת 'החיים וכתיב הרע ואת המות =ואת
בחיים.) ובחרת
, כלומר שהקב״ה פירושו אין צפוי" "הכל שכתוב מה מעשי בכל בהווה צופה שהקב״ה אלא העתיד, את יודע על שאף בכך, הוא נתונה" ה״רשות של החידוש האדם.
האדם– מעשי את יודע שהקב״ה פי לו מתערב לא הוא
בכך והשכר ברע, או בטוב ר לבחו לו מאפשר אלא,
י והעונש ינתנו. בהתאם
ראשונים ועוד ויטרי מחזור הערוך, מבעל גם משמע כך
צפוי- "הכל במקום "שגרסו הביא וכך צפון". "הכל
אבות על בפירושו הרשב״ץ הגאונים: בשם מלמד צפון, הכל גורסין שהם ז״ל מהגאונים ויש
הוא ברוך הקדוש אצל, ם צפוני אדם של מעשיו שכל
באוצרותי12. חתום עמדי כמוס הוא 'ה׳לא שנאמר
שם אבות על בפירושו שהרשב״ץ לציין, יש ביא ה עליו הרלב״ג קושיות ואת הרמב״ם, הסבר את, בתחילה
והבחירה: הידיעה לשאלת משלו הסבר הציע ובסוף ממנו השלישי בחלק אבות], [=מגן זה ובספר
להם יש שהדברים בזה, זו א קושי תירצנו א], [=פרק א [קז חלק בפרק רז״ל גילוהו וזה ולרע, לטוב, ]פנים
, פגה' שאכלה אלא לדוד שבע בת היתה 'ראוייה היתה ולזה שיקחנה המעשה סוף יודע היה האל והנה עד התאנה שממתין כמי לה המתין ואלו לו, ראוייה נושאה היה פגה, בעודה יאכלנה ולא שתתבשל
מיתת קודם ונשאה ברגליו אץ היה והוא בהיתר, וחטא לעון לו ותחשב. אוריה, שאמרו האיצטגנינות מענין זה דבר למדונו ורז״ל דבמאדים מאן האי א], קנו [שבת שהחשיך מי, בפרק או טבחא או אומנא או גנבא או דמא שיד גברא יהא ולא במאדים שהיה עצמו על רבא והקשה מהולה,
הרי וקטיל, עניש נמי מר לו והשיבו כן, בו היה בסוף הידוע הדבר להטות האדם ביד נתונה שהרשות גזירת מפני אם האל, גזירת מפני אם המעשה,
לעבירה או למצוה. הכוכבים,
11 טו ג, . אבות
12 לב, דברים לד.
צפוי הכל שאמר, עקיבא רבי מאמר יתקיים ובזה
נתונה. והרשות
או יחטא האדם אם מראש יודע אינו הקב״ה הרשב״ץ לפי
קובע- לא וממי יודע– כן הוא לא. צריך דבר של שבסופו אך מראש. קבועה לתוצאה ונגיע יקרה מסוים שתהליך יראו הדברים בדיוק כיצד דרכים מספר להיות. יכולים הוא שחלקן דרכים, מספר ישנן מוכרחת "תוצאה" לכל
והרע המוות בגדר וחלקן והטוב, החיים. בגדר
לא שהוא אלא, הרלב״ג של לפירושו קרוב זה הסבר המבוקשת הכללית לתוצאה נגיע שבסוף לומר, מסתפק
אדם כל על לבא שמחויבת מסויימת תוצאה יש אלא
ביותר הפרטית ברמה. ואדם,
פרטית– השגחה על מדיבור שנמנע הרלב״ג, לעומת יש לשיטתו פרטית. השגחה עם בעיה אין לרשב״ץ
יש ש קובע אף והוא בעצמו, הפרט מצד פרטית השגחה אלא להגיע. מוכרח הוא שאליו אדם, לכל פרטי יעוד ורע טוב של דרכים יש ליעד, עד הביניים, שבשלבי את מדייקת מאד שבע ובת מדוד מביא שהוא והדוגמא
הזו. העמדה
נוספים ופרשנים רש״י שיטת סוטה, במסכת הסוגיה
שנאמרו לדברים קשור זו, בסוגיה משמעותי דיון
תחילת ב סוטה13 מסכת הגמרא אדם. של זיווגו בעניין, על אשה לאדם מזווג שהקב״ה לומר אפשר שאי טוענת שהוא העבירות או המצוות פי על כלומר מעשיו, פי "ארבעים כבר נקבע אדם של שזיווגו הדבר, טעם עושה.
הולד יצירת קודם."יום
אתר על רש״י כתב הסתירה: בביאור יצירתם דם מקו והא וזכות, רשע לפי זיווג הוי מי זוגו את מכריזין וזכותו רשעו נודע. שאין חוץ שמים בידי הכל לפניו? גלוי הכל תאמר ואם
שמים, מיראת מלאך טז:) (דף נדה במסכת כדאמר המקום לפני ומביאה טיפה נוטל ההריון על הממונה חלש או גבור עליה תהא מה זו טיפה לפניו ואומר
צדיק אבל עני או עשיר טיפש או חכם לא ורשע
ליה, קאמר שמים בידי זה. דאין
ביחס העתיד את יודע הקב״ה אם רש״י, לשיטת כלומר, שהוא אומרת זאת יעשה, שהאדם העבירות או למצוות
חז״ל מדברי נדחית זו קנה מס הבחירה. את ממנו נוטל
רשע או צדיק יהיה האדם אם קובע הקב״ה, אין ש שאמרו שמים מיראת שמים."חוץ בידי ש״הכל חכמים אמרו וכן
מה יודע הקב״ה שאין משמע, ורש״י הגמרא מדברי
ומצאתי לבחור. עתיד האדם ברדוגו רפאל רבי, שהגאון
מנוחות14 "מי "בספרו והביא הרלב״ג, בעמדת צידד,
13 א. ב,
14 שני דרוש וירא. פרשת
13 ה מָ שְׁ לִ │
לשיטתו הנ״ל ורש״י הגמרא מדברי: ראיה בצדק העתידות יתברך שידיעתו אומר הקטן אני כן
בנושא הפכים שני, הם הבחירה חפשיות עם וברשע רצוני בזה מודה רבנו וגם הנמנע. מכת הוא אשר
זה את זה סותרים שהם. לומר
שהוא אלא )(=הרמב״ם מכת שהוא יסבור ז״ל איך נדע ולא זה נסבול שאנחנו אלא האפשרי,
יהיה… … ז״ל דעתו הבינותי ולא לפני ה' הקרה חבר לי למצוא בזה מחפש ובעודי
לוי רבנו האמתי הפילוסוף ומורה רב חבר לי ומצאתי כתבנו… מאשר קצת שכתב ז״ל גרשום בן בעמוקות וגדול רב חבר לי שמצאתי לאל ותהלה ולהתיצב לעמוד בו כח ואשר ובנסתרות ובנגלות הרב ומלמדנו רבנו החכמות בים מולך מלך לפני
זלה״ה. המורה עינינו מאור וגדול לרב זו דעת לייחס נוכל ועוד
רש״י מסכת בתחלת מדבריו שנראה מה לפי ז״ל, לפי זיווג הוי מי איני לשונו: וזה שאמר ב', סוטה רשעו נודע שאין יצירתו מקודם והא וזכותו רשעו לפניו גלוי הכל תאמר ואם זוגו. בת מכריזים? וזכותו
לשונו כאן עד שמים. מיראת חוץ שמים בידי. הכל
לא הבחירה חפשיות שמחמת מדבריו מבואר תתכן שיש עם שנתבאר. וכמו וזכותו ברשעו הידיעה מקום מכל קאמר, הגזרה דעל לדחות לדוחה
שכתבנו כמו מורים דבריו. שטחיות
מדווינסק הכהן שמחה מאיר הג״ר שרבנו מצאתי מאידך,
שאי־אפשר טען חכמה15, משך בספרו זצ״ל, לטעון בתחילת הרמב״ם. שיטת על חולק הנ״ל שרש״י בהכרח
כך על וכתב רש״י לשון את חכמה המשך הביא: דבריו אין השי״ת ידיעת דעל הקושיא, עומק התבונן ידיעתו שאין הבחירה, מכרחת אינה דידיעתו קושיא,
המדע והוא היודע והוא עצמותו, על. נוספת
דאם מקשה, ר שפי להנבראים הנתונה הידיעה על רק היא הנבראים דידיעת הבחירה, מכריח כבר כן ידעו שהנבראים וכיון להם. שלמות והיא מתוספת אינם האדם ומעשי בהכרח, הוא כן אם זיווגו, השי״ת ידיעת אחרי המוחלט ברצון רק בהכרח,
מחייבת. הבלתי מקודם הוא אדם של זיווגו כל כי כאן, אמרו ולכן
האישים אצל גזירתו סם מפור כבר אשר היצירה, הראשון בזיווג השתדלות בזה יאות ולא, העליונים,
סוטה בריש. כדאמר
בסוטה הגמרא דברי את ליישב בהחלט אפשר כלומר,
15 ב לו, . במדבר
אין הרמב״ם לדעת הרמב״ם. שיטת עם רש״י, ופירוש של החופשית והבחירה הא־לוהית הידיעה בין סתירה
ידיעת על להקשות ואי־אפשר הואיל, האדם נשגב שהיא ו, ה ידיעת אך הבורא, ידיעת כלפי רק זה כל אך מבינתנו.
רוחניים– אפילו אחרים, נבראים מיני כל או המלאכים אין
סתירה יש וממילא, מידיעתנו מהותי באופן שונה ידיעתם העתידית. החופשית לבחירה ידיעתם בין
ממילא– חכמה– המשך טוען במסכת הסוגיה ברורה
שהרי סוטה, קול שה״בת שם "בואר מ מכריזה ש זו היא כן אם לפלוני". פלוני "בת הולד יצירת לפני יום, ארבעים קול והבת אדם, של במעשיו תלוי שהזיווג נאמר אם
הראוי– הזיווג את פיהם על ומכריזה המעשים את יודעת
הדברים משמעות ונשללה מראש ידועים האדם שמעשי
החופשית הבחירה. ממנו
יש זאת עם חכמה המשך בעל שמלשון פי על שאף לציין נראה רש״י, בשיטת אף אמורים שדבריו משמע התקשה רש״י שהרי בלשונו. נכנסים כך כל לא שהדברים
ענה זה ועל הקב״ה, לפני היינו לפניו", גלוי "הכל
לפניו גלוי הדבר אין ורשע, צדיק. שלעניין
לקב״ה התייחס במפורש רש״י כן, אם רק ולא, לידיעתו ו
קול ב״בת מדובר שבסוגיה."לעובדה
בסוטה הגמרא לשון בביאור חכמה המשך דברי זאת, עם
הרמב״ם לשיטת יפה. עולים
והקושי הרא״ש הסבר בדבריו
י כפ הרא״ש, תוספות לשון זה בעניין לציין יש והנה דבריו בתחילת שם. סוטה על מקובצת בשיטה שהובא
כך על וכתב רש״י: ותירוצו, קושיית את הרא״ש הביא
מספיק, אינו זה ותירוץ בידו אינו שמים דיראת דנהי שירצה באיזה לבחור אדם של בידו דרכים שני ונתן ימאס ומי בטוב יבחר מי לפניו וידוע גלוי מקום מכל
מראש,' הדורות כדכתיב׳קורא בטוב ודור ודור
מראש לאדם הודיע הכל וחכמיו ודור ודור ודורשיו
אדם'. תולדות ספר פסוק׳זה על שו שדר כמו להכריז רוצה אינו שיודע פי על שאף לומר וצריך אדם יטעה שלא רשעה לאשה רשע שיגזור גזרה עליו
רע ועד מטוב מלפניו הוא גזרה. לומר
שאכן סובר שהוא הרא״ש, של בלשונו שמבואר הרי
הוא לברואיו. זאת מודיע ואף העתיד, את יודע הקב״ה לאדם הראה שהקב״ה חז״ל דרשו ממה לכך ראיה מביא אף זה, שבכלל מבין והוא מראש, הדורות כל את הראשון
הדורות כל לעשות שעתידים והעבירות המצוות. כל
יודע שהקב״ה שלמרות הרא״ש, הסביר דבריו בסוף
ומ וד יע לאחרים )(אף כך על מכריז הוא אין העתיד, את
מ מלפניו הוא גזרה לומר אדם יטעה "שלא רע." ועד טוב
למועד חזון ועוד בירור, טעונים. והדברים
│ ה מָ שְׁ לִ 14
בר־מצווה מגיל המצוות חיוב טעם תורני וחומר לקל הגיוני וחומר קל בין והגבורה המצוות טעמי על קוק הרב דברי
העליונה
טעם בר־מצווה מגיל המצוות חיוב
שלדעת להוכיח, הארכנו הקודמים המאמרים בשני זאת עם למצוות. טעמים ישנם בהחלט, המהר״ל
החומרית־ ההטבה בתחום טעמים למצוא אין לשיטתו, את לברר ובאות אלוקיות, הינן המצוות שכן אנושית,
קשר שהמצוות להסביר האריך המהר״ל. והבורא האדם והתעלות התקדמות שעניינה ה״דין", למידת שייכות היה שראוי כפי מלאה, א־לוהית לדבקות והעולם האדם תכלית כן, אם ה״ראשיתית". במחשבה להיות העולם ולמצוא המצוות במהות להתבונן הוא, הטעמים חיפוש
אידיאלים הפועל אל מוציאות הן כיצד, רוחניים
בו ודבקות ה' לאחדות. הקשורים
לחיוב הנוגעת מעניינת נקודה להבין ניתן זה ביאור לאור
שגיל־ חז״ל1, בדברי מצאנו הרי בר־מצווה. בגיל מצוות
המצווה את לקיים הילד של ביכולת תלוי: חינוך
לנענע- היודע קטן רבנן: תנו להתעטף בלולב, חייב
ן- תפילי לשמור בציצית, חייב - לו לוקח אביו
לדבר- יודע תפילין. שמע וקריאת תורה לומדו. אביו
ממילא הוא בו לשלב הגיע הילד אם לשאול מקום: יש
לחיוב התורה המתינה מדוע, המצווה את לקיים יכול בר־מצווה לגיל? המצוות
הבנה אחריות, דורש מצוות שחיוב הוא, הפשוט, ההסבר
ראתה הנראה, ככל כן, על וכדומה סיפוקים דחיית. יכולת
ה ל מעבר המצוות חיוב גיל את לדחות לנכון תורה יל ג לקיחת לשם מספיק בוגר יהיה שהילד מנת על חינוך,
ומצוות תורה עול לקבלת הנדרשת. האחריות
נופך בו מוסיף המהר״ל אך נכון, הוא זה: רעיון זמן שכל מפני זה ודבר למצות עשרה שלש בן ואמר
מחוייב שיהיה המצות לו ראוים אין קטן שהאדם על גזירות הם והמצות איש, לכלל שבא עד בהם ואזהרה צווי שייך ולא האדם, בהם שמחוייב האדם מי אבל אזהרה שייך זה ועל איש שהוא למי אלא
צו מקבל לא איש שאינו דברי שהם כמו ואזהרה אה ו רכה בלשון התינוק עם לדבר מצוה יש אבל תורה, מפני וזה עשרה, שלש בן הוא והזמן אותו ולחנך ודבר שערות שתי מביא עשרה שלש בן הוא כאשר שערות שתי הביא כאשר איש שהוא על מורה זה ואזהרות גזירות מקבל להיות וראוי ערוה במקום
בכח שהוא הגזירה ל ומקב גבורתו כאיש כי בכח
. ובגבורה
1 א מב, . סוכה
כ״גזירות המצוות בין הקבלה יוצר המהר״ל כללי "באופן שמדובר זמן כל בוגר. אדם שהוא "איש", דרגת לבין לא ה״גזירות" ה״איש", מדרגת בו התגלתה ולא בילד, לקבל בשלות של בעיה על רק מדובר לא בו. שייכות
יש יותר: עקרוני עניין על אלא מחייבת, מצוות מסגרת בשלותה ושלבי האדם נפש בין מהותית בהתאמה צורך
ה״גזירות."לדרגת
המילה על בולט דגש ישנו המהר״ל לשון בסיום
כי בכח ואזהרות גזירות מקבל להיות וראוי:""גבורה "." ובגבורה בכח שהוא הגזירה ומקבל גבורתו כאיש למעשה נמצא ובגבורה" "בכח הם התורה שדברי הרעיון
שמענום2 הגבורה מפי יהיה ולא "אנכי חז״ל בלש״ון.
מ״הגבורה3 היא התורה שכל אומרת "זאת שאנו אלא, שהן יהיה" ו״לא "אנכי" את ישיר באופן לשמוע זכינו
ממילא תעשה. ולא עשה תרי״ג כל יסוד כאשר רק
העליונה4 הנקודה ובסימני בגיל באדם, מופיעה הגבורה, ,
בגרות– ל״פי האדם את המחייב הקשר להיווצר יכול
התורה מקור שהוא. הגבורה",
תורני וחומר לקל הגיוני וחומר קל בין
כדי שתוך המהר״ל, של נפלא לחידוש קשורה זו סוגיה ועניין המצוות לטעמי בנוגע יסודית נקודה גם יש דבריו,
"הגבורה מפי שנתנה."התורה
לבני ללכת משה את מצווה הקב״ה וארא, פרשת בתחילת
גאולה של לשונות ארבע על להם ולהודיע. שראל י התורה5 אומרת להם, ומודיע בא שמשה לאחר למעשה,
ה." שָּ קָּ ה בֹדָּ עֲ מֵ ו חַּ רו ר ֹצֶׁ ק מִ ה ֶׁ מֹש ל אֶׁ עו מְ שָּ לֹא "וְ
לו לומר לפרעה, משה את הקב״ה שולח מכן לאחר מיד עונה משה אמנם ממצרים. ישראל בני את להוציא
2 א כד, . מכות
3 ב:), מח" א(דף חלק הזוהר ספר." אתייהיבת דגבורה מסטרא אורייתא
ועיין זוה תיקוני הקדמת ר אתנטילת וכד "…: שבעל תורה אתקריאת מגבורה
. ניתנה הגבורה מפי פה שבעל תורה מתניתין מארי אוקמוה דהכי "פה
ליון בג י כך על העיר שהרב מובא הע61) ב סדרה (תזריע הרצי״ה 'ובשיחות
התיקוני־זוהר: והוא שמענו, הגבורה מפי לך יהיה ולא אנכי כד. מכות "ע'
וכן משה, שמפי שבכתב התורה כל כשאר שלא משה מפי שלא התושבע״פ ומטע ישראל כללות שכינת בגילויו אלא גרונו, שמתוך בדבור עצמו מצד פמ״א שמו״ר וע' שהש״ר. עי״ש מעלה, של פיהו מנשיקות עולמה, חיי
ספד״צ. "והקדמת
4: שמות" ואלה פרשה עינים- מאור ספר דבר לכל דעת לו אין הקטן הנה כי
ממכרו ואין מקח מקחו אין הזמן זה וקודם אחד ויום שנה י״ג בן שיהיה עד וחריף חכם שהוא קטן שיש אף קידושין קידושיו אין אשה קידש ואם ממכר אחד ויום שנים י״ג עד קטן דין לו יש מקום מכל גדול ועילוי גדול ולמדן
הזמן" אותו עד אצלו ואינה העליונה הנקודה לו שחסר מחמת והוא
5 ט ו, . שמות
המהר״ל│ בתורת המצוות טעמי מאמרים סדרת חלק: ג הגבורה "מפי "משמעות
15 ה מָ שְׁ לִ │
לקב״ה6 ": י נִ עֵ מָּ שְ יִ יךְ אֵ וְ י לַּ אֵ עו מְ שָּ לֹא ל אֵ רָּ שְ יִ י נ בְ ן ֵהֵ
ַּפ עֹה."… רְ
רש״י אחד זה רבינו משה של שטענתו מעיר, אתר על "
שבתורה." וחומר קל מעשרה: פירוש לא ישראל בני אם שכן כל להיגאל, עומדים שהם הטובה, הבשורה את שמעו ממנו דורש שהקב״ה הרעה, לבשורה ישמע לא שפרעה
ישראל בני את. לשחרר
הפריך ל אפשר שכן תוהה אתר, על אריה בגור, המהר״ל
וחומר הקל: את כתיב שהרי ריכא, פ וחומר קל והלא תאמר ואם
רוח? מקוצר משה שמעו״אל "ולא בפירוש
בני של מצבם בין וחומר קל לעשות אפשר אי כלומר, לא ישראל שבני מפורש בתורה פרעה. של למצבו ישראל
עליהם שהוטלה הקשה העבודה מחמת, משה ל שמעו רוח ב״קוצר היו,"ולכן יכלו ולא לבשורת לשמוע
מצב באותו אינו פרעה ואילו. הגאולה,
בנושא וחומר קל הפרכת בין המהר״ל מחלק בתשובתו
הגיוני־אנושי וחומר קל לבין: תורני־הלכתי,
… אין רוח", "מקוצר מניעה כאן שיש גב על ואף
כל רוח קוצר לרעתו שהוא מי כמו גדולה סברא. כך קל למילף לך אין תורה, של וחומר קל דיני וגבי גב על אף בלמד, שאין במלמד חומרא כשיש וחומר
במלמד שאין בלמד גדולה חומרא. דאיכא שיש קטון אחד דבר דמצינו דכיון דמילתא וטעמא חומרא דאיכא כמו שמא בלמד, שאינו מה במלמד
גב על אף אחרת, חומרא כן גם ו ב יש במלמד זאת גדולה יותר במלמד ואינו בלמד שהיא שהחומרא מפי התורה כי תורה, של טעמיה יודעין אנו אין מאד,
נתנה. הגבורה עצמו, ברת מס לשקול למשה ניתן מילתא הך אבל
, החומרא שוקל היה והוא לטובתן שהוא ישראל דמה
רוח' ד׳מקוצר גב על אף אלי, שמעו לא סוף זה, היה פרעה אלי, וישמעו העבודה שישכחו סובר הייתי סוף
שכן. כל כך, כל חדוש אין שזה לרעתו, שהוא
ישר לשכל הנוגעים, עניינים ב כאן המהר״ל דברי פי, על צריך וחומר. לקל כלשהי פירכא בלמצוא די לא שיש יראה הישר ושהשכל משמעותית, תהיה שהפירכא
. יון היג מספיק בה
בלימ זאת לעומת הנוגע תורני, בנושא וחומר קל ד ו את לפרוך ואפשר קטן הבדל שיש די התורה, למצוות
יודעין אנו אין ש במהר״ל מפורש הדבר טעם "הלימוד. נתנה." הגבורה מפי התורה כי תורה, של טעמיה
מאירים כאן המהר״ל דברי לעיל, שהתבאר מה. לאור
6 יב פס'. שם
אך לתורה, טעמים יש שאמנם והיינו, ושורשם יסודם שהיא ה״גבורה", במדרגת יותר, מדויק ובאופן בעליונים.
התורה. מקור
המצוות טעמי על קוק ב הר דברי וה העליונה גבורה
הראי" כתב זה בעניין יסודיים דברים ה7. בקובץ קוק 'ה
ההסתעפות של הפלא על הרב עומד דבריו בתחילת ולסברות לפרטים התורה, הלכות של האין־סופית
: חודשות מ המעשית- ההפריה הלכות של הצמחנית, הסתעפות ועושר דקדוקיהם חומר כל עם תילים, תילי
- תוצאותיהם שביסוד האלהית מההופעה דוקא באה
. החקי רעיון מכל שלמעלה וקיים, החי תוכן אותו החק את המחיה המהות אותה מוגבל, שכל וכל
כחו את לו הנותן הוא האלהי- ולהסתעף להתפצל שהוא המרחקים בכל תפקידו את ולשמור לסעיפיו,
שמה ומתענף. הולך שכלית השקפה איזו ביסודו החק בתוך שנכנסת כיון ואינה הפוריה, הברכה אותה עמה אין כבר אנושית,
ההסתעפות צעדי את פנימית בשמירה לשמור. יכולה
למדרגת שייכים התורה, מצוות שכל בכלל דווקא
החידוש של האדירה התנועה את שיוצר מה זה. ק", ה״חו מקור שיש מהעובדה דווקא נוצרת ההלכות, צמיחת
ונעלם. עליון
המצווה את ומגדירים אנושי, טעם שנותנים ברגע אמנם, ההסתעפות ברכת את אין כבר שוב טעם, אותו פי על למסגרת שייך נגלה, טעם כי הרוחנית. והרבייה והפריה
עוד ואין החידוש, מעיין ונסתם וגבל, המ הזה, העולם והתורני ההלכתי ההיגיון את להפריח. כוח
הרב: ממשיך ההסתכלות אורחות בכל המצוות טעמי לחנם לא וכל האומנית, ההרגשית, העיונית, המחקרית,
הלכות- פרטי עם בכבדות מתאחדים סעיפיהם, מפני זרם מאותו הגבוה, המקום מאותו נשאבות שאינן
החיים נובעות טבעיותן בעצם המצוות. שמשם האלהית מהמחשבה ישראל, ממקור ונובע זולף זהו תפארתה בהוד מעלה של גבורה מיסוד, הקדומה,
מסתעף… הכל הגדול ומכחה
בה ורואה מעלה", של "גבורה על במפורש מצביע הרב הנ״ל המהר״ל כדברי ממש המצוות. לטעמי המקור. את
בכלי מוגבלים אלא הרמטית, ם סגורי שאינם טעמים אלו דווקא כן, על יתר וקיימים. חיים הם אך האנושי, השכל
גם הם כאלה, שהם משום את ומנביעים, ים מִ יְ קַּ מְ ו ים יִ חַּ מְ המחודשות ההלכות פרטי של הרחבות. הפארות
רסג א. ות 7
│ ה מָ שְׁ לִ 16
ונותנים נושאים הקוראים תגובות
בגיליון13 הלכתית לתשובה תגובה בעיר, ובעלה ייחוד בעניין
רב. שלום
ראיתי ן13 יג לי האחרון(ו 'לשמה' בעלון ) התשובה את
בעיר בעלה להיתר בנוגע הרב. שכתב
שחידש והנהגות התשובות דברי את לדחות כתב הרב
דוקא הוא בעיר בעלה שהיתר במרחק20 הבעל כאשר בעיר בעלה שכאשר קבעו שחכמים מכיון מהבית, דקות
לעיר עיר בין לחלק לנו אין איסור, . אין
יש בסברא, היטב שמסתבר מלבד זה, שפסק נראה לענ״ד
ראשונים ובעוד ברש״י כבר שהרי. בסוגיה רחב ביסוס לו
שיטות בקובץ רי אלמדא ור״י יוסף נמוקי יהונתן, (רבינו קמאי חיים) ארחות, הוא בעיר בעלה שהיתר מבואר יבא שבעלה שחוששת כיון באיסור תכשל שלא, משום רחוק במקום שבעלה שיודעת גדולה שבעיר ודאי וא״כ בעלה חז״ל שאמרו שמה נראה ואכן זה. היתר יהיה לא שבזמנם מפני הוא ייחוד, משום לה חוששין אין בעיר
נמצא שהבעל דעת יו האישה ואם קטן, מקום היתה העיר לה אמר אם אך יבא, שמא רגע כל תחשוש היא בעיר בקרוב יגיע לא שהוא סבורה היא אחרת, לעיר, שהולך
למכשול חשש יש. ואז
ייחוד בהלכות רבים דינים של היסוד גם היא הזו, הסברא הייחוד לעבירה חשש שאין לכך שיגרום דבר יש שכאשר
נמצאת לביאה ה עצמ מוסרת שאינה כשקטנה כגון מותר. חוששת כי בפניה תתפתה שלא כיון להתייחד מותר כיון מותר לרה״ר פתוח הפתח כאשר וכן תגלה. שהקטנה רבים פוסקים כתבו [ואכן יכנס שמישהו שחוששים ייחוד איסור בזה יש ייכנסו שאנשים חשש אין ]שכאשר.
זו סברא על מתבססים ייחוד בהלכות רבים דינים. וכן
חוששין אין בעיר שבעלה ש׳אשה פסק השו״ע ואף שזה משמע עליה'. בעלה שאימת מפני עמה, להתייחד הקלו או החמירו שהאחרונים מצינו ואף ההיתר, שורש
זו סברא לפי שונים. במקרים
לבית הולכת שאם פסק אדם בינת שבספר הביא הפת״ש מסתפי שלא כיון בעיר, נמצא שבעלה אע״פ אחר,
בהקדמתו בהערות הגרש״ז ייחוד. איסור בזה יש מבעלה אם בעיר כשבעלה אף איסור שיש כתב הלכה דבר לספר חושבת היא שאם לומר הסתפק ואף שלא, חושבת היא
בעיר אינו אם אף איסור אין. שכן
הרדב״ז( מדברי גם ללמוד שיש נראה ו פתח היתר לענין
פתוח) הגמרא( פשט נגד אף לסברא שנצמד, שו״ת
ק סימן ח״א רדב״ז כא) שיהו הוא היחוד שגדר "והעליתי: אותם יראה לא לבעול ירצה שאם אחד במקום שניהם
פתוח או סגור יהיה אם הבית לפתח לחוש ואין …."אדם
אין גדולה ובעיר והנהגות, התשובות כדבר נראה זה ולפי
מביתו( רחוק שהבעל ברור אם להקל ח״ד באג״מ וכ״פ
סמוך ברחוב ל הבע כאשר להיפך וכן ז), סה אה״ע להקל יש אחרת כעיר. שמוגדר
לי היתה זו ונקודה המאמר את קראתי אך פוסק, איני
זה לגבי הרב תשובת את לשמוע אשמח. מוקשה,
רבה, תודה
טואיטו יצחק. אברהם
***
: תשובה
יצחק אברהם לר״ר שלום טואיטו. נ״י
החשש היא אחת סברה סברות. שתי בין לחלק יש לענ״ד תלויה שאכן סברה שזוהי "אדם", אותם יראה שלא
ר בהסתברות שיש במקום ייחוד שאין אומרת זאת אלית. י אותם יראה שיהיה, מי יהיה ושבים, שעוברים. חשש בין אף שנכונה הטבעית, הצניעות תחושת מחמת והוא
שרק שציינת, הרדב״ז בלשון ועיי״ש לאשתו. בעל בושה ואינה בה גס לבה כי חוששת אינה בשפחתה בכל גבירתה את לראות רגילה ששפחתה כלומר, בפניה. ופרטיות צנועות הן כלל שבדרך אפילו סיטואציות, , מיני שתראה חוששת ולא משפחתה, בושה האשה אין ולכן
זר איש עם במעשה. אותה
ב של החשש זאת לעומת "מ מדין הוא בעיר עלה,"רתת י
שאלה יש ולכן "צניעות". מדין ולא וחשש פחד, כלומר
ואכן מבעלה, אשה של ה״מירתת" גבולות ומה טעם מה "ר מאד דעות ישנן מחד, הפוסקים: בזה נחלקו "אליות י חוששת היא האם האשה, בדעת המירתת את התולות
שר י בהפתעה יבוא בעלה אלית דעת מאידך. שציינת וכפי,
החיד״א ( צז) אומץ יוסף ": בעיר כשבעלה הקצרה לדעתי בש״ס אמרו דהכי פסיקתא מילתא יחוד משום בו אין לחלק לנו ומנין ואחרונים. ראשונים הפוסקים ופסקוהו
(איסו״ב שמח אור ה לשון וראה מדעתנו". אלו חילוקים
חוששת אינה בעיר בעלה שהיה איש אשת יב:)כב, "
יחוד משום בה אין סומא בעלה, לו אפי לי נראה. ליחוד פ (קידושין יוסף דרב דביתה על מדפריך והאמר ) א א,
ופשוט." וכו' חוששין אין בעיר בעלה רבה ונראה הבעל נוכחות עצם מצד טבעית באימה שמדובר מדעתם זר איש עם אותה ויראה פיזית יבוא שמא רק ולא. בעיר,
יעקב לג״ר ייחוד הלכות על נעול גן ובספר "ט (פ לוי
הי" ב שהבין הע36) 'ב אם שאפילו הנ״ל, החיד״א עת ד טבעי־ מירתת יש גם־כן האסורים בבית הוא הבעל נפשי.
שני של בשילוב מדובר שלמעשה לומר ניתן כן, ואם
ר חשש גם דברים: י טבעי־ חשש וגם אלי, והפוסקים י. נפש ומכאן הזה, החשש של הגבולות מה לברר ניסו
בדיו כיצד המחלוקות וכפי, זה לעניין "עיר" להגדיר ק
במאמרי. שהזכרתי
נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה