יביע אומר אמור שנה ד

יבי״א א או״ח ה

יבי״א – אנן בדידן נקטינן כדברי הב״י דכשמותר להפסיק צ״ל עד אמירן בעלמא והכי נהוג

אבל במקום שאינו רשאי להפסיק נראה דאין לענות אלא עד יתברך

האם לפי האריז״ל דבעי כח תיבות עד דאמירן בעלמא יודה דכשעוסק בק״ש וברכותיה לא יענה עד יתברך?

מג״א סו סק״ו

ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך [כ״ז בל״ח] ובהגהת י״נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ״ק דברכות משמע כדברי ל״ח.

רב פעלים ד או״ח ד

לאחינו ק״ק עמארה הי״ו

ואשר שאלתם במקומות שאין להפסיק כי אם לקדיש וקדושה וכו' למה אין עונים פסו' שלישי שהוא פסוק ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון:

תשובה כתב הגאון ר״ז ז״ל בסי' ס״ו סעי' וא״ו וז״ל בקדושה יאמר רק פסוק קדוש ופסוק ברוך ולא יאמר פסוק ימלוך מפני כי פסוק ימלוך אין אומרים המלאכים ואינו מעיקר הקדושה,

ויש מי שאומר שגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה והעיקר כסברא הראשונה עכ״ל וכמ״ש הגאון מג״א ז״ל ע״ש:

עוד מצינו בקדושה של יוצר אין אומרים פסוק ימלוך.

ובסה״ק מקבציאל כתבתי בס״ד כי כוונות של רבינו האר״י ז״ל בפסוקים הנז' נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום כוונות של שני פסוקים קדוש וברוך, משמע דתלת פסוקי הנז' שייכי אהדדי וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פסוק ימלוך, מיהו אין בדבריו הכרח לזה ולכן כיון דלסברת הפשטנים דעיקר שלא יענה להפסיק בפסוק ימלוך, ואין לנו בדברי רבינו האר״י ז״ל דבר ברור שחולק עליהם לכן כתבתי כל כהאי גוונא שב ואל תעשה עדיף משום חשש הפסק ולכך יאמר פסוק ימלוך בהרהור הלב כן כתבתי שם, והשי״ת יאיר עינינו באור תורתו אכי״ר:

יבי״א –

ע״כ ה״ה לנידון דידן שאף שנאמר שיש צורך בעניית כח תיבות, אינו מוכרח שיפסוק לאומרם גם בק״ש וברכותיה

וביחוד שיש חולקים בעיקר דין זה וס״ל דאסור להפסיק לענות קדיש וקדושה בק״ש וברכותיה

וכדברי הרא״ש ברכות ב ה

. . דבק״ש וברכותי' דקי״ל דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק. וכן דעתי מסכמת אע״פ שנשאתי ונתתי בדבר בפני הרב ר״מ דרוטנבורג והסכים דעתו שאין להפסיק:

וא״כ אף דאנן קי״ל שיכול להפסיק אמרינן הבו דלא להוסיף עלה

והו״ל כעין ספק ספיקא לחומרא

שמא הלכה כמ״ד שאין מפסיק

ואת״ל דמפסיק שמא א״צ לענות יותר מיתברך כדעת רוב הפוסקים

איברא דחזינן לרבינו האריז״ל דמוכח דס״ל דעניית האמן יהיה שמיה רבה עד בעלמא היא מתורת ודאי וליכא ספיקא קמיה דמר

שהרי כתב בשער הכוונות שאם העונה איש״ר סיים לענות עד דאמירן בעלמא קודם שיאמר החזן שמיה דקב״ה, צריך לענות אמן…

אולם נראה דלדידן איבעי לן לחוש לדברי הפוסקים שרובם ככולם ס״ל דסגי לענות עד יתברך או עלמיא

וכיון שבעיקר הדבר אם מותר להפסיק בכלל שנוי במחלוקת כנ״ל

אין לעונת עד דאמירן בעלמא אלא רק במקום שמותר להפסיק

דהא עיקר הקדיש אינו אלא מדרבנן, דקרא דונקדשתי בתוך בנ״י דילפינן מניה (ברכות כא:) דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמ״ש להדיא הר״ן (מגילה כג:) והתוס' והרא״ש ברכות מז:

וא״כ מדינא אין לחוש לספיקא דספיקא דרבנן לקולא, ורק מהיות טוב אל תקרי רע חיישינן לענות עד דאמרין בעלמא, מיהא היכא דשרי להפסיק

ואפשר דמה שהחמיר האריז״ל בזה לשטתיה דס״ל דיש מצות עשה מהתורה לענות קדיש [ לא מוזכר בשער הכוונות קדיש אלא רק קדושה לכן לא ברור לי דברי היבי״א? אמנם מהדין שהביא שער הכוונות שעד שלא יסיים לענות עד דאמירן בעלמא לא יענה אמן משמע דהכי ס״ל ושווים קדיש וקדושה? ] וקדושה

וכדברי הזוהר הקדוש (אמור צג.)

והובא בשער הכוונות (דרוש ג דחזרת העמידה לט.)

דרוש ג' - בסוד הקדושה וכוונתה.

וקודם שנבאר כוונתה נבאר קצת דברים הצריכים. והוא, כי תחלה תכוין לקיים מצות עשה אחד שנצטוינו בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ופרשוהו בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא שנתחייבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת "נקדישך ונעריצך". וז״ש "בתוך בני ישראל" -- רמז בזה שצריך האדם לכוין כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו יתברך, שתמשך עליו בחי' הקדושה ההיא ג״כ, ויתקדש האדם מקדושתו יתברך. וזהו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" -- שהם יתקדשו והוא יתקדש עמהם בתוכם. וזהו שאמר הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" כנזכר ברעיא מהימנא שנקבל הקדושה מקדושתו יתברך שנמשיכה עלינו. וכבר נתבאר כי מקום קבלתו אל הקדושה הזאת היא באומרו "מלא כל הארץ כבודו" כנודע שהוא סוד המלכות, ותכוין כי אנו בני המלכות ואנו מקבלים הקדושה ע״י אמנו. ולכן צריך שתכוין לכלול עצמך תוך המלכות לקבל מקדושה הנמשכת עליה. וזה תכוין באומרך "מלא כל הארץ כבודו".

ובהגיע הש״ץ אל "נקדישך וכו'" צריך האדם לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש ויסתום עיניו בכונה גמורה. גם תזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה של נקדישך בסוד "ורגליהם רגל ישרה", ירמוז ששני הרגלים יהיו כדמות רגל אחד בלבד.

גם בענין מה שנוהגים קצת בני אדם לפסוע לאחוריהם ג' פסיעות אחר הקדושה ולומר "שלום" לא היה מורי ז״ל נוהג כך כלל אלא שהיה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים וגם היה שותק ולא היה אומר "שלום" ואפילו שהוא עומד במקומו.

גם צריך שתאמר עם הש״ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן "נקדישך ונעריצך" עד סיום כל הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של "נקדישך ונעריצך" צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק״ק תאמר אותם בלחש עם השליח ציבור. ואחר כך כשתענה קק״ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה כמו שיתבאר שם.

והנה ענין הנזכר שהוא לומר "נקדישך ונעריצך" בקול רם בלבד והשאר בלחש -- זה נזכר בתוספתא א' דמסכת פאה. והענין של הדילוג באומרו קק״ק נזכר במדרש תנחומא בפ' צו וז״ל "בשתים יעופף וכי בכנפים יעופף אלא מכאן תקנו חז״ל לעוף האדם על רגליו בשעה שהש״ץ אומר קק״ק". עד כאן. ועניינה יתבאר לקמן בעזרת השם, אמנם נבאר עתה בקצרה כונה אחת רבת התועלת הזהירני מורי ז״ל מאד לכוין בה ואמר לי שבזה תתעלה נפשי ותקבל קדושה גדולה.

האם אכן מוכח בחז״ל שקדיש וקדושה זה מהתורה?

ארחות חיים – זה הקדיש לא תקנוהו אנשי כנסת הגדולה אלא בימי התנאים נתקן

תוס' רא״ש ברכות מז: - הא דילפנן מקרא דונקדשתי בתוך בנ״י שכל דבר בקדושה לא יהא בפחות מעשרה אינו אלא אסמכתא בעלמא

ר״ן מגילה כג: -

ואין נושאין את כפיהם פחות מי':    דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואע״ג דההוא יליף מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת דאתיא תוך תוך דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן

יבי״א – הסוברים שתפילה דרבנן יסברו שקדושה דרבנן אבל לרמב״ם דס״ל דעיקר תפילה דאורייתא אפשר שגם קדושה וקדיש דאורייתא וכנראה כך סוברים המקובלים

ברכות כא:

ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כי אתא רב דימי אמר ר' יהודה ור״ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק דולית הלכתא כותיה

יבי״א – קשה דאם איתא דס״ל לש״ס שעניית קדיש וקדושה מהתורה אז מדוע שאינו יפסיק

וכדאשכחן כה״ג בברכת כהנים

רדב״ז ד רצג

כהן העומד בתפלה פוסק לעלות לדוכן, דברכת כהנים מהתורה והתפלה אין זמנה וסידורה אלא מדרבנן

וכ״פ המג״א קכח סק״מ

שפוסק ועולה אם אמרו לו לעלות דהא עובר בעשה

יבי״א – לפי״ז למאן דס״ל דאורייתא ה״ה לקדיש וקדושה

/

א״ר – אף שברכת כהנים דאורייתא י״ל דהעמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה

סברא נוספת מדוע אף למ״ד דאורייתא לא יפסיק:

ריטב״א סוכה כה.

העוסק במצוה אפילו דרבנן פטור ממצוה דאורייתא

ואיסורא נמי איכא להפסיק דהוי כפורק עול המצוה שעסוק בה וזה בדיוק מה שהפסוק בא ללמד (בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דמהתם ילפינן עוסק במצוה פטור מהמצוה וקמ״ל דאיסורא נמי איכא)

/

דברי מלכיאל – הא דאצטריך קרא זה אפילו היכא דאפשר לקיים את 2 המצוות יחד קמ״ל דפטור, ולעולם הפסוק לא לימד שאיסורא איכא

ותלוי במחלוקת הראשונים האם היכא שיכול לקיים את 2 המצוות מחוייב לקיים שניהם

שלתוס' חייב ואז קמ״ל קרא דאיסורא להפסיק היכא דא״א מיהא לקיים שניהם/ ולרש״י והר״ן וה״ה בשם הרמב״ם והגאונים שאצטריך קרא לפטור אפילו היכא דאפשר לקיים שניהם אך אכתי אין לנו קרא ללמוד ממנו שאסור להפסיק.

וכן המאירי ס״ל שההעוסק במצוה יכול להפסיק ולקיים מצוה אחרת וליכא בזה איסורא

יבי״א הביא זוהר הקדוש בלק קפו.

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. הִגִּיעוּ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל כְּפַר סִכְנִין, שֶׁהָיָה שָׁם רַב הַמְנוּנָא סָבָא. הִתְאָרְחוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, שֶׁהָיָה לָהּ בֵּן אֶחָד קָטָן, וְכָל הַיּוֹם הָיָה בְּבֵית הַסֵּפֶר. אוֹתוֹ יוֹם עָלָה מִבֵּית הַסֵּפֶר וּבָא הַבַּיְתָה, רָאָה אֶת אוֹתָם הַחֲכָמִים. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ, הִתְקָרֵב לַגְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ וְתַרְוִיחַ מֵהֶם בְּרָכוֹת. קָרַב אֲלֵיהֶם, וְעַד שֶׁלֹּא קָרַב, חָזַר לְאָחוֹר. אָמַר לְאִמּוֹ, אֵינִי רוֹצֶה לִקְרַב אֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי יוֹם זֶה לֹא קָרְאוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְכָךְ לִמְּדוּנִי, כָּל מִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ, הוּא בְּנִדּוּי כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

שָׁמְעוּ הֵם וְתָמְהוּ, הֵרִימוּ יְדֵיהֶם וּבֵרְכוּהוּ. אָמְרוּ, וַדַּאי כָּךְ זֶה, וְיוֹם זֶה הִשְׁתַּדַּלְנוּ יַחַד עִם חָתָן וְכַלָּה שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם צָרְכֵיהֶם וְהָיוּ מִתְאַחֲרִים לְהִזְדַּוֵּג, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל עֲלֵיהֶם, וְאָנוּ הִשְׁתַּדַּלְנוּ בָהֶם וְלֹא קָרָאנוּ קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּמִּצְוָה - פָּטוּר מֵהַמִּצְוָה.

אָמְרוּ לוֹ, בְּנִי, אֵיךְ יָדַעְתָּ? אָמַר לָהֶם, בְּרֵיחַ לְבוּשְׁכֶם יָדַעְתִּי כְּשֶׁקָּרַבְתִּי אֲלֵיכֶם. תָּמְהוּ. יָשְׁבוּ, נָטְלוּ יְדֵיהֶם וְכָרְכוּ פַת.

יבי״א – הנה משמע על אף שהיו עסוקים במצוה ומהדין פטורים מ״מ נחשב להם שלא קיימן המצוה האחרת! [ אך יש לדחות שלעולם אכן לא נחשב שקיימן את המצוה האחרת אבל איסורא איכא לקיים כי כך ה' רוצה]

עכ״פ כיון דשומע כעונה וגם ענה את ההתחלה של איש״ר כבר יצא ידי חובת ונקדשתי מהתורה והשאר בודאי דאינו אלא מדרבנן ובספיקא אזלינן לקולא ולכן לא יענה אלא ישמע

היבי״א הביא רשימה של אחרונים ספרדים שהולכים כעקרון לפי הקבלה ואעפ״כ כתבו לא להפסיק אלא רק עד יתברך

מהר״י אלגאזי בשלמי ציבור, זכור ליצחק, קרבן אשה, מנחת אהרון (אפילו שהיה מגורי האר״י כך פסק), שיורי טהרה, תפלה לדוד, עץ חיים צאלח –

אם ממהר האומר את הקדיש כך שלא יספיק לענות אמן, אז לא יענה עד דאמירן בעלמא אלא עד קודשא בריך הוא וירויח 2 אמנים

ובקריאת שמע וברכותיה לא יענה אלא עד עלמיא [ מאמר מרדכי – עד יתברך כדברי הב״י הנ״ל ]

סיבה נוספת מדוע לא להפסיק עד בעלמא אלא רק עד יתברך:

יבי״א – נלענ״ד כל מה שכתבו הפוסקים להפסיק לקדיש וקדושה אין זה מדרך חיוב דהא קי״ל העוסק במצוה פטור מהמצוה

ודברי הריטב״א סוכה כה. שאפילו העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא

וא״כ אפילו נימא דעניית הקדיש הוא מצות עשה מהתורה מ״מ כל שעוסק בברכות ק״ש וכיוצא בו קרינן ביה שפיר העוסק במצוה פטור מהמצוה

וע״כ שכוונת הפוסקים בזה שיש לו רשות להפסיק אבל חויב אין כאן

וכן מצאתי להדיא בתורת חיים שי״ל דלכו״ע אין חיוב להפסיק משום דעוסק במצוה הוא ונחלקו דוקא אם רשאי דמהר״ם ס״ל דאינו רשאי / והתוס' (ברכות יג:) ס״ל דמותר להפסיק

שואל מפני היראה וכו'. ר״מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד א״כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק״ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה

אבל באמצע י״ח אסור דמשמע לקמן בפ' אין עומדין (ד' לא.) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ״ש בתפלה עצמה ומי שמתפלל לבדו וש״צ מגיע למודים ישחה למודים אבל לא יאמר מודים ודוקא שהיה באמצע הברכה אבל בסוף הברכה לא דנראה ככורע בשביל הברכה ואמרינן (לקמן ד' לד.) דאין לכרוע בכל ברכות אלא באותן שתקנו חכמים ור״ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה עם הצבו' והי' סובר אפי' שהה כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש:

[ יבי״א - ואין להקשות מדברי הריטב״א הנ״ל שאוסר להפסיק מאמצע מצוה למצוה אחרת דהוי כפורק המצוה מעליו, וא״כ האיך פסקו כאן להפסיק? די״ל דשאני הכא דתרוייהו שבחא דקב״ה נינהו ולא הוי הפסק, דמין במינו אינו חוצץ משא״כ בעלמא ב2 מצוות מוחלקים ]

אלא שבמסקנה התורת חיים פסק דמחוייב להפסיק לקדיש ולקדושה ולא רק רשאי, כדי שלא יהא נראה ככופר במה שהציבור עונים! !

/

יבי״א חולק על מסקנת התורת חיים

מדברי הגמרא ברכות כא:

אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב״ל אמר באם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה

רש״י

רב הונא סבר - יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש (במקומו) הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש״ץ לקדוש לית לן בה

אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו:

מפסק לא פסיק - תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים:

יבי״א – מבואר להדיא דבקדושה לא שייך שנראה ככופר שאינו ניכר כ״כ כיון ששפתיו נעות ועוסק בק״ש וברכותיה! !

ועכ״פ הואיל ודעת כמה מרבני האחרונים ההולכים בעלמא ג״כ בעקבות האריז״ל שאין לענות איש״ר אלא עד יתברך כשעוסק בק״ש וברכותיה

ונוסף לזה כי אחינו האשכנזים אינם עונים יותר מזה אף כשיכולים להפסיק

ובכה״ג אמרינן בחולין (נ.) אינהו ניכא אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים

ובפרט שכן הוא לדעת מרן הב״י שקבלנו הוראותיו

ונוסף לזה שיש חולקים וס״ל שאין להפסיק ולענות קדיש וקדושה בק״ש וברכותיה

ע״כ ראוי להורות שאין לענות איש״ר אלא עד יתברך

וכה״ג כתב הגאון בעל חינא וחסדא כתובות קלז. -

בנוגע למחלוקת הפוסקים בענין ברכת והערב נא אם היא ברכה בפני עצמה

או אם היא המשך לברכה שלפניה

והאריז״ל היה עונה אמן לפני והערב נא, אלמא דס״ל שהיא ברכה בפני עצמה

דמ״מ כשעוסק בפסוקי דזמרה שיכולים לענות אמן דברכות, לא יענה אמן על ברכה זו, מכיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים

יבי״א – ה״נ בעניית קדיש וקדושה

ומ״מ נראה שאין לסמוך על סברא זו בעיקר עניית קדיש וקדושה אלא רק בנוגע לדבר שיש בו מחלוקת כגון פסוק ימלוך בקדושה, ואחר יתברך בקדיש.

והביא בשם עוגת אליהו שאפילו ש״ץ שנמצא באמצע ק״ש וברכותיה יעצור ויענה כל שהוא מובטח שחוזר לתפילתו ולא יטרף רשאי

ואין לחוש ג״כ לטורח ציבור שבודאי כיון שהוא שמע גם הציבור שומעים ועונים

יבי״א ו או״ח ז

יבי״א ז או״ח יד

אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש״ץ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש״ץ

האם מנהג זה נכון עפ״י ההלכה

גם יש מקומות שנוהגים כאשר הש״ץ אומר הקדיש בניגון, אומרים יחד איתו בקול רם את הקדיש בניגון כשהם יושבים על כסאותיהם

האם גם זה יתכן עפ״י ההלכה או ראוי לבטל המנהג הזה?

ב״י או״ח קכד –

וז״ל א״א ז״ל בתשובת שאלה כלל ד'

יש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י״ח וקדושה

כלומר שיהיו חוזרים ואומרים עם החזן מתחילת תפלת י״ח עד הסוף עם פתיחת כל הברכות וחתימתן והיו אומרים עמו הקדושה מלה במלה והיו מגביהים קולם כשחוזרים לומר תפלה עם ש״ץ ולכן כתב שראוי לגעור בהם משני טעמים:

האחד שכיון שכבר התפללו אסור להם להתפלל דהא דא״ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו בספק התפלל דוקא הוא אבל בודאי התפלל לא

ולטעמיה אזיל הרא״ש שכתב בתשובה שאין להתפלל תפלת נדבה בלא חידוש וכדברי רבינו האי

שכתב רבינו בסימן ק״ז ומשום דלפי זה קשה שהרי החזן חוזר ומתפלל אע״פ שכבר התפלל לכך כתב והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי

ומשום דהוה אפשר למשמע מהא דמי שהוא בקי יכול להפסיק ולשוח בעוד שהחזן חוזר התפלה שהרי אינו חוזר אלא להוציא את שאינו בקי לכך כתב וכשאין ט' בב״ה המכוונים בברכת ש״צ קרוב בעיני להיות ברכת ש״צ ברכה לבטלה וכו'

ואחר כך חזר לומר הטעם השני שראוי לגעור בהם והוא מפני שמגביהים קולם ומזמרים עם החזן ונראה כקלות ראש ומפני כך אף ע״פ שלא היו אומרים פתיחת הברכות וחתימתן היה ראוי לגעור בהם מאחר שנראה כקלות ראש

שו״ע או״ח קכה א

אין הצבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך אלא שותקין ומכונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש.

קושיית הט״ז

אין הצבור אומרים כו'. בב״י משום תשובת הרא״ש כ' הטע' כי א״א קדושה אלא בי' וכן בקדיש.

וכ' ב״י ונראה דכן יש לעשות כשאומר החזן לעומתם משבחים ואומרים שותקין עד שמגיע לבכה״מ ואז הם עונים וכן כשאומר ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך.

וק״ל ממ״ש בסי' ק״ט דאם התחיל יאמר עם הש״ץ מלה במלה נעריצך ונקדישך! ?

תירוץ הט״ז –

וע״כ לו' דמה שהוא או' עם החזן לא מקרי יחיד בזה

ונ״ל דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא וכ״ש במה שהוסיף ב״י לענין לעומתם משבחים כו' איני יודע היזק בזה וכ״כ רמ״א סי' כ״ט דמנהג הפשוט אפי' היחיד אומר סדר קדוש' שביוצר וכן ובדברי קדשך כתוב לאמר מה איסור יש ליחיד לו' דבר זה שמספר מה שכתוב בפסוק:

תירוץ מאמר מרדכי –

בסימן קכ״ה לא שלל אלא שלא יאמרו הצבור בקול רם נקדישך וכו' משום שנראה כקלות ראש

אבל אם רוצים הצבור לומר כל הנוסח בלחש שפיר דמי

שער הכוונות לט. –

גם צריך שתאמר עם הש״ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן "נקדישך ונעריצך" עד סיום כל הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של "נקדישך ונעריצך" צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק״ק תאמר אותם בלחש עם השליח ציבור. ואחר כך כשתענה קק״ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה כמו שיתבאר שם.

גם הרב חיד״א הביא להלכה דברי האר״י

וכן עמא דבר

יבי״א – ואפשר דמ״ש 'ששאר התיבות יאמר בלחש לאו לעיכובא איתמר

וגם אם הציבור יאמרו עימו כל נוסח הקדושה בקול רם אין בכך כלום, וכל עיקר כוונתו שצריך לומר בדווקא 2 התיבות 'נקדישך ונעריצך' בקול רם, ושיאמר כל נוסח הקדושה עם הש״צ

ומכיון שאין לנו הוכחה ברורה שיש למנוע אמירת כל הנוסח של הקדושה ע״י הציבור בקול רם

הנח להם לישראל ורשאים להמשיך במנהגם לומר כל הנוסח בניגון יחד עם הש, צ ואחר שישמעו מהש״ץ שסיים וקרא זה אל זה ואמר יענו קדוש קדוש וכו'

לומר יחד עם החזן קטעים מהקדיש

כף החיים פלאג׳י, , שלמי ציבור (עפ״י תשובת הרא״ש הנ״ל), קשר גודל –

אין לומר קדיש עם החזן, ולכן אין לנגן הקדיש עם החזן כשמנגן בקדיש

יבי״א – ובשלמא אילו היו עומדים ואומרים כל הקדיש עימו באימה וביראה כדת, לשם אמירת קדיש, אע״פ שאומרים אותו בניגון אין בכך כלום שהרי מצד הדין יכולים הרבה ביחד לומר קדיש ולא אמרינן בהו תרי קלי לא משתמעי דאיידי דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי וכמ״ש במגילה (כא:)

ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קוראים דכיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי

ובלבד שיאמרו הקדיש ביחד ולא יהיה אחד מקדים ואחד מאחר

אבל לנגן עם החזן לשפ ניגון לבד כשהם יושבים במקומם בודאי שאין מנהג זה נכון וכדברי הגר״ח פלאג׳י וכ״כ במשנה ברורה תקס ס״ק טו ובכף החיים ס״ק לב

וכ״ש כשעושים כך בבית הכנסת ללא מורא ופחד הגם לכבוש את המלכה עמי בבית

ובכמה דברים השוו האחרונים דין האומר קדיש לדין העומד בתפלת שמונה עשרה

וכדברי מהר״י מולכו שכשם שאסור לעבור כנגד המתפלל תפלת שמונה עשרה כן אסור לעבור כנגד מי שאומר קדיש וכ״כ מהר״ח פלאג׳י

וודאי האומר את הקדיש עצמו לצריך לאומרו ביראה כדברי הרמב״ם תפלה ט א, ה, ח

ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש

אמירת התפילה לפי משקל הניגון

נו״ב – שם ה' צריך להאמר במלרע והטעם הוא באות נ' של השם

ברכות מז.

כל העונה אמן יותר מדי אינו אלא טועה

תוס'

דה״ט שאין להאריך הרבה באמן לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשמאריך בה יותר מדי

שו״ע או״ח קכד ח

ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי

וכ״ש כשמאריך באמצע התיבה בטרם נסתיימה

וכמו שאמרו בברכות יג: לגבי המאריך באות ח' של אחד

כוונת החזן לערבות קולו

שו״ע או״ח נג יא

שליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה תבא עליו ברכה והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה

אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו הרי זה מגונה ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור:

שו״ע או״ח סא

סעיף כב

אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך.

הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (בית יוסף בשם הרד״ק):

סעיף כג

צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח:

סעיף כד

צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה.

הגה: אבל לא נהגו כן במדינות אלו ומכל מקום המדקדקים מחמירים בכך:

מאירי מגילה כה:

נראים הדברים כי מה שאמרו האומר שמע שמע משתקים אותו, היינו בשליח ציבור שהוא מצוי לכוין ביותר

ועליו אמרו בגמרא חברותא כלפי שמיא אי לא מכוין מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דיהיב דעתיה ומכוין, אבל יחיד לא דשמא מחמת שלא כיון דעתו הוא שכל שלא כיון בפסוק ראשון צריך לחזור ומיהו אם כופל משם ואילך פסוק פסוק אף ביחיד איכא חשדא שהרי אינו צריך לחזור

יבי״א ז או״ח יז

פועלים משכימי קום להתפלל עם עמוד השחר כדי למהר לצאת למלאכתם

האם רשאים בשני ובחמישי להקדים ולקרוא בספר תורה קודם עמוד השחר

או שמא חובת קריאת התורה אינה אלא ביום?

שער המצוות ואתחנן

אבל בשאר לילי השבוע אין ראוי לקרא מקרא לפי שהמקרא הוא בעשייה והלילה עצמה הוא בחי' עשייה והכל הוא דינין ואין ראוי לעורר הדינין

אבל בליל ו' יען כי יום הששי מכין לשבת והרחמים מתעוררים בו לכן יכול לקרא מקרא אף בלילה ומה שיכוין הוא בצירוף אחד מי״ב צירופי ההוי״ה והוא והי״ה וניקוד ד' אותיותיו כולם בחיריק בניקוד אות ש' שניה של הששי כי שאר ד' נקודות של ביום הששי הם לשם והי״ה של יום הששי עצמו כמו שיתבאר והנה אין לכוין בליל ו' במילוי הוי״ה דההין כמו בה' ימי השבוע לפי שהמילוי הוא דין כנודע ושניהם עולים לחשבון אחת ואין ראוי לעורר הדינים בלילה.

אבני צדק –

מקור דברי האר״י שתורה שבכתב זה דין ותורה שבעל פה רחמים הוא מגמרא מכות כב:

אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס״ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא:

לכן ביום שהוא חסד ממתקין הדין, ובלילה שהוא דין ממתקין אותו בתורה שבעל פה שזה רחמים

ולפי״ז כיון שבציבור יכול למתק הדין כדאיתא בע״ז ד:

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי אי הכי דצבור נמי דצבור נפישא זכותיה אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי והא אמרת שלש ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה איפוך ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך תורה דכתיב בה אמת דכתיב (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור אין הקב״ה עושה לפנים משורת הדין דין דלא כתיב ביה אמת הקב״ה עושה לפנים משורת הדין:

וה״נ אמרינן בברכות ח.

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים

הילכך י״ל שזה שאמרו אין קוראים מקרא בלילה מפני שהוא זמן התגברות הדינים

זהו דקא ביחיד אבל צבור דנפיש זכותיה ועושים עת רצון בתורתם שפיר דמי לקרוא מקרא בלילה

יבי״א – לפי״ז קריאת ס״ת שאינה אלא בעשרה משום דהויא דבר שבקדושה (מגילה כג:)

אפשר לקיימה גם לפני עמוד השחר

ובזה ניחא מ״ש הרמ״א (או״ח תרסט)

ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה(כגון ויכולו, המלאך הגואל אותי, ברכת כהנים, ושאר פסוקי ברכות שבתורה), וכל מקום לפי מנהגו.

אך יש לדחות דליל יו״ט שאני כדברי רב פעלים שאפשר לקרוא מקרא בליל שבת וה״ה לגבי ליל יו״ט

ועכ״פ כיון שעצם קריאת מקרא בלילה אינו בגדר איסור כלל ואפילו איסור דרבנן ליכא

וכדברי הפתח עינים (בא״ח פקודי ז)

כי מי שאינו יודע לקרות אלא רק תורה שבכתב, מותר לו לקרוא מקרא בלילה.

וכן כתב בככר לאדן –

דברי האר״י לא נאמרו אלא למצניעיהם

יבי״א – וא״כ אף אנו נאמר לגבי פועלים אלו הדחוקים מאוד בפרנסתם וממהרים לצאת למלאכתם רשאים לקרות בס״ת בשני וחמישי קודם עמוד השחר ואין לחוש בזה משום קריאת התורה בלילה ובפרט שהם ציבור ולגבייהו הוי עת רצון

פמ״ג (רלח מש״ז א) –

ראוי לשלש לימודו גם בלילה מקרא משנה תלמוד

עד מתי זה לילה?

מגילה כ:

וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר:

מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (בראשית א, ה) ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום אלא מעתה ולחשך קרא לילה [למחשיך ובא קרא לילה] הא קיי״ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא אלא אמר רבי זירא מהכא (נחמיה ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר (נחמיה ד, טז) (והיה) לנו הלילה (למשמר) מאי ואומר וכ״ת משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא ליליא ואינהו מקדמי ומחשכי ת״ש (והיה) לנו הלילה משמר והיום מלאכה:

האם יש זמן קבוע לקריאת ספר תורה דוקא ביום ובשחרית?

מהרש״ם –

מוכח מגמרא מגילה (כ:) לא מנו במשנה את קריאת התורה כדבר שמצות ביום משמע אף בלילה מצותה

שו״ע או״ח רפב ג

הכל עולים למנין ז' אפי' אשה וקטן שיודע למי מברכין אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור: הגה ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים (ר״ן וריב״ש) ודין עבד כנעני כדין אשה אבל אם אמו מישראל מותר לעלות (הגהות מיי' פי״ב מהל' תפלה) ואסור לקרות בראש מגולה ואין איסור לקרות ע״ה נכבד ועשיר וגדול הדור לפני ת״ח כי אין זה בזיון לת״ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (א״ז) וממזר מותר לעלות לס״ת (מהר״א מפרא״ג) וע״ל סי' קל״ו מסדר הקרואים:

מגן אברהם רפב סק״ו

משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת״ת ונשים אינן חייבות בת״ת מ״מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עיין סי' קמ״ו,

ומיהו י״ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ״כ התוספות סוף ר״ה

אבל במ״ס פי״ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ״ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה:

מהרש״ם – ואם היה מצות קריאת התורה רק ביום מדוע נשים חייבות הא הוי מצות עשה שהזמן גרמא! ?

/

יבי״א – יש לדחות את הראיה מכמה טעמים:

חיים שאל – קריאת התורה בשבת היא רק בשחרית ולא במנחה לפי תקנת משה רבינו

כדברי הרמב״ם (תפלה יב א)

משה רבינו תיקן שיהיו קוראין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית

לכן המשנה במגילה לא מנאה את קריאת התורה כחלק משאר מצוות התורה שמצוותן ביום, כיון שמצותה בשחרית

(סי' קלה ס״ב): "הגה: אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת (אור זרוע) (ועיין לקמן סי' רפ״ב)".

יבי״א – ומסתמות דבריהם מוכח שאין יכולים להשלים קריאתה במנחה כי עיקר התקנה היתה בשחרית דוקא

וכן מבואר בזוהר הקדוש ויקהל

פַּעָמַיִם קוֹרְאִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּשַׁבָּת; בַּמִּנְחָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי לְעֵת עֶרֶב, צְרִיכִים לְהַכְלִיל שְׂמֹאל בְּיָמִין, שֶׁהֲרֵי תּוֹרָה נִתְּנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִים, שֶׁכָּתוּב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, מִיָּמִין וּשְׂמֹאל. מִשּׁוּם כָּךְ לְסֵפֶר הַתּוֹרָה בְּמִנְחָה דַּי בַּעֲשָׂרָה פְסוּקִים אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל לֹא שְׁלֵמוּת הַפָּרָשָׁה, שֶׁהֲרֵי שְׁלֵמוּת הַפָּרָשָׁה אֵינָהּ אֶלָּא בְּיָמִין, וְהַיָּמִין תָּלוּי עַד שְׁעַת הַמִּנְחָה

[ לא הבנתי היכן מפורש בזוהר שבשני ומישי לא קוראים במנחה אלא בשחרית? ?

מדקתני פעמים קוראים בס״ת בשבת כלומר רק בשבת קוראים פעמיים

אך אכתי קשה מהא דבתענית נמי קוראים פעמיים? ]

המשנה לא מנאה אלא רק מצוות עשה מהתורה ולא מדרבנן ואלו קריאת התורה הוא מדרבנן בלבד כדברי הכסף משנה חנוכה ג ו

ועוד קשה על ה״ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו'. שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד״ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד״ס? !

וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד״ס מיקרו.

מסקנא דדינא

ומכל מקום להלכה נראה שהואיל ובנידון דידן עושים כן רק מפני שעת הדחק שממהרים מאד למלאכתם, הסומך על המהרש״ם שהעלה להקל בזה בשעת הדחק לקרוא בס״ת בברכות קודם עמד השחר יש לו על מי שיסמוך

וכן הסכים להלכה בית ישראל לאנשי הצבא לברך קודם עמוד השחר על קריאה בתורה

ומכל מקום נראה לי שעדיף יותר שידלגו וידוי ונפילת אפים וכן א-ל מלך והוא רחום בשני וחמישי ובמקום זה יקראו בס״ת בזמנו במקומו

וזאת בהסתמך על דברי הטור סימן קלא בשם רב נטרונאי גאון שלכן לא נהגו לומר וידוי ונפילת אפים בבית החתן לפי שנפילת אפים רשות

וכ״כ הריב״ש תיב

שאלת:    אם מותר היחיד ליפול על פניו מעומד או אם יצטרך לישב כדרך הצבור שיושבים, וכן הצבור מה טעם שהם יושבין כי במסכת ברכות איננו מבואר שיהיה קפידא בישיבה:

תשובה:    דבר זה של נפילת אפים אינו חובת התפלה אלא שהיה מנהג גם בימי רז״ל. כמו שמוזכר בפ' אחרון דמגלה (כ״ב:) "נפול כולי עלמא על אנפייהו רב לא נפל על אנפיה" ושיילינן נמי התם "מאי טעמא לא נפל על אפיה". וכן בבבא מציעא פ' הזהב (בבא מציעא נ״ט:) אמרינן "אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'" ואם היה מחובת התפלה חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו, ואע״פ שהכונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו, מ״מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה ולא היה שוכחה בכל יום.

ולהיות זה רשות ומנהג בעלמא, לזה יש ימים שנוהגין בהם בקצת מקומות בנפילת אפים ומקצת מקומות שלא נהגו כן. כגון בחנוכה ובפורים שבישיבת רב עמרם גאון ז״ל היו נופלין, ובישיבת רב האיי ז״ל לא היו נופלין. וכן בר״ה ויוה״כ ושבת בינתים, בישיבת מתא מחסיה היו רגילין ליפול על פניהם, ובפומבדיתא ובנהרדעא לא היו נוהגין הן כמ״ש זה לגאונים ז״ל. וכן בבית האבל במנחה, כתב רב שרירא גאון ז״ל שיש נופלין כי להיות הדבר רשות כל מקום אוחז מנהגו ונהרא נהרא ופשטיה. וכ״כ הר״ר יצחק בן גיאת ז״ל בהלכותיו בשם רב שר שלום ז״ל נפילת אפים רשות.

ולהיות הדבר כן אין צריך לדקדק אם אפשר מעומד ומה שנהגו הצבור מיושב הוא לפי שדרך הצבור בכל תפלותיהם וברכותיהם לאומרם מיושב שלא להטריח עליהם זולתי בי״ח,

אבל לא שיהיה קפידא בישיבה בנפילת אפים שהרי תחנונים היא וכל תחנונים מעומד טפי עדיף (ב״י או״ח סי' קל״א. רמ״א שם ס״א ועי' מ״א שם סק״א) דומיא די״ח ברכות ווידוי אלא שאין מטריחין עליהם כמ״ש ז״ל (סוטה מ״א.) אין גוללין ס״ת בצבור שלא להטריח את הצבור לעמוד בעוד שגוללין הספר. וכי תימא, א״כ השליח צבור שכל ברכותיו מעומד למה יושב בנפילת אפים? יש לומר שמה שהשליח צבור עומד הוא במה שאומר בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי, אבל במה שאומר בלחש לעצמו ואין להוציא אחרים לפי שאינו מחובת התפלה אומרו מיושב כדרכו ואין מטריחין אותו לעמוד. אבל במה שצריך לדקדק לפי דין הגמרא שלא תהיה בפשוט ידים ורגלים אם היתה שם רצפת אבנים כי יעבור על מ״ש בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה,

זהו מה שנ״ל בשאלותיך, והאיחור היה לסבת הגיעתני שמועה קשה - העדר גבירתי הורתי הכ״מ בברצלונה, וכל שלשים עמדתי בבכיה ואנחה הייתי נבהל, יגדל שלומך כרצונך ורצון הנדכה נאמן אהבתך יצחק ב״ר ששת זלה״ה:

ולכן בשעת הדחק של פועלים הללו יש להקל להם שלא לומר וידוי ונפילת אפים

וכבר מצינו לחז״ל שהקילו הרבה על הפועלים כמו שאמרו בברכות טז.

תניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין ק״ש ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה:

וברמב״ם ברכות ב ב

הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית ברכה ראשונה כתיקונה שנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין ד' ברכות כתיקונן כשאר כל אדם.

והשם יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים

שו״ת תורה לשמה שנד

המזיק ס״ת או תפילין מהודר האם יכול לפטור עצמו ולשלם אינו מהודר?

אחד פשע בספר תורה של בית הכנסת ואיבדו

והיה אותו ספר תורה משובח ונאה בכתיבה נאה וגויל נאה הפלא ופלא אשר ערכו שוה מאה זהובים

והציבור תבעו לזה שפשע בו ונתחייב לשלם אך הוא אינו רוצה לשלם דמים כדי שיקנו הציבור ספר מהודר ונאה כמוהו, אלא רוצה לשלום ספר תורה אחר שאינו מהודר בכתיבה וגויל ורק הוא כשר כפי הדין ומוגה כראוי?

דיון בעניין זה בדברי הגמרא ב״ק עח:

א ועתה שבים לדון בשיטת ר' שמעון במשנה, שהגונב קדשים שחייב באחריותם מבית הבעלים — חייב. בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שנדר ואמר "הרי עלי עולה", והפריש שור לקרבן זה, ובא אחר וגנב את השור, מי פטר [האם פוטר] הגנב נפשיה [את עצמו] בכבש לרבנן [לחכמים] שיחזיר כבש לבעלים, שהרי יכול לצאת ידי חובת נדרו גם בכבש לעולה, או שיפטור עצמו בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שאמר סתם "הרי עלי עולה" — יביא כבש, ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא תור או בן יונה.

ואם כן לענין שאלתנו, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] שם (מושג) עולה קביל עילויה [קיבל עליו] בנדרו, ולכן יכול הגנב לומר לו: עולה אני משלם לך, אף אם אין זה שור כמו שנגנב, או דלמא מצי אמר ליה [שמא יכול לומר לו] מקדיש הקרבן לגנב: אנא [אני] מצוה מן המובחר בעינא למיעבד [רוצה אני לעשות] ולכן גם הפרשתי שור לקרבן, ואף אתה החזר שור?

בתר דאיבעיא הדר פשט [אחר ששאל רבא את השאלה חזר הוא עצמו ופתרה]: גנב שגנב שור שהופרש לעולה פטר [פוטר] עצמו בכבש לדעת רבנן [חכמים], בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא מתני לה בהדיא [היה שונה את הדבר הזה במישרין] שלא בדרך קושיה ותירוץ אלא כפסק הלכה, אמר רבא: אמר אדם "הרי עלי עולה" והפריש שור, ובא אחר וגנבו — פטר עצמו הגנב בכבש לדעת רבנן [חכמים], ובעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

רמב״ם מעשה הקרבנות ט״ז: ג׳

הַנּוֹדֵר סְתָם מֵבִיא מִן הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּמִּין שֶׁנָּדַר. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם רְגִילִין לִקְרוֹת בִּסְתָם לְאֶחָד מִן הַמִּינִין מֵבִיא כְּאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. נָדַר עוֹלָה מִן הַבָּקָר יָבִיא שׁוֹר. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִקְרוֹת עוֹלָה סְתָם אֲפִלּוּ לְעוֹלַת הָעוֹף מֵבִיא פְּרֵדָה אַחַת תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. וְאִם דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרִין עוֹלָה סְתָם אֶלָּא לְעוֹלַת בָּקָר יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מהר״ם מינץ קיג

ראובן שקנה אתרוג בדמים יקרים ובא שמעון ואיבדו ממנו

א״צ לשלם לו אלא דמי אתרוג כשר שאינו הדור כדברי הגמרא ב״ק עח:

/

חכם צבי, משנה למלך, שבות יעקב, נחפה בכסף, אדמת קודש –

לענ״ד שגגה היא בידו דשאני התם שאין לה דמים שאינה בת מכירה כדקי״ל פסחים פט.

המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ומעות כל שהן יפלו לנדבה וכי מאחר דלא עשה ולא כלום מעות אמאי יפלו לנדבה אמר רבא קנסא ומאי כל שהן אע״ג דלא הוו שוו אלא ארבעה ויהבו ליה חמשה אפילו בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן

וכיון שאינה בת דמים א״א לחייבו מטעם שיווי הקרבן אלא מטעם שהוא חייב לצאת ידי חובה שקיבל עליו להקריב עולה ולהכי מצי גנב פטר נפשיה בכבש

אבל באתרוג הדור שהרי יכול למוכרו אע״פ שהעילוי של דמיו הוא מחמת הידור מצוה חייב לשלם לו הכל

תדע שאילו גנב ס״ת מחבירו שהוא מהודר ושוה אלף זהובים היעלה על הדעת שיפטור עצמו בס״ת שאינו שוה אלא חמישים זהובים הואיל ויצא בזה ידי חובת ועתה כתבו לכם? !

חשיבות תפילה בניגון: חסידים קנח וכשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, לבקשה ושאלה ניגון המכין את הלב, ולשבח והודאה ניגון המשמח את הלב, למען ימלא לבך אהבה ושמחה.

האם מותר לכפול תיבות תפלה ושאר דברים שבקדושה להתאמת משקל הנגינה? ברכות לג: האומר מודים מודים משתקין אותו. א״ר זירא האומר שמע שמע כאומר מודים מודים מיתבי הקורא את שמע וכופלה ה״ז מגונה, הא שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה(מגונה, דכמתלוצץ), הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה (משתקין, דמחזי כ2 רשויות).

יבי״א – ה״נ לכפול תיבות בשביל משקל ניגון הוי כמתלוצץ. ודמי ליומא מז. השתא לפני מלך בשר ודם אין עושים כן לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה עאכו״כ.

ואף לתוס' שפירש להיפך בכופל משתקין כ״ש דיש להשתיק.

ואפילו על כפילת פסוק 'כל הנשמה תהלל יה' בפסוקי דזמרא, ופסוק ' ה' ימלוך לעולם ועד' שבסוף השירה צידד בארחות חיים שמנהג טעות הוא, משום דהוי כאומר שמע שמע שמשתקים אותו.

ומה שאנו נוהגים לכפול דפרק הללויה הוא סוף פסוקי דזמרא ופסוק ה' ימלוך הוא סוף השירה. הלא״ה בודאי שאין להתיר לכפול שלא לצורך של כוונת התפילה.

ר' יוסף ענגיל – הכופל תיבות כדי להראות יופי נגינתם ונועם קולם ה״ז הפסק גמור בתפילה ועוד שמבטל כוונת הציבור המתפללים.

אמנם אשל אברהם (נא) התיר לכפול התיבות רק כשזה לצורך תיקון כוונת התפלה.

יבי״א – ותלי״ת שאצל הספרדים רובם ככולם זהירים בזה, והמעטים שאינם בקיאים בהלכה יש להזהירם לבל יכפלו תיבות בתפלה, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

האם מותר להאריך בתיבה כדי להשלים את הניגון? ובעיות הארכה: יבי״א – כשמאריך יותר מדאי המילה מאבדת את משמעותה, וכל יתר כנטול דמי וכמ״ש בברכות מז. כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו תוס' שם ובלבד שלא יאריך יותר מדי, לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך בה יותר מדי.

וכ״פ בשו״ע או״ח קכד ח ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:

וכ״ש כשמאריך באמצע התיבה כמ״ש בברכות יג: אהא דכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד בדלית רש״י – משום שכל כמה שלא סיים התיבה לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו.

ומכ״ש אם נושם בנתים, וחולק את התיבה ל2, שבודאי שאין לעשות כן כמ״ש הנו״ב או״ח ב שהחזנים זה דרכם כסל למו שבעבור השמעת קול נגינתם משברים כל מילה לשברי שברים, ודברים אינם נשמעים זולת קול ושוברו עימו.

בית יעקב – וכן צרך ליזהר המקרא לכהנים שלא יאריך בניגון אלא בסוף התיבה.

יבי״א – במקום שהציבור עונה אמן אחר הש״צ צריך הש״צ ליזהר לא להאריך יותר מדאי בתיבה אחרונה שלא תהיה אמן חטופה שהציבור יענה אמן לפני הסיום

וכן צריך להזהר שלא בגלל הניגון יהפוך מלעיל למלרע ולהיפך.

גם החזן לא יתחיל מיד אמן יהא שמיה רבה בנעימה, אלא רק אחרי שהקהל הספיק לענות עד יתברך לפחות, כדי שלא תטרד כוונתם בקול רינתו, ועונים איש״ר חטוף וקטוף לכן ימתין הש״צ קצת רמז לדבר 'קדמו שרים (ר״ת יהא שמיה רבה) אחר (רק אחר כך) נוגנים.

---

נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות