עירוב תבשלין.
טבלה סיכום
במשנה מבואר שכדי שאפשר יהיה לבשל מיו״ט לשבת צריך להכין עירוב תבשילים.
בגמ' יש מח' מה הטעם של עירוב תבשילים. רבא הסביר משום זכור את יום השבת לקדשו, ופי' שצריך לזכור את השבת משום חשש שיו״ט ישכיח את השבת. אם כן עיקר עירוב תבשילים לכבוד יום השבת.
ר' אשי ניתק הטעם כדי שאנשים יבינו את קדושת יום טוב. ברגע שיראו שאפילו לבשל לשבת אסור אילולי עירוב תבשילים יעשו ק״ו שאסור לבשל ביו״ט לחול וכדומה. לכאו' לשי' זאת הפסוק זכור את יום השבת לא מתאים. אומנם בהמשך הגמ' יש פסוק של 'אשר תאפו אפו …' אפשר שזה יותר מסתדר עם ר' אשי. בכל מקרה לשי' עיקר עירוב תבשילים משום כבוד יו״ט.
סידור הפסוקים- להסבר הראשון ברור שקשור הפסוק זכור את יום השבת, להסבר השני לא ברור שיש פסוק. אלא אח״כ יש את התנא מביא את הפסוק את אשר … אפו אפו. השאלה האם התנא הזה הוא מתאים להסבר הראשון של רבה, או להסבר השני של רב אשי. במאירי משמע שהפס' הזה נצרך רק להסבר של ר' אשי, כיון שלהסבר הראשון כבר נאמר זכור את יום השבת. משמע שהבין שהתנא הולך לפי ההסבר השני, ממילא לכל שי' יש פסוק.
אומנם ברש״י לא משמע כך, משמע ברש״י שאפו אפו, בא להגיד שלפעמים לשבת מכינים מיום שישי, לפעמים מקדימים לחמישי, משמע לשי' שהרמז בפסוק הוא למ״ד כבוד שבת, היינו שבת זה העיקר. ובאמת כך משמע בפסוק, שהרי הפסוק פותח בשבת שנאמר שבתון שבת קודש לה', מחר את אשר תאפו אפו. כנגד זה יש את המאירי שכ' שהפס' הוא על ההסבר של ר' אשי שזה לגבי יו״ט. אם כן זה מח' רש״י מאירי, ואומנם ישנו הסבר שהביא המהר״צ חיות בשם אביו, שישנו רמז בפסוק במילים שבתון- האותיות ון שמסיימות את המילה שבתון באות לרמז שזה שבת קטנה, היינו יו״ט.
[בהגדרת הק״ו יש לדון, ברש״י משמע שיראו את תקנת העירוב ויבינו שאסור לבשל מיו, ט לחול, שהרי אפי' לשבת צריך להתחיל מערב יו״ט בשביל שיהיה מותר. לעומת זאת ברמב״ם משמע שעיקר הק״ו נוצר על ידי זה שגם לשבת אסור לבשל, היינו עיקר ההיכר הוא בזה שאסרו לבשל מיו, ט לשבת, היכר הק״ו נוצר לא על ידי העירוב לאא על ידי האיסור עצמו ודוק]
אפשר שהמח' מה טעם העירוב היא גם מתבטאת במח' למה קוראים לזה עירוב תבשלין. אם נעיין בהלכה א' ברמב״ם נר' שהוא נוטה לסברא של ר' חסדא ולפי״ז נבין את מה שקורא לעירוב בתור סימן היינו תזכורת לאדם שלא יבוא סתם לבשל ביו״ט עיקר מהות העירוב בשביל כבוד יו״ט. אבל הראב״ד נימק שמערב בו צרכי שבת עם צרכי יו״ט לעשותם יחד משמע עיקר הדגש הוא על כבוד שבת (וכ״כ הראש יוסף)
יש עוד שני הסברים לשם של עירוב שגם בהם אפשר להבין את המחלוקת הזאת הרשב״א וכ״כ הריטב, א כ' היינו שמערב את יום השבת עם היו״ט היינו כביכול הופך את יו״ט לאחדותי עם שבת וממילא כיון ששבת נהפכה להיות קדושה אחד עם יו, ט לכן יכול לבשל ביו, ט לשבת משמע שהעיקר זה יו״ט. אבל הרמ״א (תקכז' א') כ' היינו שמערב את מה שבישל בערב יו״ט לצורך שבת עם מה שבישל ביום טוב עצמו לשבתת. היינו העירוב הוא חיבור בין ערב יום טוב, ליום טוב עצמו. וכל זה בבישולים לקראת שבת. משמע שעיקר הדאגה להביא דברים לקראת שבת, ולכן מתחילים מערב שבת. (נר' שהרמ״א רומז גם לת״ק שכ' אפו אפו ודוק)
אפשר אולי לחבר את זה למח' בגמ' בפסחים שם יש ב' שי' האם מותר להכין ביו״ט לשבת רבה סבר שע״י הואיל מותר להכין לשבת משמע שסובר שאין משהו מיוחד ביו״ט שהתירו דווקא לשבת. ולשי' קדושת כל יו״ט היא יותר קלה שמותר לבטלה ע״י הואיל ולכן לשי' עיקר בצורך הוא להדגיש את קדושת השבת (יו״ט אין אינטרס לחזק כיון שאפי' יעשה מלאכה לא יקרה כלום כיון שיש סברת הואיל).
אבל ר' חסדא שסבר שיו״ט חמור ואין היתר של הואיל אלא יש לימוד מיוחד שלומד שמותר להכין מיו״ט לשבת אם כן שבת בכ״מ מיוחסת, אם כן עיקר מהות העירוב זה להדגיש את קדושת יו״ט. ואכן בגמ' שם במפורש ר' חסדא מתייחס לק״ו של הגמ' שהק״ו נאמר לגבי קדושת יו״ט. (וכ' הפנ״י שם שיש קשר בין המחלוקות, וממילא גם הוסיף שזה אותו רבה, אצלנו בגמ' בביצה זה רבא בא' ולא בה' ואם כן זה לא חייב להיות מקביל, אבל בסברא זה מקביל.)
נפקא מינה יסודית בין השי' לשי' רבה כל ההיתר של בישול מבוסס על סברת הואיל, היינו הסיבה שמותר לבשל מיו״ט לשבת זה רק בגלל הואיל, רק על סברת הועיל מבוסס עירוב תבשילין. אבל לשי' ר' חסדא מעיקר הדין מותר לבשל מיו״ט לשבת, עירוב תבשילים הוא רק סימן וכדומה. לפי זה מותר לבשל לשבת גם לקראת שקיעה גם במקרה שאין הואיל. ובאמת כ' המשנ״ב וכן הביאור הלכה לכתחילה יש להחמיר כשמבשל ביו״ט לשבת שלא יבשל סמוך לשקיעה, כדי שתהייה כאן הסברא של הואיל. [יש מקילים בשעת הדחק לפחות שיהיה מבושל שליש בישול, ובדיעבד ניתן לסמוך על המקילים אפילו בישל סמוך לשקיעה. ]
יש מחלוקת בגמ' וממילא גם להלכה יש מח' ונפסק שראוי להחמיר האם צריך עירוב על כל פעולה ופעולה או לא. ואפשר לתלות את זה באותם טעמים אם זה משום שבת לכן צריך כל פרט שיתיר אבל זה בשביל להוכיח על יו, ט שחשוב ממילא מספיק טקס אחד כדי להתיר הכל. ואם נפרט יותר במח' רמ״א ריטב, א זה ממש מתבטא בשי' הריטב, א העיקר לקשר את הימים ואם כן מספיק פעולה אחת כדי לקשר את הימים וכן בדברי הרמב, ם מספיק משהו כדי ליצור היכר. אבל הרמ, א סבר שהעיקר זה עירוב מה שהתחיל בשל בעיו״ט אם כן משמע כל תבשיל צריך להתקשר ליום של אתמול. וכן נסביר בשי' הראב״ד ודוק.
[אומנם במאירי משמע אחרת, הוא נקט שהטעם של אפו אפו זה חולק על הלימוד של זכור את יום השבת, לכן לשי' בלימוד של זכור מספיק תבשיל אחד, אבל הטעם של אפו אפו זה קשור ליו״ט ואומנם המטרה היא רק כבוד יו, ט, אבל בכל זאת הפסוק מרחיב ומפרט כל פרט ממילא צריך לשי' הזאת כל פרט ופרט]
למעשה השו״ע החמיר שיעשה עירוב גם על תבשיל וגם על פת, בדיעבד מהני רק תבשיל. לגבי פת לבד יש דיעות באחרונים, והכריע המשנ״ב שעירב רק בפת אפילו לפת אינו מועיל, כיון שעיקר עירוב תבשילין הוא דווקא על תבשיל.
בירושלמי מבואר שלתבשיל יעשה שיעור של כזית, ואילו לפת יניח כביצה. בבבלי לא נתבאר החילוק בין פת לתבשיל, ונאמר שיניח כזית, וכ״כ השו״ע לגבי תבשיל. אומנם הוסיף הרמ״א שלגבי פת נהגו להניח לכתחילה כביצה. שיעור זה מהני בין לאדם אחד בין לכמה אנשים.
יש מח' בפוסקים האם צריך לעשות עירוב תבשילים בשביל הדלקת הנרות, הרא״ש כתב למרות שעיקר עירוב תבשילים הוא בשביל בישול, בכל זאת מזכירים בגדר של העירוב כל דבר שאסור לעשות ללא עירוב, ולשי' גם הדלקת הנר צריכה עירוב תבשילים. אומנם ברמב״ם לא הזכיר שהדלקת הנר צריכה לעירוב תבשילים. למעשה הרב עובדיה הכריע מי שעושה עירוב תבשילים רק בשביל הדלקת הנר יעשה ולא יברך, אומנם בפסקי תשובות נקט כיון שהעיקר הוא כבוד שבת, ממילא יניח עירוב תבשילין בברכה בכל מקרה. (עי' בספר מועדים וזמנים ח״ז סי' קכב'.)
עדיף להניח את העירוב תבשילים בערב יו״ט ובמקרה שחושש שישכח יכול להניח גם ימים מספר לפני ערב חג. ויש מחמירים שיקח תבשיל ופת שבושלו בערב יו״ט עצמו.
בדברי הרמ״א בסי' תקכח' משמע דברים שהם לא אוכל לא מועיל עירוב תבשילים להתיר, ואומנם נח' הפוסקים בהבנת הרמ״א האם האיסור כיון שזה לא ענייני אוכל, או הסברא משום שגם ביו״ט זה אסור לעשות, ממילא גם יו״ט בשביל שבת לא יועיל.
יש לחקור האם מי שלא צריך להכין כלום לשבת, האם יש עניין שבכל זאת יעשה עירוב תבשילין, (כג' שלא צריך להדליק נרות) וכ״כ הרב אשר וייס, - והנה במאמר מרדכי (סי' תקכז' יח' ( כ' שאן אין בדעתו לבשל או להדליק את הנר אין כל מצוה להניח עירוב תבשילין, ואינו יכול לברך וכן משמע משו״ת שאולכ ומשיב מהדו״ת ח״ג סוסי' י', וכן נקטון שני גדולי הדור הגר״מ פיינשטין והגרשז״א (עי' שש״כ פ״לא הערה פג'( דבכה״ג כיון שאין צריך ואין שום מצווה ממילא לא יברך. ונר' לשי' הזאת הטעם הוא רק כבוד שבת, הטעם הוא טכני שישאר אוכל לשבת, ממילא אם הכל מוכן אין צורך להזכיר את השבת, בעצם יותר טוב להכין הכל מהתחלה, אלא רק אם לא הספיק תיקנו לא עירוב תבשילים.
לעומת זאת אפשר להגיד שיש כאן מצווה העומדת בפני עצמה, גם אם לא ידליק נרות עדיין יש בזה מצווה להראות כיצד בפועל יו, ט חשוב ולא יבוא לזלזל, ממילא תמיד יש עניין לעשות עירוב תבשילין.
ולענ״ד נר' דאף דאכן מסתבר דבכה״ג אינו מצוה להניח עירוב תבשילין דלא מצינו שתיקנו חיוב ע״ת, אלא להתיר המלאכות. מ״מ אם ירצה לעשות ע״ת יוכל לברך, כיון דעכ״פ מהני עירוב אם ימלך בדעתו וירצה לעשות מלאכה. וכ״כ הרב שטרנבוך במועדים וזמנים ח״ז סי' קכב'.
סימן תקכז'- הלכות עירוב תבשילין.
מקור החיוב- עי' בגמ' מסכת ביצה, והשוו לגמ' בפסחים. שימו לב לטעם התקנה ומה שמו של הערוב, עי' ברמב״ם ריטב״א ושו״ע תקכז' א'.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טו עמוד ב
/משנה/. יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אכלו או שאבד - לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת.
גמרא. מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? - אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול … ותנא מייתי לה מהכא: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.
רמב״ם הלכות יום טוב פרק ו
הלכה א'- יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול, לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר, ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.
הלכה ב'- ולמה נקרא שמו עירוב, שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.
+ /השגת הראב״ד/ לפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין. א״א הטעם הזה לנערים כי הוא אומר כי הוא שאול מערובי חצירות כלומר זה משום היכר הוא וזה משום היכר הוא מה זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב ואינו כן אלא שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יום טוב לעשותם יחד. +
חידושי הריטב״א ויש עוד לפרש שקראו עירוב מפני שהוא כמערב יום טוב ושבת לעשותם כיום אחד וקדושה אחת לענין בישול כאילו מה שמכין לשבת הוא ליו״ט.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכז סעיף א
(פי' ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מי״ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מעי״ט לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה בי״ט אלא גמר אותה)
מח' רבה ור' חסדא- עי' לעיל ברמב״ם, במהרש״ל, למעשה עי' במשנ״ב סק״ג, בביאה״ל ד״ה ועל ידי.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מו עמוד ב
איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל - היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. - ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? - אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין - אית ליה היכירא.
ים של שלמה מסכת ביצה פרק ב
פסק: כתב הסמ״ג (לאוין ע״ה) וז״ל: י״ט שחל להיות בע״ש, אין אופין ומבשלין בי״ט, מה שהוא אוכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים הוא, כדי שלא יבאו לבשל מי״ט לחול, שק״ו הוא, לשבת אינו מבשל, לחול לא כל שכן … זו דברי ר' משה (רמב״ם ה' יום טוב פ״ו ה״א). אבל כל רבותינו שבצרפת שוין, דאע״ג דהכנה מן התורה לרבה, אפי' מי״ט לשבת, וכוותיה ק״ל, ואעפ״כ מועיל ע״ת. דרבה לטעמיה, בפ' אילו עוברין (פסחים מ״ו ע״ב) גבי אופה מי״ט לחול, דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה, ומיתוקמא שם מילתיה דרבה כר״א, שפוסק שם כמותו. ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה, כגון סמוך לחשיכה, שאין שהות לאורחים לאוכלו מבע״י. עוד לשון אחר פי' ריב״א, כי בזה תלוי איסור הכנה, כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו. כגון קניית שביתה, שהוא צורך מחר, וכגון ביצה שנגמרה היום, שלידתה למחר. ומ״ש רב אשי הטעם, כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת, ק״ו מי״ט לחול, על טעם העירוב עומד, שלכך ניתקן, שיאמרו [שאפילו] מי״ט לשבת אין אופין, אא״כ התחיל קודם י״ט, שאינו אלא כגומר והולך בי״ט, ק״ו שאין אופין מי״ט לחול, וכן פרש״י שם ע״כ.
משנה ברורה סימן תקכז ס״ק ג
וכתבו האחרונים דביו״ט שחל להיות בע״ש יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול דסמוך לחשיכה בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביום טוב גופא הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא
חזון עובדיה- (עמ' רעח') אע״פ שהכין ע״ת כדת ישתדל להקדים ולבשל ביו״ט את צרכי שבת בשעות המוקדמות של היום כדי שיסיים את האפיה והבישול בעוד היום גדול שאילו יזדמנו לו אורחים ביו״ט יוכל להגיש התבשיל לפניהם לאכילה, ומכ״מ אם נתעכב מחמת איזה אונס רשאי להמשיך לבשל ביו״ט עד סמוך לשקיעה.
במה מערבין- עי' לעיל במשנה, בתוס' וברמב״ם, ועי' בשו״ע סעיף ב' ובמשנ״ב.
תוספות מסכת ביצה דף יז עמוד ב
אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב״ה - פירש רש״י ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל אחד ואר״ת דלאפיה צריך לערב גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותיה לעיל בריש פרקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא … ולא נהירא להר״ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש״ס לעיל דר' אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל ומ״מ אור״י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר.
רמב״ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה ג
עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים, ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן, ואפילו עדשים שבשולי קדרה …
הוספות שלא הכנסתי לדף למהלך. לא להדפיס
עירוב בשביל הדלקת נרות- עי' בגמ' ביצה וברא״ש שם, לעומת זאת עי' בדברי הרמב״ם ובשו״ע יט
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד א
תניא נמי הכי: מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו קיתון אחד, ויש אומרים: אף צולין לו דג קטן.
רא״ש מסכת ביצה פרק ב סימן טז מדקאמר ומדליקין לו את הנר [ש״מ] מי שלא עירב אף להדליק אסור … לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. ואע״פ שפירשתי לעיל שלא תיקנו אלא לעיקר סעודה היינו דאין צריך לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב.
רמב״ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה ח
המניח עירובי תבשילין חייב לברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת, ואם זכה בו לאחרים אומר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.
חזון עובדיה- (ע׳מ רעז) היושבים במלון אינם צריכים ערוב תבשילין אר בשביל להדליק נרות מיו״ט לשבת. ומכ״מ אם מניחים עירוב בשביל הדלקת נרות בלבד לא יברכו שספק ברכות להקל, אלא רק יאמרו "בדין עירובא יהא שרי לנא לאדלוקי שרגא מיו״ט לשבת"
פסקי תשובות (סי' תקכז' א')- ואף מי שכבר הכין הכל מעיו״ט, ואין הוא צריך כלל לבשל מיו״ט לשבת, מכ״מ יראה להניח עירובי תבשילין בברכה משום שיסוד תקנת ע״ת הוא לכבוד שבת, וזוכה לשכר ברכה ומצוה, ואחד הטעמים כדי לזכור שאסור לבשל לצורך חול, ולכן אף כי אין לו מה לבשל לצורך שבת יכול להניח ע״ת …
עירוב תבשילין שלא לאוכל- עי' ברמ״א תקכח' ב' ושם במג״א, לעומת זאת עי' בחי' רע״א.
מגן אברהם סימן תקכח ס״ק ב ואפי' אם כו'. דע״ת אין מתיר אלא צרכי סעודה (ר״ן) ועי' מה שכ' (תקכ״ז כ')
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן תקכח דע״ת אין מתיר אלא צרכי סעודה. לכאורה הא נראה ליתן טעם אחר. דע״ת אינו מתיר רק מה דמותר ביום טוב לעשות לצורך עצמו מותר לעשות לצורך שבת. וגם דאפשר שיהיה לצורך יום טוב אם יקלעו לו אורחים. אבל לענין עירוב דלא משכחת דבר זה לצורך יום טוב עצמו דע״ת להיתר יום טוב צריך להיות קודם יום טוב. וגם המעשה דעירוב בוודאי אינו לצורך היום דלא יהיה הטלטול ביומו כיון דלא היה מערב קודם. בכה״ג דוודאי לצורך שבת הוא אין ע״ת מתיר ודו״ק.
מה העיקר
רבא- כבוד שבת
ר' אשי- כבוד יו״ט
הפסוק העיקרי
זכור את יום השבת
תאפו? [מאירי]
שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו אפו
רש״י יש שבתות שאופים בשישי, ויש שבתות שמקדימים יום לפני
רמז ליו״ט באותיות שבתון, לשון יו״ט (מהר״צ חיות)
שם העירוב
ראב״ד- מערב צרכי שבת על צרכי יו״ט לעשותם יחד
רמב״ם- הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב
שם העירוב
שו״ע (רמ״א)- ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מיו״ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מערב יו״ט לשבת עם מה שאופה ביום טוב עצמו
ריטב״א- כמערב יום טוב ושבת לעשותם כיום אחד וקדושה אחת.
בישול ביו״ט
אומרים הואיל- לכן לא לוקה. יו״ט חלש ואין צורך להקפיד על כבודו, שהרי גם אם יבשל לא ילקה. [לכן צריך להכין את האוכל ביום שישי מוקדם]
לא אומרים הואיל- לכן לוקה. כיון שיו״ט הוא חמור צריך חיזוק שלא יבואו לידי איסור. [כמו כן כיון שכאן ישנו קולא שמותר להכין מיו״ט לשבת, יבואו עוד לזלזל ביו״ט- לכן אין צריך להכין את האוכל מוקדם, ויכול להכין בשישי סמוך לשקיעה
מה מניח (מאירי)
ילפינן מזכור לכן מספיק זכרון אחד- תבשיל
הפסוק נדרש להסבר הזה, לכן צריך גם פת וגם תבשיל
מה מניח (הסבר ב')
כדי לדאוג לשבת, צריך שיהיה לו מנה יפה מכל סוג וסוג, לכן פת ותבשיל
כדי לחבר בין יו״ט לשבת מספיק משהו סימלי- לכן מספיק תבשיל
רשות/מצוה
רק רשות- המטרה טכנית שיוכל לשמור משהו לשבת, לכן אם אין לו בישולים לא יניח עירוב.
מצווה- כיון שרוצים ליצור כבוד ליו״ט. לכן גם כשאין לו מה לבשל יקפיד לעשות עירוב תבשילין.
נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה